230 איילת אליאס – הלוחמת

היה חם ומחניק בתוך האוטובוס, וכשנעצר לבסוף, כל התלמידים מיהרו לזנק החוצה. היא נשמה עמוקות את האוויר לריאותיה, אך התאכזבה לגלות שהיה מאובק ומזוהם. היא התרחקה באופן אוטומטי מהמולת התלמידים האחרים והחביאה את ידיה בכיסים השחורים של הקפוצ'ון שלה.
"הכל בסדר, אריאל?"
היא הסתובבה לראות את מחנך הכיתה שלה. הוא היה גבר גבוה וחסון, עורו היה שזוף-עמוק ועיניו חומות ומלאות אהדה. שערו היה שחור כמו עיניה של אריאל, אך- בניגוד לאריאל- הבגדים שלבש היו קיציים בהתאם לעונה וצבעוניים, מלאים חיים. היא שמחה שהוא הצטרף לטיול השנתי; הוא היה המורה היחיד שבאמת חיבבה והסתדרה איתו.
"אני בסדר, מר דסלי." היא ענתה. הרוח החמה שנשבה העיפה לאחור את הקפוצ'ון וגילה את פניה הבהירות ואת הצלקת המשוננת שהקפידה להסתיר. היא הסיתה בזעף לאחור את השיער הבלונדיני הקצר, שהגיע עד לאמצע צווארה, וחבשה שוב את הקפוצ'ון על ראשה.
מר דסלי חייך את חיוכו הנעים. "אם כך, בואי. אנחנו נכנסים."
אריאל הנהנה ונכנסה עם שאר התלמידים למבנה המרשים בעיר. המקום היה בעבר בית כלא מפורסם, וכיום שימש כמוזיאון.
התלמידים האחרים לא התרשמו. הם היו בסביבות גיל חמש עשרה, אך למרות היותה בגילם, הם היו גבוהים ממנה לפחות בראש.
הם לא היו הקבוצה היחידה שהגיעה למוזיאון; היו שם לפחות עוד שתיים, רעשניות לא פחות.
החום היה בלתי נסבל, אז אריאל הסירה את הקפוצ'ון בפנים חמוצות והקפידה שהשיער יסתיר את הפנים. כמו תמיד, צעדה עם ראש כפוף.
אבל ראו את זה. אחד התלמידים מבית ספר אחר נעצר להביט בה וקימט את מצחו בבלבול, כאילו תוהה מהיכן קיבלה צלקת כזו מכוערת. אריאל הרכינה את ראשה ולא הביטה אליו, כך שלא היה לה מושג איך הוא נראה. המבט שלו, שמזווית עיניה הבחינה, היה מבט תמה, כאילו רצה לדבר איתה אבל לא ידע מה לומר. זה הטריד אותה. המבטים הנוספים שננעצו בצלקת המאורכת הלבנה גרמו לה לחבוש שוב את הכובע ולרצות להיעלם בתוכו.

הקבוצה שלה סיירה באזור צפוני של בית הכלא, והקבוצה שמשם היה הילד שבחן אותה בבלבול הייתה באזור אחר. אריאל קיוותה שלא להיתקל בו שוב.
עם התדרוך, רוב הילדים החלו להתעסק בדברים שלהם: הבנות שייפו ציפורניים, הבנים שמעו מוזיקה או שלחו אחד לשני הודעות דרך מסכי-המגמה שלהם. אריאל פשוט השתרכה מאחור ושתקה כהרגלה.
גברת דנבר- מורה גוצית בעלת שיער קצוץ בהיר ובגדים פרחוניים וצעקניים שבהחלט לא תאמו את אווירת בית הכלא- הייתה מלפנים, לצד המדריכה, ואילו מר דסלי היה במאסף, דוחק בתלמידים להזדרז.

כשסיור הקומה הראשונה הסתיים, המורים הובילו את כולם לחצר בית הסוהר, התחום בסורגים ובחוטי תיל חשמליים שכבר לא עובדים. זה לא גרם לאריאל להרגיש טוב יותר.
כשהכריזו על זמן ארוחת הצהריים, כל אחד הוציא כריך מהתיק שלו. אריאל לא הייתה רעבה, אך החליטה לאכול בכל זאת; היא הבטיחה להורים שלה שתאכל.
כולם התגודדו על הסלעים הגדולים והחליפו ביניהם חטיפים. היא התיישבה רחוק מהם, על האדמה הנוקשה. למרות ששרר בחוץ חום מגעיל של כמעט ארבעים מעלות, אריאל העדיפה שלא להוריד את הסוודר. זה גרם לה להרגיש בטוחה יותר.
"הי," הקפיץ אותה קול לא מוכר מאחוריה. אריאל שמטה את הלחם מרוב הפתעה. היא התרוממה על רגליה והסתובבה אל הילד שהביט בה קודם לכן בבלבול והיא התחמקה ממבטו.
"לא התכוונתי להפחי-" קולו נגדע כשעיניו פגשו בשלה. אריאל צעדה לאחור בבעתה. עיניו נפערו. הוא התקרב אליה צעד אחד, מהסס. ואז עוד צעד.
עם כל צעד שלו, היא צעדה לאחור. "אני- אני מכירה אותך…" המילים בקושי בקעו מגרונה, ולקח לה כמה שניות כדי לקלוט שהיא הדוברת.
הילד שמולה היה נראה כבן שלוש עשרה, צעיר ממנה אולי בשנתיים, אך הגיע לגובה שלה. היה לו שיער חום קצוץ ועיניים חומות שובבות, עור בהיר ופה פעור, כאילו הביט ברוח רפאים. ניכר היה כי ממש רצה להפשיל את שרווליו הארוכים אך משהו מנע ממנו. אולי כמו אריאל.
היא הכירה אותו.
תמונות הופיעו לנגד עיניה פתאום, ואז חשה דקירה נוראית בראשה. נדמה כי הכאב התחיל מהחיבור בין העורף לגולגולת. הכאב עיוור אותה כמעט, נקודות לבנות ריצדו לנגד עיניה.
תמונות הבזיקו מולה. היא הרגישה כמו צג רשת, המעביר תמונות בזריזות ובדייקנות. היא ראתה את אותו ילד רק צעיר יותר, בן שבע או שמונה, כשהוא רץ, בועט, נלחם בזירה. ואז התמונות הבליחו ונעלמו.
היא הייתה כל כך שקועה בתמונות שנעלמו שלא הבחינה שנפלה על ברכיה. נראה לה שהיא צעקה. הילד התקרב והיא בכלל לא הבחינה בכך, לא עד שהוריד לאחור את הקפוצ'ון השחור שלה, שהיה ניגוד מוחלט לשיערה הזהוב, שבהק תחת אור השמש. הוא התכופף כדי להיטיב לראות את פניה וגמגם בחרדה, כאילו רק עכשיו באמת קלט שראה רוח רפאים.
"אריאל!"
מר דסלי צעק ורץ לכיוונה. אריאל רצתה להביא את עצמה לקום אך לא הצליחה. גופה היה נוקשה וכבד, מסרב לזוז.
"דרור, מה קורה שם?" מורה מכיתתו של הילד ראה מרחוק את המתרחש ובדומה למר דסלי, מיהר גם הוא לבדוק את שלום תלמידו.
"אריאל, את בסדר?" מר דסלי ניער אותה, אך היא לא זזה. נדמה היה לה כי עיניה עדיין פעורות, אך לא הייתה באמת מודעת לכך. נראה שאותו הדבר חל על דרור. המורה שלו- גבר חסון בגיל העמידה- נגע בו קלות, ומשלא הגיב לקולו הוא ניער אותו.
"א-אני מכיר אותך…" לחש דרור פתאום. הוא היה נראה לה פתאום צעיר בהרבה מגיל שלוש עשרה, אם זה היה גילו. הוא הביט בה בעיניים של ילד, מתחנן להסבר. "אבל… אני לא זוכר מאיפה." נראה כי זה מה שהטריד אותו. זה בדיוק מה שהטריד גם את אריאל, כי כשאימצה את מוחה להיזכר, הזיכרון לא היה שם. התמונות לא היו, והיא הרגישה שהיא יודעת מאיפה היא מכירה אותו, היא יודעת מיהו, התשובה על קצה לשונה. אך גם כל כך רחוקה. היא פשוט לא הצליחה להיזכר.
"בואי נזוז מפה, אריאל," מר דסלי הקים אותה בכוח. הוא העיף מבט אל המורה האחר, וזה הנהן לו בפנים חתומות ואז דחק בתלמידו.
"קדימה, דרור. נזוז."

*

לאחר ארוחת הצהריים הכריז מר דסלי שהסיור במוזיאון לא הסתיים וכעת ידריכו אותם באזור אחר של בית הסוהר, והמדריכה הבטיחה שכעת זה החלק שיעניין אותם: אזורי התלייה והגרדום.
אריאל לא התייחסה לכל זה. היא הייתה שקועה במחשבות- או בעצם, בזיכרונות שניסתה להשיג. היא הכירה את הילד הזה. והיא לא ידעה למה, אבל הייתה לה הרגשה שזה חשוב.

בדרכם חזרה מאזור הגרדום הם נתקלו בקבוצה נוספת, ולצערה של אריאל זו הייתה הקבוצה שאליה היה שייך דרור. הוא תפס את מבטה כשהקבוצה חלפה על פניהם. וללא התרעה, הוא תפס את מפרק ידה בחוזקה.
"לא קוראים לך אריאל. אני צודק?"
השאלה העלתה בה גיחוך. ברור שקוראים לה אריאל! הילד הזה מטורף לגמרי. אך מבטו היה חד, רציני, וזה הפחיד אותה. "עזוב אותי." היה כל שאמרה. היא רצתה להתרחק ממנו כמה שיותר מהר.
מר דסלי לא הבחין במתרחש, אך המורה מהקבוצה של דרור- זה שאריאל ראתה קודם לכן- כן הבחין בכך. הוא מיהר אל דרור וניתק את ידו של הילד משל אריאל.
"עזוב אותה," המורה לא דיבר בקול אך קולו היה תקיף ומאיים.
"אבל, מר ג'ונסון, אני רק-"
"לא. עזוב אותה."
הוא לא רצה ללכת, אך המורה דחף בו קלות והוא התרחק.
אריאל התחילה ללכת בעקבות שאר חברי קבוצתה, אך גופה התקשח פתאום והיא נעמדה דום, פיה שמוט ועיניה פעורות. ליבה מאיץ במהירות.
היא בהתה בילד נוסף שהיה מהקבוצה של דרור. הוא היה גבוה ממנה בהרבה ונראה ילד מופרע, כזה שרואים עליו שאהב להסתבך בקטטות ובתגרות.
היא הכירה גם אותו, ובדיוק כמו עם דרור, לא היה לה מושג מאיפה. תמונה יחידה הבליחה לנגד עיניה: גבר חסון בתחילת גיל העמידה הביט בה בשנאה יוקדת, להב מכוונת לקראתה. אין סיכוי שזה אותו אדם, אך אלה היו אותן עיניים ירוקות, אותן תווי פנים חדות וגבות קמורות.
הפעם היא לא התכופפה על ברכיה. היא רק נשענה על הקיר ונשכה את שפתיה עד שהכאב הדוקר בראשה ייפסק. כשחדל לבסוף, היא גילתה את מר דסלי מנער אותה.
"אריאל, מה קורה לך? דברי אליי."
"אני…" היא התכוונה לומר שהיא בסדר, אבל כבר לא ידעה אם זה נכון. היא המשיכה לבהות בילד הזה, עם עיני הברקת הנוצצות. הוא לא הבחין בה עד שאחד מחבריו דחק בו במרפקו והצביע על הילדה הבוהה בו.
הילד חשק את שיניו וקמץ את אגרופיו.
"על מי את חושבת שאת מסתכלת?" נהם עליה.
"שון, מספיק!" שאג מורה אחר מהקבוצה שלו. "הצטרף לכולם."
שון לא הקשיב. ואז הוא הבחין בצלקת שלה, וגופו התקשח. עיניו נפערו פתאום, והוא צעד לאחור בבעתה.
"מי… מי את?"
"מה יש לך, אחי?" שאל אחד מחבריו.
אריאל לא הצליחה לדבר.
היא הכירה אותו.
הוא הכיר אותה.
אבל מאיפה?
שתי הקבוצות כולן נעצרו בסקרנות.
"אריאל, צאי מזה. אריאל!"
אריאל לא הקשיבה. לא שמעה. נדמה שהכל שקט פתאום.
ואז שון הסתער עליה, כאילו התעשת מהבלבול והחליט מה לעשות.
היא בקושי הבחינה במה שעשתה: כששון רץ לקראתה באגרופים קמוצים, כולם מיהרו לברוח משדה הקרב. חוץ ממנה.
היא תפסה באגרופו המונף, התכופפה, ואז דחפה אותו מעל גבה כשהוא מתהפך ודפקה אותו על קיר המתכת.
"מה את-" הוא לא סיים את המשפט, נאבק להשתחרר.
"הי, מספיק!" מר דסלי אחז בכתפיה בכעס והרחיק אותה, משחרר את שון מאחיזתה האיתנה.
ליבה נהר בעוצמה.
היא לא ידעה להילחם. איך תדע? היא מעולם לא למדה…
היא הביטה, חסרת אמון, בשון, שאחז בידו בכאב והביט בה בשנאה יוקדת.
המורה הרפה ממנה וניגש לבדוק האם שון נפצע. היא הזדקפה לשמע צליל של צעד תקיף המתקרב אליה מאחור.
"אריאל!" צעק מישהו באזהרה, אך היא לא הספיקה להסתובב לפני שמישהו פגע בה מאחור, על החיבור בין הראש לעורף, איפה שהדקירות היו לה קודם לכן.
המכה הייתה כל כך חזקה שזיעזעה את כולה. היא שמעה צרחה- מי צעק? היא? קול מבחיל נשמע כשראשה נחבט ברצפת בית הכלא.
ואז הכל החשיך…

*

היא לא הייתה בטוחה אם חלמה או נזכרה במשהו, אבל היא ידעה שזה לא קורה עכשיו.
היא הרגישה את רצפת המתכת הקרה מתחתיה, אך לא הצליחה לפקוח את עיניה, שנדמו כבדות כעופרת פתאום.

"למה אתם עושים את זה?" היא שאלה. או… שאולי זו לא הייתה היא? הקול הדובר בקע ממנה- היא ידעה זאת- אך נשמע ילדותי כל כך, כאילו הייתה בת שש בקושי…
היא הביטה אל קרסולה השמאלי וגילתה שהיה עטוף בתחבושת לבנה. היא שכבה על מיטה המכוסה במצעים לבנים והביטה סביבה. זו הייתה מרפאה, והיו שם מטופלים מעטים מלבדה.
"זה כדי לשמור עלייך." השיב איש מבוגר בחלוק רופאים סטירילי. עיניו התכולות, המימיות, גרמו לה להרגיש בטוחה מעט.
"אבל זה שבב מעקב, לא? איך זה שומר עליי?" הקשתה. האיש חייך.
"שבב המעקב נועד כדי שנעקוב אחרייך. זה לקראת המשימה הראשונה שלך בחוץ. אם משהו ישתבש, נוכל לראות איפה את בדיוק באמצעות השבב."
אריאל הנהנה. כעבור כמה זמן הוא הסיר מעליה את התחבושת וניקה את הדם שנזל מהתפר שיצרו לה הם בשוק רגלה.

התמונה השתנתה, והיא ראתה את ידיה שלה מכות מה שנראה כבן אדם, אך עיניו הזהובות ותנועותיו החדות גילו לה שהיה רובוט לחימה. היא ידעה שכאן היא בערך בת שבע, אך הבגדים שלבשה לא תאמו לגילה: חליפה שחורה ואלסטית. למרות שידעה שנועד לשמור עליה מפציעות, הצליח הרובוט ליצור בבגד חתכים שעורה דימם תחתם.
הרובוט לא ריחם עליה בשל גילה הרך ונלחם בה כאילו הייתה אויבת אמיתית, מצליף באוויר בלהבים במקום ידיים. היא התגלגלה ובעטה בו, וזה הודף לאחור מעוצמת המכה, שלא התאימה כלל לילדה בת שבע. רעש מצטלצל של מתכת נשמע כשהוטח בקיר.
היא שלפה להב מנדנה והסתערה לקראתו, התכופפה ממהלומה שכמעט הכניס בה ושיספה את בטן המתכת שלו. הרובוט קירטע והשמיע צווחה מתכתית המעוררת סלידה. דם מלאכותי נשפך מהחתך ויצר שלולית אדומה שנספגה במזרן. אריאל טיפסה על גופו, תקעה את הלהב בעורפו, ועם שליפת הסכין הוציאה מוח מתכת שהידלדל מסבך של חוטים שהעלו ניצוצות.
"ריינה, מה אמרנו? לא הורסים את הרובוט. רק מנטרלים באופן זמני."
ריינה?
הילדה ידעה שזהו שמה והסתובבה אל הקול. "סליחה, המפקד."
האיש הנאה הזעיף את פניו. "אני לא מוכן להשיג רובוט חדש בכל פעם. הטכנאי צריך לעבוד שעות כדי לתקן את הנזק שאת עושה איתם. יש לך מושג כמה כל אחד כזה עולה?" נהם עליה. הילדה השפילה את מבטה.
"אבל, אם יורשה לי לומר," התערבה האישה שעמדה לצד המפקד- אריאל ידעה שהיא מנהלת החשבונות של השוק השחור- "זה היה קרב יוצא מן הכלל. לא ציפיתי לפחות מהלוחמת הוותיקה ביותר שלנו."
האישה חייכה אל אריאל וזו הרגישה גאווה.

התמונה השתנתה שוב. הפעם הייתה כבת שמונה, ולשם שינוי הייתה לבושה בהתאם לגילה, עם סרט ורוד על השיער הבלונדיני הארוך שלה- שהגיע עד למותניה- שמלה פירחונית ומעל ג'קט ורוד עם כיסים פנימיים. לצידה עמדה ילדה מבוגרת ממנה, בת תשע אולי, מנומשת, ששערה האדמוני היה קלוע לשתי צמות. היא אחזה בצלחת עוגיות ואריאל נקשה על דלת של אחד מהסוויטות של מלון באנגליה.
"מי שם?" צעק קול צרוד. כפי שציפו, היה לו מבטא הודי.
"מוכרות עוגיות," ענו שתי הילדות במבטא בריטי כבד ככל שיכלו ועם חיוך ממיס.
"אני לא מעוניין!" צעק האיש. הצל שיצר על עינית הדלת גרמה להן להבין שהוא מביט בהן ומחכה שילכו.
הילדות הראו אכזבה על פניהן.
"בטוח?" שאלה הג'ינג'ית בקול מתחנן.
"הסתלקו מפה או שאקרא למשטרה!"
הילדות לא חששו, כי ידעו שהמשטרה מחפשת אחריו כבר שנים. הן צעדו משם בראש מורכן ונעלמו משדה הראייה שלו. אריאל- לא, ריינה- הסתתרה בתוך גומחה, וכעבור כמה דקות הרכיבה על עיניה משקפי ראייה- או לפחות, כך נראו כלפי חוץ. היא לחצה על הצד הימני של המסגרת והראייה התחדדה והתמקדה בעינית הדלת המרוחקת. כשראתה שהאיש לא משקיף יותר, היא סימנה באגודל זקור אל הילדה וזו התגנבה בדממה אל הדלת, מעבירה את הכרטיס הגנוב מעל הידית. נקודה ירוקה האירה על הידית בתוספת לצליל תינג שנשמע.
"מי שם?" שאל הקול מעבר לדלת. הן שמעו קול טעינת אקדח.
הג'ינג'ית מיהרה אל מעבר למסדרון במהירות אדירה והתחבאה מאחורי גומחה אחרת.
עכשיו זה התור של אריאל.
האיש בעט בדלת וזו נפתחה ברעש. הוא כיוון רובה ציד למסדרון. אריאל, בשקט מוחלט, לקחה את הצינור הקצר והרחב ולתוכו הכניסה את החץ, הנוזל הירוק והרעיל משקשק בתוך מבחנת הזכוכית.
האיש הזיע מרוב לחץ. "אני מזהיר אתכם!" הוא צעק. "אני חמוש!" אך משלא נשמעה תגובה, החל לפסוע לאחור בחזרה אל חדרו, גבו אל הדלת, עיניו מכווצות וידו על הנשק.
עכשיו או לעולם לא.
אריאל זינקה ממקום מחבואה ונשפה על החץ במהירות כזו שהאיש אפילו לא הספיק לצעוק לפני שזה ננעץ בליבו, סופג את הרעל במהירות. החץ היה קטלני, בדיוק כמו הילדה.
האיש נפל על הרצפה כשעיניו התגלגלו בארובותיהן. הבנות המתינו כמה רגעים, לתת לרעל להספיק לחדור. ואז הילדה הנוספת, שיצאה ממקום מחבואה, לחצה על אוזנייה המוסתרת מתחת לשערה, על האפרכסת.
"הוא מת," דיווחה.
לא חלפה לה דקה וכחצי תריסר אנשים פרצו מתוך החלונות והרימו את הגופה.
"יפה עשיתן," אמר אחד הלוחמים. הבנות חייכו בסיפוק. הן יקבלו צ'ופר טוב.

התמונה השתנתה שוב. הפעם היא נלחמה מול ילד אחר- היא זיהתה אותו בתור הילד עם השיער והעיניים החומות שפגשה קודם לכן.
דרור.
הוא היה כאן בן שבע, אולי. היא בת תשע.
הקרב נגמר כשהיא ריתקה אותו למזרן.
"כל הכבוד, ריינה," אמר המפקד. "לירון," פנה אל דרור, "אולי בפעם אחרת."
"אני מתאמן כבר ארבע שנים!" מחה.
"והיא מתאמנת שמונה. מאז שמצאנו אותה בגיל שנה זרוקה ברחוב."
"גם אותי זרקו ברחוב," אמר הילד במרירות. אריאל ידעה שכל אחד שהתאמן שם היה או יתום או חסר בית.
"בגיל שלוש," רטן המפקד. "ובכלל, לא זרקו אותך. ההורים שלך נהרגו בתאונה. אז אל תשווה את עצמך אל אף אחד אחר."

התמונה היטשטשה והתחלפה. אריאל הייתה פה כבת תשע וחצי בערך. כעת היא התמודדה מול ילד אחר. במקביל, דרור- לא, לירון קראו לו- נלחם נגד ילדה אחרת.
כעבור דקה מתחילת הקרב הצליח לירון להפיל את הילדה על הריצפה המרופדת, וזו נאנקה בכעס על הפסדה בקרב.
"לירון," המפקד הביט בדרור-לירון, שהיה מרוצה מעצמו לאחר ניצחונו המהיר. "יפה נלחמת." הילד חייך.
בצד השני של האולם, אריאל בדיוק הצמידה צמד סכינים על חולצתו וליד ראשו של יריבה. אך הוא לא נחתך כלל; היא ידעה להצמיד זבוב לקיר מבלי להרוג אותו.
"יפה מאוד, ריינה. שחררי אותו כעת," ציווה המפקד, והיא שלפה את הסכינים במהירות. שני חורים נפערו בחולצתו היכן שפגעו הלהבים, והוא הביט בה בפנים חמוצות מבלי אומר.
"ועכשיו, ריינה ולירון," המפקד קם מכיסאו. "שני האלופים יתמודדו אחד נגד השני. מוכנים?"
לירון הביט בה בשנאה יוקדת. בתגובה היא סובבה את הסכין על מפרק ידה.

בדיוק כפי שציפתה, לירון תקף ראשון. נראה שכל מכה שפגעה באוויר הרגיזה אותו עוד ועוד והוא שאג בזעם. היא ידעה שהוא שונא אותה; היא הרי ניצחה אותו בכל הקרבות.
הקרב נגמר כשאריאל ניטרלה את לירון והצמידה אותו לקיר עם הסכינים.
"וזה היה, ריינה," אמר המפקד, "קרב נהדר, כרגיל."
לירון הביט בה בשנאה כזו שהיא חששה לשלוף את הסכינים מהקיר כדי לשחרר אותו.

התמונה הבליחה, ואריאל עמדה לצד עשרים מתלמדים נוספים בחדר אחר.
"אנטוניו דה-לאר," הצביעה המפקדת על תצלום שהוקרן על מסך פלזמה 28D, "נולד באיטליה, וכעת המקורות שלנו מדווחים שברח לשוויץ. עד היום הספיק להרוג כעשרים ילדים. הבעיה איתו היא, שהוא לא תוקף כשיש יותר מילד אחד וכשיש אנשים בסביבה. הוא מחפש ילדים בודדים שמסתובבים לבדם ורוצח אותם.
"הוא צריך למות, ומהר. לכן המשימה שניתן לאחד מכם הוא לטוס לשוויץ עם אחד הסוכנים שלנו והוא יוביל אתכם לאזור המלון. שם תחסלו אותו בו במקום. בלי עדים מלבדכם ומלבד הסוכנים. זה ברור?"
הילדים הנהנו, ואריאל ראתה שכמה חוששים.
"מי מתנדב למשימה?"
ריינה צעדה קדימה באופן מיידי. "אני," היא אמרה. אך היא לא הייתה היחידה. לירון התקדם גם הוא צעד קדימה ואמר, "אני עוד יותר מוכן."
אף אחד מלבדם לא התנדב, ואריאל הבינה לליבם; עד כה יצאו בזוגות או בשלשות למשימות, ולא ביחיד. משימה כזאת, לבד, מפחידה כשלעצמה, ועוד כשהם ישמשו כפיתיון? כל מתלמד שפוי לא היה מתנדב מעצמו. אבל היא הרגישה מחוייבות להתנדב, בעיקר כי הייתה המגוייסת הראשונה לפרוייקט וציפו ממנה להרבה. היא השתתפה בהרבה מהמשימות וכמעט בכל משימה שיצאה אליה, היא הייתה זאת שמונתה להרוג את הפושע בעוד האחר מסיח את דעתו.
המפקדת הנהנה, כאילו ציפתה לכך. "אם כך, תיאלצו להילחם על המשימה. אלה אם כן אחד מכם יוותר?"
אריאל לא הסכימה לוותר, לא אם לירון יצא במקומה למשימה. לירון רוצה להיות מספר אחת, לעקוף אותה, והשנאה שלו כלפיה הציקה לה. עד כה הוא יצא לשישה משימות. היא יצאה לארבע עשרה. למרות שלא הייתה מודה בכך בקול- היא לא סמכה עליו שיצליח במשימה.
"אני לא," הוא אמר והפנה כלפי אריאל מבט רווי שינאה. "ואת, ריינה?" הוא ביטא את שמה כאילו היה מחלה. אריאל חשקה את שיניה.
"ממש לא." אמרה.
"אז ניאלץ להילחם," אמר לירון, ולמרות שניסה להסתיר זאת, היה רעד בקולו. הוא פחד שיפסיד.

הקרב היה קשה וארוך מתמיד, משום שלירון היה נואש להוכיח את עצמו. הוא תקף כשאש בוערת בעיניו וכל כולו זועק לפגוע בה. כעס של שנים של הפסדים כנגדה.
אך ריינה ניצחה.

התמונה היטשטשה והתחלפה שוב.
הפארק, שהיה כמה רחובות מהמלון בבאזל, היה שומם. כנראה בגלל גלי החום הנוראים שתקפו את אירופה, אבל בתור אחת שנדדה בכל כך הרבה מקומות חמים בחייה, לא היה לה אכפת. היא הקפידה להשאיר את מכשיר הקשר על תנוך האוזן ולהסתיר אותו מתחת לשיערה הארוך. היא הוציאה ספר והעמידה פני קוראת, כשלמעשה האזינה לכל רחש ורעש. הסוכנת שלה אמרה שהסוכנים שלהם ידאגו להוביל אותו לפארק הזה הערב. אז הוא יגיע.
והוא באמת הגיע, כשלפני כן אחד הסוכנים התריע לה על כך דרך האוזנייה שלה. אבל תחילה, לא זיהתה אותו מהתצלום; בתמונה היה חסון ושרירי ונראה כמו הר-אדם עם שיער פרוע, אך כעת התגלח והסתפר ונראה כמו אדם שונה לגמרי. אלמלא המשקפיים שעליה, שגילו לה את דמותו האמיתית ואת כל סיפור הרקע שלו בקצרה, כנראה לא הייתה מזהה שהוא הפושע. הוא נראה גם נחמד מכדי להיות פושע.
אבל גם היא נראתה תמימה וחמודה מכדי להיראות רוצחת.
"שלום לך," אמר במבטא איטלקי. "את לבד כאן?" הוא הקרין חמימות ונחמדות, והיא סגרה את הספר וחייכה בתמימות.
"כן, אדוני," אמרה במבטא שוויצרי שאימנו אותה אליו. "ואתה?"
הוא חייך באהבה, אך לפני שהספיק לענות נשמעו צעדי ריצה ממהרים לקראתם, וחיוכו של הפושע נמוג פתאום.
ילד צעיר, בן שבע או שמונה, רץ לקראתם. היו לו עיניים ירוקות וגבות קמורות.
רק כעת קלטה אריאל כמה דמיון היה בין הילד לפושע: לשניהם אותן תווי פנים חדות, אותן עיניים ירוקות בורקות, אותו חיוך קורן. "אבא!" קרא הילד ורץ אל הפושע.
זה ממש לא היה אמור לקרות. איך היה לו בן? זה לא נשמע הגיוני בכלל! ליבה של אריאל פעם בעוצמה. איך תוכל לבצע את הרצח כשיש כאן את הבן שלו? אסור שיהיו עדים…
האיש לא נראה מרוצה כלל. "שון. מה אתה עושה כאן? אמרתי לך להישאר בחדר במלון."
שון?
"היצמדי לתוכנית," אמר קול מתוך האוזניה שלה. "יש סיכוי שזו הפעם האחרונה שנוכל לחסל אותו."
אריאל ניסתה להישמע רגועה כשדיברה. "הבן שלך?" פנתה אל האיש. הילד הצעיר הביט בה בעיניו הירוקות ובחן אותה בסקרנות.
"מי את?" דרש לדעת.
"אנה," אמרה בחיוך את שמה הבדוי.
"תסיחי את דעתם," המשיך הקול באוזנה. "ננסה לתקוף בעצמנו."
זה היה רעיון רע לדעתה להרוג כשהבן שלו שם. אכזרי מידי, אפילו.
"שון, תחזור למלון. בסדר?" אמר אביו, ובקולו נשמעה נימה של תקיפות, כאילו אם לא ילך, יהרוס הכל.
"אבל אבא," התעקש שון, "אני רוצה לבלות איתך. אתה כל הזמן עסוק-"
"איפה המטפלת הזאת שלך?"
הילד הזעיף את פניו הנאות. "היא בחדר שלי. ישנה. אבל אבא, הבטחת לשחק איתי."
"לא. אמרתי שתוכל להצטרף אליי לשוויץ אם לא תפריע לי. אבל אתה מפריע לי." נדמה היה לאריאל שהוא ניסה לשמור על קור רוח. היא תהתה, שוב, איך הרג עשרות ילדים ולא פגע בבנו שלו. אולי כי זה מנע מאנשים לחשוב שגבר שמסתובב עם ילד הוא לא אדם שרוצח ילדים להנאתו.
הילד נראה פגוע. אך לפני שהספיק להגיב, קול איוושה חרישית נשמע פתאום. עיניו של הפושע התרחבו בהבנה והוא התכופף ודחף את בנו על האדמה.
החץ המורעל פגע בעץ ולא חלפה שנייה לפני שהעלים החלו לנבול במהירות והעץ החל קמל.
כשלושה סוכנים עטויי מסכות על פניהם ירו בו חיצים- אריאל ידעה שלא ירו ברובים כדי שהרסיסים לא יפגעו באריאל או בשון, שהיה חף מפשע.
שון החל לבכות. אביו הזדקף וצרח עליו, "ברח! רוץ, שון!"
אך שון היה משותק מפחד ולא זז. הסוכנים ירו עוד חיצים, אך הפושע התחמק מהם במיומנות ושלף אקדח מכיסו. הבן נראה כאילו נכנס לסיוט הכי גדול של חייו.
הפושע ירה. אחד מהסוכנים נורה בכתף ונעלם בתוך אחד השיחים. סוכן אחר שלף רובה ציידים משוכלל. אם לא תהיה ברירה, הם יירו ברובה.
אריאל מיהרה לקחת את המצב לידיה וניצלה את העובדה שהפושע הפנה לה את גבה. היא שלפה סכין מתוך בגדיה והסתערה.
אך הוא שמע, וירה לכיוונה כדור. רק בנס הצליחה להתגלגל משם בזמן, ובמקום שבו עמדה לפני שנייה היה כעת מכתש שחור שעשן היתמר ממנו.
שון צרח מבכי.
"שון, לך מכאן!" שאג אביו.
שון לא זע. הוא הביט באביו בעיניים פעורות. אם מקודם הביט בו בשמחה ובאהבה, כעת הביט בו באימה ובחרדה.
הסוכן שאחז ברובה ירה, אך הפושע היה מהיר משנדמה והקליע לא פגע לו בלב כמתוכנן, אך כן בכתפו. הוא צרח בכאב ודם התפשט במעלה זרועו, הרובה נשמט מידו.
אריאל זינקה ממקומה ועמדה לנעוץ את הלהב בליבו, אך הפושע בעט בה והיא הוטחה לאחור בהפתעה. כאב נוראי בצלעותיה דקר אותה ודם החל להתפשט בחולצתה. היא גילתה שאיבדה את הסכין. על אף הכאב הנוראי והנקודות שהחלו להופיע נגד עיניה, היא קמה לקראתו, שהייתה ממש ליד הפושע.
אחד מהסוכנים עמד לירות סופית ולהרוג אותו, אך פתאום שון קם על רגליו וחסם בגופו את אביו, מגן עליו.
"שלא תעזו לפגוע בו!"
"שון… שון, לך…" הכאב מנע מאביו לצעוק, אך היה ברור שחיי בנו חשובים לו יותר מחייו שלו.
"אני… אני לא אתן לכם להרוג אותו!" קולו רעד וכך גם גופו. הוא בכה.
אריאל נשכה את שפתיה מהכאב והתקדמה לעבר הסכין. היא עמדה להשיג אותה, כשפתאום הפושע חטף את הלהב בידו הבריאה וכיוון אותה אליה.
"עוד צעד אחד-" נהם עליה. הוא הביט בה בשנאה ובכאב. אריאל לא ידעה מה לעשות, וכך גם הסוכנים האחרים.
הם לא יירו- הם יפגעו בילד, וזה לא יהיה נכון לעשות. אין ברירה. עליהם לברוח. לסגת.
המחשבה על כך עוררה באריאל בחילה. היא מעולם לא נסוגה לפני כן.
הסוכנים הורידו את נשקם באי רצון מופגן.
אבל הפושע הזה יהיה חופשי אם ילכו. והם לעולם לא יצליחו לשטות בו שוב.
לפתע תפסו עיניה את הרובה שהפיל הפושע. בזריזות מדהימה, תפסה את האקדח.
היא ירתה, אך לא לפני שהשתמש הוא בסכין כדי לחתוך את פניה. חתך נוראי ומדמם מהגבה ועד לסנטר על הלחי הימנית שטפה בדם את פניה. שון צרח וניער את אביו בקול בכי נורא. ואז הוא הביט בה, בעיניו הירוקות. הוא היה נראה מפוחד, כועס, פגוע. זעם, שנאה וכאב ניצתו בעיניו.
הסוכן צעק והם ברחו משם לפני שניידות המשטרה הגיעו.

התמונה נעלמה והתחלפה באחרת.
היא הייתה בת כמעט שלוש עשרה כאן, במאהל במדבר סהרה.
היא הביטה בבבואתה דרך מראת יד בצלקת המכוערת שיצר לה אנטוניו, ומחשבותיה נדדו אל בנו, שון. כל שנאמר לה היה שמחקו לו את זיכרון הלילה הנורא בו נרצח אביו והכניסו לו זיכרון ממוחשב, בו אביו נרצח על ידי המשטרה.
היא הניחה בצד את המראה והזדקפה לשמע קולות ויכוח מאוהל המפקדים. היה אסור לה להקשיב, אך סקרנותה גברה עליה.
"- אתם שוכחים שהמשטרה עוקבת אחרינו!" צעק מישהו. נראה כי הם היו באמצע ויכוח סוער.
"אסור להפסיק את התוכנית," התעקשה המפקדת. "מה יהיה על הילדים?"
"הם לא ילדים, מרינה, הם רוצחים!" הדובר היה המפקד מילארו. דממה מילאה את חלל האוהל לאחר שפלט את המשפט.
"מה אתה בעצם אומר, מילארו?" שאלה המפקדת מרינה באיטיות. "ש… שפשוט ננטוש אותם לגורלם?"
ליבה של ריינה פעם בעוצמה כזאת שחששה שכל אוהל המפקדים ישמע.
"לא אמרתי את זה," הוא ענה. "פשוט… מה אתם מציעים? אם נמשיך עם התוכנית, יתפסו אותנו. עברנו כל כך הרבה מקומות שאין לנו לאן עוד לברוח. והילדים… הם לא סתם יעזבו. ואנחנו לא יכולים סתם להפסיק את התוכנית. אנחנו מצילים חיים של אנשים-"
"בכך שאנחנו לוקחים חיים של אחרים." קטע אותו מישהו. אריאל זיהתה את הדובר בתור לוציוס, הטבח שלהם, אותו הכירה כל חייה, נדמה לה. מאז שגויסה לתוכנית.
"של פושעים," תיקנה לואיזה, הרופאה הראשית.
"לא," מחה לוציוס. "אני מדבר על החיים של הילדים."
"אין לנו ברירה יותר!" צעק פתאום רפאל, סגן המפקדת. "המשטרה עלתה עלינו. זה רק עניין של זמן לפני שהם יבואו. והילדים… מה יהיה עליהם? המשטרה אכזרית. מה אם ישימו אותם בכלא? לא אכפת להם שהם ילדים, ולא אכפת להם שהם רצחו עשרות פושעים ובכך הצילו מיליונים. לדעתם, אנחנו פועלים מחוץ לחוק. והם צודקים! רובנו כאן ערקנו מהצבא, מהמשטרה, מהחוק- למען אידיאלים שלנו ולמען העולם שלנו. אבל אי אפשר יותר. הצלחנו כמעט שתים עשרה שנים, אבל… זהו. זה… נגמר." קולו נשבר. איש לא דיבר.
ואז נשמעו ניידות המשטרה.

התמונה התחלפה שוב. הפעם היא הייתה בחדר אטום, לבדה, וכלואה. ידיה אוזקו באזיקי מתכת אל כיסא, ופס מתכת הצמיד את ראשה אל המשענת. היא הבחינה פתאום, מזוויות עיניה, ששערה הזהוב הגיע רק עד לסנטרה. בהלה אחזה בה.
החדר היה חשוך, אך גם בעלטה הצליחה להבחין במעגל מתכת במרכז החדר, ובתוכו עמד איש אחד. מדי המשטרה התכולים שלבש עוררו בה סלידה.
"אני שמח שהתעוררת," אמר וחייך, וריינה תיעבה אותו מייד. הוא לחץ על מתג שבקיר ונורה גדולה נדלקה על פס המתכת העגול.
"מי אתה? מה אתה רוצה ממני?" היא הייתה גאה בעצמה על כך שקולה לא רעד.
"הכל בסדר," הרגיע אותה. ואז המנורה החלה להסתובב סביבו. היא ניסתה לעצום את עיניה, אך לא הצליחה. האיש דיבר. קולו נשמע נעים פתאום, רגוע…
היא סמכה עליו. הוא בן אדם טוב. המשטרה טובה… מה השם שלה? לרגע מפחיד אחד היא שכחה. ריינה? לא, לא. אריאל, זה השם. איך יכלה לשכוח? קראו לה אריאל לוסיאן והיא גרה עם שני הורים ביולוגים אוהבים כל חייה. היא מעולם לא ידעה להילחם, היא לא יודעת להחזיק נשק, ובטח ובטח שמעולם לא רצחה…

*

אריאל התנשמה פתאום, חצי-צועקת.
הכל חזר אליה.
היא הייתה רוצחת.
מגיל שנה עד גיל שתים עשרה למדה לרצוח. הצלקת המכוערת שלה הייתה מהפושע שהרגה בשוויץ.
לירון היה מתלמד, המתלמד ששנא אותה והיא שנאה אותו. הם היו אויבים.
והמשטרה באה ומחקה לה את הזיכרון על ידי היפנוזה.
ההבנה היכתה בה כנחשול.
היא יתומה- או לפחות, ההורים הביולוגיים שלה נטשו אותה כשהייתה תינוקת, פעוטה בת שנה.
וגם דרור- לא, לירון- היה יתום.
וגם בן הפושע, שון, יתום מאב. בגללה.
שינו להם את השם. הם גזרו לה את השיער. העבירו אותה לאימוץ. מחקו לה את כל עברה, כאילו הייתה רובוט חסר חשיבות.
"אריאל, דברי אלינו. אריאל!"
היא הצליחה לצוות על עיניה להיפקח. כנראה לא התעלפה לזמן ממושך, כי היא לא הייתה במרפאה. היא הייתה עדיין שם, על רצפת בית הכלא. וכולם הקיפו אותה, היתמרו מעליה. ראשה הסתחרר והיא הרגישה בחילה פתאום.
היא לא אותה ילדה שחשבה שהיא. היא מעולם לא הייתה. כי אי אפשר באמת למחוק זכרונות, הסבירה לעצמה. אפשר לדחוק אותם. אבל הם שם.

היא הצליחה להתרומם, ומר דסלי נראה כל כך מוקל.
"אריאל, אין לך מושג כמה דאגנו!"
אריאל.
לא, זה לא השם שלה. קוראים לה ריינה.
הם החליפו לה את השם, וגם ללירון. בטח החליפו לכל המתלמדים, כדי שלא יווצר מצב שיהיה להם כל קשר לעברם הנורא.
היא הביטה במר דסלי ואמרה, בקול חלש שנדמה שכלל לא בקע ממנה: "אני בסדר," והפעם התכוונה לכך.
פתאום היא נזכרה בשבב המעקב.
היא הפשילה את המכנס ונגעה בקרסולה השמאלי. תפר קטן, בגודל שבב מעקב היה שם. היא נגעה בתפר והרגישה בליטה מתחת לעור. ולפי הצלקת הקטנה מתחת לתפר, הבינה שהוציאו לה את השבב הקודם והחליפו לה באחד אחר.
המשטרה.
היא הביטה במר דסלי, ולראשונה הבינה שדאג לה תמיד, אולי יותר מידי.
הם שוטרים. או לפחות, עובדים עם המשטרה. כדי לעקוב אחריה.
היא הייתה בטוחה בכך עכשיו.
היא הביטה סביבה. המורה של דרור, מר ג'ונסון, הביט בה בדאגה. היא זכרה איך רץ אל דרור, איך הרחיק אותו ממנה. כן, גם הוא עוקב אחרי מתלמד- אחרי לירון. כנראה הצמידו לכל אחד מהם מישהו שיעקוב אחריהם לאחר מחיקת הזיכרון.
ראשה דאב מכל הזכרונות שהציפו אותה. היא הביטה בשון, ובפעם הראשונה הבינה מי היה.
אותן עיניים ירוקות, אותן גבות קמורות, אותן תווי פנים חדים.
עצב עמוק נפער בתוכה כשהבינה מי היה.
הוא הבן של הפושע.
היא הפכה אותו ליתום.
למרות שחשה חלשה מתמיד ומסוחררת, היא התרוממה. מר דסלי ניסה לעזור אך היא סימנה לו בידה שהיא בסדר. גרונה היה יבש פתאום, נוקשה ומאובן, כאילו לא הניעה אותו עשור שלם.
"אני… אני ממש מצטערת, שון. על הכל." היא אמרה. שון קימט את מצחו בבלבול. הוא אולי לא הבין על מה התנצלה- אולי מחיקת הזיכרון עבדה עליו טוב משעבדה עליה- אבל היא ידעה. וזה הספיק לה.
היא פנתה אל דרור-לירון. הם היו אויבים בעבר, אבל אולי הוא לא זוכר. הם לא חייבים להיות.
מבט השנאה שזכרה בעבר על פניו נעלם כלא היה.
אבל הוא זכר שלא קוראים לה אריאל. וזכר שהכיר אותה.
יש לו זכות לדעת. אבל קודם כל…
"לא הוצגנו כראוי," היא אמרה בקול צרוד.
"אה. כן," התעשת פתאום והושיט לעברה יד ללחיצה. "דרור."
הוא צריך לדעת.
היא לחצה את ידו. "תקרא לי ריינה."