דרקון מאת איציק שוחט

לא רציתי שהסיפור שלי יתחיל בדם, ובכל זאת, שלושה ימים של דם לפני שהאישה שהביאה אותי מתה. לא זכרתי את זה אבל זה תמיד היה איתי, במבטים של האדם שהביא אותי, בצללים שנעו בחדר בו ישנתי, באוויר.

אם הייתי יכול, הסיפור היה מתחיל בבית ירוק עם גג רעפים אדום, בשמיים כחולים שמתחילים להתבהר, או ככה לפחות תמיד חשבתי שהוא אמור להתחיל.

שמיים כחולים החלו להתבהר באותו הבוקר, עת השמש עשתה את דרכה מעלה. מקיצה משנתה, מעירה ומאירה את תושבי הכפר הקטן בו התגוררתי. הרעפים לא הבהיקו בצבעם אבל האדום היה בולט על רקע הצבע הירוק של הקירות. דרך חרכי התריס יכולתי לראות קרני שמש קורצות לי שהגיע הבוקר ואולי איתו הגיע גם זמן לקום. עבודה רבה מצפה לי הבוקר, כמו בכל בוקר. צריך לחלוב את הפרה ולאסוף ביצים מהלול, צריך להאכיל את החזירים ולנקות את האורוות. ואולי, רק אולי, עוד אספיק לראות עם רדת השקיעה את רואי.

רואי לא העיר אותי באותו בוקר, לא ראיתי בכך מאומה. במקומו הגיחה אימי ובידה ספל שוקו לוהט, -בוקר אור, קטנה. אני חושבת שהגיע הזמן לקום, נזפה בי בחצי חיוך. הושטתי את ידי ונרתעתי מעט כשהיא נגעה בכוס הלוהטת. -מפונקת, היא חייכה והניחה את הכוס לצד המיטה. -אני הולכת אל רואל, לדבר איתה על ההכנות. אל תשכחי, הכל חייב להיות מוכן ליום הכוהנים.

השנה, רואי יהיה חלק מיום הכהנים, ברגע שיחזור. הוא יעמוד מול שלושת הכהנים כאשר דם הדרקון מכתים את חרבו, ויקבל את רשותם לצאת ממגורי הנערים ולקבל בקתה משלו, בקתה משלנו.

אבל הסיפור שלי שונה. והשמש עלתה, כמו שהיא עולה בכל יום, אפורה וקרה, אל הרקיע המקווה לשווא למעט חמימות. רעשים מחוץ לדלת הרתיעו אותי, אולי מישהו בא. קפצתי במהירות הרחק מהדלת והבטתי בה בחשדנות. רק אחרי דקה או שתיים של שקט הרשיתי לעצמי לבחון את עצמי בקערית מים. השיער שלי היה מבולגן, ועוד נשארו בו חתיכות בוץ מאתמול, שחששתי להוריד בלי להכאיב לעצמי. והבגדים, שעדיין לבשתי מאתמול, היו קרועים באיזור הברכיים והמרפקים. המכנסיים שלי היו אמורים להיות בצבע חום והחולצה הייתה במקור לבנה או צהובה, אני לא לגמרי בטוח. במטושטש יכולתי לראות את הצלקת שנשארה לי מהפעם האחרונה שאיחרתי לעבודה. מזכרת שימושית.

לפי השמש השעה היתה בערך שבע וחצי, וזה אומר שיש לי בערך רבע שעה להתארגן ולהתכונן לעוד יום ארוך. הגנבתי ביסקויט אחד לפה, לא הרבה נשארו לי לשבוע הקרוב. אולי מסנן קללה כשאני מסיים לחשוב על כך, אבל ארוחת צהריים עוד רחוקה והבטן שלי כבר נפוחה מחוסר אוכל. לא האמנתי, בזמנו, שאפשר להיות שמנים מרעב, אבל גם לא האמנתי (בזמנו) שהוא יוכל להגיד את זה, והוא אמר.

האיש שהביא אותי לעולם עמד לידי, מבט קר בעיניו. הייתי אז בן שש, זה היה הגיל בו הוא הרגיש שהוא יכול להשתחרר ממני. ביד אחת החזקתי את שולי מכנסיו, יד שניה התכווצה לאגרוף מפוחד. הוא הביט בי לרגע, וקיוויתי שאולי אני אצליח למצוא שם רגש, למצוא שם עצב. העיניים שלו התרוממו בחזרה אל עיני האיש בקבלה והוא אמר -אני לא רוצה אותו.

האיש בקבלה הנהן בזמן שהעיניים שלו סקרו אותי, -אנחנו נמצא לו מקום אצלנו.

שעה אחר כך, הייתי לבושה ומוכנה. בחצר, משמאל לאורווה, שוכן לו אסם קטן מעץ. מחוצה לו מפוזרים זרדים יבשים וקש וכל בוקר מחדש, כשהלכתי לחלוב את הפרה חשבתי שאולי ככה זה מרגיש כשהולכים על עננים. כשפגשתי את רואי, הבנתי איך זה באמת מרגיש. יש לו שיער בצבע דומה לצבע הקש שהשתפך אל מעבר לפנים רזות ומעט עגולות, מסתיר חלק מהעיניים הכחולות החודרות שלו וגולש הצידה. בדרך כלל הוא לבש חולצה חומה פתוחה, חוץ מחגים. בחגים הוא לבש את החולצה הלבנה שהוא שמר במיוחד. ביום הכוהנים הוא בטח ילבש אותה, ועל זה חשבתי בזמן שחלבתי את הפרה.

או ששעה אחר כך, עמדנו בחוץ. הרוח הייתה קרה, אבל אין משמעות לקור בעבודה כזו. סביבי הייתי יכול לראות עוד איזה שלושים ילדים, חלקם קטנים יותר, חלקם גדולים יותר. כולם אוחזים במקושים גדולים, גדולים אפילו יותר מחלק מהילדים, ומפרקים אבנים גדולות לחצץ. לפני שנים, לפני שהיו מכונות שעשו את זה, היו לוקחים אנשים חסרי כסף ומכריחים אותם לעבוד בזה כדי שיהיה חצץ לשבילי כרכרות. היום הם עושים את זה במיוחד בשבילנו, אין לחצץ משמעות אחרי שאנחנו מסיימים איתו.

השמש, שרק לפני שעה או שתיים היתה קרה מדי, עכשיו מכה בי בראש. בזוויות העין אני רואה כבר בועית צהובה של כאב גדלה, ויודע שאני חייב לשתות משהו לפני שזה יחמיר. שני ילדים משמאלי נמצא אחד השומרים, רונן. למרות שאני רק בן שבע הוא בערך בגובה שלי, רק קצת יותר שמן ועם הרבה פחות שיער. ובזמן שאני מנגב את הזיעה מהמצח שלי אני יכול לראות אותו לוגם לו לגימות ארוכות מהבקבוק שאיתו. ממנו אני לא אקבל מים, אני חושב לעצמי וממשיך לעבוד.

בסופו של דבר אני מוכנה לקצת דרמה לפני שיהיה טוב בסוף, אם לא תהיה דרמה אני לא ארגיש את הסיפוק של סוף באמת טוב. אולי בגלל זה אני לא מצפה שרואי יחזר בערב, אולי הוא נלחם איפשהו בשבילי בדרקונים ובמפלצות. אני מדמיינת אותו, עדיין בחולצה הלבנה משום מה, זיעה נוטפת על פניו כשהוא מתחבא מאחורי מגן גדול מאש הדרקון. המגן מתחיל לזרוח באדמדם כשהאש ממשיכה לצרוב אותו ומתחיל להיות קצת יותר מדי חם בשביל רואי.

רואי מתגלגל ימינה אל מאחורי אבן סוררת ורואה את המגן מתחיל להינמס תחת האש היוקדת. את החרב הוא אוחז חזק וחזק יותר, כאילו פוחד שאם הוא יעזוב אותה הוא יגלה שהעור שלו נדבק אליה מרוב חום. החזה שלו מתרומם ושוקע במהירות יחד עם הנשימות המואצות שלו, מנסה לשמור על שקט בזמן שהדרקון מחפש אחריו. דרקונים לא ידועים כבעלי נקודות תורפה, היחידה שקיימת היא האמת. והעיניים של רואי מביטות סביב בטירוף, מקוות לראות אותה איפשהו בין כל הזהב שהדרקון פיזר במאורה שלו.

אני מניח שזה שווה את זה, האגרוף שקיבלתי מרונן. הברכיים שלי מתקפלות תחת הכאב. לא ישארו סימנים, אני יודע את זה, השומרים כאן מאוד מיומנים באיפה ואיך להכות כך שלא ישארו סימנים. זה יותר מאשר אני יכול להגיד על הלקוחות.

-"נראה לך שאתה מתוחכם? נראה לך שאתה שווה משהו? אתה צריך להגיד תודה שאנחנו מחזיקים אותך כאן. אתה צריך.. אתה צריך להגיד תודה שלא השארנו אותך למות ברחוב." הוא התחיל לגמגם לקראת סוף המשפט, אולי הוא ראה את הדימום מהאף שלי והחליט שהוא קצת מוגזם, אולי באמת אי שם מתחת לשנאה שהוא מקרין יש מישהו שמבין שהוא מכאיב למישהו אחר, לא כל כך שונה ממנו. ואולי פשוט הוא ראה את רחמים מתקרב אלי מאחורה, ועד כמה שהוא לא אהב אותנו, הוא עוד פחות אהב את רחמים והוא פחד ממנו  אפילו יותר מאשר אנחנו פחדנו ממנו.

שקט. בעיקר שקט.

-אני יודע שאתה שם, הקול לא נשמע מכיוון כלשהו אלא מכל הכיוונים בו זמנית ורואי יודע מי זה.

-אני כאן, הוא חשב בתשובה.

-ואני גם יודע משהו שאתה לא יודע, אני יודע למה אתה כאן.

-אני כאן בשבילך, אני כאן כדי לקטול אותך.

הדרקון חייך, עד כמה שאפשר לראות חיוך בתוך הראש של עצמך. -זאת לא אמת, הוא ענה. ורואי ידע שהוא צודק. אמת היא נקודת תורפה של דרקונים, וכמו הרבה דברים אחרים היא מוסתרת היטב בין הסחות דעת וניצנוצים מיותרים. הוא החל לתהות בעצמו למה הוא שם, אם הוא לא שם בשביל הדרקון אז.. -בשביל מי אני כאן?

-אני לא בטוח שאתה מוכן לתשובה הזו, לך הביתה ילד. המחשבות שלך לא מתאימות למקום הזה.

משהו במאורה החל להאיר בעוצמה ולהשתקף מכל כיוון, רואי היה בטוח לרגע שהא עולה באש. הוא עצם את עיניו ו..

-תברח, שמעתי קול משמאלי. לא יודע מי זה אבל כנראה שהוא צודק. חיפשתי את הכיוון שאליו הקול מצביע וראיתי את רחמים מתקרב. לידו עמדו שני אנשים גבוהים. אחד מהם, שיער שחור עם משקפי שמש, הרים אצבע לכיווני. אצבע שידעתי שיש לה רק משמעות אחת. התחלתי לרוץ.

לפעמים, לריצה עצמה אין משמעות בטווח הארוך. אני יודע שהם יתפסו אותי, ואני יודע שכשהם יתפסו אותי הם יגרמו לי להרגיש כל דקה שברחתי מהם. ואני יודע, כבר עכשיו כשאני רץ ובורח, שאני אצטער על זה. ובכל זאת לפעמים, לריצה עצמה יש משמעות לטווח הקצר. ולפעמים זה מספיק חשוב בשביל שזה יהיה שווה את זה.

השמש קצת שקעה ביחד עם האור שנעלם. רואי פתח את העיניים באיטיות, מפחד שבכל רגע הוא יפגוש את הדרקון. השמיים כבר התחילו להחשיך כשהוא הצליח להביא את עצמו לפקוח אותן לגמרי. סביבו היו מפוזרות מספר ערימות של זהב, ביניהן היה מפוזר מספר גדול יותר של עצמות. עצמות גדולות ועצמות קטנות, עצמות של בני אדם שבאו להרוג את הדרקון ונכשלו ועצמות של מה שהיה לפני שהיו בני אדם, או אולי מה שיהיה אחרי. עצמות שנראו קצת מעוקלות וחדות, עם אצבעות שנראו כמו סכינים וסביב הראש כתר של עצמות חדות.

רחמים חייך אלי. הוא דיבר בשקט, כמעט במתיקות -למה ברחת?, אם לא טוב לך פה, אתה יודע שאנחנו ניתן לך ללכת ברגע שרק תבקש.

המגבת הלחה הצליפה לי בבטן, רעש חד שחותך את האוויר ורעש כהה שהולם באיברים הפנימיים שלי. בחוץ יכולתי להרגיש את הלקוח מתרגש.

כשרואי חזר, העיניים שלו היו שונות. אולי קצת ירוקות יותר. וידעתי שהדרקון ניצח. גם כי הוא בכה, אבל גם כי זה לא הרגיש כמו הסוף הטוב שלו ציפיתי. החרב שלו הייתה עדיין איתו, קצת נמסה בקצוות אבל לא פגועה מעבר לכך. -הוא יצא בזול, אחר כך תאמר לי אימי, ביחד עם עוד כוס שוקו חמה לפני השינה. היא תשב ליד המיטה ותספר לי על היום שבו אבי עזב את הכפר כדי להילחם בדרקון. היא תספר לי על כך שהאישה הכי זקנה בכפר, שמביטה בעננים ורואה את מה שצריך לבוא, הביטה בשמיים ואמרה לו להישאר. היא תספר לי על הרעש שנשמע כל אותו הלילה. רעש של שנאה, של דרקונים ואנשים שנלחמים זה בזה במטרה כלשהי שעדיין אף גבר לא גילה. היא תספר לי על העיניים הירוקות שלו ועל המבט המתמשך שלו לפני שהוא עזב. לפני שהוא הלך אל העולם שמעבר.

 או שאולי אני לא רוצה לשמוע את זה, אולי למילים שלה אין משמעות, אין בהן אמת. ואולי כשהיא תגיע אני כבר אהיה בחצי הדרך אל הדרקון, אולי אני אחסל אותו על מה שהוא עשה לאמי, על מה שהוא עשה לאבי, לרואי. ולי.

הם מוצאים אותי, כמו שהם ואני ידעו שימצאו אותי, מצונף בחושך, במקלט של הבית בו נולדתי. מאחורי התנור הישן. אני יודע, כמו שהם יודעים, שהלקוח נאלץ לקבל לידיו ילד אחר. והם יודעים, כמו שאני יודע, שיהיו לקוחות אחרים. הם משחקים מעט עם מתג האור שלא מגיב ולאחר מכן מאלתרים אבוקה.  -אל תהיה נקבה. רחמים הפסיק להכות כשהוא חשב שהבטן תתנפח אם הוא ימשיך. אני נשכב על הגב ובוהה בתקרה, הכאבים עוטפים ומחבקים אותי. -אתה יודע שזה מגיע לך. אני נותן לכעס ולשנאה להיבנות. החדר אדום מרוב כעס, העיניים שלי ירוקות משנאה ואני יכול לדמיין את האש שבוערת בי שורפת את כולם. אני דוחף עם רגלי את התנור בכח, מנתק את צינור הגז המחובר אליו ומתחיל לרוץ אל מעבר לצרחות של רחמים.

 -אין לך מה לחפש פה, צרחתי עליה, להבות רושפות מנחיריי. היא עומדת מולי, ילדה צנומה בשמלה חגיגית, אוחזת בחרב ישנה עליה אני עדיין מזהה את חתימתי מלפני לא הרבה שעות. ידיה רועדות ובקושי מצליחות להחזיק את החרב מולי.

-אני באתי. השבתי לו בשקט, אני באתי בגלל שזה לא המקום שלי. אני לא נועדתי לשמיים שמתבהרים מעל לגגות אדומים, לא אם זה אומר חיים כבויים.

-ואת חושבת שיהיה לך טוב יותר במקום אחר? את זורקת סיפור שמתחיל בגג רעפים ומסתיים בחתונה לטובת סיפור שמתחיל בדם ומסתיים באש? אני מרגיש את הלהבות שבתוכי מתגברות וחושב על הרגעים האחרונים שלהם, מרגישים את הלהבות מלכחות כל פינה במקלט, אולי ברגעים האחרונים שלהם מבינים מה קורה.

 הדמעות מכסות את פניה, צורבות מסילות וחריצים בקשקשיי ועיניה הירוקות בורקות בתוך פנים מלוכלכות מחתיכות בוץ שהתייבש.

-אני חושבת שזה לא משנה איך הסיפור שלי התחיל, אני לא אתן לו להסתיים בכאב. הוא יסתיים בכך שאעזוב את המקום הזה ואבנה לי חיים בעצמי, בלי עבר לנווט את הגדילה, את האישיות שלי. הסיפור שלי אולי לא יסתיים באושר ועושר, אבל הוא יסתיים בשלווה.

אני חוזרת לחדר אחרי שמכבי האש עוזבים את המקום. דליפת גז או מהומה, זה לא משנה להם. אף אדם חשוב לא מת. אני מדמיינת לרגע את האיש שהביא אותי לעולם מניח יד על כתפי, לא יותר מרגע, לא יותר מצריבה רגעית מכוס שוקו חמה מדי. אני יוצא דרך הפתח המפוחם, להבות אוחזות בכמה בתים שכנים, אני לא מרגיש כלום מלבד שלווה.