206 – עיניים – נעם בן מרדכי

הרוח הקרירה של הלילה נשבה בעורפו של אלעד וגרמה לשערותיו לסמור. הוא נעמד כמו ציפור הפורשת כנפיה לכל עבר, מנסה לחוש את הרגע בגופה. האוויר שהריח היה כה נקי, כאילו כמה רגעים לפני כן נפסק הגשם ששטף את הטינופת המצטברת באוויר הקר. קול העורב שעמד בבניין ממול הכריז את בוא המוות. "זה נגמר," חשב לעצמו והביט בפעם האחרונה על הרחוב החשוך שמתחתיו. הוא נזכר באותו הרגע איך כל פעם שעבר שם פחד שמא יקרה לו משהו בחושך האפל הזה, שמא הוא יבלע אותו ויחשיך את חייו לגמרי. אבל כרגע כל מה שהרגיש זה שהחושך כבר ייקח אותו. והפעם הוא לא פחד מזה, להיפך – הוא רצה שזה יקרה.
הוא בלע את הרוק שעמד לו בקצה הפה ונשם נשימה אחת אחרונה. זהו, הוא מוכן. הוא השלים עם העובדה שאין לו מה לעשות בעולם הזה, שמרגע שנולד גזר דינו היה מוות. המקום שלו לא היה כאן. הוא הסתכל על השמיים הכהים של חצות שנראו חולים, בדיוק כפי שהרגיש. הוא החליט לאזור אומץ ולעשות את זה, אחת ולתמיד.
פלשבקים מהעבר תקפו אותו לרגע. אחד אחרי השני. הוא ראה בעיני רוחו את התעללויות הילדים מהכיתה, את הלעג והצחוק מאחורי גבו. הוא זכר את אלו שהצביעו עליו ולחשו דבר מה באוזני חבריהם. את הקללות שריחפו אליו מכל כיוון. וגם את הדברים הטובים – החיבוק של אימו שכל כך אהב. המגע של אביו המלטף את פניו. הצחוק המתגלגל של אחותו וריח הבושם שתמיד ליווה אותה. איך התגעגע אליה. אף אחד לא יכל לתאר עד כמה.
הוא שנא את עצמו. כל הדברים היקרים לו נעלמו, וזו היתה לגמרי אשמתו. מאז התאונה כל מה שרק חשב הוא שהיא קרתה בגללו. ועכשיו הוא מוכן למות ולמנוע את הסבל ואת מחשבותיו התוקפות אותו. זה נגמר. הכול נגמר. הוא לא יכל לחשוב אחרת בשום צורה שהיא, וקיווה שהאחרים יסלחו לו על כך. "אמא, אני אוהב אותך," לחש. דמעה קטנה ואחרונה זלגה מקצה עינו ומצאה את דרכה דרך לחיו אל סנטרו. רגע אחד היא נתלתה בין סנטרו לאוויר הקר, ואז התנתקה ממנו ונפלה אל הלא נודע.
ואז הוא קפץ.
הוא התעורר בתחושת בלבול. כל מה שהרגיש היה איך שהקור עוטף את כולו. כל מה שראה היה רק חושך בכל מקום. רגע לפני שנכנס לפאניקה הוא הסתובב לאחור ומצא את עצמו מחוץ לפתח ביתו. הוא נשם לרווחה והחל לקום וללכת אל עבר ביתו, אך באותו הרגע דבר כלשהו נלכד בזווית עינו. הוא הסתובב במהירות וכל מה שראה היה צללית של דמות המופנית אליו. ליבו הלם בעוצמה. מי זה? לאחר כמה רגעים שהדמות לא נעה, אלעד הסתגל לחושך, מספיק כדי להבחין בפניו של הדמות. זה היה איש, קשה היה לומר אם הוא מבוגר או בגילאי השלושים. שערו השחור התמזג עם העצים שמאחוריו וזקנו היה באורך שני סנטימטרים לערך. פניו היו לבנות כסיד, לכן לא היה קשה להבחין בו. עיניו השחורות היו כהות יותר מצבע שערו, אם זה היה בכלל אפשרי, והן היו ריקות ולא שיקפו שום רגש. המעיל שהאיש לבש הגיע לו עד לברכיו והוא היה שחור, כמובן, עם פרווה דקה שנראתה עשויה – לחרדתו של אלעד – מהמון נוצות חיה כהות. האיש עמד לו, ידיו בכיסי מעילו, ממתין. לאחר כמה רגעים אלעד שם לב לפרט נוסף, כיוון שכעת הסתגל לחושך לגמרי. על כתפו השמאלית של האיש עמד לו עורב שחור כפחם, כל כך שחור עד כי היה נורא קשה להבחין בו. אילולי עיניו התכולות והעמוקות שניקבו בו מבט, אלעד לא היה יודע שהעורב נוכח שם.
"אממ… מי אתה?" לחש אלעד לעבר האיש. האיש לא ענה מיד, וכשענה קולו היה מחוספס וקר. "באתי לקחת אותך, אלעד." מלבד העובדה המוזרה שהאיש ידע את השם שלו, אלעד לא כל כך הבין את הסיטואציה המוזרה שקרתה לו הרגע. "לאן לקחת אותי?" שאל בנימה מטומטמת. כמו מקודם, האיש לקח את הזמן לפני שענה. אלעד לא הבין למה צריך כל כך הרבה זמן כדי לענות תשובה פשוטה, אך חשב שאולי זה בגלל שהאיש רוצה להשאיר את תחושת המסתורין באוויר הלילה. רגע לפני שאלעד התייאש ורצה לחזור כבר אל ביתו, האיש ענה בקצרה, "למקום שאליו אתה שייך." לקח לאלעד כמה רגעים לקלוט מה האיש המוזר והמסתורי אמר, ולפני שהשיב לו מבטו נלכד עם מבט העורב שהיה לצידו של האיש. העורב הביט בעיניו, חרט בו את מבטו. עיניו התכולות הקסימו את אלעד… היה בהן משהו כמעט אנושי… אלעד חשב שהוא הוזה עד הרגע שהעורב מצמץ למאית השנייה. ממתי עורבים ממצמצים? אלעד היה כמעט משוכנע שהוא שוב הוזה, אך לאחר מכן קרה הבלתי יאומן. זה קרה רק לכמה שניות אך השניות הללו תהיינה חרוטות במוחו של אלעד לנצח. רגע אחד העורב היה על כתפו של האיש, וברגע השני הוא התעופף, כמו בהילוך איטי, לעבר אלעד. אלעד חשב שזהו, זה סופו, אך בפעם השניה הלילה הוא שוב ניצל. הוא הביט בעיניו של העורב, גופו ללא ניע. לפתע העורב לא המשיך במעופו, אלא הפך, מול פרצופו המודהם של אלעד, לאדם. כנפיו גדלו והפכו לידיים, רגליו צמחו מתחתיו, עיניו נהיו קטנות יותר וראשו גדל וגדל. לבסוף עמד מול אלעד אדם יפה תואר, בעל שיער חום בהיר שהתמזג עם הזיפים הקטנים שצמחו במעלה פניו. עיניו נשארו תכולות ומבריקות. צבע גופו היה חום אבל מהסוג הבהיר, והוא היה גבוה מאלעד רק בכמה סנטימטרים. בגדיו, שהיו מרוטים וקרועים, לא גרעו מיופיו. משהו בפניו שידר יופי, אך עיניו היו עייפות וניתן היה להבחין בשקיות קטנות ושחורות מתחת לעיניו. אלעד לא ידע איך להגיב למחזה שקרה הרגע, אך הוא לא היה צריך. האדם חיבק את אלעד. "תודה, הצלת אותי," לחש באוזנו. קולו היה רך ונעים בדיוק כמו מגע גופו. אלעד לא רצה שהאדם יעזוב אותו לעולם, אך באותו הרגע האדם ניתק את גופו ממנו ושוב תחושת האוויר הקר חדרה אל גופו של אלעד. האדם הסתובב אל האיש בעל המעיל השחור. "תעזוב אותו, הוא לא עשה לך כלום," אמר בהתרסה. עיניו של האיש בשחור נצצו ברוע. "אני עוד לא גמרתי איתכם," החזיר בתשובה, הפעם ענה כמעט מיד. הוא נפנף במעילו והסתובב, נראה כמו עורב ענק ומאיים, ובין רגע נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. "היי, אני תומר," האדם הנאה הושיט לאלעד את ידו והתעלם מהיעלמותו הפתאומית של האיש. רק עכשיו אלעד שם לב לשריריו של תומר ולורידים שהתבלטו בזרועו המושטת. אלעד לחץ את ידו של תומר במהירות ושוב חום התפשט בכל גופו. הפעם תומר לא עזב את ידו של אלעד אלא גם הביט בעיניו. אלעד החזיר לו מבט ועיניו של תומר פשוט היפנטו אותו. הוא הבין מהי החמימות הזו שמתפשטת בגופו. הוא הבין זאת כבר מהפעם הראשונה שעיניו נפגשו עם עיניו של תומר. הוא ידע שהוא מאוהב.
אלעד היה מודע לנטייתו המינית כבר בכיתה ח'. באותה השנה הוא אף יצא מהארון בפני הוריו, שתמכו וחיזקו אותו, וגם בפני שאר הכיתה. חבריו הקרובים קיבלו אותו, כמובן, אך שאר הכיתה פשוט לא אהבו את זה והחליטו להתעלל בו ולצחוק עליו בכל רגע פנוי שהיה להם. הוא בקושי סבל את הלעג כשעבר במסדרונות ואת המכות שקיבל, וזו היתה בשבילו צלקת לכל החיים. ברגעים הקשים היתה זו אחותו שהכי חיזקה אותו ותמכה בו. בלעדיה הוא לא היה כלום באותו הזמן. כשהלכה לעולמה הוא הרגיש שכל עולמו חרב עליו. אחותו שתמיד אהב. היחידה שגרמה לו לצחוק. היחידה שלא גרמה לו להצטער על הרגע בו נולד.
אלעד לא שם לב לדמעות שזלגו להן על לחיו. הוא לא מיהר למחות אותן. במקומו, תומר מחה אותן בכף ידו. "אני יודע שעברו עליך ימים קשים," הוא אמר בהבנה. "קר כאן בחוץ. בוא ניכנס לבית שלך ואסביר לך כל מה שתרצה."
"אם הבנתי נכון – האיש עם המעיל השחור הוא ראש כת ההשמדה, והכת הזו באה לחסל קוסמים כמונו?" אלעד חזר על דבריו של תומר שסיפר לו על האיש שעמד לו שם בחוץ לפני כשעה. הם ישבו על המיטה בחדרו של אלעד והשקיפו על הירח, הדבר היחיד שנראה בין הווילונות שנתלו מעל החלון. "בדיוק, חוץ מזה שמטרתם היא לא לחסל אותנו אלא לקחת ממנו את הכוחות ואם מזדמן להם גם להפוך אותנו לחיות," תיקן אותו תומר, והוסיף בעצב, "בדיוק כמו שעשו לי. לקחו ממני את כוחות הקסם שהיו לי והפכו אותי, כפי שהבחנת, לעורב. למעשה, מטרתם היא להפוך את כל הקוסמים לעורבים שחורים כי הם מאמינים שזה מסמל את בוא המוות." קולו המלטף גרם לשערותיו של אלעד לסמור. הוא הניח על רגלו יד מלטפת ואלעד הרגיש איך שיערותיו סומרות כפליים. הוא ניסה להתעלם מידו של תומר (למרות שרצה שתישאר שם לנצח) ולהתרכז בדבריו. "אבל איך יכולים לקחת את כוחות הקסם שלנו?" שאל בתמיהה. הוא דמיין את עצמו עומד לפני ראש הכת, קשור כולו בלי יכולת לזוז ורועד מפחד בעוד שראש הכת שואב ממנו את כוחותיו. "אה, זה די פשוט," אמר תומר. "לכל קוסם יש איבר בגוף שרק בו הוא יכול להשתמש כדי לעשות איזה קסם שהוא רוצה. כדי להשמיד את כוחות הקסם כל מה שהכת עושה זה לחתוך את האיבר הקסום," אמר תומר כאילו זה דבר של מה בכך, אך לרגע נראה שנגעל מהעניין. אלעד התאכזב שדמיונו התפוגג, אבל התנחם מהעובדה שלפחות לא קושרים אותו בלי יכולת לזוז – או שכן? "האיברים הקסומים שלי, למשל, הן הרגליים. גדעו את אצבעות רגליי באכזריות," תומר הוסיף ותוך כדי שדיבר חלץ את נעלו הימנית. אלעד שם לב שמשהו לא קשורה קורה מתחת לגרבו, ואכן, כשתומר הסיר את הגרב שלו התגלתה כף רגלו – רק ללא האצבעות. זה היה נראה כאילו כף רגלו עושה אגרוף ונשארת במצב הזה ללא יכולת לחזור למצבה הקודם. "זה היה מאוד לא נעים," אמר תומר ואלעד שם לב במבטו של תומר איך הוא נזכר במקרה בדמיונו. הוא התעשת אחרי כמה שניות. "אז מה אתה עוד רוצה לדעת?".
"האמת," אמר אלעד ושאל את תומר מה שהשתוקק לשאול אותו מאז שהם נפגשו, "הייתי רוצה לדעת כמה דברים עליך. מי אתה? מאיפה הגעת? איפה המשפחה שלך?". תומר ידע שאלעד ישאל את זה, במוקדם או במאוחר. "האמת שאני לא יודע מה קורה עם המשפחה שלי. הוריי נטשו אותי בגיל שנה בערך ומאז עברתי המון אימוצים ואפילו התגוררתי וחייתי מידי פעם ברחובות. אני לא יודע מיהם האחים שלי, אם יש לי בכלל אחים. בשנה האחרונה הסתובבתי בשכונה הזו כאן, עד שראש הכת גילה איפה אני נמצא והחליט לקצוץ לי את אצבעות הרגליים ולהפוך אותי לעורב. בגלל שלא היו לי כוחות קסם יותר לא יכולתי לחזור למצבי הרגיל. הייתי במצב הזה ארבעה חודשים בערך. תקופה אפלה," תומר נשא עיניו אל הירח הבוהק בלובן. הירח השתקף בעיניו והבהיר אותן יותר. "לא מאחל לך דבר כזה. אז מה איתך?" שאל בהרמת גבה והוסיף, "ראיתי שהתגברת על מותה הטרגי של אחותך." לפתע נראה שתומר התחרט על השאלה הזו ואלעד שם לב לזה. "איך אתה יודע שהיא מתה?" אלעד חשד שתומר יודע משהו שהוא עצמו, אלעד, לא יודע על המוות של אחותו. "שמעתי על זה," תומר התחמק ולא ענה ישירות לשאלתו של אלעד. עכשיו אלעד היה בטוח שתומר מסתיר ממנו משהו אבל החליט שלא לחקור אותו. "אז כן," אמר והסיט מבט אל ידיו. "היתה לי אחות אחת, תאומה, שמתה בתאונה לפני שלוש שנים." היה שקט בחדר שכאילו הנציח את אחותו. "אני מצטער," אמר תומר והפר את הדממה. הוא הניח את כף ידו על פניו של אלעד. אלעד הביט בו. ליבו דפק בעוצמה. תומר כל כך מצא חן בעיניו. תומר קירב את פניו אל אלעד, כך שכל אחד ראה רק את עיניו של השני. הם התקרבו עוד, לאט לאט, עד ששפתיהם נפגשו.
תומר נשאר לישון אצל אלעד, ואלעד סיפק להוריו את ההסבר המתבקש: לתומר לא היה איפה לישון הלילה אז אלעד אירח אותו בבית. הוריו היו בעד אירוח בביתם, לכן התפעלו לטובה ממעשו של אלעד ולא חשדו בדבר. "אני יוצא לקחת אותו לאוניברסיטה," אלעד אמר להוריו והוא ותומר תוך רגע מצאו את עצמם במכוניתו החדישה של אלעד. אלעד קנה את המכונית בכספו שלו רק כמה שבועות קודם לכן, כשסיים לעבוד בפיצרייה הקרובה לביתו. הוא כבר סיים להיות סטודנט בקיץ שעבר, ובמשך כל השנה עבד בכמה מקומות במקביל. תומר, לעומתו, לא למד בבית ספר או באוניברסיטה מעולם. הוא גם לא עבד כי אף אחד לא קיבל אותו, לכן התקיים רק במשפחות שאימצו אותו וכשאף אחד לא אימץ אותו היה גונב לפעמים מאכלים מחנויות "כי זו לא היתה אשמתי, הייתי חייב," אמר באותו הלילה, כשהמשיכו את שיחתם לאחר הנשיקה הארוכה שהתקיימה בניהם. אלעד עוד לא התאושש מהנשיקה הזו. הוא הרגיש חיבה כל כך עזה לתומר עד שלא רצה להתנתק ממנו, כמו שהניח את ידו על רגלו או שחיבק אותו בפעם הראשונה. זה היה תמיד החלום שלו – שימצא חבר שיאהב אותו ושיהיה בניהם חיבור כמו שלא היה עם אף אחד אחר – והחלום הזה עמד להתגשם.
"לאן באמת אנחנו הולכים?" שאל תומר את אלעד כשנכנסו למכונית הכסופה של אלעד. אלעד התניע את המכונית והיא התעוררה לחיים. "לטייל," השיב אלעד בקצרה. אור השמש חדר דרך השמשה הקדמית של המכונית וסנוור את פניו של אלעד. הוא דמע לרגע ומצמץ, ולפתע קרן השמש שינתה כיוון והתרחקה מהמכונית. תומר הוציא את ראשו מהחלון וקרא, "לא, זה לא ענן. השתמשת בכוחות הקסם שלך כרגע, אלעד." אלעד שם לב שכוחות הקסם שלו מגיעים מתי שהוא צריך אותם והוא לא ממש יכול לשלוט בהם. במבחן אחד בהיסטוריה שהיה לו בחטיבה, לדוגמה, הוא לא ידע לענות על שאלה אחת ורגע לאחר מכן כל הכיתה היתה מרותקת בטופס המבחן שריחף לכיוונו של אלעד מהשולחן שניצב לפניו. בפעם אחרת הוא רב עם אביו ובטעות גרם לקנקן עם פרחים לזנק עליו ולהתנפץ. טוב, במקרה הזה הוא לא היה זקוק לקסם, אבל תמיד טוב שהוא יודע שיש משהו שיכול לעזור לו תמיד.
תומר ואלעד המשיכו בנסיעה הנוחה לעבר יעדם. תומר לא ידע לאן אלעד לוקח אותו, אך לאחר כמה דקות אלעד עצר את המכונית. שניהם יצאו ממנה ולפניהם התגלה שטח די גדול שכולו היה מכוסה דשא טרי וקצוץ בקפידה. בצידי הגינה ניצבו עצים ופרחים בשלל צבעים. העצים הצליחו לכסות את רוב הגינה בצל כך שהיה נוח לשבת מתחתיהם. כשתומר ואלעד הגיעו עד לגינה, אלעד הוציא בחיוך מתוק מתיקו סל קטן. "הפתעה!" אמר, והחל להוציא מהסל סדין לבן, שני כריכים טריים, חביתה מקושקשת וסלט ירקות שהונח בתוך קערה מעוטרת בפרחים. "פיקניק?" שאל תומר, חצי ברצינות חצי בבדיחות, ושניהם החלו לסדר את המאכלים בסדין שפרשו לפניהם.
"זה קרה ממש כאן, אתה יודע?" אמר אלעד. תומר והוא כבר סיימנו לאכול וסידרו הכול, וכעת שכבו שניהם על גבם והשקיפו על השמיים שהציצו מבין הענפים הגבוהים. "על מה אתה מדבר?" שאל תומר שלא הבין את דבריו של אלעד. "על התאונה שקרתה לנו. הנה, בדיוק בכביש שמתחבר עם הצומת," אלעד הצביע על כביש צר שהשתרך בדיוק לפניהם. אלעד לא ישכח את הלילה ההוא לעולם…
"יש משהו שלא סיפרתי לך לגבי התאונה, אלעד," אמר תומר. אלעד מיהר להביט בתומר. פניו היו עצובות ונראה היה שקשה לו להוציא את המילים ממנו. הוא חיכה כמה שניות, לראות אם אלעד יגיד משהו, אך אלעד לא אמר דבר ולכן המשיך. "גם שיקרתי לך לגבי המשפחה שלי. אומנם כן סיפרתי לך את האמת שנטשו אותי בגיל שנה, אבל… מצאתי את האבא הביולוגי שלי." אלעד בהה בו כלא מאמין. "נו, מי זה?" הוא היה להוט לשמוע. "הוא… הוא ראש הכת. כת ההשמדה." לקח לאלעד כמה שניות לעכל את הבשורה הזו, ותומר המשיך, "כן, גם אני לא האמנתי בהתחלה. אבל זה נכון. גיליתי את זה בגיל חמש עשרה." הדממה נמשכה ורק רעש העלים המתנופפים ברוח הפר אותה. "באותו הזמן אני עבדתי איתו. הוא גילה שיש לי כוחות קסם וניצל אותי לרעה. עשיתי דברים נוראיים." תומר השפיל את מבטו. "שנאתי את עצמי לאחר מכן. לא הבנתי שאבי הוא בן אדם רע ואכזר ואני סייעתי לו והייתי רע בעצמי." "היי," אלעד ניסה לנחמו," אתה היית צעיר, ברור שלא ידעת את זה. כי בכל זאת, זה אבא שלך." תומר קצת התנחם מהדברים שאלעד אמר. הוא המשיך בחוסר רצון, "ואז הגיעה המשימה שלי. המשימה הראשונה שלי. לעקוב אחריך, אלעד. לעקוב אחריך לכל מקום – ואז לחסל אותך. וזה כמובן מה שהתכוונתי לעשות. אבל קרה משהו בפעם הראשונה שהשקפתי עליך. אני התאהבתי בך. זה מעולם לא קרה לי, חשבתי שאני משתגע. להתאהב בבן אדם מאותו המין שלי? זה לא היה נראה לי הגיוני. אך לא יכולתי להתעלם מהעובדה שבכל פעם שהבטתי בך הרגשתי פרפרים בבטן. רציתי רק לחבק אותך ולא לעזוב. אבל לא יכולתי, זו היתה המשימה הכי חשובה בחיי." תומר עצר לרגע כדי לקחת נשימה עמוקה. ידו טיילה על הדשא שמתחתיו והוא החל לחפור באדמה מבלי משים. "לא יכולתי לעשות את המשימה הזו. לא יכולתי לפגוע בך. ביום שאבי ציווה עליי להרוג אותך עקבתי אחריך מהצד לא כדי לקיים את מבוקשו, להיפך – רציתי לשמור עליך מכל משמר. אבי כנראה שם לב לזה, וליתר ביטחון הוא הציב מישהו מהכת שאם לא אבצע את המשימה שהוטלה עליי, הוא יבצע אותה. כשראה שאני לא תוקף אותך, החליט שהוא בעצמו יהרוג אותך. הוא נכנס למכונית ונסע לכיוון המכונית שלכם במטרה להתנגש בכם ובכך לא להרוג רק אותך אלא את כל משפחתך." עיניו של תומר החלו לדמוע ואלעד החזיק את ידו. "תמשיך," אמר. הוא רצה לשמוע את הסיפור כולו ולדעת איך התאונה, שאבדה כל כך גדולה היתה כרוכה בה, התרחשה. תומר המשיך. "ברגע שראיתי שהוא מנסה להרוג אותך ניסיתי לעצור אותו אך לא ידעתי איך לעשות זאת. היו לי רק כמה שניות לחשוב. אתה ישבת במושב הקדמי וחבר הכת ניסה לפגוע בך בתאונה חזיתית. שנייה לפני שהוא פגע בך בעטתי במכונית שלו כל כך חזק ברגלי עד שהוא עשה כמה סיבובים סביב עצמו במהירות. באחד מהסיבובים… הוא פגע בצד הרכב שלכם. אוי, אני כל כך מצטער, הכול באשמתי…" הוא הסווה את פניו בכפות ידיו והתייפח לתוכן. קולו נשמע במעומעם מבין אצבעותיו. "זכוכיות עפו לכל עבר. לא ידעתי איזה נזק עשיתי עד שהאמבולנס הגיע. ראיתי שמחלצים את אחותך מהמכונית. כל גופה היה שטוף דם. אני… אני מצטער…" תומר לא יכל להמשיך יותר. אלעד היה המום מהסיפור ששמע זה עתה. הוא, אלעד, ניצל, ובמקומו אחותו מתה. הוא היה המטרה של ראש הכת. הוא היה צריך למות. זה לא הגיע לאחותו. היא היתה צריכה להינצל…
"אתה הרגת את אחותי," אלעד פלט בפני תומר. כעסו גבר. איך תומר יכל לעשות זאת? הוא היה רוצח. "אלעד, זה לא נכון!" תומר מחה את דמעותיו. הוא נראה חיוור. הוא ניסה לתפוס בידו של אלעד, אך אלעד התנער ממנו. "לא היית צריך לעשות את זה. אני הייתי צריך למות!" הוא אסף בזריזות את כל השאריות מהפיקניק והכניס אותן לתיק. הוא החל לפסוע כמה צעדים כששמע את תומר צועק, "אלעד, תיזהר!". אלעד הסתובב במהירות. האוויר לא היה עוד אוויר של אחר הצהריים כי אם אוויר של ערב חורפי במיוחד. ערפל החל להתפשט והיה קשה לראות את הבניינים הרחוקים. אבל אז הבחין אלעד ממה הוא צריך להיזהר: המוני עורבים, כהי נוצה, החלו לעוף לקראתו. אלעד ניסה לגונן בעזרת ידיו על פניו מפני העורבים. נראה היה שהעורבים בכלל לא רצו לתקוף אותו אלא הם עקפו אותו וניצבו על בניינים ועמודים שהיו מאחוריו. לכל עורב היו צבע עיניים שונות. לאחדים מהם היו עיניים חומות כדבש ואילו לאחרים היו עיניים ירוקות ואפילו אפורות כמו הערפל. העורבים חיכו למישהו, כך הארי הבחין. הם לא באו סתם. בינתיים תומר הלך לקראתו. "אלעד, סליחה ששיקרתי לך," אמר והיתה שמץ של חרטה בקולו. "לא היתה לי ברירה. ידעתי שתשנא אותי." אלעד חשב כמה רגעים ואז אמר, "זה בסדר. בסך הכול ניסית לעשות מעשה טוב ולא ידעת שזה מה שיקרה." תומר נראה מעודד יותר. "אתה יודע, הסיפור לא נגמר כאן. כשאבי גילה שניסיתי להגן עליך הוא כעס ממש, בחיים לא ראיתי אותו כועס ככה. הוא אמר, או יותר נכון צעק, שבמשימה הזו הייתי צריך להוכיח לו שאני באמת ראוי להיות בנו, והיות ולא ביצעתי אותה אני כבר לא נחשב בנו יותר. הוא קצץ את אצבעות רגליי ולקח ממני את כוחות הקסם שלי. הוא גם הפך אותי לעורב. הוא אמר שכעת אני אמשיך להשגיח עליך ושאם עוד פעם אחת הוא ישמע שניסיתי להגן עליך הוא יחסל אותי." העורבים השמיעו קולות אך אלעד לא שם לב אליהם. הוא הרגיש גל של חרטה על כך שצעק על תומר ובאותו הרגע ריחם עליו. איזה אבא עושה לבנו דבר כזה? "לא הקשבתי לאזהרה של אבי והמשכתי להשגיח עליך. עקבתי אחריך לכל מקום ולא הסטתי את מבטי אפילו לרגע.
אבי היה חכם והתחשב בכל צעד שעשה. הוא ניסה להרוג אותך כמה פעמים אך אני חסמתי אותו בלי שהיה מודע לכך. לבסוף הוא העדיף שתמות לבד במקום שהוא יהרוג אותך. הוא ניסה לגרום לך להגיש כמה שיותר בדידות כדי שתמות מעצמך, כלומר: תתאבד. הוא זה שכישף את חבריך לכיתה שיתעללו בך. במשך שנים הוא דאג לכך שיצחקו עליך ויבזו אותך. עד שבאמת לא יכולת עוד וניסית להתאבד." אלעד זכר איך שחשב שזה סופו ושבאמת רצה למות. "נשבעתי לעצמי ואמרתי שלא משנה מה, אם אתה קופץ מהבניין אני מנסה להציל אותך. ואכן, כשקפצת באתי לעוף לעברך אך פתאום שמתי לב שמתחתיך התווצר מין חור שחור ששאב אותך ופתאום הופעת במדרגות הבניין בלי כל פגע. לא היה לי זמן לברר איך זה קרה כי ישר שהופעת, אבי, ראש הכת, כבר הגיע למקום. ואז… טוב, אתה יודע מה קרה," תומר הסתכל סביבו. בזמן שדיבר עוד ועוד עורבים עפו מעליהם. ואז, תוך רגע, הופיעו מספר אנשים פניהם הוסתרו במסכות שחורות. לפניהם, במעילו השחור והמהודר, עמד ראש הכת. מבטו של תומר היה מופתע אך מיד הוא התקשח. ידו של ראש הכת אחזה בפגיון קצר שהבריק למרות ששום קרן שמש לא היתה מכוונת עליו. לאלעד היה חשד קל למה היא נמצאת שם. ראש הכת הביט בעיני בנו בעיניים רשעות. "התגעגעת אליי, תומר?" שאל בחיוך. תומר לא ענה לו ועל פניו היה פרצוף חתום. "ואתה, אלעד?" המשיך והסב את מבטו לאלעד. אלעד החזיר לו מבט. "הפעם לא תתחמק ממני, נערי היקר. הפעם אני כאן כדי לחסל אותך אחת ולתמיד!" ובתנועה קצרה ראש הכת השליך את הפגיון לעבר אלעד שעמד קפוא במקומו. הפגיון התקרב במהירות והיה מכוון לעינו הימנית. רגע לפני שאלעד נדקר, תומר השליך את עצמו מלפניו. "לא!" אלעד החזיק בתומר שהחל להתמוטט. הפגיון ננעץ באמצע גרונו. "לא… תומר…" אלעד החל לרעוד, גם מעצב אך עוד יותר מכעס. שביל של דם טפטף במורד כתפו של תומר. אלעד עזב אותו והסתובב לעבר ראש הכת. "אתה," עיניו רשפו וכל מה שהרגיש היה כמה שהוא רוצה לחסל את האדם שמולו. שירגיש עינויים. שימות.
בין רגע בגדיו של ראש הכת התלקחו באש. מבטו היה מופתע. הוא ניסה לכבות את האש בעזרת ידיו, אך לפני שהצליח לעשות זאת הוא החל להתפורר לאבק. האבק התמזג עם הערפל והתעופף הרחק. חברי הכת לא ידעו מה לעשות עם עצמם, והם נעלמו בדיוק כפי שהגיעו. העורבים גם הם עפו והתרחקו מהזירה. תומר ואלעד נשארו שם לבדם, תומר עדיין משוטט דם. אלעד שעט לעבר תומר. הוא בדק את הדופק שלו שהיה חלש באופן קיצוני. הוא לא ידע מה לעשות חוץ מלבכות. אהוב ליבו הלך, הלך לעולמי עד…
מרוב הבכי של אלעד הוא לא הספיק להבחין שדמעותיו התקבצו מסביב לפגיון הנעוץ בגופו של תומר. הוא החל להבחין איך שהפגיון יוצא לאט מגופו של תומר, כאילו יד בלתי נראית מוציאה אותו משם. לאחר כמה שניות הפגיון יצא מגופו לגמרי ונפל בחבטה מצלצלת על הקרקע. הפצע התחיל להיסגר מעצמו. לאחר כמה רגעים עורו של תומר חזר לקדמותו. ואז אלעד הבין. הוא הבין הכול. הוא הבין ממה כוחו נובע. כמובן, איך לא עלה על זה קודם… כשהדמעה נפלה לה אל האוויר שמתחתיו כאשר ניסה לקפוץ מהגג, כשמבטו חדר לעיניו של תומר כשהיה בצורת עורב, כשהצליח להזיז את קרן השמש שסנוורה אותו וכשהצליח לשרוף את ראש הכת… הכול היה קשור בעיניו! האיברים הקסומים שהיה לו היו עיניו שלו. אלעד חיבק את תומר חיבוק ארוך ותומר חיבק אותו בחזרה.
בדיוק באותו הזמן, עיניים שחורות כזפת הביטו בהם ממרחק רב.