104 המשרד לקבלת החלטות

המשרד לקבלת החלטות

בחירות עלולות להיות הנשק המסוכן ביותר שהאדם מחזיק בו. בחירה מסוגלת להרוס חיים ולחרוץ גורלות, לשנות את כל עתידנו. לפעמים איני יכולה לשנות את הסיטואציה לאחר שהתקבלה הבחירה, גורם ההופך את אספקט הבחירה למסוכן, מלחיץ, ולעיתים קשה מנשוא. משום כך, ישנם רגעים בהם עליי לבחור בקפידה מפני שאיני יכולה לדעת מה יקרה במידה ולא אבחר נכון. בעבר האמנתי כי אני שולטת על כל אחת מן הבחירות שלי, אך היום אני יודעת כי זוהי אמונה שגויה. כיצד בחירותיי יוכלו שלא להיות מושפעות מהחברה, מהתרבות או מהחוקים הסובבים אותי? הלא אני מושפעת מאותם הגורמים. בסופו של יום אני לא בוחרת, אני נבחרת. אני נבחרת על פי הדם הזורם בעורקיי, האנשים הקשורים אליי, אני נבחרת לפי הדרך בה צעדתי לאורך כל חיי. מהשנייה בה התקיימתי קולות הסביבה השתלטו עליי כקללה ונאחזו בי כשיבוט נוסף אשר אמור להמשיך את דרכם. לא די בכך שהקולות הללו עיצבו את זהותי ומחשבותיי, גם כאשר אני הופכת לאדם עצמאי הם ממשיכים לנסות ולשלוט בבחירותיי. לפעמים הבחירה אינה נתונה לשליטתי כלל. הסביבה יוצרת אשליה, נותנת לי להאמין כי הבחירות שלי עומדות לרשותי כאשר מישהו אחר בוחר במקומי. הבחירות הללו הן הבחירות המסוכנות ביותר.  

אני מתעוררת בשעה שמונה בבוקר ובידיים רועדות פותחת את המחשב הנייד שלי. אני יודעת מה עומד להתרחש היום, אך אני מתעלמת מכך ונכנסת אל האתר שהשארתי פתוח אמש בכדי למלא את הטופס היומי. תחילה אני מקלידה את הבחירות שארצה לבחור היום ולאחר מכן מציינת מהן האפשרויות החלופיות, ההשפעות של הבחירות הללו, מדוע אני מעוניינת לבחור אותן, האם בחרתי בהן בעבר או ארצה לבחור אותן בעתיד. לאחר חצי שעה אני מסיימת לענות על השאלות ושולחת את הטופס וכעבור דקה נשלחת אל הפלאפון שלי הודעה. על צג המכשיר מופיעה רשימה ארוכה של הבחירות שנקבעו בעבורי היום. המחשבה על מה שעליי לעשות מכה בי שנית, ושוב, אני משתדלת להדוף אותה. היום עליי ללבוש חולצה תכולה ומכנסי ג'ינס כחולים, לענוד שעון כחול, לגרוב גרביים לבנים ולנעול נעליים כחולות. אני יודעת שעליי לאכול ארוחת בוקר אולם איני רעבה אז אני מתעלמת מההחלטה הזו. במקום זאת אני מרימה תיק בד לבן עם פרפרים כחולים מודפסים עליו, מכניסה לתוכו את המחשב והפלאפון שלי ומתחילה לשוטט. אני רוצה להעביר את הזמן, אז אני מתרוצצת ברחבי הבית. אני מביטה בהוריי ואחיי ישנים, בכלב שלי אשר שוכב על רצפת השיש הקרה בסלון. בתקרה, בקירות, בחלל הריק. אני חולפת על פני החדרים השונים ומסדרת את הכיסאות בזווית הנכונה או מיישרת את ערימת הספרים שנחה על שולחן העבודה. אני מנסה לבזבז את הזמן. אני חושקת בהתחמקות מהדבר החשוב ביותר בחיי, לא להתעמת עם הרגע המורכב הזה ועם הבחירה המזעזעת שלי. אבל אין לי ברירה, אני יודעת מה יקרה לי במידה ולא אלך. בחילה מציפה את גרוני ואני מרגישה כאילו אתעלף. אני נכנסת אל חדר האמבטיה ומביטה במראה, מביטה בהשתקפותי החיוורת והמהורהרת. בעזרת מי הברז הקרים אני שוטפת את פניי ולאחר מכן צועדת אל דלת הכניסה. בידיים רועדות אני לוקחת את המפתחות שלי שנחים על שולחן המטבח, יוצאת מהבית, ונועלת את דלת העץ מאחוריי. בחוץ אוויר הבוקר הלח מצנן את עורי והשמיים התכולים מעניקים לי שבריר של תקווה. הרחוב ריק לגמרי מאנשים, מותיר אותי להתבוסס בשקט כבד. אני מביטה בשביל הנמצא מולי ונושמת נשימה עמוקה. אסור לי להסס עכשיו. עליי ללכת ולא להביט לאחור, להתעלם מפעימות ליבי ומהפחד אשר אני חשה. אני מתחילה לפסוע, משתדלת להרים את ראשי, ליישר את גבי, לצעוד בביטחון אל המקום ממנו אני חוששת יותר מכל.                                                                                                    

המשרד לקבלת החלטות הוקם כאשר האנושות נזקקה לו יותר מכל. בשנת אלפיים ארבעים וארבע, האומות המאוחדות הכריזו על משבר עולמי עקב ההתחממות הגלובלית והמלחמות המתמשכות. המשרד לקבלת החלטות התחיל כניסוי ותפקידו לבחור בעבורנו ובכך להצילנו מהחלטות שגויות, למנוע החרבה כלל עולמית הנובעת מן הטעויות שלנו. בזכותו מדינות העולם השלישי התפתחו, כל המשברים הכלכליים והפוליטיים נפתרו, על המלחמות למדנו רק מספרי ההיסטוריה, ופיצוץ האוכלוסין וההתחממות הגלובלית נעלמו לגמרי. נאמר לנו כי המשרד מסייע לנו. הניסוי קרם עור וגידים והתפתח לאלפי סניפים ברחבי העולם, אלפי בניינים שקופים עם מאה קומות שמתחלקות לשלוש קטגוריות. חמישים הקומות הראשונות מכוּנות "הקומות הלבנות". הן קובעות את ההחלטות הפשוטות ביותר שאנו מקבלים בכל יום כמו איזו חולצה ללבוש או מה לאכול. אפילו הפקידים בקומות הללו הם אנשים רגילים, ומעמדם שווה ערך לזה של פועלים במפעל. הם לבושים חולצות מכופתרות ומכנסיים פשוטים, ומקלידים במכונות הכתיבה שלהם מילים שחורות על גבי דפים לבנים מבוקר עד ערב.

שלושים הקומות שמעליהן נקראות "הקומות האפורות", ממתינות למקבלי ההחלטות החשובות. אם אבחר לאיזו אוניברסיטה להירשם או אם אחליט להתפטר מעבודתי ולטוס לאפריקה, אלך אל אחת מִן הקומות האלה. הפקידים אשר עובדים שם מקלידים על מחשבים ישנים ולובשים בלייזרים, מכנסיים מחויטים וצעיפים. עבר זמן רב מאז ביקרתי באזור הזה של הבניין, אך אני זוכרת היטב כי זהו מקום שונה לגמרי מהקומות הלבנות.

ולבסוף, ישנן עשרים הקומות האחרונות. "הקומות השחורות" משרתות את אלו העומדים בפני בחירה גורלית. אף פעם לא שהיתי בקומות הללו אבל ראיתי אנשים בדרכם לשם ושמעתי סיפורים. הפקידים בקומות השחורות נראים מפוקפקים למרות שהם לבושים במיטב מחלצותיהם והאנשים המגיעים לשם נראים לחוצים, מזיעים, חסרי אונים. נדמה כי לקומות השחורות יש חזות מאיימת ומרתיעה במיוחד, רק המחשבה על המקום הזה מאיצה את פעימות ליבי והופכת את רגליי נוקשות. הקומה מפחידה ביותר באזור השחור זאת הקומה המאה. כולם יודעים שבקומה הזו מוצב המחשב האחראי על החישובים והצלבות המידע, המחשב אליו נשלח הטופס שמילאתי בבוקר ועוד מיליון טפסים אחרים. בעזרת אלגוריתמים שונים הוא מקבל את החלטותינו וקובע בשבילנו כיצד חיינו יתנהלו. עבור הבחירות הלבנות שלנו נקבעות כמה אפשרויות ואנו מסוגלים לשנות אותן בקלות, ועבור ההחלטות האפורות ניתן לערער במשך עד כשבוע מהרגע בו המחשב הגיע אל ההחלטה. אך לא ניתן לחזור בך מהבחירות השחורות. כולם יודעים שאם מישהו יעז לעבור על הבחירה השחורה שנקבעה לו צפוי עבורו עונש קשה וגורל אכזר, כך שאף אדם אינו מעז לצאת כנגד החלטה שחורה. איני יודעת מה יקרה לי כאשר אכנס היום אל הקומות השחורות בפעם הראשונה, ואני באמת מפחדת.

המחשבה על כך שעליי לבחור היום בחירה שתשנה את חיי מהדהדת בראשי כל הדרך אל המשרד. אני חייבת להכריח את עצמי להמשיך לצעוד, לא לעצור או להביט לאחור. כאשר אני מגיעה סוף כל סוף אל פתח המשרד, אני נעצרת. אני מביטה בבניין המיתמר מעליי ומרגישה את אגלי הזיעה נִקְווים על מצחי, את גופי מתקשח, את הבחילה שָׁבָה ומטפסת במעלה גרוני. על ספסל בצדו השני של הרחוב עומד איש לבוש טוגה לבנה. שיערו החום והגלי עומד דום באוויר הקיץ החם ועיניו בוחנות את העוברים והשבים.                                                 "בחירה שווה למיץ תפוזים! אתם חושבים שאתם מקבלים מאה אחוז מיץ סחוט כאשר בפועל אתם מקבלים תרכיז זול! אל תקנו תרכיז של מיץ תפוזים!" הוא צועק, מניף את אגרופיו. מה זה מיץ תפוזים? מעולם לא שמעתי את המילה מיץ, וכנראה שכך גם האנשים המעטים הצועדים ברחוב מפני שהם מביטים בו בסלידה וממשיכים בדרכם. אני מתבוננת בשביל האספלט ממנו הגעתי. המחשבה על האפשרות העומדת בפניי לחזור אל ביתי ואל המזגן הקר מפתה אותי. אני יכולה לשוב על עקבותיי ולא להתמודד עם הבחירה השחורה שלי, לא להגיע אל הקומות השחורות. כמה פשוט יהיה זה לוותר, כל שעליי לעשות הוא לא להיכנס. אבל אני חייבת להיכנס. אני נוגעת בידית הדלת הכסופה ומושכת אותה. הדלת השקופה נפתחת ולעיניי נגלית המבואה. על הרצפה הכסופה נחות כורסאות בצבעי לבן, אפור ושחור, ומהתקרה משתלשלת מטה נברשת שקופה. בקצה המבואה ניצבות להן שלוש מעליות. אחת מהן מיועדת לי. אני ניגשת אל המעלית השמאלית ביותר ומשתדלת שלא לפרוץ בבכי. דלת המעלית נפתחת ואני נכנסת. הדלת נסגרת ואני לוחצת של הכפתור השחור, כפתור יום הדין.

דלת המעלית נפתחת בקומה השמונים ושתיים. בקומה הזו עובדים עשרה פקידים, כולם ישובים מאחורי שולחנות מהודרים ומחשבים משוכללים. אני ניגשת אל אחד מהם. הוא לבוש חליפה שחורה ושיערו משוח לאחור בעזרת תַּקְרִיש. אני מחייכת חיוך מאולץ ומתיישבת בכיסא העור השחור שנמצא מול השולחן. "מהו שמך?" הפקיד שואל אותי. אני משתהה לרגע ומנסה לעכל את שהותי במקום הזה. איני מסוגלת להאמין כי אכן הגעתי לכאן, אל הרגע הזה בחיי.

"שמי הוא יובל לוי." הקול החומק מפי נשמע צייצני, שווה לקולו של עכבר מפוחד. הוא מהנהן ומקליד במחשב השחור שלו. "אני רואה שהגעת בכדי לבחור מי את רוצה להיות. הבחירה שלך כוללת מקצועות עבודה שמעניינים אותך, הקמת משפחה משלך, והאדם שאת שואפת להפוך אליו כאשר תגדלי. זכרי שאינך יכולה לבחור מקצוע שמעל או מתחת לרמתך מבחינת ציונים ולהתחתן אם המין הזהה לך או לא להתחתן כלל. את מודעת לאפשרויות שלך ולהשפעות השונות שלהן על חייך. במה את בוחרת?"                                                       אני פותחת את פי בכדי להשיב לו על שאלתו אך אני מתקשה לענות. הוא מגיש לי כוס מים. אני אוחזת את כוס הזכוכית הקרירה בידיי ולוגמת לגימה ארוכה. פחד עוטף אותי מכל הכיוונים. האם המשרד לקבלת החלטות יכול לפגוע בנו או להגיע אל החלטה שגויה? סימני השאלה הקטנים מתרוצצים בראשי. לאורך כל חמש עשרה שנות חיי המשרד ניהל את עולמי, הפך אותי לנערה שאני. אך הייתכן כי הוא עמד בדרכי אל הגשמת זהותי האמתית? לא! אסור לי לחשוב כך, המשרד עוזר לאנשים! הוא הציל את האנושות מהשמדה עצמית, הטכנולוגיה המופלאה שלו הפכה אותנו ליצורים טובים יותר. אך הפחד מסרב להרפות מגופי. אם אקבע מראש שההחלטה שהתקבלה בעבורי תפגע בי, אנסה להילחם בה. ייתכן שהמשרד אישר את בקשתי, ייתכן שהוא ימצא בעבורי פתרון שדווקא ימצא חן בעיניי. איני יכולה להתעלם מהתועלת הרבה שהוא מביא עמו. בשבוע שעבר למדנו בבית הספר שלי על העידן שלפני הקמת המשרד, עידן שבו חלק מבני האדם התגורר ברחובות מלוכלכים וחלק התפוצץ או נורה למוות בקרבות עקובים מדם. אנשים אכלו כדורים מסוכנים ונשפו עשן מסוכן, הם פגעו זה בזה. המים הצוננים מרגיעים אותי. אני מניחה את הכוס על השולחן ומנסה להניע את גלגלי השיניים במוחי ולדבר. אני יודעת שהבחירה אליה הגעתי מסכנת את עתידי, אך איני יכולה לסגת עכשיו. אני נושמת נשימה עמוקה ומתכוננת למשפט שיצא מפי בעוד שנייה. "אני בוחרת לא לבחור."                                                                                                                                                                                                                    

אני יוצאת אל הרחוב. השמש מחממת את גופי הרועד, התפרחת הירוקה מענגת את עיניי, ריח הקיץ מציף אותי. אך באוויר שורר שקט מחריש אוזניים. האנשים הצועדים ברחוב לבושים בגווני שחור, אפור לבן וכחול, עוטים מסיכת אומללות על פניהם. רובם נושאים תיקים או מזוודות בצבעים התואמים את לבושם ורגליהם צועדות בכבדות על המדרכה. הם נראים קודרים. סערת רגשות מתחוללת בליבי. כעת, אל החרדה מתווספת שאט נפש. אני מתנשמת בכבדות, כל גופי רועד, ליבי פועם מהר יותר משפעם אי פעם. איני יודעת מתי, אך בקרוב הודעה תישלח אל הפלאפון שלי ותהרוס את חיי. הפחד לא נטש אותי לאחר שניסיתי להתמודד אתו, הוא התעצם. אולי ניסיתי להתכחש לעובדה שאיני מסוגלת להפסיק לפחוד מן המשרד ואולי רציתי להאמין שיהיה בסדר, אך הבחילה עדיין משוטטת בגרוני והסחרחורת שבראשי אינה חולפת. אני מתיישבת על ספסל בקרבת מקום ומשתהה לרגע. אני משחזרת בראשי את הקומה השמונים ושתיים, את הפקיד שישב מולי ואת תווי פניו הנאים, את החלחלה שחשתי מהרגע בו פקחתי את עיניי בבוקר. אני מביטה בשעון הכחול שעל ידי. השעה עשר חמישים ושלוש בבוקר. עייפות שוטפת את גופי ועוצרת את שטף מחשבותיי. אני מפהקת פיהוק גדול ונשכבת על הספסל. ייתכן שהמתח הרב אשר חשתי כה העיק על גופי עד שאני מרגישה כמי שלא עצמה עין במשך ימים. עיניי נעצמות, ואני מקווה שכאשר אפקח אותן אגלה שאירועי השעות האחרונות היו חלום בלהות ותו לא, מכיוון שאיני מוכנה להתמודד עם ההחלטה שתתקבל בעבורי..

אני מתעוררת בשעה אחת חמישים ושלוש בצהריים. אור השמש הבוהק מסנוור את עיניי וגבי כואב. אני נזכרת בכך שעדיין לא ראיתי איזו החלטה התקבלה בעבורי, אך איני בטוחה שאני רוצה לראותה. ברגע שאביט בה היא תזכה בממשיות. היא תתעורר לחיים ותוכל להשפיע עליי, להציב מולי חומת לבנים שאיני בטוחה אם אוכל להרוס. אט אט אני מתרוממת מן הספסל ומותחת את גופי. אני מסירה את קורי השינה מעיניי, מכוונת מחדש את שריריי, מביטה סביבי.

צלצול נשמע מתוך התיק שלי והחלחלה שבה אל גופי. האם זה הצלצול הגורלי? האם הוא עומד לשנות את חיי? אני מרגישה את דמעותיי אשר מאיימות לפרוץ החוצה. המחשבה על כך שמההחלטה הזו אין דרך חזרה מערערת אותי עד מאוד. אני נושמת נשימה עמוקה, ומוציאה את הפלאפון מהתיק שלי. ידיי מזיעות לגמרי וליבי דופק במהירות, הרגע שרדף אותי ימים ולילות, שעות על גבי שעות. דמעות מציפות את עיניי ובחילה את גרוני. כל עתידי מונח בכף ידם של אחרים. הבחירה שהתקבלה מסוגלת ליצור לי מסיכה של אומללות, כמו זאת ששאר המבוגרים אשר צועדים ברחוב עוטים. היא עלולה להרוג אותי מבפנים. הציפיות שהאנשים מסביבי מצפים ממני מכאיבות לגופי, הרצונות של המשרד מענות את מוחי. מדוע אני אמורה לרצות את הסובבים אותי אם איני מרוצה מעצמי? בשלב מסוים, לא אוכל להבדיל בין האני שאני לאני שאני אמורה להיות. אני עלולה לאבד את זהותי האמתית בדרכי אל הבדיה השקרית שנוצרה בעבורי. ואז, לא יישאר לי דבר מלבד השאלה: "מי אני?"