ספירלה, אבן ופסנתר מאת נתן קרויזר

ישנו סיפור אודות אדם, הוא היה בחיים, אבל הוא לא חי.

כל יום אצלו התנהל בצורה זהה, הוא היה מתעורר כל בוקר באותה השעה, הלך לעבודה באותה הדרך שבה הלך כל יום, היה עושה את אותה עבודה שעשה כל יום וחוזר הביתה בערב כל יום, כך נקפו הימים ואותו אדם בזבז יום אחרי יום אחרי יום.

עד שבוקר אחד, בעת שהלך לעבודתו, באותה הדרך בה הלך כל יום, הוא עבר מעל ספירלה, והספירלה הזאת העבירה את כל כולו לעולם אחר שהיה זהה עד לגרגיר החול האחרון לעולם שלנו, עם הבדל אחד בלבד,  אבן אחת שהייתה מונחת באותה הדרך שהלך כל יום, שפניה פנו צפונה כעת פנו מזרחה, וכאשר אותו האיש עבר על פני האבן, כפי שעבר כל יום, אמנם לא הבחין במודע בשינוי שהתרחש, אבל בתת מודע הוא הרגיש שמשהו לא כרגיל ולא כשורה, והתחושה הזאת רק הלכה והתחזקה עם כל פסיעה נוספת שלקח עד שהוא נאלץ לעצור ולקחת נשימה, ובדיוק באותה שבריר שנייה נפל פסנתר על המקום בו הוא היה אמור להיות, אם הוא היה ממשיך ללכת כרגיל.

הסיפור הזה התנגן בראשי בזמן שרעדתי מקור על גג הבניין שממנה תכננתי לקפוץ אל מותי.

לא היה לי מושג מדוע חשבתי על הסיפור הזה ברגעים האחרונים שנשארו לי לחיות, אני מניח שחשתי הזדהות עם אותו אדם, גם אני בזבזתי את חיי, אבל בשונה ממנו, לי לא היה שום דבר שיציל אותי מהמוות.

השעה הייתה קרובה לחצות, האוויר היה קר וצלול, בכוונה בחרתי את השעה הזאת ולא את השעה המסורתית של אמצע היום, לא רציתי שמישהו יראה אותי עומד לקפוץ, לא רציתי שמישהו ינסה לשכנע אותי לא לקפוץ, כי אם מישהו היה רק מנסה, לא הייתי קופץ.

לי לא היה שום ספירלת קסמים שתציל אותי, רק מעקה אבן קר וסמטה חשוכה.

שמי, אגב, הוא חיים אלכסנדרוביץ.

עליתי על מעקה האבן ופרשתי את ידיי, מייחל לכך שיהיה חם יותר ושאני אפסיק לרעוד.

אז ככה זה הולך להיות, ככה זה הולך להיגמר, בלי פרידות, בלי מילים אחרונות, בלי מוזיקה רבת משמעות, אני הולך למות באותה הדרך בה חייתי את חיי.

בלי משמעות.

הבטתי למטה, הקרקע נבלע באפלה, זה יהיה כמו לקפוץ לים אפל.

גיחכתי לעצמי "על החיים ועל המוות" לחשתי אל הרוח.

וקפצתי.

בבקשה שזה יהיה מהיר ובלי כאבים, התפללתי בשקט, עצמתי את עיניי וצללתי לתוך החשכה.

חיכיתי לחבטה שתגיע, מחכה לכאב ולהבנה שעשיתי טעות, אבל הדבר היחיד שקרה היה שהתעטפתי בשקט מוזר.

אז ככה זה כשמתים, השקט הסופני.

אבל לאחר כמה דקות פקחתי את עיניי והבטתי סביבי, הייתי למטה בסמטה החשוכה, אבל העולם מסביבי קפא, ראיתי חתול באמצע זינוק מתוך פח, תקוע באוויר כמו פוחלץ.

קימטתי את מצחי בתהייה, אבל אז שמעתי קולות צעדים מאחוריי.

הסתובבתי וראיתי גבר נכנס לתוך הסמטה בצעדים מעט כושלים, הוא היה לבוש ברישול  בחליפה חומה מקומטת, העניבה שלו הייתה תלויה ברפיון סביב צווארו, היה לו שער חום שזור במעט אפור ועיגולים שחורים מתחת לעיניו.

הוא היה נראה לי כמו בנקאי שיכור שחוזר ממסיבה בשעה מאוחרת של הלילה.

הוא החזיק סיגריה בקצה שפתיו וחיפש בקדחתנות בכיסיו, כנראה עבור מצית.

הוא הרים את עיניו והביט בי "או, היי, מה אתה עושה פה? "

הבטתי בחתול הקפוא באוויר כדי לוודא שלא דמיינתי את זה.

"אני קפצתי מגג של בניין " אמרתי בנימה מתריסה, מחכה להטפות.

"אה "  אמר הזר בחוסר עניין משווע, הוא המשיך לתור בכיסיו אחר המצית.

הוא פלט תרועת ניצחון קטנה והדליק את הסיגריה באנחת עונג.

"אז איפה היינו… אה כן, למה לעזאזל קפצת מהגג? "

נשמתי עמוק ושלפתי את הנאום המוכן בדיוק למקרה כזה.

"אין לי שום סיבה לחיות " פתחתי חגיגית.

הזר חייך, טוב, לא בדיוק חייך, קצות שפתיו התעקמו כלפי מעלה מעט "אתה יודע את מי אתה מזכיר לי? פגשתי פעם בבומביי נכה אחד, איבד את שתי רגליו ואת שתי ידיו ועוד כמה איברים, שאלתי אותו 'מה גורם לך לרצות להמשיך לחיות' אתה יודע מה הוא ענה לי? "

הנדתי בראשי לשלילה.

קצות שפתיו התעקלו שוב "הוא אמר לי, אין לי סיבה למות, אז אני יכול לחשוב שלך יש אפילו פחות סיבה למות ממנו, הלא כן? "

משכתי בכתפיי, רמת העניין שלי מהשיחה הלכה וירדה.

הזר התיישב על קופסא הפוכה ולקח שאיפה נוספת מהסיגריה "תראה, אני יכול לראות שאתה שונא את החיים שלך ובלה בלה בלה, אבל לא בשביל זה אני כאן, אני רוצה להציע לך עסקה "

הצרתי את עיניי בחשדנות "עסקה? איזה עסקה? "

הזר הביט למעלה, עקבתי אחרי מבטו, שם למעלה, תלוי באוויר, קפוא היה הגוף שלי, ידיי פרושות, עיניי עצומות "איך…? " התחלתי לשאול אבל הזר קטע אותי.

"בוא נגיד שהעסקה הזאת היא יותר בכיוון של טובה, אני אקח ממך את החיים שלך, שברור לכל שאתה לא מעוניין בהם, ובמקום זאת אני אתן לך חיים אחרים, כאלה שיתאימו יותר לטעמך "

פתחתי את פי לענות, אבל לא ידעתי מה לומר.

לבסוף פלטתי "אבל איזה חיים אני אקבל? "

הוא החווה בזרועותיו "איזה שתבחר! חייב להיות משהו שאתה רוצה, אמרת שאין לך סיבה לחיות, לא אמרת שלא קיים משהו שניתן לחיות בשבילו "

חשבתי על זה לרגע והנהנתי "ומה תעשה עם החיים שלי? "

קצות שפתיו התעקלו "לא יודע, אני כבר אמצא משהו לעשות עם זה, החיים שלך אולי לא שווים בעינך כלום, אבל זבל לאחד זהב לאחר "

הנהנתי "אוקיי, אני רוצה להיות במשפחה טובה, עם הרבה כסף, שלא יהיו לי דאגות "

הוא לקח שאיפה עמוקה מהסיגריה "ביקשת, קיבלת, אני רק רוצה להזהיר אותך שאין מושלם בעולם, לא היה ולא יהיה, זה הכול לפי התפיסה שלך "

נדתי בראשי "אז מה אני צריך לעשות? לחתום? ללחוץ ידיים?"

הוא הניד בראשו "אל תדאג, אני כבר אסדר הכול, אני רק רוצה שתענה לי על שאלה קטנה, אתה מכיר את הסיפור עם הבחור שנפל עליו פסנתר? "

"אתה מתכוון שכמעט נפל עליו? "

זוויות פיו התעקלו "כן, זה, בכל אופן, אנחנו יכולים להניח מהסיפור הזה שהוא החליט אחרי זה לקחת את עצמו בידיים ולהתחיל לחיות כמו שצריך, נכון? אז מה לדעתך היה הדבר שהכי הוביל אצלו לשינוי, הספירלה? האבן? הפסנתר? "

חשבתי על זה לרגע "לדעתי הפסנתר היה הדבר העיקרי, הספירלה והאבן אולי תרמו לעניין, אבל אם הוא לא היה חומק ממוות ברגע האחרון, הוא היה ממשיך לחיות את חייו באותה צורה, אני צודק? "

זוויות פיו התעקלו שוב "לא " הוא לקח שאיפה עמוקה מהסיגריה ופלט עננת עשן שמילאה את כל שדה הראייה שלי וכשהוא התפזר הייתי תלוי שוב באוויר, ידיים פרושות, באמצע הנפילה.

העולם נשאר להיות קפוא למשך שבריר שנייה נוסף ואז חזרתי לצנוח "לא! " צעקתי בעודי צונח לתוך האפילה תחתי.

התרוממתי במהירות, חזי עולה ויורד בכבדות, גופי מכוסה זיעה קרה.

הייתי במיטה, גופי המשיך להתעוות מהחלום ואז נרגע כשהבין שאני עדיין בחיים.

אני עדיין בחיים!

זיכרונותיי החלו להתמזג עם הזיכרונות של מי שהייתי כעת, יונתן דווידסון, הבן של הקבלן המיליונר אורי דווידסון, הייתי בן שמונה עשרה שנים ובתחילת התואר הראשון שלי במשפטים.

חייכתי חיוך רחב, הייתי הבן של אחד מהאנשים הכי עשירים של ישראל.

נשכבתי חזרה במיטה, מתמכר לתחושה של המזרון הרך.

אם כבר לחיות, אז ככה, בלי שום דאגה בעולם מלבד מה בא לי לעשות היום.

ומה היה בא לי לעשות?
לחיות.

אכלתי ארוחת בוקר במטבח ענקי והתקלחתי בחדר אמבטיה של מלכים, מריץ בראשי את שפע האפשרויות האינסופי שאני יכול לעשות.

לבסוף החלטתי לצאת לסיבוב, נסיעה קצרה בשביל לשחרר קצת לחצים.

כאשר התנעתי את הרכב בחניה, השיר "אשליות" נדלק, צחקתי ושילבתי להילוך אחורי.

הצרתי את עיניי ובחנתי את הכביש

זה רק אני ואתה, כביש.

הרגל שלי ליטפה את הגז.

המכונית פלטה נהמה נמוכה והתחילה להאיץ.

הרגל שלי לחצה ביותר כוח על הגז.

רק אני ואתה.

המהירות של המכונית התחילה לעלות בהדרגה, המחוג גירד את המאה חמישים, והמכונית אפילו לא התחילה לאבד יציבות

קדימה, זה לא הכי טוב שלך.

המהירות עלתה למאה שמונים, השארתי את הרגל שלי דבוקה לגז.

קדימה…

אורות כחולים ואדומים הבהבו במראה שלי, הורדתי את הרגל מהגז.

כאשר המהירות ירדה מספיק ירדתי לשוליים ועצרתי.

השוטר ניגש לחלון שלי ונשען על הדלת.

"אפשר לשאול לאן בדיוק אתה טס ילד? "

הבטתי במשקפי השמש שלו "אתה מעוניין בסיבה האמתית או בַתירוץ? "

"תתחיל באמת ונתקדם משם "

הנהנתי "האמת היא שרציתי לחוש חי שוב פעם, רציתי לחוש את פעימות הלב מתגברות ואת האדרנלין גועש בדם שלי, רציתי לחוש אמיתי "

"ואתה חושב שמהירות מופרזת זה מה שאתה צריך? " שאל השוטר.

הנדתי בראשי "אני לא יודע מה אני צריך "

"אני אגיד לך מה אתה צריך " אמר השוטר והתרומם "אתה צריך להיסגר על עצמך מי אתה " הוא החל לחזור לכיוון הניידת שלו.

"רגע! " קראתי "אתה לא הולך לתת לי דוח? "

הוא עצר "בדרך כלל כבר הייתי שולל לך את הרישיון ונותן לך קנס, אבל הסיבה שלי לעשות את זה היא בשביל ללמד שיעור, אבל אני רואה שאתה לא זקוק שיעור, אתה זקוק להבין מי אתה ובזה אני לא יכול לעזור לך "

הוא נכנס חזרה לניידת ונסע משם, נשארתי בתוך הרכב, שתי ידיי על ההגה, הלב שלי פועם בחוזקה.

כשנכנסתי הביתה באותו הערב מצאתי את אבי יושב ליד השולחן קורא עיתון.

"ערב טוב אבא " קראתי כשנכנסתי.

הוא פלט נהמה לא מחייבת מבלי להרים את עיניו מהעיתון.

פתחתי את המקרר והוצאתי מיץ תפוזים "עבר עליי יום מעניין "

הוא פלט את אותה נהמה לא מחייבת, השקט במטבח הלך והעמיק.

"עצר אותי היום שוטר על נהיגה מופרזת, והוא שחרר אותי בלי לתת לי דוח "

הפעם הוא אפילו לא טרח לנהום, כאילו הוא גילה לפתע איך לחסום אותי לחלוטין.

נאנחתי ויצאתי מהמטבח.

כששכבתי באותו הערב במיטה הענקית, בעבעו ועלו הזיכרונות של יונתן, זיכרון מההופעה בבית הספר, מחלוקת התעודות בתיכון, קבלת מכתב ההתקבלות לאוניברסיטה, ישיבה בחדר המתנה של בית מעצר, המשותף בכל הזיכרונות האלה שחיכיתי למישהו שיבוא, ואף אחד לא בא.

תחושה קרה של בדידות התגנבה לליבי.

ואז נרדמתי.

הימים הבאים חלפו בצורה זהה, קמתי בחדר ענקי, ירדתי למטבח הענקי והסתובבתי בבית הענקי, הוא היה גדול, אבל הוא היה ריק, לא היו לי אחים או קרובי משפחה, הרגשתי אומלל ובודד.

זה לא שאבא שלי היה רע, פשוט לא היה אכפת לו, העבודה שלו הייתה כל החיים שלו, חוץ מזה שום דבר אחר לא היה קיים.

אולי לכן אימא שלי נפטרה "מסיבות טבעיות" לפני כמה שנים.

ישבתי על אחת מגגות הרעפים של הבית, עם שישייה של בירה ובחנתי את הנוף העירוני של תל אביב.

הרגשתי מישהו מתיישב לצדי.

"אתה יודע שזה מסוכן לשלב אלכוהול וישיבה על גגות נכון? " אמר הזר ולקח בקבוק בירה.

לקחתי לגימה "באת לשמוח לאיד? "

הוא פתח את הבקבוק "בדיוק להפך, באתי לראות אם אתה שמח מהעסקה שלנו "

הנדתי בראשי "אתה יודע, אני מבין עכשיו למה אומרים שאסור לעשות עסקאות עם השטן, אתה אף פעם לא מקבל מה שאתה רוצה "

"אתה חושב שאני השטן? אני נתתי לך בדיוק את מה שבקשת, כסף וחוסר דאגות, כל דבר אחר זה מחוץ למה שסיכמנו בינינו "

"ובכן מסתבר שלהיות בודד זה יותר גרוע מלהיות חסר דאגות "

הוא לקח לגימה ארוכה מהבקבוק "תראה, הכוונה שלי הייתה שתהיה מרוצה, אם אתה רוצה אני יכול לתת לך חיים אחרים, חיים עם הרבה משפחה וחברים, אתה לא תהיה בודד או תחוש שאתה לא נאהב "

"ומה תרצה בתמורה? כבר נתתי לך את כל החיים שלי "

הוא הניד בראשו "כלום, זה על חשבון העסקה המקורית, אני רק רוצה לדעת אם חשבת על מה ששאלתי אותך בפעם שעברה, לגבי האיש והפסנתר "

הנהנתי "האמת היא שכן, האבן, האבן נראה אולי כפרט הכי חסר משמעות, אבל הספירלה והפסנתר לא  עשו כמעט דבר, הם נשארו באותו מקום כל הזמן, האבן היא זאת שגרמה לו להרגיש רע עד כדי כך שהוא נעצר, אני צודק? "

קצות שפתיו התעקלו "אני מצטער, אבל שוב לא " הוא טפח בחוזקה על גבי, בעוצמה חזקה מספיק עד שאיבדתי שיווי משקל ונפלתי מהגג.

נחתתי במיטתי.

לעזאזל הוא חייב להפסיק לעשות את זה.

החדר הפעם היה קטן בהרבה, והיה בו מישהו נוסף.

הזיכרונות התחילו להציף אותי, קוראים לי יעקב לביא, בן עשרים מצפון חדרה, היו לי בערך חמישה אחים ושלש אחיות, ההורים שלי לא היו עשירים, אבל הם עבדו קשה והצליחו להחזיק תמיד לחם על השולחן.

קמתי בשקט מהמיטה ויצאת לסלון.

אבא שלי ישב על כיסא ועישן סיגריה.

השנים כבר נתנו בו את אותותיו, השיער שלו היה ברובו אפור, היו לו שקיות מתחת לעיניים והוא בהה באוויר בהרהור.

הוא חייך כאשר הוא ראה אותי "אתה ער מוקדם "

התיישבתי לידו "היה לי חלום רע, חלמתי שיש לי את כל הכסף בעולם, אבל בלי שיהיה לי עם מי לחלוק את זה "

אבא שלי לקח שאיפה ארוכה "זה נשמע נורא " אמר

הנהנתי

"אתה יודע בני, ישנם הרבה אנשים שמקריבים את המשפחה שלהם בשביל כסף, אבל בשלב מסוים הכסף נגמר ואין להם כלום, לעומת  זאת אנשים שמקריבים את הכסף שלהם בשביל המשפחה, הם תמיד יישארו עם משהו ביד "

חיבקתי אותו, הוא טפח על כתפי.

"קדימה בוא " הוא אמר "תעזור לי להכין את השולחן לארוחת בוקר ".

כשהבטתי מסביב לשולחן, כולם דיברו, צחקו, הקניטו זה את זה, חייכתי ואמרתי לעצמי אם כבר לחיות אז ככה.

"אם היה לך את כל הכסף בעולם, מה היית קונה עם זה? " שאלתי את עומרי אחי הקטן בעודנו צועדים יחד באותו הדרך שצעדנו תמיד לכיוון בית הספר.

עם כל צעד שלקחנו הבזיקו זיכרונות בראשי, נראה לי שהבנתי איך הקטע עם הזיכרונות עובד, הם צצים ועולים ברגע שהם נהיים רלוונטיים.

"אם היה לי את כל הכסף? הייתי קונה דבר ראשון לאימא ואבא דירה, לא, בעצם בניין, ככה נוכל לגור כולנו ביחד ולכל אחד מאתנו יהיה דירה משל עצמינו, ומכוניות, ולאבא את האוטו הזה שהוא תמיד רצה, מה אתה היית קונה? "

עצרנו מול בית הספר שלו "כן, פחות או יותר אותו הדבר " עניתי

"אתה בסדר? " שאל עומרי "אתה נראה מרחף היום "

חייכתי חיוך קטן "היה לי פשוט חלום רע, זה הכול "

לאחר שנפרדנו והמשכתי ללכת, הרגשתי לפתע בשתי דמויות שהחלו ללכת משתי צדדיי באותו הקצב.

הרמתי מבט אבל לפני שהספקתי לעשות משהו הם תפסו אותי ומשכו אותי לסמטה צדדית.

"יעקב… יעקב… יעקב " שמעתי צקצוק, דמות נמוכה ומקריחה יצאה מבין הצללים "מה אני אמור לעשות אתך? "

הזיכרונות הציפו אותי, לדמות קראו מוריס, הייתי אתו בקשרי "עסקים" מהצד על מנת להרוויח מעט כסף כיס בשביל המשפחה שלי.

אבל שבוע שעבר…

שבוע שעבר מוריס ביקש ממני להעביר מזוודה, לא הייתי אמור לדעת מה יש בה וגם לא היה אכפת לי, כל העבודה שלי הייתה להעביר את המזוודה מנקודה אל"ף לנקודה בי"ת.

אבל כשהגעתי לנקודה בי"ת, ממש לפני שהעברתי את המזוודה לידי האנשים שהיו אמורים לקבל את זה המשטרה הופיעה.

הצלחתי לברוח בזמן, אבל הפלתי את המזוודה כשקפצתי מעל גדר.

מאז אני התחמקתי ממוריס, מנס למצוא פתרון לבעיה.

"תקשיב קטע מצחיק, דיברתי עם הרוסים והם מסרבים לשלם לי, ובצדק, המזוודה מעולם לא הגיעה לידיים שלהם " אמר מוריס.

"מוריס אני מצט…" המילים שלי נקטעו כאשר אחד הבחורים חבט בבטני בחוזקה.

"אתה תדבר כאשר ידברו אתך " אמר מוריס בכעס "בכל אופן, אני רוצה לשמוע הסבר מדוע המזוודה שלי נמצאת נעולה בחדר הראיות של המשטרה "

"הם הופיעו משום מקום, הם…" הבחור חבט בבטני שוב, משאיר אותי חסר נשימה.

מוריס צקצק בלשונו "יעקב יעקב… תראה, אני לא אדם רע, אתה בחור טוב וכל מה שניסית היה לעזור למשפחה שלך, לכן אני מוכן לבוא לקראתך, יש לך שבוע להשיג לי את מאתיים והחמישים אלף שקל שאבדו לי בגללך ואני לא אעשה לך כלום, כולם יוצאים מרוצים "

"מאיפה אני אשיג מאתיים וחמישים אלף שקל?!? " שאלתי בקול צרוד.

מוריס הניד בראשו "אין לי מושג, והאמת? גם לא באמת אכפת לי, יש לך שבוע, אחרי זה אני אגבה ממך את ליטרת הבשר שלי, אני אחתוך אותך לחלקים קטנים ואני אשלח אותך בחתיכות למשפחה שלך עד שאני אקבל את השקל האחרון שלי "

הבריונים שלו חבטו בו עוד קצת ואז השאירו אותי לבד בסמטה.

שכבתי שם לזמן מה, הרגשתי מישהו ניגש אליי ועוזר לי לקום "אתה בסדר? "

הרמתי את ראשי ואז דחפתי אותו מעליי "תעזוב אותי, אני לא מעוניין לעשות אתך עסקים נוספים " היה לי טעם של דם בפה, ירקתי.

הזר הניד בראשו "אתה ביקשת משפחה תומכת, זה מה שקיבלת, לא? "

"כן, זה מה שקיבלתי, אבל גם ביקשתי בהתחלה שלא יהיו לי בעיות, חשבתי שתמשיך איתי באותו קו מחשבה, עכשיו אמנם יש לי משפחה, אבל תוך שבוע אני מת בכל מקרה, ככה שזה לא עוזר לי בכלל, זה מסריח לעשות אתך עסקים "

הוא משך בכתפיו "לא הזהרתי אותך שאין חיים מושלמים? "

לא הגבתי, הנדתי בראשי והתחלתי ללכת.

הוא הלך אחריי "תראה, אני רוצה שתהיה מרוצה, תגיד לי מה אתה רוצה הפעם ואני אתן לך בלי טריקים "

נעצרתי "כן?! טוב אז אני רוצה חיים מושלמים, אני רוצה להיות עשיר וגם בעל משפחה תומכת, אני רוצה חברים, אני רוצה שלא יהיו לי דאגות, אני רוצה לא לראות אותך יותר לעולם "

הוא הנהן "אם זה מה שאתה רוצה "

"ולגבי הבחור עם הפסנתר, חשבתי על זה " אמרתי "זה ברור שהכול בגלל הספירלה, האבן, הפסנתר, כל ההשתלשלות לא הייתה קורה מלכתחילה בלי הספירלה, ולכן הוא אחראי לכל "

הוא לקח שאיפה עמוקה מהסיגריה "לא" הוא ענה ופלט עננת עשן ענקית.

השתעלתי ונופפתי בידיי לפזר את העשן, אבל אז קלטתי שאני בעצם יושב במיטה והעשן היה בסך הכול העיניים שלי מתרגלות לחשיכה.

הזיכרונות הציפו אותי, אבל הפעם בלי חורים, כל החיים שלי נפרשו בפני, קראו לי יניב מודן, המשפחה שלי הייתה עשירה, היו לי שתי אחים ואחות.

קמתי מהמיטה וירדתי למטבח.

אימא שלי הייתה שם מכינה ארוחת בוקר "בוקר טוב מותק " אמרה "אבא שלך במרפסת "

נישקתי אותה על הלחי ויצאתי למרפסת.

המרפסת הייתה ענקית והשקיפה לכיוון הים, אבא שלי ישב על כיסא נוח עם כוס קפה ביד אחת והביט בגלים השקטים.

התיישבתי לידו, הוא חייך "בוקר טוב "

"בוקר טוב אבא " עניתי בשקט.

"יש לך תכוניות להיום? אני רוצה לנסוע לאחוזה של אפטגורט היום, נעשה מנגל על החוף "

"אני לא יודע, יש לי עבודות לעשות, מצגות לערוך וכדומה "

הוא הניד בראשו "תמיד עסקים לפני הנאה, תהרוג אותי אבל באמת שאין לי מושג ממי ירשת את זה, בטוח לא ממני, בחייך, תשתחרר קצת " אחרי שתיקה קצרה הוא הוסיף "שרה תהיה שם "

"הו " עניתי, בעיקר כי לא ידעתי מה בדיוק להגיב.

אבא שלי טפח על כתפי וקרץ.

"נו באמת אברהם, אל תביך את הילד " אימא שלי נכנסה למרפסת, נושאת מגש עם שני כוסות קפה.

נאנחתי.

במשך כל היום הסתובבתי בתחושות מעורבות, פחדתי מהנקודה בו אני אגלה שהזר רימה אותי, העוקץ בכל התרגיל המסובך שלו.

המשפחה שלי הייתה נפלאה, לא היו לי דאגות רציניות, גנגסטרים לא ניסו להרוג אותי, אבא שלי לא היה אנטיפת קר רוח.

נסענו בשלושה רכבים שונים לאחוזה של אפטגורט, לדוד אפטגורט הייתה פיסת חוף פרטית משל עצמו, המנגל היה ערוך ומוכן כשהגענו, אבא שלי ודוד ועוד כמה חברים עמדו לידו והכינו את האוכל, שותים בירה ומריצים בדיחות, אני ישבתי על החוף ליד אחי, עוזר לו לבנות ארמון בחול.

באמצע הארוחה דוד פנה אליי "יניב אתה שקט כל הערב, קרה משהו? " הוא הגיש לי פיסת בקר שרופה מעט.

"אני רק קצת עייף " אמרתי בחיוך קטן.

"הוא כל היום עובד " אמר אבא שלי בגאווה "הייתי צריך לעקור אותו בכוח רק בשביל לבוא לכאן "

"הבן של אבא שלו! " אמר דוד בחיוך "אתה לא סומך על העובדים שלך שיעשו את העבודה כמו שצריך בלעדיך? "

"כמו שלא הייתי סומך על בבון שיעשה בשבילי את חישובי המיסים " השבתי, התשובה נשלפה ממני אוטומטית מבלי שאפילו הספקתי לחשוב על זה.

שמעתי צחוק חנוק מקצה השולחן, שרה, הבת של דוד שמה יד על הפה והסמיקה.

היא הייתה בערך בסביבות גיל שש עשרה, שער בלונדיני ארוך, עיניים כחולות, הבטתי בה והרגשתי את הלב שלי מחסיר פעימה.

לאחר הארוחה מישהו שלף גיטרה וכולם התיישבו והתחילו לשיר ולצחוק.

אני ירדתי לפינה חשוכה בחוף והתיישבתי על החול, מביט בים החשוך.

הרגשתי מישהו מתיישב לידי, זאת הייתה שרה.

"אני מצטערת על מוקדם יותר הערב " אמרה בשקט "לא התכוונתי להסגיר כלום "

חייכתי לעברה חיוך קטן "אני חושד שכולם כבר יודעים, למה שפשוט לא נצא עם זה לכולם וזהו? "

היא הניחה את ראשה על הכתף שלי "ומה הכיף בזה? בוא נמשיך להעמיד פנים שאנחנו מנהלים רומן סודי ואסור "

ישבנו ככה דוממים למשך כמה דקות, לאחר מכן היא הרימה את ראשה והביטה בי.

המבט שלי נבלע בניצוץ של עיניה הכחולות.

"אני אוהבת אותך יניב מודן"

המילים שלה נמתחו כמו הדהוד ענקי באחורי ראשי, האישונים שלה גדלו עד שראיתי בתוכם את ההשתקפות שלי, אבל זאת לא הייתה ההשתקפות שלי, זאת הייתה ההשתקפות של יניב, כל זה, כל החיים האלה היו שייכים ליניב, ההורים, הזיכרונות, שרה, אפילו הבדיחה שאמרתי מוקדם יותר לא הייתה שלי, הכול היה של יניב.

אני זוכר שכשהייתי קטן קראתי ספר על יצורים טפיליים קטנים שלא היה להם חיים משל עצמם, אז הם היו זוחלים לתוך האוזן, מתעטפים סביב המוח שלהם ומשתלטים על החיים שלהם, על הזיכרונות על הכול.

אני הייתי כזה טפיל, עלוקה על חיים שלא היו שלי מלכתחילה.

העולם נהיה שקט וחשוך, הרגשתי את הכול דוהה ונעלם.

"אנחנו שוב כאן " אמר הזר.

הנהנתי "אני רוצה לבטל את העסקה בינינו "

הוא הרים את גבותיו, קצות פיו התעקלו "הו? אבל יש לך הכול, כסף, משפחה, אהבה, אתה מוכן לוותר על כל זה לטובת חיים שממילא נופלים בדרך אל מותם?! "

הנהנתי בנחישות "כן, החיים האלה, הם לא שלי, אני מעדיף למות בתור עצמי מאשר לחיות את כל חיי בתור אחר "

קצות שפתיו התעקלו "אם זה מה שאתה רוצה, רק שהפעם אין ביטולים, אין הזדמנויות שניות, אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה? "

הנהנתי.

ואז הייתי שוב תלוי באוויר, בנקודה בה הייתי תלוי כשקפצתי, מרחף מעל ים חשוך.

הזר הביט מטה "זה נראה כמו נפילה מאוד ארוכה "

"אפשר לשאול אותך רק שאלה אחרונה? " שאלתי

הוא הרים את מבטו אליי והנהן.

"הבחור עם הפסנתר, מה התשובה? מה באמת היה הדבר ששינה אותו? "

"ההבנה " ענה הזר "ההבנה שהחיים הם דבר שברירי שיכול להסתיים בכזאת קלות, ושלא תמיד יש הזדמנויות שניות, ואם נותנים לנו אחת כזאת, כדאי לנו לעזאזל לנצל אותה "

ואז הוא נעלם.

העולם נשאר קפוא למשך שבריר שנייה נוסף ואז צללתי אל תוך החושך תחתיי.

ישנו סיפור אודות  אדם, הוא היה בחיים, אבל הוא לא חי.

כל יום אצלו התנהל בצורה זהה, הוא היה מתעורר כל בוקר באותה השעה, הלך לעבודה באותה הדרך שבה הלך כל יום, היה עושה את אותה עבודה שעשה כל יום וחוזר הביתה בערב כל יום, כך נקפו הימים ואותו אדם בזבז יום אחרי יום אחרי יום.

ובכל יום הוא הרגיש פחות ופחות חשוב ויותר ויותר חסר חשיבות

עד שיום אחד הוא החליט שאין טעם בחייו יותר, הוא טיפס לראש בניין גבוה וקפץ.

אבל בזמן הנפילה הוא חצה ענן קוסמי, והענן כיווץ את כל היקום לגודל של גרגיר אבק והחזיר אותו לקדמותו במאית השנייה, העולם נשאר זהה למעט פרט אחד קטן.

ערמת קרטונים שהייתה בסוף הסמטה הייתה כעת בדיוק בנקודה תחתיו.

הסיפור הזה התנגן בראשי בזמן שרעדתי מקור על פסי הרכבת שאליה תכננתי לקפוץ אל מותי.

לא היה לי מושג מדוע בחרתי לחשוב על הסיפור הזה ברגעים האחרונים שנשארו לי לחיות, אני מניח שחשתי הזדהות עם אותו אדם, גם אני בזבזתי את חיי, אבל בשונה ממנו, לי לא היה שום דבר שיציל אותי מהמוות.

השעה הייתה קרובה לחצות, האוויר היה קר וצלול, בכוונה בחרתי את השעה הזאת ולא את השעה המסורתית של אמצע היום, לא רציתי שמישהו יראה אותי, לא רציתי שמישהו ינסה לשכנע אותי לא לעשות את זה, כי אם מישהו היה רק מנסה, לא הייתי עושה את זה.

לי לא היה שום ענן קוסמי שתציל אותי, שום ערמת קרטונים רק פסי ברזל קרים ורכבת דוהרת.

שמי, אגב, הוא יוסף הדניאלי.

אז ככה זה הולך להיות, ככה זה הולך להיגמר, בלי פרידות, בלי מילים אחרונות, בלי מוזיקה רבת משמעות, אני הולך למות באותה הדרך בה חייתי את חיי.

בלי משמעות.

מרחוק שמעתי את צפירת הרכבת המתקרבת.

גיחכתי לעצמי "על החיים ועל המוות" לחשתי אל הרוח.

וקפצתי.