201 שירה אחישר – רעייתי היקרה

רעייתי היקרה

רעייתי היקרה
מכתב זה משאיר אני לך כאן, מתחת לכרית, כמסר אחרון שאשלח לך מכתובתי הנוכחית; לב אבות, המחלקה הסיעודית, חדר 5, מיטה ימנית. את מכתבי האהבה הבאים אשלח לך כבר, מהעולם הבא. אהבתי אותך 58 שנים יפות, או אולי היו אלה 56? ואמשיך לאהוב אותך עד יום מותך. כי אני, כך נראה, אמות לפניך. זה כמה שבועות שלא ראיתיך, אך אני יודע שאת כאן, ליד מיטתי. עפעפיי נופלים להם בכובד על עיניי, וקולי נשנק לו בגרוני הצמוק. האחיות כולן כבר ויתרו עלי, והן מוציאות אותי מהמיטה אך לעתים רחוקות. אולם מתוך האפילה שהשתררה לה מאחורי שני עפעפיי בית האבות נראה כמו חלום רחוק. לא כן את. נותרת, ואולי תמיד היית, הדבר המוחשי היחיד בעולם צללים זה. רגע לפני שאנחנו נפרדים, רציתי לשתף אותך בהארה שהייתה לי, מחשבה יקרה ללבי שלבלבה לה בתוך ראשי העייף וחרוש הקמטים. סבור אני שמפינתי החשוכה והשקטה התמזל מזלי לקבל הצצה אל מעט חכמה אלוהית. נדמה לי שכאשר נטרקו להם עפעפיי על העולם מפאת תשישות, קרה דבר נפלא! עזרתי סוף סוף עוז להפנות את עורפי לעולם הצללים, והפלא ופלא – עולם האמת נגלה לעיניי! יכול אני כעת לצאת ממערתו של אפלטון. הארה זו קשורה לסוג האחר של המוות, הסוג שחומק מעיניי האחיות כשהן מביטות בפניי בזמן שהן משכיבות אותי לישון. ההארה נגלתה אלי לבושה בדמותו שלו, צעדיו צעדי אביר אפל, והוא גבוה, בלונדיני, אתלט. אני יודע שגם את זוכרת אותו. בהתחלה לא זיהיתי אותו, ולאחר מכן זיהיתי רק את מלבושיו, ועדין סבור הייתי שזה אינו אלא ביקור ידידותי. הרי אומרים שלקראת המוות זוכות הבריות בתחיית מתים פרטית משלהן. נזכרות הן, אחת אחת, בכל אותן דמויות שנקברו עם הזמן מתחת לקיתונות האבק של השכחה. הן קמות מן העפר, מתנערות, ונאספות לגדודים. וכך, לצליליו של מארש מלחמה, הן צועדות היישר אל מפקדת התודעה. כך בדיוק עשה גם גור, עלה מן העפר, צעד. לא רק צעד, ממש כמו כשהיה בן החיים, גם כאן הוא הנהיג את הגדוד. אבל היה משהו אחר בגור. לא נטף ממנו אבק, הוא לא התנשף, הוא לא חמד את דמי החם או ניסה למצוץ ממני שאריות חיים. גור נשא עיטור כבוד על חזהו בדמות ירייה. וכשהתבוננתי בו הרגשתי כאילו כלל לא חלף זמן מאז פגישתנו האחרונה. שהייתה גם, כפי שאת בטח זוכרת, פגישתו האחרונה של גור עם אדם חי.
את בוודאי זוכרת רעייתי, ספרתי לך את הסיפור אלפי פעמים, אך אספר אותו לך עוד פעם אחרונה. כשהייתי בן שמונה עשרה עמדתי פנים מול פנים עם המוות. גור ואני הצטרפנו למלחמת העצמאות, ומצאנו את עצמינו בקרב יריות על אחד הגגות של ירושלים. הקרב היה קצר, כמו כל אירוע נצחי. אחרי רגעים ספורים כבר חזיתי במותו של גור, המפקד הנערץ שלי. הוא נפל כמו אבן, היישר לחיקי, ולמשך שבריר שנייה רציתי להישאר שם אתו. אך לא היה זמן לחשוב, לו נשארתי שם יותר משבריר של שנייה משאלתי הייתה אכן מתגשמת. הבטתי ברובה שהיה מונח במרחק שני מטר ממני. אם אתגלגל אליו כנראה שאמצא כאן את מותי, אך אם אשאיר אותו זו תהיה הפעם הראשונה שאברח, ויותר מזה, הפעם הראשונה שאשאיר חבר מאחור. ברחתי. ברחתי כמו אותו בן שמונה עשרה שהייתי, שידע שהוא רוצה לחיות. אני לא מוכן למות, אמרתי לעצמי. מאז היו שנים יפות. נשאתי אותך לאישה, וביחד מצאנו שלווה בדירה קטנה ביפו, לא מאד רחוק מהים. נולדו לנו שלושה ילדים יפים, שלחמו את המלחמות שלהם. המלחמה הגדולה שלי נגמרה. אולם כפי שאני בטוח שאת יודעת היטב על אף שמעולם לא דברנו על כך, השאלה מעולם לא הפסיקה להדהד בראשי. האם אני מוכן למות? מדי יום שאלתי את עצמי את השאלה. היו לא מעט שנים שידעתי את התשובה בבירור. אולם אחריהן באו לא מעט שנים בהן לא יכולתי להשיב. התחלתי לכתוב מכתבים לזמן שאחרי מותי. התחלתי אפילו להיקשר לרעיון של גופתי המתה, עטופה בסדין לבן, נישאת על ידי אנשי חברה קדישא ונקברת לעד תחת חמלתה של האדמה הקרה. בשבועות האחרונים שבה אלי הוודאות. סוף סוף אני יודע שאני מוכן למות. בלילות, לפני שאני נרדם, אני מספר למלאך המוות וידויים בלחישה. אך עד שהגיע גור לבקרני משהו לא היה שלם. המוות הזה הוא לא המוות שייחלתי לו. כן, רציתי לחיות לצדך חיים ארוכים ומלאים. להגיע לעשור השמיני, ולזכות לכך שנכדיי ונכדותיי יזכרו אותי. לזכות לראות את הדור של ילדיי גדל, את ישראל משגשגת, ואת מוזיאון הלח"י קם. אבל רציתי למות צעיר. רציתי למות מות גיבורים, כשריאותיי הבריאות מלאות בגאווה ובפטריוטיות. רציתי למות יפה, עם מכתב אהבה מוכתם בכיס. רציתי למות אז, מתגלגל לעבר הרובה, מוכן לירות בכל אותן נבלות שהרגו את המפקד הנערץ שלי. לא עבר רגע מאז אותו יום על הגג, שבו לא התחרטתי על כך שלא מתתי אז, בו במקום. אולם לא חלף מאז אף רגע מחיינו המשותפים עליו הייתי מוכן לוותר. נראה לי כי זהו פרדוקס. הפרדוקס הזה מביא אותי לאותה מחשבה חמקמקה שנבטה לה בימים האחרונים מתוך אדמת נפשי הפורייה, המכשירה בלאט גן נעלם המלבלב לו מאחורי עפעפיים כבדים וגבות קפוצות וכך חומק ממבטן המצמית של האחיות.
רציתי לספר לך עליה בארוחתנו האחרונה כמשפחה לפני המעבר לבית האבות. גם מבעד לעיניי העצומות לא יכולתי לחמוק מין התחושה כי שרתה בארוחה רוח נכאה. אני עצמי מנוע הייתי מלהשתתף בשיחה. רב הזמן לא הצלחתי לשמוע את דברי הסועדים, וצווארי מעל בתפקידו ולא מנע בעד ראשי מלהחליק על חזי. בטוח אני שגם הניחוחות שעלו מן החיתול שלי לא סייעו לאווירה. המלים המתאימות מיענו לצאת מגרוני, אך שרתי לך. הזוכרת את? בין המנה העיקרית לקינוח, שרתי לך בקול שיר פרידה – "חיילים אלמונים". האם הבנת את המסר?
אם חמק ממך מסרי המרומז אספר לך אותו עכשיו בבהירות. גור חיכה לי, כל השנים האלו, ממש כאן, במרכזו של הגן הנעלם. כל עוד הייתי ער היה הוא ישן, אך כעת שנינו מתנדנדים לנו בין העולמות יחדיו. והוא בא לבשר לי את הבשורות המרעישות – אני הולך למות צעיר. אתה הולך ליצור חור תועלת. כך לוחש לי גור. דרכו תחזור בזמן ותמות אתי על הגג. נראה כי המוות הפך אותו לבקיא ברזי הפיזיקה המודרנית. אתה מבין צ'וקו, הוא מסביר לי, הרגע ההוא על הגג, שבו ידעת מהו מוות, ומהם חיים, הרגע ההוא, הזה, הוא מרכז הכובד של הסיפור שלך. כל המרחב זמן של חייך מתעקם סביבו. לכן, רק נדמה לך שהתקדמת הלאה בזמן, הרחק מאותה נקודה, אך למעשה נשארת קרוב כשהיית לאותו גג, לאותו כדור בחזה. אותו המוות המתוק, הכדור בחזה, הם השמש, וחייך היפים הכוכבים. אותו הרגע היה רגע מהותי. כבד. כוח הכבידה החזק שלו עיקם את המרחב זמן. היית מרחק אמה מהמוות, שפתיו של מלאך המוות רפרפו על מצחך הזך והיפה, הבל פיו הפך להבל מהבלי חייך. כך מסביר לי גור בקולו הסמכותי. אותו רגע נצחי יצר צד אחד של החור, אומר גור במסתוריות, מחכה שייפול לי האסימון. והאסימון נופל, נופל דרך צידו השני של החור. עכשיו כששפתיו של מלאך המוות דבוקות בתשוקה למצחי, שכבר איננו יפה או זך, מתעקם לו שוב המרחב זמן, וצידו השני של חור התולעת נוצר. כך, שתי נשיקותיו של המלאך הם שני קצוות החור, ודרכו אני יכול לעבור. לחזור חזרה בזמן, לזכור. מן הגן הנעלם המלבלב במוחי הקודח אשר בבית האבות להעלם ועל הגג בירושלים להגיח. למעשה החור נוצר כבר לפני כמה ימים, ודרכו צועדות אלי כל אותן דמויות מעברי לצליליו של מארש מלחמתי. דרכו הגיע גור, לבשר לי על סוף הסיפור. גיבורי נצח כמונו כותבים בעצמם את סיפור חייהם, אומר לי גור, בוא וסיים את המלאכה. גור מגולל בפני את סיפור חיי, מגילה באורך הגלות. אני מתבונן בנייר המאובק, ובן רגע הכול ברור. יש רגע אחד בסיפור הכתוב בצבע דיו עז במיוחד. נקודת הדיו העזה כמעט שחודרת לצד השני של הקלף ומחברת בין שני הצדדים – העבר והעתיד. הרגע הכתוב בצבעים עזים הוא אותו הרגע על הגג. רגע זה נותר תמיד חי וטרי, גם אם קפוא, פצע דיו קרוש אך מעט. כעת, כל שנותר הוא להחתים את הקלף באותה נקודה מצידו השני. לחתום בנקודה עזה את סוף הסיפור. גור נותן לי עט נוצה.
והינה התגלית, רגע ההתפקחות. כעת, כשאני מוכן סוף סוף לפגוש את מחבר סיפורי, מגלה אני כי אני הוא המחזיק בעט הקדוש. אני הוא, אותו קשיש מצומק שפותח את פיו במאמץ כדי לבלוע מעט כפיות של ג'לי. לי יש את המפתח אל שערי הנצח, אני השולט ברזי היקום. מעולם לא ידעתי מהו המפתח הזה אך כעת אני יודע, המפתח הוא סיסמא בת שלוש מלים – אני מוכן למות. ואני מוכן. אוי כמה שאני מוכן. נדמה שכבר שנים על שנים אני שוכב פה, בעיניים עצומות, נתון לחסדיהן של אחיות שתקניות שדוחפות אותי בכיסא בין החדרים הריקים ומתקינות לי מעקה כאשר הן משכיבות אותי לישון. נדמה שכבר שנים את פותח את פי כדי לבלוע מעט ג'לי וסוגר אותו רק כדי לנסות לשוב ולפתוח אותו רגע לאחר מכן. אני שוכב כאן במיטה במחלקה הסיעודית של בית האבות, ולבי יוצא ממני. יוצא אליו, ואליך. אבל הגיע הזמן לשחרר את ידך, אהובה. הגיע הזמן לאפשר לך להרוויח מעט מנעוריך בחזרה, כמו שאעשה אני בעוד רגע קט.
שלך לנצח.
זוהי לשונו של המכתב שכבר לא אשלח לך.
"אני מוכן למות" אני מרעים, ומחכה. לא עובר רגע והינה אני כאן, גור נופל לחיקי, היריות שורקות מעליי, והרובה המקולל, שלא העזתי להרים מעולם, נמצא בהישג יד. בלי לחשוב פעמיים אני מתגלגל לעבר הרובה. אני מתחמק מירייה או שתיים, אך הבאה פוגעת בי בכתף. אני מתעלם מהכאב וקם. אני מכוון את הרובה אל שלושת המצרים שעל הגג הסמוך, ויורה. אחד מהם נופל, אך באותו הזמן השני פוגע בי, בדיוק בחזה. סוף סוף השגתי גם אני את עיטור הכבוד שלי, ואוכל להצטרף לשורותיו של גור, שבעוז יוביל אותנו להסתער כמו אריות על העולם הבא.