251 אוהד שטרן – שפתיים חשוקות ועיניי כוכבים

עצבני רעד המברג כשחיטט במצית הדלק הישן.
"Old soldiers never die they just fade away", נאנח, קרא דוד רטיג פתאום ממכסה הלהבה ושתק, הניח למלים לשהות, פראי וכושל נעץ, הסתער על הקפיץ. המנגנון מרד. ליבו היה שבור.
"So, we'll go no more a roving…", שר, שורה אחת רק שר ושב ושר, ראשו המלבין נד, לחשני ונעדר חמימות .
"עיניים רכות מים עַרפַּלִּי, כל הלילה חשבתי שהיא בגילי, במבחן לה נתתי שלילי …", ריר שיכור הותז.
המברג החליק בין האותיות, חריץ חצה את מקטרתו של הגנרל מקארתור.
הטבעה גסה. כומתה, משקפי שמש, מקטרת קנה תירס שהוחלקה: הרי הגנרל. הצעה לדיוקן מקביל : כלי קישוט וגימור של כורך ספרים מושלכים במרפסת, מכוסים לשלשת, נמלים מקננות תחת סדן, כרטיסי ביקור שהתמקמקו, – ארז אשל, כורך אומנותי ומשקם -, במקום ציטוט: גורי עכבר בתוך ברט. דיוקן החייל הפשוט. בצילום בצד הטלוויזיה מניף רובה בראש הר. איש זקוף ודק. ידיו מפושקות מעל לראשו, את בגדיו חילקו, "רק בָּגַד. כשהלך, לא נעים, הרגשתי הקלה". משקיף, לא גבוה מעל אריחי הסלון על גזיר רוקוקו במסגרת, משתעשעי הנדנדות. "זה עונשך יקירי", אמרה בתו כשקנתה לי אופניים. מי ישכחך עירית. "האפטשיי, כוס אוחטק..", דוד רטיג.
בכל זאת אינני לבד…,
"דוד…", נובר הוא בכח סיבובי בקרביי המצית, "אתה יודע, זה המצית של עירית, דוד…", לגעת איני רוצה בשבר, "והיא נעלמה, אני לא מוצא אותה… לא באינטרנט".
"מעניין לך, אתה מלא תקוות", הוא קובע בלי להרהר, מגהק. מרצה שזומן היום לשימוע בגלל תלונת סטודנטית. הוא מרטיט בטירוף רגלו, את המצית מטיח בסטירת אצבעות מבזה.
"אבל מה מעוררן… מה אנחנו מבקשים?",
"מוות לַדּוֹגְמוֹת…", עוד גיהק, "אבל מוסרי", כוס החליקה מידיו ודנדנה הפקרות.
"למה הכשלת אותה, חזור על ההסבר…", באמת שאינני זוכר
"חשבתי שאהבתה אינה תלויה", אמר ועיניו רחבו בפליאה מופרכת, גירד במצחו נואש עד לגלוג. הקיף רגל על רגל, איך שכינה את שסתם "לשבת רגל על רגל" נמלץ מכוונה, וכפו תמכה באחורי ראשו המלוכסן לשמים כבתפילה צרודה. "תביא עוד משהו…" ביקש, התכוון, נאנח בנשיפה קולנית, מרפקו זקר הצידה יותר מתמרור נואש, ופיו נשאר פעור כאילו אין לו צורך עוד לסוגרו; יותרו המילים, לעיסה אינה למפוטרי הטרדה מינית, את הוויסקי סילקתי בכח.
"דיגניטאס בא בחשבון", קבע. שיכור שברכות התפתה, עלוב במשתה מפלתו המוגבל למרפסת העישון.
במצית פלסטיק הצית בבאר אגרופו סיגריה, מצץ מהעומק החבוי. פגישותיהם פרידותיהם של צינורות פעמון הרוח הובהלו במשיכתו. הניח בחבטה בצד מאפרת האפר.
"עירית, עירית, עירית…', יכלו הפשטות, משבי הסתיו, להיות רוננים ואדירים ממארש הניצחון,
"מארש הניצח…",
"מר שני צחור?", הסתכל בי מפולבל אישונים, מגוחך בשפתיים משורבבות ומזילות מרוב טרדה ושתייה. מאין גייס את הרוע לרמוז על חטאי…
"היו לה פנים יפות יפות … אחפש אותה"
"היופי אינו אלא תחילתו של הנורא… תאמין…"
"עשרים וחמש שנים, מספיק זמן כדי לדעת… "
"גם גיל נאה לאישה", ציין כבאגב, בהבלטה ובשיניים חשופות צחק. עצמיות מלאת כבוד השיל. פרק את כל הגינונים. בן חמישים.
"אל תגיד את זה בשימוע"
"תודה"
שקע בעצבות. התבונן שמוט סנטר, כתפיו רפויות, בצלעו של ההר הירוק שנדמתה ערמומית בשיפועי היער מכדי שינגסו בה אותם דחפורים.
"דחפורים", אמרתי בעקבות עיניו, שאל אותי, "מה ישו היה אומר על זה?". הגה בנוף הערב ולחיו מונחת בכף ידו, מרפקו שעון בחזהו, מבטו מתלכסן עצב. מרחב בלתי מפורש לא השאיר לטבע פרא, לואדי הנחרב, במחשבתו.
"מה עירית תגיד על מה שעשיתי לה?", שאלתי
"האוהב את אמו יותר ממני אינו כדאי לי", גיחך כבד ומר, עוד טיפה כבדה נזלה על המפה הממורטטת.
"אתה חושב שתסלח לי?",
קם ומתח את איבריו, צלובות אצבעות ידיו מאחורי ראשו ועכשיו שני מרפקיו מורים, הגביה סנטר, כמה הסתכלתי בו, הסתכל הוא אל המרחב שהחשיכה מילטה מירוק כליון.
"רונן כהן והנוירוזה שלו", אמר אל ההרים, חברית וארצית מאד.
היה שיכור שקרחתו טבעת כוכב חלבית סביב לה. נפרצה הטבעת במצח האיום. נצץ מצחו למנורה. כוכב הפורקן הרקב, נואל זהרורים, אישוניו אור אהבה עניגה,
ignis fatuus. למה אני מאשימו?, ומה אני?. צחור וחלק וצפוף שערו, פרוותו הממורקת ניצוצי אהבהבים.
הוא…. זקוף קומה ואיום בויכוח, מעיל הניילון הצמוד מפולג כשריר משוח, בוהק השדרה החמישית. לב עמוק ומר מתהום המסתכלת, לעולם נעדר את חינו הצחקני של קוז'אק לו דמה למגינתו רק בכלליות התווים. בעיות בלוטה הבליטו את עיניו, פעורות בשנטעה לתעייה מטורפת. ראשו שמט על השולחן ובכה.
"זה היה חטא נורא, אתה חושב שתסלח לי?", שוב שאלתי אותו.
עירית… תמים דחפתי את כיסא הגלגלים הביתה אז, הנער. קורן על המפתן, פנימה מסיעה כחייל השב, גא ונכמר פורש ידי מעבריה, "אמא זו…". עוד מעט ויעטפנו הבית.
אמא, מבטה… היה זה גילוי המהמם מתוך חרפה, הבנתי כמה נבערת ופשוטה הנפש שעולמי מיוסד עליה. ישותי. הסתכלתי בעירית וראיתיה בהבהק בעיני אמא. התעורר בי גועל מעצם היותנו שלושתנו בעולם. יותרנו.
בסוף זכרה אמא למשוך שפתיה לחיוך, אמרה "שלום, תסלחו לי אני עסוקה, יש לי הרבה דברים לעשות… הה הה הה, סידורים, תחילת שנה…", אבוי לצחוק. הסתגרה במטבח – הסוותה את קריצותייה, עליזה וערמומית, מרושלת וגלויה, סינרה מכורכם משמן, בהעוויות זימנה אותי הצידה כמו ללחוש מזימה טובה. כשהתעלמתי רשפה, "בוא הנה!", לחשה בארס רועם, "רונן!". רקעה ברגלה והבית רעד.
את העוגה הניחה בחבטה על השולחן הגבוה. שמתי הצלוחית על ברכיה של עירית, אמרה, "איזה ג'נטלמן", קולה מרוסק וגובר. התאבלה מול פני עירית המחייכות באומץ. מהר דחפתי את כיסא הגלגלים החוצה. חדרון בעיר רחוקה אקח. רוגע המחשבה. רחוק מאימא נעים לי גם להסתכל בנערתי. הסתכלה עלי בהתפעלות ותימהון, "תתעלמי מזה, תמיד לוקח לה זמן להתרגל", צחקתי, הודעתי כי "נעשה לנו פיקניק משל עצמנו", במכולת אספתי בשבילה בתזזית, גבינות, ממתקים, בובות של באטמן ורמבו, בקופה התברר כי כספי אצל אמא… ניחמה אותי, הניחה יד זעירה על פניי ובחלתי פתאום בקוטנה של היד. דחיתי אותה כמו מתסכול, לקחתי אותה הביתה ועוד עודדה אותי. כמה שעודדה ככה גברה בי אמא. שמא הייתי זה אני?.
את לילותי הפכה אמא, "שהבן שלה לא פגום ולא ייצא עם נכה",
"את יודעת, זה דיבור שהוא נגד כל דבר נאור בעולם", כתחינה נאמר…
"אז לך תעבוד, תפרנס ותרחץ אותה ותנגב לה את התחת, קדימה !, אמא שלך לא נאורה…חוצפן ! ", טרקה דלת, לגילוייה המעודנים של אלימות נטתה תמיד, ערעור נמהר שגבולותיו לא נודעו. אחר לא היה לנו.
על ילקוט בית הספר שפכתי נפט ושרפתי נגד עיניה. נכנע. מהר כיביתי כשהסתכלה בי מתוך קפאון, נחרדת ומבשרת רע. היכן הילקוט?, בהילה של צעקות וזוהר אבדו המחברות, קודם היה האור, נער כי ילך בחושך, קודם היה האור, ביום בו ויתרתי על בית הספר היה זה, בבוקר נסעתי העירה, אישה עדינה פגשתי שם:
הילה אוורירית, נזר של צוהב רך, הקיפה ראשה, בילקוט בית הספר שלי הפקידה צרור מעופש. הפצירה כי לא אשכח את הצרור. היכן באמת הילקוט?, בכריך בית הספר האכלתי חתול תחת מלון הרברט סמואל, על מרצפות מסתורם החביב של משתינים רובב הלחם מרוח המיונז. רק שעה היינו מכירים, על מדרגות הבנק שבכיכר ציון. עמדה היא מן הצד ואל החתולים דיברה, לגבר דמתה בשקיפות תסרוקתה ההיא, מעט הדביק קרחתה הגשם, עישנה דרך פומית ונולדה במחנה ריכוז. נשקתי אותה על לחיה, בגשם פנתה ללכת, לאן הלכה?. עשרים וחמש שנים. הבדידות כמה שהיא מזכירה.
יום אחרי שהדגימה המורה קריקטורות אנטישמיות, היה זה. מישהו אמר, "רונן תרם להם את האף", שנייה אמרה, "גם העיגולדים שתי תחתיות של ערק". למחרת נסעתי העירה ולא לבית הספר, פניה היכן פניה, בת כמה ועכשיו, איך אפשר עוד לפגוש?. היכן הילקוט, אותו גליל חפוי בעיתון לח, אפשר מחכה לה שם?. הבדידות כמה שהיא מזכירה.
לבית הספר לא חזרתי. את המילה "זקן", הפסקתי לומר בגיל ארבעים.
"מה אתה ממלמל יקירי?", תלה בי במרפסת המרצה שכסאו מתנדנד מבטו, באגודלו ליקט פירורים מן המפה וחייך. תמיד מיהר ופתאום לא.
"היא תסלח לי?"
בסוף נאות, זכר דוד רטיג אולי כי התמחותו במוסר, קבע, "אה.. היית צריך לזרוק את האמא בשביל הפרפלגית עם התזה על הטיהורים של סטלין…"
"מה לה ולתזה, הייתה בת שבע עשרה אז. עירית שְׁמה", .,,
"נו, הלכה לאוניברסיטה לְפַגֵּעַ שם"
"הידידה שלך בוועדה, תפסיק לשנוא נשים",
התעקשתי, שלח ידו אל שביל החלב, בעמקיו גירד, אבק כוכבים עלה, חסר מסתורין אמר,
" הקשר עם עירית היה עדיין קצר, אם אני זוכר, והפגיעה ברגשות האמא לאין שיעור…"
"תגיד היא תסלח לי?"
"זיקפה קיבלת איתה פעם או רק שאלת אותה שאלה שוב ושוב ושוב?"
"כן, כששמתי אותה על הברכיים, אתה אמרת, – זקפה ברושית, לא כברוש, לוקה בראש עם פרץ דמים רענן וקשיח ! – , אני זוכר את זה, אהבת את עמיחי אז"
"בעיקר חיבבתי תשבצי היגיון, את עמיחי פחות. צטטנותך ראויה – לך לאוניברסיטה"
"מחכה לראות אם תהיה"
"מנוול"
"היא תשכח מה שעשיתי דוד?"
"כמה פעמים טרקת בפניה את הטלפון?"
"מה תוחלת החיים בנכות כמו שלה?"
"אישה, ארוכה מספיק לנטור"
"עשרים וחמש שנים, אמצא אותה"
"למה?, היא בכתה כמו משוגעת, אפילו אני שמעתי את זה"
"בגרתי לפצות אותה"
"אדיוט עלוב"
עלוב ונשאר, הנער שהונצח באיש, מחלק העיתונים טרוף הבדידות וחשקי הלילה, רֶחַבְיָה. ארוכת הרגליים והמתנכרת, טרוף חשקי הלילה וצחוק הזוגות… בחצר אחורית עצרתי לאונן, האופניים עם שק העיתונים מושלכים בצד וסביב מטות הורדים, קישוט בשרני, מעונג נתינה ויופי, טבול ריח חרובי הזרע שבשדרות בן מימון.
באשנבון נדלק האור, בקצה ראשי נוגע הנצמד נחרד אל הקיר, חריקת דלת המוזחת בדירה מעליי. קשקוש אסלה, נפיחה יללנית, נצרד החליל, מפץ חלקות המים, מפוזר ורך, אנחה חרוכה ומרווחת ומילה שנעלמה בגרמנית. בעתה, הנער שהייתי בדהרה מכפתר המכנסיים, אוסף האופניים להמלט. ברעש, בפנים, צעקה. כמה מהר הקדים הזקן לצאת… בכידון האופניים תפס היקה באגרוף ברזל, סטר וטלטל… אמא… אמא, קבלי אמא את הסוטה שלך… נער סתם.
נער סתם. מחלק "מעריב" במקום תלמיד… בימים ישן, תפרה אמא נרתיק לנצור בו את "זכרונותיו של קוסם" לדיומא האב… שיא הספרות בוודאי!, .רָשַׁם נלהט ששכנע השכן כי קרקואר הוא דה וינצ'י של השממות, רק קרקואר רוצה להיות וJoseph Balsamo – בצהריים מתפשרי החמסין יושב מול בית ג'אלה הקטנה, מספר בתי הכפר, ואת ואדי הצללים מעתיק לגליונות כבדים מרוב פחם. ושוב הלילות – מספיקה חידתי כדי לנופף במסעי ריצה דוהרי ירח חרב מקל נוסח הטוליפ, אלן דלון המיושן, לו מיופיו ניתן ובזה גם התשובה… כוכב הבוקר כבר והעיתונים בחצרות. איה כוכבי ?.

ראיתיך… שפתיים חשוקות ועיניי כוכבים, מחוללות ההזדקקות, מרחיקות גלקסיות אל תו הנגיעה הממית, כיתת בית הספר לאיש לא תניחי לקבור את מתיו…
"לא שלונסקי אני ולא משה רבנו, יהודי!", נובח שלמה קרשבסקי, ידיו מאוגרפות ושלוחות קדימה ידיו להרתיע את נשימתו המצחינה בעדינות של הילד בשורה הראשונה. מגטו ראדין ללטרון, בלי כדורים הסתער. נסוג הילד, המורה דומע מתוח כחייל אבל גופו של הניצול הזקן רפה, מתמסר לענני אלטוקומולוס בחלון הכיתה לפניה בא. תמיד נכנע הוא מסתבר, בלידתו הובס, פשוט מכל חלום יודע, לא התמסר לעתידות המוות גם, בוססות עיניו הכחול בעננים, שלגי עננים, "לא תעביר את היד דרך החור של המחט", פתגם אביו, חולני וזר מחייך, חולמני, אפו עבה וקמטיו תעלות משוריינות, אוי מלהכות באדם הזה חייט בנו של חייט, מספר זוועות מן המחנה, חלומות היו לו קודם, רק לחם, נעליים תפר ועל לחם המשיך וחלם. "משפחת העמים", אומר, שפתיים חשוקות ועיניי כוכבים. עירית.
עירית. בתור לפלאפל פגשתי את עינייך, הלך האיש ההוא, כמה נפלא שאנחנו פה והוא שם, אם שם ואיפה בכלל, זקן מן השואה, שפתייך ועינייך מתיקות המזקיפה את החזה ופורצת לבד בצעקה,מתיקות, אגרופנית, "נהיית גבר!", קלות הרגליים לרוץ, יש למי, לי בטח שיש לי, who threw her cigarette lighter at a porpoise –
הרי את.
עירית. בתור לפלאפל הסתכלת בי, פיך סגור בכח מרוב ציפייה ועינייך נוצצות, דִּשנות לחיים קלה ושפתיים הממלאות את האור, מעצימות, עושות חיוך, פנים, לזרקור פרא של שמחה בוטחת, פחזנית. שיער ים !, "כנשוב בו מחיי הצחוק", גלים, הטביעו אותו בחבית, שתי דקות, שלוש אבל צולל אחרי קונכיות היה, חיוור התרומם ועמד זקוף… צחקו והבינו מה לעשות… פורע העצב, איננו כאן, עופרה חזה, ראיתי מולי את עופרה חזה, נערית ובכיסא גלגלים. פרוסת הלחם שהובהלה תחת גדרות ראיתי. פחזנית. עירית.
"קחי סיגריה עופרה !", ניגש בריון מהדוכן ומדויק כאחות רחמנית נעץ את הסיגריה בין שפתייה, יישרה אפילו. הצית. עופרה הוברר כינויה. בובונת קצת רופסת, פעוטת איברים בכסאה, מצווארה קצה צינור. פני נערה כלילות. טריינינג מזוהם. את הסיגריה הבאה שמתי בפיה, פטישיו המטורפים של הלב, אני.
משם דחפתי את כיסא הגלגלים. כיווננו היה כללי, נעדר הסכמה, פילוג מואר מן העולם שידענו. אפשר חטפתי אותה. חטוף בכיסא הרועד שכבש את העולם לפני. נָקַב. החמסין. היה העולם כבד ומלא בהסכמה מופקרת. ממוהר מידי. ראשה הרך תחתי נרכן ושערה רטט עם גופה המכווץ.
"מהר לך מידי?",
"מטומטם, כן, לאט"
"תקראי לי מטומטם כשתהי חברה שלי"
"אני לא?", My sear’d and blighted heart, כמה פשוט, נקישת גלגלים במעלה רחוב בן יהודה.

אני רוצה להתעכב לרגע על צליל קולה:
זר לפעיטות גופה היה, פעמון כנסיה הנחלץ מבטנו הצרודה של הר, אסיר הנמלט פלא עם זהב תהודת העומקים, רוחש כרסום סלעים ואש במקום תווים, מעיין הר הלוחש, חרחורי פוררות, סדקי עומק במקום תווים וענקות העומק… ציפורני שטן אוחזות בקול… אה ! לעד אכשל כשאנסה לתאר קול מיוחד ועמוק זה.

מאחורי טליתא קומי, מרחק קטן, היה פיתויה המתוק כה גדול שעמדתי. הגמלון שניצל מֵערביות שחרבה, מעל לראשנו הייתה יתום, הזית בקרפיפו מחולק לשברי מלכיט ואור, בלתי חשוב ועשוי צעירות הנס, אחזתי בידה אז ראיתי היטב את צווארון הפלסטיק. לרגע הבנתי. כמה יפה !, חלקת פנים כילדה, המתוקה בשעות…
מן הכיסא נשאתי אותה והנחתי על ברכי. אבדו השעות, פוגתו של האושר נצחית, שכרונה המצולהב של הרוח ברחבת המשביר לצרכן, מסדרון הרוח הדוהר על ראשינו במדרגות מרחוב עליאש… לדמות לי לא אוכל עוד אפילו וקצת, מת הטעם.
"אני הולך", אומר דוד רטיג, לובש את המעיל השחור של הלילה (רמי סערי, למה נזכרתי ועכשיו?), אוסף מחזיק מפתחות צבעוני, ז'אק לאקאן המתבשל בקדרת קניבלים, ומשתהה על מפתן המרפסת, שקט נפרד, מקבל את ברכתי לקראת השימוע, מחבקני ברפרוף, חריכת טבק וגוטייה, גברי ונחשק נעלם במדרגות.
אל השולחן במרפסת נשארתי לשבת, דקירות "הלבד", היעדר נחמתו, עירית לא הרפתה:
בשתי נשים זכיתי, הנער, שסגדו לצעדי, תינוק מסוחרר, אם ובת, עירית ואימה. כל מנהגן אמר בעצם:
אין לנו איש, רק כליו של כורך ספרים בוגד ומכבר הרוג במרפסת, קח את השלטון ילדי, בוסר שאתה קח, עם המקטרת בזווית הפה ו"ברק בבוקר" למראשותייך, אוננויות הלילה התכופות וקריעה מן העולם. קדימה קח !, שתיים קיבלת להכיל את הלעג, אם ובת, בת ואם, הכל תוכל לעשות. הו, ספרון של אלכסנדר פן לך גם וגפרורים. טוב שאינך מחכה עוד. נסה את כוחך כגבר.
אמה של עירית, אלמנת צה"ל, מוכרת הדגים…
הסבון על גופה: חייל נחוש ובודד מאד, אבד צבאו ובין התעלות עוד רץ, הארץ חרוכה, פגרי דגים בכל ופגזי קמומיל, "טיים אדום", סבון ניגף, מודף, ניקיון נחפז העולה ערני ומובס מן האישה היפה. ריחה זכור לי יפה כל כך. אם אפשר.
אודם שיער שצביעתו יבשה מקש, כתונת לילה המבקשת בי משען צמוד וצרוד, גפרור עגבני ושביר ובוער, נלחצת למותני הגביהה עצמה וחריצי פניה נשקו לי; נפרטיטי חסרת ותקיפת סנטר, נסיכת שנהב, מצאצאי ירושלים המתעלים בצבע על כל העדות,
חיטוב הפנים הבלה והצח, ריחה של החנות "מלך הדגים" בגילה. זה שמפו "הוואי" הכובשך זול להקיא, הפה הלוחש על האוזן סיגריות, צרידות רק…. היכן את הוואי אפופת שמפו תחלואי הגעגוע, העשן.
"עירית י ש נה, אבל אני הכנתי או כ ל מ א ד מוצ לח…", לאט חרקה, התנשפה, הסיגריות אוכלות בנשמתה, לא השתבחה, פרשה מרבד חרוך. חיככה עצמה תמיד בי בדרכה אל המקרר.
את תיבת כלי העבודה מצאתי, את הכיור גבסתי לבל ייפול, נשר הגבס והתפורר. מסמרי נפל דפקתי בקירות, כל הזמן התרוננתי. הסתכלו בי ולטפו את ראשי.

עירית:
רפואי ושומם היה חדרה, מכונת שאיבה, מיטה נזירית, פוסטר של אמיליה ארהארט: הפה מעוקם ופעור מעל כריך, פגוש של האדסון אסקס, אינה מבחינה בצלם. ראתה פרק על "נשים בתעופה" ונשבתה, מחברת הייתה לה עם גזרי מגזינים, אלסי מקיי מפדרת עצמה בסטינסון דטרויטר, אמי ג'והנסון, זאבה נטויית ראש, משקפי הרוח ההרפתקניים. ב"אהבה בשחקים" צפינו, בסבסה בלי מלים את הנעימה, אחזנו ידיים. אפשר שזוכר אני את חדרה טוב מאותה?.
סבלנותה הייתה ללא גבול. לכל הקשיבה בחיוך. לכל הקשיבה, מה אמרה בעצם?,
את כל שהגידה עליה אמא חלקתי איתה, סבלנותה לא היה לה תנאי. את השפתון שלה השוויתי לזין, חשבתי ותצרב השורה בעולם, והיא כתבה על פתק למשמרת. ילדה עדינה ואפופת עשן, בחדרה, הקפדתי להסתכל רק על ראשה. במיטה שכבנו ואספתי את גופה בשמיכה כדי שלא אבוא במגע, אבל הרגשתי את חומה. לפעמים הרהרתי בזמן, במה שיבוא, קל היה לי להירגע. קירבה את שפתיה אל בטני, את פניה הרחקתי, אז הזילה דמעה אחת וכעסתי.
תמיד ניחמה אותי. אינני יודע אם יכולה הייתה לשכב עם גבר.
חסרתי ייאוש, תשוקה, כשעצמתי את עיני והיא בחיקי, שפתיה על שפתי, חשבתי על נערה הדוקת מכנסיים שעבדה בחנות למכשירי כתיבה. אחר כך התרפקתי בלחיי עליה והפניתי את מבטי מעלה, למעוך אותה בזרועותי רציתי. לפעמים הרגשתי כי היא מתוקה כל כך. כמה פגשתיה בכלל?. נדמה שבועיים או שלושה, אם בכלל…
ועוד: לצאת החוצה רציתי תמיד, את כיסא הגלגלים לדחוף בשבילים נוחים ביער ירושלים, שיקלו המעשה, התנועה על המרחב החסום בנפשי, שנאבד. עֲצִירוּת. קרא לזה דוד רטיג, על תרגילי התעמלות המליץ אז.
בקרחת חורש הנחתי טייפ והקשבתי לה שרה בגרביה הקטנים,
if the sky that we look upon, should tumble and fall…
מעיל פלסטיק לבן מלוכלך ומנוקד טלאי פרפרים, כיסא הגלגלים עטוף רוחות החורף, חריפות אורני אז: לא השארתם לבן אי קינג סיכוי.

בקצרה הודעתי לה כי איני יכול להמשיך. מהר הלכתי לפני שהבינה.
כמה טלפנה. בכתה כנידון. התחננה, חרחרה, נשימת ליבה נעקרת. לדבר רציתי עוד ועוד. מתינות אלוהית וזוחלת של רופא המבשר. המבאר. טיפות שקויות של תקווה. שטן שיכור מרחמי הכח הפכתי. יחסה החם, המאשר של אימא ליבה זאת, איימה שתלך למשטרה אם תטלפן עוד. בלילה היה צלצול, חלש ונפסק.
טלפנה הגברת אשל. ריח הסבון… שוחחה עם אמא: "גברת אשל, גברת אשל !, את תתני לי לדבר!, רונן לא סמרטוט של הבת שלך…", אחרי זה מצאתי מחברת מלאה ציורים על המפתן. פתאום נעלמה. במפץ רוקן עולמי. צלצלתי ולא ענו.
*
חברי האחד סולק בידי הוועדה ומצא תעסוקה במכללה בגליל, מבקש לשקוע בעולמו המדכדך, לבדי נשארתי, מרפסתי ריקה.
הבדידות, סירוב הנשים, השתייה, הפכו את שנתי מלאת הסתכלות מתועבת, רק מהרהורי הקיצוניים ראיתי, שיאים של חמלה! , סמטאות באלה המולה נעלה; בטבור הסמטאות חלמתי מתוך זיעה להוטה ומיוחדת, סהרורים התרוצצו על פתחיהן נערים וגברים בעניבות, איש לפי טעמן של הנשים, צחוק שמעתי. כל פתחי הרחובות צרים היו מלאים בצחוק, הירח מלמעלה הורה את הדרך רק ללבות הנשים.
לא פנו אלי ולא פניתי עוד, מה לנשים ולי? מלבד הגברת לוי, דהויית שינה ואור, חסרון השחר, מקדימה לאסוף את עיתונה ופוטרת בידה בשובי יותר ממברכת. חלוק בוקר מנוול שמותר רק לי לראותו, ההתגלות הפרטית – למה שמלת נשף לא תלבשי לי ואשכיב מסמר בארון ירכייך – אל חדרי לא אקח, מגובב, שמלותיה של אמא למצעים, בכל מקום תרגומים של הברית החדשה מנדיבות המיסיונים. כנראה שביקורה אינו חשוב לי. הכאב, עם נוחותו של היזיון, קיץ כבר המתעלז בעשן הסיגריה סתם על ספסל ב"בור שיבר" תלול לחות הדשא, נשיקת הסטודנטית לאומנות במטפחת מנגדי… הקיץ, הנשיקה… הו חלוקת העיתונים שלי עשרים וחמש שנים, ובשנה הבאה ארשם לאוניברסיטה… רק את הבגרויות יש להשלים "כשהמח טרי עדיין!", … מתה אמא וחדלה מסתבר מלדחוק. חדלה מסתבר מלדחוק. גילי ארבעים ואחת.
ושוב אמוק ריצת לילה יקרה סביב שכונת הקטמונים, רוקנו העיתונים, סיומה המתנשף על הכביש בואכה ואדי שומם עם אור ראשון. מרגוע מפכפך, חריף שופכין מן הנחל שלמטה ולא גואל, מלא מנוחה מעומסם המדומה של אנשים.
חבל, חבל, שמפרה הבדידות את קבעונו של העולם. גילי ארבעים ואחת. טרוף געגועים ולמי?, עני הממלמל פסוקים, קרח ועב זקן במשקפי קרן שהיו של אמא. פחית שימורי האפונה מטפטפת בין פילדלפיא ללודקיא. מוחה בשרוולי את הספר הקדוש. על עירית, עירית שלי !, רק תכפו המחשבות שאהבה אותי אפשר בלי תנאי והיא ואמא רק. אז החלו החלומות:
"ואין ישועה באחר", רחף הקול… מלמעלה ראיתי בית:
צלובי אור הזדהרו אנטנות ותכלת, בית טורי ישן, חיוור וחום ונטוע על כביש קטן ובקוע אספלט. והתחולל דבר: חלונות הבית, הסורגים, הרשתות, השבכות הרפפות, תילי תילים של ברזל נחלד וקלוע – צבור כדי לחסוך, לחסום מן השנים שבחוץ מלנוע עם הזמן המרחשש, הפולש שלא סדור, המעקר ומתנגד לזמן הפּוֹעֲלִי הענוג שבפנים, הפושט ערמומי וחסר חוק ומפר תרדמת – החלו ניתקים מהר; אוספי חוטים שחוקים, *משותכים, התרוממו ועפו, נעקרו בדיוניים מן המעניין וקלי ערבול וחריקה ורחפניים עלו בתמרה אל מעל הבית, מסודרים כעמוד סחרחר ונאה. ולעמוד היו פנים, ראיתי את עירית בצללי הברזל, פני עופרה חזה שקופים ובוכים.
התעוררתי ובזתי לחלום, פשוט היה בעיניי, את סמליותו לא רציתי לבדוק, מיאוס הרגשתי על כי לעולם אינני חולם על נסיך דני המשקה ברעל דקאן המבקש להמלט מפני זה, מלעלע האיש וְכָפוּת בגופה הערוף של כבשה הלבוש לגוו כבגד, אסורות ידיו ,מדדה, פתאום נופל פניו למטה ועל גבו קופץ בתחתונים הדוקים הנסיך.., אה!, כמה היטיב לתאר את חלומותיו חברי הפילוסוף…
אבל חזרו החלומות, חלומות של הרס והפקר מכוער, מתחננים להצלה. חלומות מנופחים, נלעגים מרוב פירוק. חלומות נאלחים, מערומי הזיכרון ובושתו. הזיכרון המתגולל בעילגות, ברפיון ובחורבן:
גבעת מזבלה. חרבות שננטשו לאחר המחול, זהבן שנפרע בפסולת, קוצי הברקן הסורי היבש מכסים המורד, לא סגולים, כתרי דעיכה ודומן. בקבוקי משקאות מושלכים בין כתרי הקוצים החנוטים, רגל לא באה להפר את הקברות, חיתול שצואתו שפוכה, כִּסְחִי העולם נהיינו. במעלה הגבעה, כביש בקוע, הבית הטורי מאחוריו, שלם עודנו. זהרורי חמסין על זגוגיות. שלמות של נציב הצופה על עמק קטל.
וכבר – נעקרים חלקים מעזובת הבית, עורבים נוחתים כבדים מכדורי תותח ונושרים ופורק הגג עם מטר נוצות, חורבן וסחרור שברים ופני עופרה חזה, הנערה, וקולה על פני תהום:
"והכלה נלקחה ממך…", קולה השקוף המפרפר, כאז כשצלצלה ועוד טרקתי, פסוקיה מסורסים מתוך הִצָּמְדוּת הדוחה את לבי, "והכלה נלקחה ממך…", כחכוח מאסף לֵחַ. דמעות, "נלקחה ממך.." , נחנק הקול ומאותת, "נלקחה ממך…", הקול הרכרוכי, הקול המשדר מתוך נפסדות, גסותה הנטפלת של ביאה בחלום, רק את האידיאל החלום מבקש, טרדה רופסת. נח כבר להתעורר, להתעלם מהתגלות חלושה ונקטעת המתחננת נחשלת בגשם של ברזל. העלמי !, חיזיון מורעל המבקש להיות בן בית. אל תופיעי כרוחו של חיזיון מורעל.
צהריים אחד נסעתי באוטובוס לרחוב מטודלה ברחביה ומצאתי כי אינני זוכר את מספר הבית בו גרה עם אמה, סגרו עליי הבתים בדמיון ואחורי חצרות. נשקפו מחדרה…
את קבריהן חיפשתי והר המנוחות הפקר בניין לא מתועד, עצום ורחב השדה ומגדלי, מגדלית סגר עליי המוות, יום שלם חיפשתי בשמש נמלט ממבטי הקרובים, הגננים, בקבוק המים נגמר וסחרוחרת הרגשתי. חלש כמופל דידיתי מעלה אל האוטובוס עם הערב הנושב מן הכביש. לעירית לא היה זכר מלבד בחלומות.
שתיתי יין שנתן לי השכן ואכלתי שימורים. ישנתי שנת שרב מלאת ריח בְּשָׁרִי עד לחלוקת העיתונים. אבל החלומות רדפו אותי.
שוב ושוב ראיתי בית ישן זה… פעם ראיתי ממש את הכתובת ועוד חזרו פניה, פעם התחננתי שתצחק, פעם הופיעו רחוב ארוך וברושים ושמים שהזדעקו ארגמן כאילו נפלח אופק הבתים בסכין, נשבר הברוש, הופיעה והיא בוכה ואני התעוררתי מזיע וצוחק. מגוחך היה מופעה המועשר של מסכנות, אמרתי, "עירית, תני כבר מספר בית במקום לעשות טרגדיות", וקולי נשמע מפוכח וגברי ונאה, עד שכאבתי.
רחוב דוד שמעוני 55. בליל חלומי הבא הוסט מבטי אל מספר הבית הנפרק עם הכתובת. הסתבר כי מעון נכים שם, מוסד בשם תורת שאול. הבנתי כי לכל איש מכוון נתיב של שמחה, שדרכים הסמויות מכל שנתאשר יש בעולם מלב אל לב.

*
כשבא דוד רטיג לחופשה שוכנע לבסוף לנסוע איתי לשם.

"אני מתערב איתך שרק תסב לה צער וחבל"
"אני אדם אחר"
"ארוחה ?"
"התערבנו, תוכל להזמין את שנינו"
"הרי ארוחתי כבר במטבח, חרא משוגע"

הבית על גבעת המזבלה. הריהו לפניי…
קצר רוח מיהר הפילוסוף מן המכונית, לפני ביתן השומר עמד ופשט ידו, "אחרייך…". כן, פה ראוי ויצעד אדון ההזיה ראשון. "איפה איפה את ציונה, מתי תרצי כבר את שלך…", פגום ועליז הסתלסל השיר מעברה של דלת פח, זרימה דקה ומשב שתני, הופיע האיש מכפתר את מכנסיו, "כן חברים, מה אוכל לעזור לכם?", בבוז סקר אותי, התעכב על חברי המגונדר.
"באנו לבקר חוסה",
"היא יודעת שאתם באים?".
קורה מן הצלב, מלבנית, שחמחמה , כמה דומה בית זה לקורה מן הצלב, לא בחושך אני שישיג אותי היום כגנב, "לא אחי, זה ביקור שנועד להיות הפתעה",
"מי אתה בשבילה?".
"חונך לשעבר",
"וזה?"
"זה דוקטור דוד רטיג ממכללת הגליל העליון"
"מה תפקידו?"
"מרכז של פרוייקט אקדמי, קהילתי רחב, טלפן בבקשה למשרדי ההנהלה ויכניסו אותנו מייד", נופף בפניו דוד רטיג כרטיס שדלה מארנק עור תנין.
"עכשיו אתה חונך, דוד?", התקדמנו על פני האיש הנרתע.
"למכללה שלנו תפיסה קהילתית עמוקה", נאנח.
קשה היה לי כבר להקשיב, נדמה והאור סנוור רק אותי, נזכרתי פתאום בלילותי הנינוחים, כי אפשר וחיי נקשרים במקום הזה לזמן ארוך, הפכתי מעורפל מעט וכבד. חדר הקבלה, ראשי סחרחר, קצבו של הלב אומר כי עומד הוא לחדול.
דלפק ובאמצעו כרכוב, משרדון החוסם מסדרון ומדרגות, רוחו החיוורת של ירוק, בגסיסתו בתהילתו הרפואית, זרחנית. הרצפה שבורה. שכר רצפה משמים. חדות סירחון וחיטוי, המעקה נקלף מעל פקידת קבלה רכונה, מלקקת טילון מעל צלחת.
נערה וטפטופך, נמלא האגם ואלייך צפות רגליי, בן האדם כי יבוא, בחיקך אטבע אצווה ותבואי אלי, חיננית, חיננית …. על ארבע אעמיד, אנשק, הרבה, רק טופפי, אל פחד !, רק איתי נפשך תחיה, שועלה שהופשלה פרוותך, החיוורון נגלה, לחיי מוסלין אווריריות ויציבות, אַפּוֹן. מעט עקום ומשוקע – גרייס קודינגטון הילדותית במצולת תלתלי הלהבה, ילדותית… איזו כּוּסית., מעולם לא התקרבתי לג'ינג'ית, למי בכלל.. (גרייס קודינגטון, מה עלית מן המגזינים הישנים של אמא?). האם אני פה?.
"שלום, לאן אתם?", נמשה הקלסתר הקר מעמקי צלחת. בלתי מתרצה וחשדנית מאחורי דלפק הקבלה. מתוקונת-תלתלונת -שועלונת, גילך נדמה פתאום שלושים. למי תהי?, נושאת עיני שמים, מנוחה שאחרי הציד, כבו החצוצרות. לוכלכו זוויות פיך שוקולד, מי מנגבן?, מי את פנייך מלקק?, כמה מהר שכחתי את עירית, אפשר מן הפחד מסתתר… אפשר סתם נאלח או רק רגע הוא זה.. מה היה לי?. אומרת היא משהו, מה היא אומרת?.
דחיקה בכתפי. הפילוסוף החליט שאתנער ואדבר.
"שלום, לאן אתם?",
"חברי, דוקטור דוד רטיג ממכללת הגליל העליון", מנוער הורתי עליו באצבע מתרשלת, "מרכז פרוייקט אקדמי של התנדבות, ונקבעה לו פגישה עם חוסה שלכם, במקרה ידידתי, כדי להתרשם וללמוד"
"כן, חברי היה בקשר רומנטי עם אחת החוסות, הזדמנות לשוחח ולי-ל-מו-ד",ניגן ההברות האחרונות, היטה ראשו בוחנה מן הצד ובמוגזם. איבת תלמידיו.
זיהתני הטרף הקל. בי הסתכלה. "מצוייייין", חרקה, וצווארה הרחיקה מהר כנזהרת מרוב הפתעה ורושם, יכולות החיזור שלי, "היא עדיין מחכה לך?"
"קבענו איתה, אבל משום מה לא הייתה תשובה לכן הגענו…"
"מה שמה?"
"עירית אשל"
"אוה, היא באמת חמודה מאד!", ענבלי צחוקה העליזים ועוד מבט של הפתעה. מוכרח אני להגיד, "זה היה קשר קצרצר, אבל ללמוד זו הזדמנות ולעזור…."
"חרא אחד", לחישה על אוזני, "אני רואה את הבאות ומחכה לכן כאן", ומיהר וישב דוד רטיג על ספסל מעיין מתוך התרכזות בדף ששלה מכיסו.
"רגע, רק אתה בא?", הטעימה הפקידה, מסתכלת באכזבה.
"ממילא נצא מפה לטיול, לשוחח באיזה בית קפה…", אני מגמגם. הולכים.
בוהקן של דלתות חדשות בצבע לילך, רצפת חולאים, שיני דלתות אכולות בסגול העצב הזורח בלי בושה, ולמה העצב?, אל החדרים פנימה לא להסתכל, במסדרון אישה רפויית פנים כעומדות להינשל, ראשה שמוט בכיסא אבל עיניה בוחנות ערניות, האם זו את ?, מדרגות, ציורי ילדים על קירות, השמש שלוחה כקלשוני סכינים שחורים, אלוהי, "עיריתי!, באו לבקר אותך…."
"משפחת העמים", שפתיים חשוקות ועיניי כוכבים, פניה, שיערה, מה יכול להחריב אדם ככה?, מוטלת בפיז'מה מלוכלכת ומאגנה צינור מעכיר המוליך תחת כיסא. מסתכלות ישר בי העיניים. זוהרות העיניים. את אליל הברזל שיפער את פיו הגוחל לנשמתי התינוקת אני רואה. לבי מתכווץ בעווית ואז שליו.
"סליחה, טעות, לא היא… כנראה טעינו…. ", צר המשיח, קידה המוחוות בחטף לפקידה המומה, על המיטה תזוזה ואולי דבר נאמר, אל המסדרון, את השאגה לחנוק, מי יודע ומי ידע.. הנה מולי התגלמות היופי: דוד רטיג במגבעת קטנה ונאה נושא עיניים לא תמהות מהדף:
"נו… אל האהבה… עניין הנעלה מן הדעת וישן חברותנו, אם לא היה פתלתול ודאי הייתי עומד פה על משהו, על צווארך מן הסתם, מקווה שיכיל ארנקך את ההפסד… אתחיל בכבד אווז בקלבדוס, כמה לא מוסרי.."