169 סיפור החצבים- אורן ברומהר

אנחנו ארבעים אלף במספר, אנחנו ישוב יהודי משגשג, מתחת למרגלות צוק הארבל השוכן על חופה המערבי של ים גינוסר בבקעת גינוסר, היא בקעת
הגליל.
ממול במזרח מעל המים אנו רואים את הרי הגולן מסוככים על הימה, את החרמון אנו רואים בצפון משקיף על הארץ, בדרום את טבריה ובמערב את הגליל
והרי מירון.
מקום נפלא, שליו, מדהים ביופיו בשטח קסום ומיקום מעולה. בין עצים, עשבים, צמחים ופרחים לפי עונות השנה שכל כך ברורות בתוואי השטח שמסביב.
כשציפורים נודדות מבשרות על החורף, הפריחה המדהימה של הכלניות, הסביונים, החרדלים והתורמוסים שמבשרים על האביב.
וכשהכל הכל דממה וששום דבר לא צומח, ולא מצליח להתקיים תחת השמש החמה בלהטה יוצא לו החצב המבשר את הסתיו ומפיח תקווה בסובב.
במרבית הצמחייה שמסביב היינו מוצאים צורך, אם למאכל, לתיבול, לתרופות, לבשמים, לקטורות, לריהוט וכמובן לזרי הפרחים היפים שהבעלים היו
מביאים לנשיהם שיניחו ליד נרות השבת.
בישוב עצמו היו עצי הבקעה, השיזף המצוי והדקלים השופעים בתמרים אשר נתרמו על ידי צבי שהיה טוב לב ומוכן תמיד לשתף את כולם ביודעו.
גאון חקלאות שהיה הולך ומסביר בקהילות על גידולי השדה והיה ידוע כשם דבר בתחומו וכולם הכירו אותו, בתרומתו, בחכמתו ובעושרו הרב.
באחד ממסעותיו ליריחו עיר התמרים הצליח לעזור לתושבי המקום ולשקם את עצי התמר שנפגעו ותרם כסף רב לעיבוד והכנת הקרקע.
בכספו נקנו המון נטעי דקלים לחלקה חדשה.
תושבי המקום הודו לו וכתגמול ובמתנה אמרו לו שישלחו לו בעונה כדים של דבש תמרים הידועים כדבש טוב יותר משל דבש
הדבורים ועוד הוסיפו ונתנו לו עצי תמרים ששתל אותם בפזורה בישוב.
עצי תאנה מרשימים היוצאים מנקיקים ועצי זית מסוגים שונים בצד שבילי הדרכים ובגבולות הישוב שאף הם נתרמו בנדיבותו.
גפנים המצלים בחצרות ואף בסמטאות, עצים מטופחים ומעוררי השראה בני מאות שנים.
כך שגם מחוץ וגם בתוך הבית היינו מושרשים כל כך חזק באדמת קיומנו, בארצנו.
בישוב היה בית כנסת, מטופח ומפואר עם פסיפס וחלונות אשר משקיפים על האגם עם קישוטים והידורים, ובין כל אלו בלטה ביופייה ואיחודה אבן מסותת
כדיוקן מלא של מנורת המזבח אשר הוזמנה בנדיבותה ובתרומתה בכסף רב מהסתת הטוב ביותר שנמצא בירושלים הבירה על ידי חיה.
חיה הייתה רוקחת תרופות ומשחות והייתה ידועה כמרפאה חולים ועוזרת לכל אחד ואחד שביקש עם לב רחב. הייתה רוחנית, מאמינה מאוד ועם יד נדיבה
מאוד.
ספר התורה היה על הקיר הפונה לירושלים, לבית המקדש, שנתן השראה לבית הכנסת שלנו, מקוואות לבנים ובנות שאף הן נתרמו בנדיבותה.
בתים קרובים, תשתיות טובות ושכנות טובה. כמו שאמרתי, ישוב יהודי משגשג.
ישבתי על גרם המדרגות של בית הכנסת בצאת תפילת ערבית, אומר שלום לאיש ואיש שחוזרים הביתה בלילה קסום ורווי כוכבים.
כמה שהלילות פה יפים והרוח נושבת, ריח הפריחה חודר לנשמה, קולות רכים של ילדים החוזרים לביתם כשאימם מחכה להם במפתן הדלת לאחר יום של
משחקים והתרוצצויות.
משפחות אוכלות בחצרות גינת ביתם בלילות קיציים כמו אלו. ואני נושם את האוויר ומחובר לשקט שמסביב, לקרקע שעליה אני דורך ומהרהר לעצמי, זה
הבית שלי. זה ביתי. פה אחיה ופה אגדל את ילדיי .
"בוא, בוא תלווה אותי הביתה" אמר לי רב הישוב, הרב קדוש.
בעודנו פוסעים בצעדים קלילים ואיטיים הוא מספר לי שהוא היה גר בטבריה והעיר טבריה הייתה חצויה והייתה מועדת לבגידה ולקבלת מרות האויב
ומבחינתו ומבחינת יהודים רבים זה לא היה מקובל ולא הייתה שום הסכמה בתכלית איסורה לקבל הנהגה ושלטון של עם זר וכובש.
ועוד הוא מספר לי שהוא נלחם ולא היה מוכן לשמוע בכלל וכל הזמן ניסו לשכנעו שעדיף להיכנע ולקבל את הגזרה ותמיד השיב שימות באהבה וברצון
וימסור את נפשו על התורה, על המורשה ועל האמונה.
אחד ממיני רבים הקשורים לאדונים בישוב שלנו הזוג חיה וצבי שמע את דבריי וסיפר להם על אמרותיי ועמדותיי, כך סיפר לי הרב קדוש והמשיך והוסיף.
והם שחיפשו רב לבית הכנסת ,לקהילה שיהיה ברוחם ובעוזם כדרך הישוב המתנגד בכל תוקף ומוכן למות על ערכיו וארצו שמה לא יכחד ויעלם, שלחו עם
אותו יהודי איגרת מכתב שבו כתוב שיקבלו אותי בברכה בישוב ושהם שואפים למישהו כמוני, וזה יהיה להם לעונג ולאושר גדול אם אבוא ואשתכן
בישוב ביתם.
עוד אמרו לי שביתי כבר מוכן ומזומן רק שאבוא ואכנס למשכני החדש ושאני לא צריך לדאוג, הם ידאגו לי לפרנסה ולכל דבר שאצטרך ושאסיר
דאגה מליבי.
כולם הכירו את חיה וצבי בכבודם, בעושרם וביושרם. גם כשהגיע אליי אותו שליח בפעם השנייה והשלישית סירבתי בעדינות ושלחתי ברכת תודות לזוג
חיה וצבי.
אחז רבי קדוש את ידי, התהלך לאט יותר, הזדקף מעט ואמר "הצעה זו הייתה לבטח מזמינה מאוד ולא היה קשה שלא להשתכנע. אהבתי את טבריה אבל
באנשיה מאסתי".
לפתע עצר, הסתכל בשתי עיניי, אחז בשתי ידיי, עם מבט חדור בעיניו ומעט זעוף עם פרצוף עמוק ממחשבות וסיפר לי שיום אחד בבואו לבית הכנסת
המרכזי שבעיר הוא ראה צלם ופסל בשערי הגן עומדים זה לצד זה, בכניסה, כמו מקדש פגאני והוא שלא ידע את נפשו, עולמו חרב עליו וברוגז תפס את
הפסלים בשתי ידיו ובחמת זעמו השליכם וניפץ אותם על הארץ.
על אחת מאבני הבזלת השחורה שהייתה משובצת לרצפה הוא ראה שברים של אבנים מנופצות בכל עבר. הוקל לו במקצת, הוא הרים את מבטו וצעק בבכי
"ריבונו של עולם מהו עונשו של העם המשחית תרבותו, עיוור הלא רואה בכוונת סיכול יהדותו, מי ייתן וזהו יהיה החורבן האחרון שיבוא ויתרגש עלינו".
הוא הפנה את גבו והלך משם בידיעה שלשם הוא כבר לא יחזור לעולם.
כל דבר בעתו, וזו כנראה הייתה העת לממש את בקשתם של חיה וצבי אמר לי באנחת רווחה.
חיש מהר בתוך ימים אחדים הוא יצר איתם קשר ואמר להם שהוא מקבל את בקשתם. ואז בחיוך ובשלווה שאנחנו ממש ליד ביתו של הרב הוא המשיך
וסיפר לי שהתרגש לקראת מעונו החדש וחיכה וציפה כבר לפגוש את חיה וצבי ואת הישוב והקהילה.
כשהגיע לישוב קיבלו אותו ממש מעל המצופה כל אנשי הישוב וכמובן חיה וצבי שעם כל מעלותיהם לא חסרו ולא חסכו במצוות הכנסת אורחים ונתנו לו
להרגיש שזה ביתו מהרגע הראשון.
כשהגיע לא יכול היה לבוא בידיים ריקות ואמר להם "ידעתי שאתם אוהבי הארץ והאדמה וברשותכם שטחים חקלאיים עצומים וזהו מקור פרנסתכם.
קחו לכם כמחווה וכאות הוקרה ותודה שק בד שבתוכו יש כמה עשרות בצלים של פרח". הוא אמר לי שהם היו כל כך שמחים ונראה היה שהסב להם אושר
מתרומתו הקטנה והיה סביבם אור והילה.
הם לא הפסיקו להודות לו והוא חזר והודה להם ולבורא.
והמשיך והוסיף להדר את הפרח בגלל התלהבותם ואמר להם שאת פרח זה העלה נח לתיבה שיהיה למאכל ושעלעליו היו למאכל לאיילים ולצבאים.
צבי הוסיף ואמר שנהוג להעביר את פרי התאנה ממקום למקום בבצלי פרח זה שמה לא יירקב ויחדרו אליו תולעים ומזיקים. חיה הוסיפה ואמרה
שכשיהושוע בן נון נכנס לארץ וחילק אותה, תחם את גבולות השבטים בפרחים אלו.
חיה וצבי היו נשואים, אצילים, אהובים, נשואי פנים, עשירים מאוד ותורמים גדולים לכל הגליל אשר הסבו גאווה וכבוד לישוב באשר הוא.
עיניי תמיד היו נשואות אליהם. כל כך הערכתי אותם ואת הנתינה שלהם ואף על פי שהיו אנשים עסוקים תמיד נשארו צנועים, נגישים עם לב רחב שרק
רצה לעזור .
עיסוקם היה גידולי פירות וירקות בבקעת גינוסר הידועה בפרותיה המתוקים המשובחים והאדמה הפורייה צפונית מחוץ לישוב בין נחל צלמון לנחל עמוד.
אני הייתי דייג , וזה היה עיקר פרנסתינו בישוב. דייג והמלחת דגים.
מפה נבע שם הישוב טריכיי (המלחת דגים ביוונית), מגדל נוניא (מגדל הדגים בארמית) ויש כאלה הקוראים לו מגדלא.
אחרי שנכבש כל הגליל במלחמת תרבות רומית עקובה מדם, הנה אני יושב בחופה של הימה וחושב לעצמי המעוז האחרון שנשאר זה אנחנו. אז ביצרנו
את החומות, חימשנו את עצמינו וחיכינו בדריכות ללחימה ובעיקר התפללנו על תרבות מורשתנו, על עצם קיומנו, על נחלת אבותינו וזה מה שנותר לנו
לעשות.
בבוא הרומאים לטריכיי בזוועות ההרס האימה וההרג, "אני לא מאמין שאנשים בורחים לכל עבר ונוטשים את רכושם ואת יקיריהם. זקנים וילדים קטנים
שנשארו מאחור, נשים זועקות, קולות המולה וצרחות מחרישות אוזניים. אנשים בורחים לבית הכנסת ואני אחריהם".
כשנכנסתי ראיתי את רב הישוב מחבק את ספר התורה בכל מאודו ולא מש ממנו. הבנתי שהוא כנראה ימות על קידוש השם או יילקח בשבי וזה במקרה
הגרוע.
לא רציתי לסיים את חיי בטרם עת ולא אכנע לאויב הצורר אמרתי לעצמי, רציתי לשרוד ובתוך כל ההמולה הזאת אני לוקח החלטה ומחפש את הזוג חיה
וצבי בתקווה אחר התקווה .
בדיוק שמצאתי אותם פרצו הרומאים את חומות הישוב, נסו על נפשם חיה וצבי לשדות, לגידולים ולמטעים שלהם למקום שהם הכי טוב מכירים ואני
בריצה אחריהם. הם לא ראו אותי ואולי גם לא הכירו אותי.
הם הסתתרו שם לזמן לא מבוטל, ואני מסתתר בין העצים ואט אט מתקרב אליהם בהסתר מוחלט ובשקט חרישי.
עד שממש הייתי קרוב במרחק שיכלתי לשמוע אותם, רציתי כבר לגשת אליהם ולהיות בחיקם וחשבתי שזה הזמן הכי טוב ונכון עבורי.
קמתי בזריזות וכשהלכתי לקראתם הכשיל אותי משהו באדמה. כשהסתכלתי אחורה לעבר רגליי לראות מה הפילני לא ראיתי מאומה.
בזמן שיישרתי את מבטי קדימה בשכיבה על הארץ ,אני רואה את החיילים הרומאים תרים את המטעים.
הסוסים והעגלות עם המרכבות חרשו כבר את כל הגליל, ולבסוף גילו את מחבואם של חיה וצבי והגיעו גם אליהם.
ואני מסתכל ותוהה מה יעלה בגורלם של הזוג הטוב הנדיב הזה, שהיה תמיד מפיח תקווה.
שממש היו קרובים אל מותם התפללו כל כך חזק להשם, על המקום, על הארץ ועל האדמה וזעקו שלא רוצים ליפול בידי הרומאים, אבל גם לא רוצים
לקחת את חייהם בידם כי איסור תורה זה, הפך אותם השם לחצבים , שניים, ככה שיהיו קשורים לאדמה תמיד. וקרא לפרח חצב – חיה צבי.
ואני מתפעל בנס שראיתי, וכבר ידעתי שהרומאים אותי לא יתפסו, והיה לי לבטח שאלוהים הושיעני והציליני ורצה שאשרוד, אחיה ושאספר.
אז אחיה ואספר…