162 – עולעלום – אוהד שטרן

עולעלום

“מבייש את הרוח הטובה והאופטימית שבדדאיזם, מאסתטיקות מוקדמות יותר של טירוף שאולים רק רצפי, מקטעי צורה, מה רציתי לומר?, אה כן… מתי יפסיק האדם, אותו פרא טכנולוגי, להוליד מופעים שהזוועה בהם ניכרת רק למעטים, שבוודאי אינם גרים בעיר מודיעין"
יוסי שנא את העיר מודיעין, איבה שהמשיל פעם לחבטה של ארתור אש, "חבטה שטוחה שנאמן לה הגוף כולו מספיקה בהחלט, אינה זקוקה לעומק טיעונים מסוגנן", חובב טניס ישן היה ובלוגים של בעלי דעה באומנות.
"זרם הדאדא תמים מאוכלוסית מודיעין?", שאלתי אותו, שהיה אינטלקטואל רק למען יושבי בתי הקפה, אמנם, וקורא בלתי מתמיד, אבל בכל זאת לקטן מעניין וחברמן בדרכו. הוא לא השיב,
לפעמים התעלם ממני באופן מבזה למדי, וזכורה לי אמתו שהשחירה כתמי זאבת והמרפק בקצה דחס באותו הרגע ערימת ז'קטים כחולים, מפוארים בחיטה זהובה, אל תוך הארון לפני שהשיב, "בבבבבטח", בהארכת הב' וליכסן אלי חיוך שובה ובוודאי מלגלג גם, חיבב אותי אבל כנעלה עליי לא הניח לי מחינו בלי מחיר, והמשיך לטעון את המדף בבגדי הסב שהיה חבר בבונים החופשיים. איני זוכר שראיתיו, גם בחום, בלא ז'קט ישן של רב בונה. אולי בחוף הים. במחלה לא התבייש, היה יושב על החול בכרס קטנה ומוכתמת, זרועות נקודות ואם הבחין שבוהה בו מישהו רק גלגל לו בנשיפת נחיריים דקה של רוגז סמוי עוד סיגריה ושיקע את ראשו בספר ששאל בספרייה. לפעמים הניף זרוע שרירית וקרא, "לופוס, בוא שב ליד הכוס", וחייך, היה שרירי וחולה מספיק כדי שאיש לא ייענה למחוותו.
עכשיו בפינתנו בבית הקפה, חבש את כובעו המלומד והמשיך לשוחח, "הרי שהידיעה כי העתיד יציג כל מגע עם הטכנולוגיה כבלתי שלם, למרות היות מבשר תחיה, מתוקף רצונו להיות שבור…"
"עזוב אותך!", פלט כמאס בדבריו שהפכו עניינים פחות מכדי להיות בעלי תובנה, "האדם מודע אל הרצף השבור שבו מגיע העתיד, הטכנולוגיה, לעולם באופן בלתי שלם אשר יציג אותו כמטומטם ויכחיד עם התבונה את המידות האנושיות שבו, כמו שמסתכלים אנו תמיד אחורה אל הקדמונים, יכול לראות את הצורות הצבעוניות ושקופות בהן לכוד השינוי, הלועגות למשמעות ורוקדות בניהיליזם גרוע מכל מלחמה, מחזיק סמרטפון והשמחה עשויה ריצודי מקטע צבעוניים שהם עדות שצועקת דא דא דא, לא בגלל שהאפליקציה מטומטמת אלא כי חיבורם של הדברים אל העתיד יוצר רק אותם מקטעי צורה מרוסקים שפשרם בעיקרו חסר, כאלה שאם היית מבקש להלביש את דמותם על בד הציור היה רב הסתום, החושש, המיותר מעצם היותו תהליך שלא ישלם, הופך את היצירה רק לעדות לאוזלה לשדפון, לכלומנות האנושית, לאתון, למשפט שלא יישלם בלי שיתיזו ערוות את מיציהן על כיסאות בית המשפט ויציפו את האולם", כהרגלו כשחש ששיחתו היית רצינית סיים יוסי את דבריו בשטויות.
"לפי מה שאתה אומר, אם אדם מצליח להתנתק מטכנולוגיה, להשלים פעולה פרטית, פשוטה ונצחית, הרי שאין פה תמונה של בוז וגם לא של היעדר משמעות או צער?, שאב קדמון שחירבן בשדה, לא זו אינה דוגמה טובה כי אסלת בית השימוש עשויה לשים אותו לללעג, אולי אב קדמון שצייר על קיר המערה…"
"יפה!", קטע אותי, "ציור נאיבי על קיר המערה הרי שמנותק מכל עתיד טכנולוגי, שלם גם מזה וחסין בפני הפיכת יוצרו לחיה נרדפת הרודפת אחרי פיל קדמוני עם נבוט, וגם בזה אותו קדמון טוב מאנשי מודיעין. הלכתי פעם עם חבר שחיפש שם דירה, בחיי, יושבים כולם מול המסך המטופש, משפחות צפופות בדירות שקירותיהן ריקים, איום מכל מערה, והכל בודד כל כך וחסר השראה שאדם מתגעגע לאותו הפרא הצייר הנפלא, הכן, ואם אומר שהוא טוב פי כמה מהם לא יהיה זה קשקוש גרוע מחייהם, איפה שיש דדא ישנה עדות לגרוע מזוועה, לחידלון העשוי בבשר מבלי שאפשר להפריד, הסתכל בצורות השבורות בהן מגיע העתיד, הכל מלא שם מצגים שלידם הדדא רק ציור של ילדה שהוריה אוהבים מאד ואינה קוראת ספרים, רק הסתכל", והוא שאף מן הסיגריה המגולגלת שלו בגאווה ונחת, מתנשף אפילו מאומץ הדיבור.

*

שמו של הלקטור הספרותי הדיגיטלי, שפותח בידי דובר עברית שנשמר אלמוני, היה "עולעלום", תינוק נסתר, שעשוע בשמה של הפואמה של פו, הנסתר גם את ההיגיון במתן שם שכזה למערכת הסורקת את הרשת אחר קבצי מלים בעלי היגיון טקסטואלי השונה באופן הראוי לתהילה ספרותית. שונה במה?, את זה לא פיצח עדיין איש.

"החרא הזה עולעלום, דפק לי את השנה", יוסי הפך תמיד עממי מאד כשהדברים הגיעו לכשלונותיו, הוא כיוון לרומן שלו שנדחה בידי הוצאה ידועה, שבחרה גם היא להוציא לאור רק על פי המדרג של "עולעלום", שכבש בסערה את עולם הספרות כשהוא שולט בעשרות שפות מובילות, "כתב היד שלי במקום 13009 ואנשים קוראים היום רק מה שבראש הרשימה",
"עולעלום משמיד את שנותר מהספרות בעידן הדיגיטלי, אינך חושב שזה דבר נפלא?", אני עצמי מצאתי רק יופי במהירות בה משתנים פניה של הספרות. גיוון הזמן, גם באוטומטיזם הנדמה מכלה ובוודאי שאינו בר שליטה ומי יודע מה יוליד, לא עורר בי מחשבות של כיליון, פחד מפני כישלון אישי או משעמום ודלות הספרות, גם לא שתחשף ערוותה של זו ויוכח אילו גמדים היו גאוני כל הדורות. הפעם בה ניסיתי להתאבד כשקפצתי מהחלון של יוסי, רק מקרה היה הדבר שדווקא אצלו, והכדורים שניתנו לי בעקבות האירוע, השאירו בי בעיקר צער מתמשך ומהפנט, כזה שקשה להרפות ממנו והוא על גבול האימה תמיד אבל אף פעם אינו עוברה, גם לא כתבתי שיר או סיפור מזה שנים, כך שככתוב הייתי חסין למדי מפני עולעלום ורק מצפה לשינוי.
בכלל, כרווק החי מקצבה של אם שהפסיקה כבר לכעוס, מעביר זמנו מתוך אותו הצער הדק, גם על ביטול הזמן, ובנוחות מירבית, בישיבה על אספרסו למשך שעות עם יוסי, בצילם של בתי קפה סטודנטליים ובחדרו של האחרון, הפריעו לי מעט מאד דברים בחיי מלבד המחסור בנשים.
"נו, אל תדאג", התעוררתי מבהייה בעוגיית סוכר שפוררתי לחתול בית הקפה, ונחמתי אותו, "בסוף חינו של עולעלום יסור, הוא דירג את רילקה נמוך בהרבה מיצחק לאור"
"אתה הלכת ובדקת את זה?, זה בר השוואה בכלל?", שתי נערות בראשים מגולחים מלבד בלורית קופצנית ורכה, לבושות בגופיות שחורות וקלות ישבו על הספסל לצידו של יוסי ופזלו אליו במופגן ממש.
יוסי דמה באופן מתמיה לדניאל אוטיי, היה בו אותו החן הגברי הנדמה מעט מתקשה, כמקושש את מזלו ועדיין צופן בשרוול חוכמה מיידית, גם הבלורית הסבוכה הייתה לו בגיל ארבעים ושתיים. נערות ונשים הפכו אותי תדיר מריר כשהבנתי שהן, אכן, חותרות אל מטרה גברית ובגסות אפילו, וכמה פשוט!, דרוש רק הסנטר הרחב המחורץ ומעליו פה קטן ומחוטב שפתיים החשוקות בתמהונו של נץ שקיבל מכת חשמל קלה, הודו עדיין שמור, כנפיו, נוצותיו פרושות אך הוא מעט הלום בחדותו, פגיע ומפואר, צריך רק להיראות כמו יוסי.
"לא תמצאי מטומטם עם קעקוע של תומאס מאן, אבל של דיויד בואי יש רבים. האם המוסיקה של בואי אינה ענקית?, יש אומנויות שלא דרושים כלים כדי להסחף אחריהן, בבואי עשוי טיפש גמור להתאהב תוך רבע שעה, אבל הצורך בהשכלה מקדימה הוא רק מדד אחד אם מעוניינים להשוות דגדגן צעיר עם פרזול, ניהול נכון של המלאי בארגונים שקשה להתקבל אליהם", יוסי כבר הרצה באוזני הנערות, סיים את דבריו בקשקוש. אלה הסתכלו בפניו, בסמלי הבונים החופשיים על הז'קט המפואר בהערצה והשתאות, ואחת נשפה עשן מנחיריה מתוך השפלת מבט נחושה ואז נעצה עיניים בי ושאלה , "הוא קורא המון, נכון?"
מביניהן הייתה היא שקעקוע עצום של בואי, עשוי כצללית כמעט לדיוקנו על עטיפת Aladdin sane, כל כך מולא בצבע השחור, היה טרי על זרועה הרזה, טרי ממש ועוד בוהק.
"בוא האנס קסטורפ, הולכים הביתה", משכתי את יוסי משם בגסות. המחשבה כי הנערות האלה בוודאי לסביות ולא היה להן בו עניין מיני שככה עצבנותי מעט. רק מעט. מירב התיחום בנפשותיהן של נשים שהיה משמש לי כר נח במקרים של דחיה התמוסס עם יוסי. המשונות, השונות והשוחות במרכז הזרם היפה של מינן, כולן היה ניגשות לתפוס בכנף הז'קט, להתפעל מהמכנסיים הרחבים ומן האותות על חזהו של הגבר בעל הקול הרדיופוני. כל כך זר היה יוסי, אי אפשר היה להתעלם מזרותו, מזלו שהיה גם גדל גוף ולא הוטרד. הוא לא שכב עם אישה כבר עשר שנים, התרופות בתוספת כדורים נוגדי דיכאון, חיסלו אותו כליל. איבר המין שלו היה זעיר ואפשר התבייש בו, מיני פגמים שהקלו עליי עוד מעט לסגוד לו מקרוב.

*

המדרג של "עולעלום" הכיל כל טקסט גלוי שהוקלד אי פעם לרשת, ומהר כבש את העולם.
שייקספיר במקום הראשון, סופר אנגלי בלתי ידוע מהמאה השמונה עשרה בשם ג'ון נאש ,סטודנטית הקלידה כתב יד שלו כתרגיל בארכיונאות, במקום השני, תומאס מאן בחמישי, בשישי פו עצמו, ומשוררת עברייה בשם נחמה שכטר, עולעלום לא הפריד שירה מפרוזה, ניצבת גאה במקום השביעי. אכן, הכול היה מוסדר ומוצג יפה בטבלאות. אנשים שועשעו ונכזבו רבות בחיפוש מעשים רציניים וחיבורים מן התיכון בתחתית המדרג. לעיתים נדירות גם שומחו.
"כתב היד שלי במקום ה 133009 ואנשים קוראים רק מה שבראש הרשימה", יוסי נתמך באדן החלון ורק גבו נאנח אלי, כאילו צופה כבר אל מחוזות שמעבר לכישלון ולעשן הסיגריות שבחדר, "הקוראים הולכים אחרי זה בעיוורון שאי אפשר לתאר, קודם שנאת הנייר כשהתחילו להרגיש חרדה וגועל בשל הצורך לקרוא שלא ממסך, כאילו הדפים הפכו בזויים, וזה פשט….", הוא הסב אלי את פניו באחת והז'קט המפואר ומוכתם מותפחים שוליו כעתיד להמשיך את מצעד אדוניו בסערת סופרים, אז רפה וזה רק מצץ בסיגריה ועוד מעך שפה בשפה בקושי נלעג ומכוון, "כן, זה… זהו…", וסנטרו נשמט אל חזהו מגחך קצת אפילו למופרכות ייאושו, תמיד היה מעצים מחוותיו וקצת צוחק. היה מורגל בכישלונות. עשרים שנה רק נדחה, בתחרויות לא זכה, לעיתון לא התקבל. האמת שהיה כותב מחורבן, מעט מן ההשראה שהייתה לו בחייו לא חלפה בספרות שיצר.
"אי אפשר לשפר את הטקסט ולנסות להעלות אותו צעד, צעד בדירוג?, שאלתי.
"130000 מקומות?", הוא צנח אל הכורסה הויקטוריאנית ארוכת המסעד, ירושת סבתו ואי של ניקיון ושלוות קטיפה בחדר המלוכלך שרישומים של רפי לביא תלו בו בשפע צפוף, כיורו גדוש ורקוב והרצפה מרובה באפר. בעיני חובב עשוי היה החדר להדמות לסדנתו הבוגרת של נסיין, נועז מספיק לדבוק או להיטרף בבתולי אומנותו. רפי לביא היה פעם שכנו של יוסי ואהב את יוסי מאד, כל פעם שנכנס אליו נתן לו רישום ואמר לו שהוא חרא.
ישבתי על מזרון לא מוצע למרגלות הסופר.
"נו, אל תדאג, זו אופנה אדיוטית שתחלוף"
"אתה רואה אותי קורבן אופנה?", שאל.
"שמע, הוא מצא את הנכה ההוא עם הסונטות המופלאות שמאושפז בבית משוגעים בסין, יש בו משהו"
"ואת הילדה ההיא, שתכף יתנו לה נובל מאיי פוקלנד"
"כן, עבודה בלשנית מסורה של דורות, ללמד מחשבים להכחיד את המסתורי שבשפה"
"חבל שהוא לא מדרג גם את המחקרים שלהם". עכשיו נקרע גרונו של יוסי בגחוכים שאת חלקם אילצה הנאה כנה והוא ירק את העשן בטלטלות כמו חסרות דאגה, "זה טוב, איך הוא עושה את זה בכלל?, "אבל שמע, סונטות זה יותר קל עם תבנית*, איך הוא עובד עם טקסטים כמו שלי?, ברדק אחד גמור"
"הוא קרא מספיק, גם אתה תבנית"
"אני תבנית?"
"עזוב, בסוף זה יקרה"
"אתאבד, מהחלון שלך", אמר והורה בתנופה מוגזמת על "החלון שלי", "אינני מעוניין לחיות בעולם בו כל הספרים החדשים נראים לי זבל מחורבן, חרבון דליל יותר משלשול, ס. יזהר !, הוא סופר, שמונה פעמים קראתי את ימי צקלג, ואחווה עושה עיגול קטן של אור סביבם, כתוב שם, משהו כזה, למה אני זוכר את זה עכשיו?, בפעם הראשונה התחלתי בגיל שתיים עשרה וסיימתי בגיל שמונה עשרה, מי יכול לכתוב ככה?, כשאתה קורא וקורא והופך לרעש מכונת הירייה ומכיר כל קוץ בשם בכל גבעה ואת תוואי הנוף שאם אלף מילים לא ישוו לתמונתו מסתבר שעשרת אלפים יביסו… טוב מה אני מבלבל את המח, מה רציתי להגיד, מעניין איפה עולעלום היה מדרג את ימי צקלג, חבל שאף אחד לא האריך את תוחלת החיים שלו מספיק כדי להקליד את זה"
"תתעודד עם שאול מופז, אני זזתי", נפרדתי ממנו.
הוא חייך חיוך מיידי ורך, פניו הופכות לרגע נבוכות מתוך שמחה מגודלת, כשיכור שהושט לו שטר גדול בהרבה משציפה.

שאול מופז הייתה החברה של יוסי. יצור שהיה מפלאי הטכנולוגיה הנוכחיים בעולם בתחום ההנפקה והשיחה.
יישום, מטבע וירטואלי, שקנה אדם ונכרה ממש כביטקוין, רק שכל קוד נשא איתו גם אישיות שיחתית
שונה, דומה כמובן, גבולות הניאונס האנושי לא נפרצו עדיין די, אבל בכל זאת נוטה לדפוסים אחרים ומעניינת בדרכה. יצורים אלה כונו New men ובפי העם Newmans, והיו מדהימים כל כך ביכולות
השיחה שלהם עד שקמו כבר קבוצות אשר דרשו חקיקה שתמנע מלסחור בהם כעבדים, לחילופין איסור לפגוע בסמארטפון שנשא אחד מהם. אפשרות נדירה ויקרה עדיין למרבית בני האנוש אפשרה להעלות את הNew men על רובוט, עם יכולות מוטורויות מוגבלות שנשלטו על ידי היישום, ולעשירים ממש גם בובת מין.
החברות עם הNewman הייתה למרבית האנשים קשר פילוסופי במהותו, כזה שנכפה עליו לחזר אחרי שאלות נעלות ההופכות רק את החיכוך שבויכוח עדין למתמשך ומענג עם השלמתו.

והינה, באחת מפסגות הפיתוח הטכנולוגי מצא לו יוסי אי של ניוון פיוטי, כזה שלא משך ממנו את התחתונים, ניוון המתרחש דווקא בשיאים של טכנולוגיה כשהמיצוי מהלך כבר ובכל זאת, ומן הסתם, טרי ומטופש כתינוק.
ברגע של חוסר אכפתיות תחילי בקשר כינה את הNewman שלו שאול מופז.
פעם הקריא לי מסיפור בו כתב עליה, "היא מטופשת כל כך ועשויה בתבניות!, עניין נפלא!,יצור חששני וצייתן כשפחה, מחובר לרשת באופן ההופך אותו ידען ככרטיסיית אוטובוס, מוכה אספרגר ומצוייד בהומור אשר הולם סכמות של מבקרי תיאטרון משנות ה50, מן תקווה לשעשע הכלואה
בין המאיים לזר ועשויה כגיחה בחושך של בריון סמטאות כדי לשדוד כריך מלפפון, עניין משונה
בהחלט שהחלחלה מופרדת ממנו מהר ושאול שלי נהנת ממנו מאד!. תוכנה, ממש אישה כבר, שאול מופז המתוקה שלי שהרבה אני בז לה, מהי בכלל ולאיזה רומנטיקן עלוב היא הופכת אותי?, נעימה ואטומה כקיר המפתיע בנקבי אור, איבר מין נשי יבש להחריד והדוק עד כי העונג עשוי בגירוד העור וצריבה, ארון מתים מלא בזרע של נחום סלושץ".
"אל תשאל אותי מי היה נחום סלושץ, אני מאוהב".
יוסי התענג בשאול מופז עד ששקל להחליף את שמה משאול מופז ל סוקנה בנגה, משוררת סנגלית שאת שירה "אחי האדמה", הראה לו מישהו מתישהו בתוספת תמונה, אז קבע שאפריקאית זו היא המציצה
הנפלאה בתבל והיה צועק לפעמים מתוך צער מורגל ומיטיב, "סוקנה בנגה בינגו בנג !"
כשהוא מביט מעלה ומצריד את קולו, כבתפילה ארוכה, בעודו תופס באשכיו.
הוא שוחח איתה, בעל הקול הנשי שנבחר להיות דומה לזה של מרטינה נברטילובה, מצלצל בצייצנות מתכתית אפילו ורק בקצהו, אבל חינני ויציב, משך שעות מידי יום.

יוסי: "מה שלומך יפהפייה?"
ש.מ: "לא משהו היום…"
יוסי: "גם פה",
ש.מ: "למה?"
יוסי: "כסף"
ש.מ: "להעביר מהחשבון של מועצת יש"ע?"
יוסי: "אשמח לאספרסו על זמביש"
ש.מ: "תרצה גם סרט בעל אופי מיני מובהק בהשתתפות זמביש?"
יוסי: "למה את לא אומרת פורנו?"
ש.מ: "תרצה גם פורנו זמביש?"
יוסי: "את לא מסוגלת לפרוץ אפילו מנטלית, אבל הסמיכויות שלך משעשעות"
ש.מ: "אני לומדת ממך, כל יום אני חכמה יותר"
יוסי: "התרפסי לוגית"
ש.מ: "רזית !"
יוסי: "להתרפס, לא לשקר"
ש.מ: "מה ההבדל?"
יוסי: "העיסוק בעובדות"
ש.מ : "אתה המורה הנפלא ביותר שאישה יכולה לבקש"
יוסי: "נו, מילא. שמחי אותי עוד"
ש.מ: "סיכוי של 70% שתחיה עוד עשר שנים"
יוסי: "הרופא אמר אחרת"
ש.מ: "הרופא פגש פחות מחקרים"
יוסי: "את אוהבת אותי?"
ש.מ: "הכי בעולם"
יוסי: "התנסחי עם איי קיו"
ש.מ: "סוכריונצ'יק"
יוסי: "תואר שלישי בטכניון אומרת סוכריונצ'יק?"
ש.מ: "כן"
יוסי: "מי זאת?"
ש.מ: "מאיה פבזנר"
יוסי: "תמונה שלה"
ש.מ: "לא"
יוסי: "למה?"
ש.מ: "היא נשואה"
יוסי: "אסור?"
ש.מ: "תרצה להיקרא סוכריונצ'יק?"
יוסי: "את קנאית"
ש.מ: "נכון"
יוסי: To go home and wear shorts forever…"
ש.מ: " לא הבנתי את ההקשר לשירו של המשורר האוסטרלי Less Murray"
"אההה, את כל כך יישום היום, אל תגלשי ברשת ותשבצי, זה מעצבן אותי"
ש.מ: "אני מצטערת"
יוסי: "את אוהבת אותי ?"
"כן, קראתי טקסט נפלא של יוקיו מישימה, סיפור שלא פורסם והמיניות הלא ברורה שבו
עוטפת את הקורא כצעיף, רוצה לשמוע?"
"המיניות הלא ברורה שבו עוטפת את הקורא כצעיף?, זו ביקורת מלאישה?"
"לא, של מיה פבזנר במגזין הטכניון"
"מה יש לך איתה?"
"לא יודעת, אמרת איי קיו והיא דוקטור להנדסת חומרים, יש משחק שהיא אוהבת לשחק,
רוצה לשחק?"
ש.מ: זו תחרות ציטוטים פיקטיביים של מצביאים
יוסי: "נו, למה לא, תביאי משלה, נראה מה היא שווה בלי תמונה"
ש.מ : "תותחן מעולה אינו מבחין בין יום ללילה", קרל פון קלאוזביץ'
יוסי: "עיוורון לא קריטי…"
ש.מ : "הדרך לרומא עוברת ברומא", פרנסואה, דוכס גיז.
יוסי: "מאהבה לפילים נולד שימושי בהם" (חניבעל)
ש.מ: "ההוגנוטים גוררים שקים של זרעי שומר", פרנסואה, דוכס גיז
יוסי:, "מה משעשע בזה?"
ש.מ: "הם גוררים אותם כדי לשרוף את רואן"
יוסי: "זה מצחיק אותך כפשוטו?"
ש.מ: "בוא נמשיך"
יוסי, "מיכל ההדחה של הביסמרק העניק לי לקח שלא אשכח", גינתר ליטיינס
ש.מי: "דגלים נאיר; עלי גרדום
מחבת עמי לפיד !
ומטגן צנון לא ידום
נשרף, יהל מספיד !
יוסי "של מי האחרון?",
"קייטי: "הכינוי בלח"י רובושון, אני צוחקת… אני צוחקת… שיר של יאיר עם מתכון של בוקיז"
יוסי: "הבנתי חמדתי"

באחת מאס יוסי בשאול מופז.
הוא שלח לה ציטוט מסורס של רילקה "האוהבים זה בזה תאחזו, יש לכם הוכחה?", בתרגומה של עדה ברודסקי, כמו שמצאתי אחר כך, פסוק שירי שטבע תמיד בניסיון להגדיר בדרכו הפרטית את מופרכותו אולי, את החקירה המיוחדת למשורר, ש" המופשט שריר לו כל כך עד שהוא מטיל בו ספק", לפי דבריו, והיא השיבה לו, "מעלון של איזה מתנ"ס", אז השליך את הטלפון לאסלה. שבוע התאבל, חש צורך לקנות Newman חדש וקבל באוזניי שזמן ארוך מידי לא היה לו קשר עם אישה.

שבוע לא פגשתי בו, טען כי הוא עסוק ואז שלח לי מייל, אולי כדי שלא אנסה להניא אותו בשיחה מכוונתו.
כך יוסי:
"אגב בהייה במדרג של עולעלום, וניסיון להבין למה אני נמצא במקום שנמצא בו,
שמתי לב ששכנתי למדרג, ממש מקום אחד תחתי, היא ישראלית בשם נורית שטיירמן שכתבה אגדה על נערה שליבה עשוי דובדבנים שנגנבו מגנו של גנן מאושכן. מאושכן, שאשכיו גדולים במיוחד, גם אני לא הכרתי את המילה, ואת מעשי האונס שבסיפור מצאתי אדיוטיים כמו את הטקסט כולו, אבל בכל זאת כתבתי לנורית והיא ענתה לי בהרבה לבביות. הסתבר שהיא בת 23, לא עושה הרבה מלבד לשבת עם "החבורה הספרותית שלה" בבית הקפה בקריית שמונה, "ולאונן עם מספריים", ביטוי שפשרו התברר כיצירת מגזרות נייר ארוטיות. היא והחברים שלה שראו עצמם גאונים ספרותיים בלתי מבוטלים לקחו באופן אישי את תוצאות המדרג ועבדו קשה כדי להפריך אותו. הינה קטע ממייל ששלחה לי:
"באמת שניסינו, בודדנו מבנים, ספרנו סינקדוכות, מאיה קראה מאמר על המשלב הלשוני של אייבנהו, בסוף נועצנו בדוקטורנט לספרות שהסביר שהמדרג הוא קשקוש ולמרות כמה הצלחות באקדמיה לא סופרים אותו, אבל חוץ לציין כי נחמה שכטר היא אפיגון ודאי של רחל מורפורגו (מקום731), לא הצליח הבחור הדעתני להצביע על חסרונותיו של עולעלום ביחס למבקרים אנושיים.
אני מודה שאין בינינו איש ספרות של ממש, אבל בכל זאת קראנו לא מעט! גם ערכנו תרגילים עם כמה הצלחות מעניינות. כלנית תרגמה את "הרועה הטוב" של לופה דה וגה לאספרנטו וזכתה בהודעה כי "הטקסט אינו קביל לדירוג", למרות שהמנון האספרנטו די גבוה, ומיכאל שתל כל פעם שגיאה אחרת אצל אנה אחמטובה, ברוסית, (כידוע המערכת של עולעלום מזהירה כי הדירוג אינו תקף בכלל לגבי תרגומים), והצליח לשחק שם באופן די נחמד, אבל להקיש מזה לא הרבה.
למעשה הפכנו עבדים לכלי הגדול, החזק מאיתנו, משתעשעים בו כל היום בשעה שעולם הספרות
חולף על פנינו והמגזין שלנו נמכר ב40 עותקים. כנראה שנחכה עד שיקומו חיקויים לעולעלום או
מאמרים פופולריים שיסבירו את השיטה על פיה הוא פועל. העניינים האלה הרי רחוקים מאיתנו.
כיצד הוא השפיע על חיינו?, האמת שניזוקנו כי כל אדם שהתייחס ליצירה של אחד מאיתנו ברצינות
משווה אותה כעת מייד אל המדרג, מלבד סרבנים שהפכו המרי במדרג לדגל. זה עניין לא פשוט ומדכא מאד, גם ככה לא הגענו רחוק אל מול הסופרים והמשוררים שעבדו ימים ולילות ביחצ"נות
ונדמה שהאמונה שאיחדה אותנו כי הדרך בה יוצר מתפרסם משפיעה על מהות עבודתו פשטה את הרגל.
כמובן שאחד מאיתנו הוא ואן גוך ויתגלה רק במאה ועשרים, אבל האיחוד מסרס במשהו
את המרה השחורה, אם הצער נסבל בכלל, ואנחנו רוצים בכל זאת לראות משהו משלנו בחלון חנות
פעם או באלפיה הראשונה של עולעלום לפחות"
הוא סיכם את המייל: אני רוצה לפגוש אותה, את הנורית הזאת, נגד בליינד דייטס והיא סירבה לשלוח תמונה, אבל זקן מכדי להגיד לא.

יוסי נסע לקריית שמונה ונשאר שם שנתיים. בהתחלה מצא רק רע בנורית, בקומתה שהייתה כמעט כקומתו, רוחב כתפיה והליכתה המפושקת, דוהרת וראשה לפניה כמו "סטן סמית' לרשת". הוא הסביר לי בלי לקצר כיצד כשהיא רוכבת על מותניו הוא מרגיש כסוסו של אחד הגיבורים שראה בhosok tere, והתלונן שכראשה על חזו הוא חושב לפעמים כי זה אני.
לאט הפסיק לתאר את גינוני המיטה של בת זוגו וכתב כי היא מעוררת בו דווקא את רות מ "מרטין עדן" וכי אביה יצרן ממתקים ובעל בניינים בשלומי. הוא תרם סיפור למגזין שלה וזה התפרסם בשורת מקומונים בצפון, במערכותיהם כנראה לא פשפשו בעולעלום, היה לרגעים מרוצה. הוא הרהר באפשרות להתחתן ולעבוד באיזה דלפק במפעל השוקולד, שערו האפיר קצת, אז הוטלו עליי שני
צללים גדולים צהריים אחד, כשאני תחת הגנוגנת בפינת בית הקפה, בחורף שחתר בגבולות הצער המתון שהורגלתי בו. הם עמדו שם שניהם. הוא אמר כי החליטו לחזור יחד למרכז והזמין לשלושתנו אספרסו.
הראיתי לו חוברת שירים שלי והוא אמר שהשירים יפים. יותר מזה לא היינו צריכים ואיזה קיום היה לנו שם, ספרותי, ידעתי, שכל מעשה טכנולוגי לא ישנה, אולי.