115 עופרי אליעז – קורות חייו של כוכב לכת

קורות חייו של כוכב לכת-
בכל יום אני קמה ומרגישה שונה, הזיכרונות שלי משתנים. אני יודעת שאני קיימת, אך מעבר לזה איני זוכרת דבר על חיי. כזו אני, כל יום הופכת למשהו אחר. יום אחד אני ליוויתן השוחה בים, וביום אחר אני צמח ביער האמזונאס. אנשים בטוחים שחיים נוצרים לאחר לידה ומתפתחים במהלך הזמן, אך לא כך חיי מתנהלים. אני מגיעה בצורה בוגרת או צעירה, פשוט מופיעה כך, ואם אני עוזבת גוף חי נכנסות אליו נשמות אחרות ותופסות את מקומי באופן קבוע, או לפחות כך זה היה.
ביום הראשון שאני זוכרת הייתי חתולה קטנה. אני זוכרת את פרוותי הכתומה והמצוחצחת, ואת הילד הקטן שהבחין בי ולקח אותי אל ביתו. הוא סיפר לאמו בהתלהבות על כך שזו הפעם הראשונה בה הוא נתקל בי, ועל כך שהוא רוצה לאמץ אותי. אני זוכרת את מיטת החתולים הכחולה שהוא קנה לי, ואת החטיפים הטעימים שהוא האכיל אותי בהם.
ביום השני הפכתי לפיה. אני זוכרת את כנפי הפיה הכחולות שלי ואת ביתי הקטן על עץ האלון. במהלך היום התעופפתי מסביב מנסה לאתר עוד פיות, ולאחר זמן מה מצאתי עוד בתים של פיות על עצים גבוהים. כל פיה נראתה יפהפייה בדרכה שלה, והתעופפתי איתן סביב בתיהן הקטנים. הכרתי באותו היום חברה טובה- מלודי. צבע כנפיה היה ירוק והיא שוחחה איתי הרבה זמן. סיפרתי לה על כך שאיני פיה, אלא יצור שכזה אשר עובר בין גופים והיא האמינה לי. היא הגישה לי תה קמומיל מתקתק, וברדת החשכה נפרדתי ממנה וחזרתי אל ביתי בפעם האחרונה.
ביום השלישי הייתי מחשב, ואני מודעת לכך שמחשב הוא אינו יצור חי, אך אני יצור מסתורי. הרגשתי את המידע זורם בעורקיי, ואת האנשים אשר משתמשים בי לכל מטרה שיש. באינטרנט הייתה כתבה על שוד בנק אשר התרחש באותו היום, ביוטיוב הועלה קליפ חדש של הזמרת "נועה קירל" וקיבלתי במייל הודעה חדשה מהחברה של הבעלים שלי. אני זוכרת שבתור מחשב הייתי מסוגלת לבצע כל מיני פעולות שונות, אך לצערי הרב לא הייתי מסוגלת לזוז ממקומי, אלא רק לשלוח ולקבל מידע.
ביום הרביעי הפכתי לעץ חרובים ענקי. אני זוכרת את ההרגשה המדגדגת ברגע שאחד החרובים היה נופל ארצה, הרגשתי כאילו מדגדגים אותי חזק ובעוד רגע אתפוצץ מצחוק. כמובן שלא הייתי מסוגלת לצחוק מכיוון שהייתי עץ, אך הרגשתי שלווה ומאושרת. אנשים חלפו על פני, ולא התייחסו אליי כלל. היה כלב אחד בפארק שנעצר ורחרח אותי בכדי לסמן טריטוריה, אך מעבר לכך הייתי מובנת מאליו.
היום החמישי הפך אותי לתינוק קטן. באותו היום התינוק נולד, אז אני הגעתי. היה כיף להרגיש עד כמה משפחתי אוהבת אותי, משום שמעולם לא הייתה לי משפחה לפני כן. בכיתי די הרבה באותו היום, אך עדיין נהניתי מהחיבוקים העוטפים של בני המשפחה, וזה בהחלט זיכרון שנחקק בי לעד.
ביום השישי קיבלתי גוף של אביר. למדתי כיצד להילחם ולהשתמש בחרב, והסתובבתי סביב הארמון של המלכה בכדי לשמור עליו. על פי מה שהבנתי למלכה קוראים לוסיה ולמלך קוראים דין. הם נשואים כבר שנתיים, ויש להם ילד קטן. אחרי המשמרת שלי אכלתי ארוחת ערב עם שאר האבירים. הארוחה כללה מרק עגבניות עם כמה פרוסות לחם, עוף ותפוחי אדמה מאודים, ולקינוח הגישו לנו מוס שוקולד. אם זכרוני אינו משטה בי, מגורי האבירים מכילים שלוש מאות אבירים לערך, וכל שמונה אבירים חולקים חדר יחד.
אחרי היום השביעי בו הייתי יתושה אני אתייחס אל חרקים בצורה אחרת. אני זוכרת את תחושת הפחד בכך שרודפים אותך ומנסים לחסל אותך, וזו לא תחושה נעימה. לפי דעתי יתושים חשובים לא פחות מכל חיה אחרת, ולא צריך לנסות להרוג אותם ללא סיבה מוצדקת. אך כן היה מהנה לעוף בחופשיות, למרות שאני מעדיפה להיות פיה מקסימה על פני להיות חרק מכוער.
אני זוכרת את היום השמיני מצוין, היום בו הייתי אגם. אנשים בטוחים כי לאגמים אין נשמה, אך יש אגמים קסומים. אני הייתי אגם קסום, ואני זוכרת את כמות האנשים אשר הגיעו בכדי להשתכשך במימיו הצלולים של האגם. ילדים קטנים עם מצופים שחו בתוך המים, מבוגרים קפצו פנימה עם בגדי ים צבעוניים, וכמה נשים טבלו רגליים והביטו במסך הפלאפון שלהן. היה לי נעים, והייתי מסוגלת לרקוד וליצור גלים קטנים.
ביום התשיעי הכל החל להשתבש. הגעתי בתור דרקון צהוב, ואנשים לא חדלו מלנסות לצוד אותי. הייתי צריכה לעוף במהירות בכדי להתחמק מהרשתות הכבדות. למרות שאין לי מחויבות לגוף הזה, איני רוצה לסבך את הנשמה אשר עתידה להיכנס אל הגוף הזה. רשת אחת התעופפה לעברי, ומיהרתי לנשוף עליה אש, שורפת אותה. אך האנשים לא התייאשו ואחד מהם שלף חצי הרדמה. החצים נורו לעברי אך הייתי זריזה יותר, התעופפתי מעלה, והחצים החטיאו אותי במספר סנטימטרים, ניצלתי.
היום העשירי הפך אותי לחמנייה. רוב היום ישבתי בתוך עציץ, והיצורים היחידים אשר הגיעו אליי היו דבורים. אך קצת לפנות ערב אישה עם מטפחת ראש אדומה הגיע ולקחה אותי. היא הכניסה אותי אל ביתה, הניחה אותי על עדן חלונה, ונתנה לי להביט בשקיעה היפהפייה.
אחד עשר ימים עברו, ובאותו היום הייתי סוסת פרא. פרוותי הייתה חומה ועליה היו כתמים לבנים. רצתי בשדות המוריקים, משחקת עם סוסים נוספים. ההרגשה הייתה נפלאה! הייתי חסרת מעצורים, ונהניתי מכל שנייה. לפנות ערב אכלתי דשא, אך לפתע שמעתי יללה. דהרתי מהר ככל שיכולתי, והגעתי אל האסם הקרוב. זאב גדול נכנס לשם וניסה לטרוף כבש קטן. ידעתי שעליי לפעול ומהר. רצתי אל עבר הזאב עם עוד שני סוסים ולמרות שפחדנו ממנו, הרמנו את רגלינו הקדמיות באוויר והברחנו אותו. היום הזה בהחלט היה אחד הימים האהובים עליי.
חלפו שנים עשר ימים והפכתי לשעון יד חכם. הצבע שלי היה לבן, וכל היום הסתובבתי עם הבעלים שלי ועזרתי לו. בבוקר הוא הלך לבית הספר, בצהריים הוא השתתף בחוג כדורסל, ובערב הוא ישב להכין שיעורי בית וצפה בטלוויזיה. במהלך היום הזדמן לי לראות המון מקומות חדשים, כמו בית הספר. אך היום הזה גורם לי לחוש חרטה על כך שאיני אדם רגיל, ועל כך שמעולם לא אחווה אהבה מכל סוג שהוא.
ביום השלושה עשר הגעתי בתור עוגיית ג'ינג'ר. הניחו בצד את כל ההיגיון שלכם, מכיוון שעוגיית ג'ינג'ר מסוגלת לקום לתחייה. מעולם לא טעמתי עוגייה, וכל היום ליקקתי את עצמי. למזלי אף אחד לא אכל אותי היום, אבל מי יודע, אולי זה יקרה מחר…
היום הארבעה עשר שינה את חיי לנצח. אני הייתי אישה, אישה רגילה! הייתה לי עבודה, הייתה לי משפחה, אפילו הייתה לי חיית מחמד. ובצהריים, כאשר צעדתי ברחוב, הבחנתי בו. איש עם שיער בלונדיני וחליפת עסקים מביט בי. אני הרגשתי משהו שמעולם לא הרגשתי לפני כן… הוא ניגש אליי והציע לי לצאת לדייט בערב, ומיד הסכמתי. חזרתי אל הדירה שלי, וחיפשתי בגדים ללבוש. מעולם לא קרה לי שנכנסתי לגוף ולא נוצרתי כגוף, לכן היו לי בגדים בארון. הדייט התנהל ממש טוב, והבטן שלי התמלאה פרפרים. מעולם לא התאהבתי בעבר, וזו הייתה חוויה מדהימה, האהבה הראשונה שלי.
הרגשתי אכזבה קלה כאשר היום החמישה עשר התחיל. כעסתי על כך שאיבדתי את האהוב שלי, ועל המציאות הקשה. לחיות בגוף אחר בכל יום זה לא כיף כפי שזה נשמע, משהו חסר. באותו היום הייתי תפוח אדום. כל היום ישבתי על העץ, מביטה בנוף, ומשחזרת בראשי את הדייט המושלם שהיה לי אמש.
היום השישה עשר היה מזעזע. התעוררתי בתור פינגווין בקוטב הדרומי, וכל היום הייתי עסוקה בהתחמקות מאריות ים. אריות ים אוכלים פינגווינים, ולא חשקתי בכך שחיי יגמרו עוד לפני שהם החלו. הארוחה שלי הורכבה מדגים, ולא מפריע לי לאכול דגים, אך בהחלט טעמתי מאכלים טובים מזה בעבר.
שבעה עשר ימים עברו והיום אני צמח טורף. אני נמצאת ביער האמזונאס, ובהשוואה לקוטב הדרומי ממש חם שם. במהלך היום אכלתי המון זבובים ויתושים, ודי הצטערתי בשבילם. אחרי שחייתי בתור יתוש למשך יום שלם אני מבינה את הפחד הטמון בסגנון החיים הזה. אך מלבד זאת, האמזונאס הוא יער מרהיב ביופיו. הסביבה הזאת מזכירה את כל צבעי הקשת אשר התערבבו יחד, וכל בעל חיים ששוהה שם הוא עולם ומלואו. מעולם לא ראיתי מקום הומה חיים כמו זה, ונהניתי מכל רגע.
ביום השמונה עשר הייתי צפרדע. אין לי מושג מדוע אנשים משוכנעים כי צפרדעים הן מכוערות, משום שעל פי דעתי הן ממש חמודות. קפצתי על חלוקי נחל אפורים והרוח מקררת את עורי. לא עשיתי הרבה דברים בתור צפרדע, אך למרות זאת היום היה קליל ומהנה.

היום התשעה עשר הפך אותי לענן. בהתחלה הייתי בטוחה שאני ארחף בשקט כל היום, אך אני ושאר העננים הורדנו גשם. לקראת הצהריים השמיים נצבעו אפור, ואני התפרקתי לאט והפכתי לחתיכות גשם. הגעתי בתור אלפי טיפות מים אל נחל, ובמהלך שאר היום נסחפתי עם הזרם.
ביום עשרים ימים הפכתי לארנבת, וראיתי אותו! אותו הגבר שהכרתי ביום בו התעוררתי כאישה. הוא החזיק ידיים עם האישה. רגשות הקנאה השתלטו עליי, הרגשתי חסרת אונים. העולם הזה מונע ממני ליצור קשרים מכל סוג שהם, מדוע זה מגיע לי? אני מכירה בכל יום מקומות מרתקים ומנסה דברים חדשים, אך כל שאני רוצה זה להיות אישה רגילה.
חמישים ימים עברו, אך אני לא זוכרת דבר ממה שהתרחש בהם. עברתי בין המון צורות וגופים שונים, אך אחרי אותו היום שכחתי מה הפכתי להיות. מה הטעם בחיים ללא רגשות? מה היא משמעות הקיום שלי אם אני בודדה? המחשבות הללו צצות במוחי בכל יום מחדש, ואין לי מנוס מהן.
מאה שמונים ושלושה ימים עברו, ואני עדיין לא מצליחה לשכוח אותו. עברה חצי שנה לערך מאז הופעתי, אך איני זוכרת דבר מהרגע בו נשבר ליבי. כל יום אני קמה, ואני משהו אחר. אני עוזבת את הגוף, ונותנת לנשמות אחרות לקבל אותו לשארית חייהן, להגשים את החלומות שאני מעולם לא זכיתי להגשים. היום הייתי כוכבת מפורסמת מהוליווד, אך לא נהניתי כלל. אין טעם להמשיך בשגרה שכזו, רק רציתי למצוא את מקומי.
מאה שמונים וארבעה ימים, ובאותו היום הייתי פיראטית. שטתי בספינה ודיברתי עם פיראטים אחרים. אני לא עוברת בין גופים רק על כדור הארץ, אלא ביקום כולו. הספינה הייתה ענקית, ונזכרתי איך הגעתי אליה. התעוררתי על יד הנמל עם בנדנה ורטייה שחורה על עין אחת, ושני פיראטים הציעו לי להצטרף אל מסעם. באמת נהניתי באותו היום, והנשמה שנכנסה אל הגוף הרוויחה חיים טובים.
אחרי מאה שמונים וחמישה ימים הפכתי לכורסא מתכווננת. עד כמה שזה נשמע מטופש, זו עבודה קשה. אני חייבת להתרומם ולרדת כאשר אנשים יושבים עליי, וזה בהחלט לא דבר מהנה. אחרי היום הזה די התחלתי לרחם על כורסאות מתכווננות.
מאתיים שמונים ושישה ימים, והפכתי לדג. היום שלי היה די בנאלי, אך הבעלים שלי נראו מאושרים יחד, וזה חיזק אצלי את תחושת העצבות שאני חשה כבר המון זמן. אני רק רוצה לחיות חיים משלי, ולא לחוות חיים של מישהו אחר. אני יוצרת חיים ליצורים אחרים, אך מה איתי? לי לא מגיע?
מאתיים שמונים ושבעה ימים, היום האחרון. הגעתי בתור כוכב לכת, הייתי בטוחה כי זהו עוד יום שגרתי, אך ביום למחרת, ביום שאחריו, ובשאר הימים נשארתי כוכב לכת. הפסקתי לנדוד ממקום למקום, והפכתי לעצמי. אני סוף כל סוף אני, ויש לי קשרים. על הכוכב שלי יש צמחים, בעלי חיים, בני אדם… כל הדברים שהייתי, הם עכשיו חלק ממני. כאשר אני נזכרת בסיפור הזה, אני מבינה מהי הזהות שלי. אחרי המון זמן בו חיפשתי את עצמי, מצאתי. מצאתי את משמעות הקיום שלי, את העולם האישי שלי, מצאתי אהבה משלי ליקום, ועוד כל כך הרבה דברים חדשים, הגשמתי את ייעודי. ועכשיו, אני זוהרת יותר מהשמש.