Once upon A December מאת לימור ברק

החורף האחרון שלנו כמשפחה, היה החורף האחרון שלנו, בכלל.

אז כמובן,עדיין לא ידענו זאת.

אז עדיין לא ידענו כמעט דבר.

היעד המקורי היה  צרפת ,אבל הורי  החליטו  במין החלטה של רגע-ממש-לפני-האחרון, לנסוע לרומניה.

אז נסענו. לחופשה החורפית  השנתית הקבועה שלנו. לרומניה. משפחה אחת. אפילו את  הכלב והחתול לקחנו איתנו.

משפחה קטנה. וקשורה. חזק. חזרנו אחרים לגמרי וניתן היה  לומר, שבעצם, מעולם לא חזרנו כלל.

21st December

חופשת חג המולד בפתח ואנחנו כבר בנמל התעופה "קנדי" עומדים לצאת מיבשת אמריקה  אל אירופה.

הטמפרטורה בערך 50 מעלות פרנהייט ,קר מאוד, אבל עדיין שום  שלג לא נראה באופק.

אני מצטופפת במעיל שלי, נוקשת במגפיים הכבדות שלי ,חשה כל-כולי  חנוקה מרוב השכבות.

רומניה ארץ קרה ולמרות שאנחנו כבר גדולים למדי –  מקס בן 18 בדיוק, אני אהיה בת 17 בפברואר הקרוב והלן בת 15 וחצי – הוריי מתנהגים כאילו אנחנו עדיין  ילדים קטנים, בייחוד אימי, שתמיד דואגת שנתעטף בשכבות של בגדים גם כשזה מיותר לחלוטין. רומניה ארץ קרה וע"פ סוכן הנסיעות שלנו, גארי, שהרים גבה כששמע על היעד המבוקש  – היא מוצפת בשלג. אז הכריסטמס הזה עומד להיות רומני,מושלג וקר.ברר…

זה לא תמיד היה כך, לא תמיד נסענו לחופשות שנתיות בחורף דווקא בחג המולד. כשהייתי ממש קטנה, החופשות התרחשו דווקא בקיץ אבל אז שני הוריי ששניהם ילדים יחידים, יתייתמו. ואז  כשהם  בודדים ואוחזים רק בנו כמשפחה – הכריסטמס הפך למפלצת מכאיבה והוריי העדיפו להתנתק ולהתרחק מהבית  בתקופה הזו. המטוס שלנו מוכן ואנו עולים במדרגות הפרושות שלפנינו ואני מביטה לאחור, לניו יורק, כל עוד אנחנו על הקרקע. בזוית העין, אני רואה שגם הלן עושה כך, ואימא, ושלושתנו קופאות. זרם קטן עובר בינינו ,אנו מרגישות בו ,והאוויר נהיה מוזר ,אבל רק לרגע וזה עובר. ואז אימא מחייכת ואנחנו ממשיכות לעלות, עוזבות את הבית.

                                     *

הטיסה הייתה מזוויעה. היינו צריכים להחליף מטוס בהונגריה – מה שלא ידענו לפני.

אחרי עיכוב של  יממה שלדעת אחותי היה סימן מבשר רעות ורק גרם לכולם להיות עצבניים ולחוצים, קיבלנו טיסה ישירה לרומניה.

הטיסה הזו עברה בסדר

 וכל המשפחה שלי נרגעה.  הגענו בערב. הכריסטמס חגג וכל פינה בשדה התעופה הייתה מקושטת. נפעמים, ירדנו מהמטוס, מצחקקים ונרגשים. האווירה הייתה קסומה, עצי אשוח פוזרו, אורות זהובים ואדומים דלקו ,האולם כולו קושט  באיילים ומזחלות. התקדמנו כדי לקחת את המטען וכל נוסע קיבל סוכרייה על מקל מפוספסת  בפסים סימטריים של אדום-לבן. נענו הלאה אל הדלפק, שם אבא סידר את עניין הרכב המושכר, ובאחוות ידידות מוזרה הלן נשענה פתאום  על דלת הג'יפ ונשקה לי ולאימא על הלחי. "או…זה מוזר!" צחקקה אימא בהפתעה ונראתה לי יפיפייה אמיתית על הרקע  הלבן,המושלג של רומניה.

ממש לפני שנכנסתי לרכב, קלטתי אישה זקנה, נמוכה, כמעט גמדה, רזה עם אף ארוך מחודד ושיער אפור-שחור מהודק בתסרוקת עגבנייה גבוהה, נועצת בי, בנו, את מבטה. נעצתי בה בחזרה, אך היא לא הרפתה.  ואבי דחק בי להיכנס למכונית ולסגור את הדלת כי כולם קופאים מקור ורוצים כבר להגיע. נכנסתי לג'יפ וטרקתי את הדלת חזק, חגרתי את חגורת הבטיחות וכשהרמתי את ראשי, היא כבר לא הייתה שם.

23rd December

"הבית"  ששכרנו היה מדהים. ואני מציינת "הבית" במירכאות מכיוון שזה לא היה בית.  בית היה  בדיחה עלובה לעומת מה שאנחנו שכרנו מארה"ב  sight unseen. אנחנו שכרנו טירה. לא סתם טירה,אלא טירה קסומה, היישר  מהאגדות. כבר שנכנסו לשביל נשימת כולם נעתקה. הכול היה נראה קר וקפוא מבחוץ, זה היה נראה כאילו הזמן עצמו קפא. הטירה עצמה הייתה מדהימה. היא הייתה כהה אבל לא קודרת, להפך, היא נראתה חמה ומזמינה, הייתי אומרת אפילו מעט מפתה. מבפנים,גודלה החיצוני נראה מוזר – היה נדמה שהיא הכפילה את עצמה. עשרות  חדרים שונים היו מפוזרים, לא אמנה את כולם. הכי חיבבתי את חדר מראות .הוא עוצב בצורה קמורה  וכולו היה מכוסה מראות מכף רגל עד ראש, כולל התקרה והרצפה. ראית את עצמך בכל  "חרא שאליו הסתכלת", כמו שהגדיר אבי.

 היינו עייפים,מרוצים ורדומים, ונרדמנו מיד  כשראשנו נגע בכר.

Christmas Eve

 אני כ"כ עייפה שאני מתעוררת רק ב12 בצהריים. אני לובשת טרנינג אדום ויורדת עם נעלי בית והכלב שלי, בטהובן, לאיפה-שהוא  בקומה הראשונה.

אני מוצאת את מקס ואבי  בספרייה.  "בוקר טוב" מברך אותי אבי כהרגלו. אני עונה רק " בוקר" ויוצאת למטבח. אני חולמת על כוס קפה חזק ומר ונעצרת עוד בטרם נכנסתי למטבח עצמו, כי בטהובן נעמד עם אוזניים וזנב זקופים, עורו כולו סומר והוא מגרגר בשקט. אני מופתעת כי בטהובן אף פעם אבל אף פעם לא גרגר כך.  ואז, כשאני מביטה לשנייה במראה שלידי, אני מבינה למה הכלב שלי פתאום מתנהג ככה. אני רואה, או בכל אופן אני חושבת שאני רואה, את האישה הזקנה ההיא, מנמל התעופה, עומדת במטבח, בטירה ששכרנו, ומבשלת. אני מתלבטת מה לעשות, אם לצרוח או לא, כשהיא מסתובבת ישירות אלי ואז ,אז בלי לחשוב בכלל אני פשוט צורחת  – כי אין לה עיניים.

האישה הזקנה מנמל התעופה, נמצאת איתי לגמרי לבד במטבח ברומניה, בחופשה שלנו, בטירה ששכרנו, ואין לה עיניים.

אז איך בשם האלוהים היא הביטה בנו בפעם הקודמת?!

                                   *

אני עומדת המומה, נועצת בה את מבטי. היא מביטה בי, בפנים ללא עיניים, היישר לעברי, כאילו הייתה אדם רגיל בעל יכולת ראייה. מתוך רפלקס,אני פוסעת לאחור עם המבט שלי מופנה קדימה, אליה, מגששת עם היד באוויר, שלא אפול.היא מצידה עדיין עומדת ומביטה בי, הסיר שעל הגז רוחש ולוחש, בטהובן מייבב עתה ולא מגרגר, כשלפתע מקס נכנס לחדר. "נו אני רואה שפגשת את סוכנת הבית," הוא אומר ומביט בי. בלי להיות מודעת בכלל, עצרתי. גם בטהובן, כמוני, השתתק פתאום.  אני מגמגמת, לא מורידה את עיני ממנה, "מה אמרת?"  "אמרתי שאני רואה שפגשת את רוזה-לינדה , סוכנת הבית." אומר אחי ומביט בי, מחייך. "כן…"אני עונה, "זאת אומרת לא ממש, אני רק נכנסתי לפה, עוד לא ממש נכנסתי, כמעט נכנסתי  ואז אני  ראיתי את האישה הזו…" אמרתי קצרת נשימה משום מה ונבוכה.

 פתאום  היא ניגשה אליי, הרוזה-לינדה הזאת והניחה יד דקה, יד רזה, יד קרה על  הלחי שלי. צווחתי. היד שלה!! היא הייתה כל כך קרה!!!  "את חמה", ציינה בשקט, ממשיכה לאחוז בלחיי "בואי, שבי, שתי מעט תה ותירגעי. היכרות אפשר לעשות אח"כ." וכך הובלתי ע"י אישה  ללא עיניים שעדיין ראתה הכול, לשולחן עץ  ושתיתי כוס תה, כשאחי עומד משמאלי ומחייך.

                                     *

לאחר מכן,כל משפחתי ערכה היכרות עימה  ועם משפחתה הקטנה. מסתבר ששכרנו טירה כשהיא כוללת בתוכה סוכנת בית – רוזה-לינדה בכבודה ובעצמה, סוכן בית – בעלה, פינקו שידאג לתחום אחזקת הבית ובנה, לופו, הגנן.

 "שלושה במכה אחת",התבדח אבי, וביני לבין עצמי לא ידעתי אם זו מכה טובה או רעה. אבל מכה זו הייתה בהחלט, כי גארי לא סיפר לנו דבר – לא על כך ששכרנו בעצם טירה במחיר דירה, ולא על סוכני הבית שמתגוררים ועובדים בה. הכול היה הפתעה גמורה, וכולם לקחו זאת ברוח טובה. כולם,חוץ ממני שחשדה, ובטהובן שעדיין ייבב ליד רוזה-לינדה המוזרה.

רוזה-לינדה האם הייתה עיוורת בעלת שתי עיניים עקורות. שנעקרו ממקומן במהפכה. במקום זאת  היא קיבלה עיני זכוכית, מה שאמור היה להסביר את העניין בשדה"ת.   פינקו, שיער אפור עם קצת קרחת ועיניים אפורות – סבל מגפיים שמאליים קטועים  כך שכל צידו השמאלי נטה מעט הצידה. זה נראה דיי נורא, אבל טוב יותר מחורי עיניה החשופים של אשתו. בנם  סבל ככל  כנראה מסוג של פיגור. הוא גמגם, נע באיטיות וגשמיות, נתקל בקירות, חפצים ואנשים (בנו,למשל) וגם סבל ממחלת האפילפסיה, כמו שהתברר כשהתחלנו לקשט את עץ האשוח שלנו  לחג המולד, שכנראה עמד להיות מאוד, אבל מאוד, מיוחד.

                                    *

תמיד, כמה שלא היה לנו זמן, מצאנו אותו כדי להתלכד ולקשט את עץ חג המולד חמישתנו יחדיו, כמשפחה.  עבדנו יפה מאוד ביחד, האווירה הייתה חמה, ואז גם משפחת גנץ הצטרפה. בהתחלה היה דווקא נחמד.  הם עזרו, רוזה-לינדה הצליחה אפילו להציב בובת ישו קטנה  בראש העץ ופינקו שר שירי חג ברומנית. הכול השתנה כשלופו נכנס. האווירה הנעימה ששררה קודם בואו, פתאום…השתנתה. זה נשמע מוזר אבל, ואני  נשבעת, עם בואו של לופו כמו סוג של כישוף הורגש באוויר. הוא החליק ברגע שהוא נכנס, עף על קישוט קטן כאילו היה סקטבורד ופגע היישר בעץ. העץ, בתגובה, התנדנד מצד לצד עד שקרס  ישירות על בבושקה. שקט השתרר באוויר, ואז הלן צרחה. היא צרחה וצרחה, ערבוב דברים נוראיים. אבא זינק ממקומו ואחריו זינקו מקס ופינקו, כמו על פי סימן פנימי משותף. הם שלפו  את בבושקה מתחת לעץ .בבושקה היפה, השחורה, המפונקת, בבושקה המתה. החתולה שלנו שהחזיקה 5 שנים תמימות בנסיעות  ובמקומות זרים, החתולה שלנו פשוט מתה.

וכל זה בגלל בחור גדול ומטומטם שלא ראה לאן הוא הולך, על מה הוא דורך. ההלם ניכר בכל. אני לא יודעת כמה זמן עבר עד שרוזה-לינדה ניגשה ולקחה את גופת בבושקה החמה עדיין ונכנסה איתה למטבח.

המומות, רצנו אני והלן אחריה. הדלת הייתה סגורה אז התחלנו לפתוח אותה אבל היא הייתה דלת כבדה מברזל, וזה היה קשה. אני מעריכה שזה לקח לנו 2-3 דקות נוספות, וכשנכנסו למטבח, הלן ואני, נאמר שעברה כבר לפחות רבע שעה מאז שבבושקה המסכנה נפחה את נשמתה. רבע שעה זה זמן ארוך ביחס למוות ואני בטוחה למדי שאחרי רבע שעה אפשר להיות בטוחים שהמוות וודאי. אבל לא כך היה. על השיש במטבח ישבה על רגליה, חלשה ומטושטשת אך חיה – החתולה שלנו. המומות עוד יותר, הבטנו אחת בשנייה. הלן התעשתה לפני, חטפה את בבושקה ובדקה את סימן הלידה שלה. והוא היה שם – כתם ורוד על החלק הפנימי של רגלה הימינית. מבוהלת,זרקה הלן את החתולה שקיבלה ביום הולדתה העשירי ומאז לא נפרדה ממנה. בבושקה ייללה וניגשה אל הלן, לאט, אבל ניגשה. היא חיככה את ראשה בבטנה של הלן וייללה בשקט. אחר הפנתה אליה את עיניה ואני בטוחה שלרגע ראיתי שם משהו אנושי –אך המבט נעלם ומבטה הפשוט, התמים של בבושקה חזר. הלן רכנה ואחזה בחתולה שלה מאושרת, היא צעקה וקפצה איתה ואפילו לא ביקשה הסבר. זורחת היא רצה עם בבושקה חזרה אל הסלון, שם כולם החלו לצחוק על המזל הטוב ו7 הנשמות של בבושקה. ואילו אני שאלתי את עצמי האם רק אני שמתי לב שהכול החל בשעה 6 בערב ועד שבבושקה חזרה מהמתים השעה הפכה להיות – שש ועשרים וחמש דקות??

וחזרתי לקשט את העץ ללא השמחה שהייתה לי כילדה קטנה.

Christmas day:

התעוררתי מוקדם בבוקר. שלג כיסה הכול. התקלחתי והסתדרתי, התלבשתי חם במיוחד.  יצאתי מן החדר שלי וירדתי אל עץ האשוח. המראה היה מפעים:בשש בבוקר הויטרינות היו סגורות היטב אבל המראה שנשקף מהן… כל פינה,כל פיסה הייתה מוקצפת בלבן והעץ עמד במרכז החדר, אורותיו דלקו וערימות מתנות נחו סביבו עם פתקים קטנים, עליהם הודפסו שמותינו. גרביי ממתקים נתלו מן העץ והכול נראה חלומי מאוד.  בכיתי. אני לא יודעת להסביר למה.  עדיין לא רציתי את המתנות שלי. ניגשתי לאחד מגרביי הממתקים, לקחתי ממנו סוכרייה והחלטתי לצאת החוצה. הקור!! כמה שחשבתי עד אז שקר, המחשבה פשוט נעלמה –הקור, אלוהים, איך אפשר להסביר את הקור הזה?  זה היה קור שנדמה כאילו השטן ברא אותו במיוחד. בשבילך, אולי. הלכתי בשלג ודמעות קרות  זלגו וקפאו על פני, הייתי לגמרי לבד, שום ציפור או זחל, שום נפש חיה לא הראתה את עצמה, ונכנסתי אל החורשה כשאני חושבת שאני נמצאת לבדי, אבל רק חושבת.

                                         *

החורשה הייתה שקטה מאוד. העמקתי בה עוד  ודי מהר קלטתי שזה בעצם יער. מהורהרת, חשבתי איך ייתכן שכל זה קרה, שגארי טעה והשכיר לנו ארמון, טירה במקום סתם דירה רגילה. המחשבות הציקו לי מרגע לרגע יותר, לא הרפו. לא הצלחתי להגיע לשום מסקנה  ורציתי רק להעמיק הלאה ביער ולחשוב בריכוז. כל צירופי המקרים נראו לי מאורגנים מדי ולא הבנתי איך הם התרחשו ולמה דווקא לנו. למה דווקא המשפחה שלנו ודווקא בחופשה הראשונה שבה החלטנו לשנות כיוון ולנסוע לארץ לגמרי זרה, שמעולם לא ביקרנו בה קודם לכן ולא חשבנו גם שנבקר?  מי היא משפחת גנץ המוזרה, מדוע רוזה-לינדה לא  משתמשת בעיני הזכוכית שלה? לא איכפת לה שהיא מפחידה אותי, הרי אנחנו אנשים זרים לה! מדוע בעלה קטוע הגפיים לא משתמש בפרוטזה, איך בכלל הוא יכול להסתדר בלי? איך הוא לא חוטף שם זיהום ?

 ולופו. הם מצידם, מיהרו לטעון,שמחלת האפילפסיה היא הסיבה שהוא החליק, הפיל את העץ וכמעט הרג את בבושקה. אבל אולי זהו רק תירוץ?…  פתאום קלטתי שהרחקתי לכת מדי. מבולבלת עוד יותר ושוב עייפה, הסתובבתי כדי לחזור בחזרה.

                                     *

לא הרגשתי שמישהו מתקרב, רק פתאום הרגשתי מכה חזקה בראש ונפלתי. מלבד המכה, אני לא ממש זוכרת דבר, רק שהתעוררתי במיטה כפולה, כשאני לבושה בכותונת עבה וכוס מים על השולחן שלידי. לא ידעתי  מי אני ואיפה, והכול היה מבהיל ביותר.

הייתי שכובה , במקום זר עם אנשים שלא הכרתי ולא הבנתי מי הם/אני ומה כולנו עושים פה ביחד. האנשים האלה, לעומת זאת, התנהגו כאילו הם באמת  קרובים אלי. הם הציגו את עצמם בתור משפחתי . רופא הובא כי היה מזג אוויר סוער שהקשה על יציאה מהבית בו שהיתי ,וגם אני עצמי הייתי חלשה מכדי לצאת. הרגשתי חולה. ממש חולה. הרופא קבע מיד שאני סובלת מאמנזיה זמנית או יתכן שקבועה – עדיין היה מוקדם כדי  לדעת מהו גודל הנזק. הרופא היה נחמד  ובדק אותי בדיקה כללית, בדק האם אני זוכרת לקרוא (כן), לדבר שוטף (כן),את עצמי (לא) , את משפחתי (גם כן לא) ואת חיי. זכרתי ללכת אבל הסתבר שהנפילה המסתורית בשלג גרמה לשני שברים ברגלי השמאלית,כך שגובסתי עד מעלה הירך וללכת – כבר לא בחשבון. אבל למרות הכול,זכרתי את היער, את השלג, המכה בראש ,הנפילה, צניחה שחורה מטה. כמה שהתעקשתי וניסיתי להסביר לאנשים האלה שהציגו את עצמם בתור משפחתי ,זה לא עזר. הם היו בטוחים ב100% שנפלתי, שברתי את הרגל  וקיבלתי מכה חזקה בראש. אף אחד לא עקב אחרי. אף אדם לא הפיל אותי או דחף אותי במטרה שאפול. מבחינתם הכול היה קשור לבלבול כתוצאה ה"התאונה הקטנה" אותה עברתי וכל השאר היה יכול ללכת לעזאזל.

העיקר שאני בסדר.

ורק אני המשכתי לחשוב על המכה שידעתי שהחטיפו לי בראש,  על הנפילה,על השלג הקר, הצעדים המעורפלים  של ריצה קדימה של מישהו אחר, לא אני.

                                       *

לא יכולנו לחזור לארה"ב. מזג האוויר היה איום, הנמלים שבתו ונדמה היה שכל רומניה שקעה בשינה, כמו היפיפייה הנרדמת. הסתבר שמזג האוויר האיום הזה נפוץ ברומניה אחת ל100 שנה, בקירוב. אחת ל100 שנה! העברנו את ימי חופשה שלנו בטירה עצמה. הייתה איתנו משפחה נוספת   – זוג הורים וילד. הם היו נחמדים וטובים  אלי כשהייתי זקוקה לעזרה, בעיקר האם – רוזה-לינדה שמה. משום מה,  היא בכל זאת נראתה לי מוכרת מאוד, אפילו יותר מאימי בעצמה. הייתה לי תחושה חזקה, שהכרנו פעם. נדדתי על רגלי המגובסת וזכרוני האבוד עם תחושת עצבות על כל העסק ביש הזה, ותחושה שלא הרפתה ממני – שכל זה לא קורה סתם כי לכל דבר יש סיבה.

                                      *

בלילה נרדמתי כשאימי  יושבת ליד מיטתי. התעוררתי  צמאה וכבר לא היה לידי אף אחד. התחלתי להתהפך קפואה ובסוף, נואשת מהצורך לפיפי ושתייה – דידיתי לבדי סהרורית, ללא הקביים, מגששת בקיר אל השירותים הצמודים.אח"כ ירדתי אל המטבח,  בזהירות מדרגה אחר מדרגה. נכנסתי למטבח, שתיתי מים ישר מהברז הקר ומזגתי כוס קולה כדי שתהיה לידי אם אתעורר שוב פעם צמאה.השעון הראה שהשעה 2 PM והבעיה שלי הייתה איך אעלה עכשיו למעלה, מגובסת  ברגל שמאל וכוס קולה ביד ימין .עמדתי מול המדרגות כשמשב רוח קר ומוזר הפתיע אותי. נבהלתי והסתובבתי. עדיין הייתי לבדי. חיפשתי אחר דלת שנפתחה או חלון – אבל לא מצאתי כלום. עזבתי את משב הרוח מתוך הנחה שפשוט דמיינתי אותו והתחלתי לעלות אט-אט, אוחזת במעקה ומטפסת. באמצע הדרך כמעט, שוב הרגשתי אותו אבל הפעם חזק ממש – אמיתי – משב רוח מקפיא, כאילו שאני נמצאת בחוץ. זה היה מפחיד וזה גרם לי לרעוד, ומעט קולה נשפכה לי מהכוס. לא יכולתי להסתובב כי פחדתי ליפול אז המשכתי לטפס למעלה. רק כשהגעתי לקומה השנייה הסתובבתי לאחור.אבל לא היה שם אף אחד ,כלום, ושום רוח לא הורגשה יותר. שכנעתי את עצמי מתוך סהרוריות שהכול מתוך השינה ונכנסתי בחזרה אל המיטה נרדמת מהר.

                                    *

הוא היה מרוח על הדלת הכניסה,במין צורה שדמתה איכשהו לצלב, וכל הדם שלו היה שפוך בקו ישר מהדלת היישר לרצפה, ויצר שם שלולית קטנה. הלן הייתה הראשונה שראתה אותו.היא פשוט לא הפסיקה לצרוח. הצרחות שלה היו מה שהעיר אותי, העיר את כולם. כולם היו מטושטשים  כאילו לקחנו כולנו את אותו סם השינה. אני הגעתי אחרונה, אפילו משפחת גנץ הגיעה לפניי. מדדה עם הגבס שלי, הגעתי איכשהו למטה,לכניסה. כשראיתי אותו…חשבתי, הייתי בטוחה שלא אוכל עוד לדבר או להפסיק לבכות איי פעם בחיי. בכיתי ללא קול ולא הצלחתי להפסיק, גם כשרציתי,נורא. בכיתי ובכיתי כי למרות שעדיין לא זכרתי הכול, רק אותו זכרתי פתאום מהכול,  את הכלב האהוב שלי ,את בטהובן  הפרוותי שלי שמישהו, איזשהו אדם  אכזר ונורא  ,תלה על מסמר דלת הכניסה, בצורת צלב, כאילו היה אדם, כאילו היה ישו – רגליים קדמיות פסוקות לצדדים, רגליים תחתונות פסוקות לצדדים גם כן, דם מטפטף מאזור הבטן  בקו ישר ודק היישר לשלולית שנוצרה על הרצפה, קטנה אך אדומה, ונדמה היה שבכיתי 100 שנה.

                                   *

ידעתי שזה קורה בכוונה, שהכול קשור לנפילה ולמכה שמישהו נתן לי ביער,  אבל כמה שניסיתי לדבר, לספר, קולי לא נשמע, רק דמעות המשיכו לזלוג מפניי ורוזה-לינדה נעצה בי את מבטה בעיניה הפעורות.

                                  *

בארוחת הערב מקס לא ירד מחדרו. חשבנו שזה בגלל בטהובן אז הנחנו לו. אכלנו מעט מאוד, כרסמנו, בלי חשק. לא היה שום הסבר למה שקרה – וכולם הפכו בבת אחת להיות חשודים – אבא, אימא ,מקס, הלן, אני ומשפחת גנץ. כל באי הבית. רק מי החפים מפשע ידעו את האמת בליבם, שזה בעצם לא הם, ורק מי שהעז ועשה את המעשה-חסר-הגדרה-הזה  ידע את האמת עצמה – שזה הוא ורק הוא, נקודה. אני עדיין בכיתי בשקט ולא הצלחתי ממש לדבר. הלן נרדמה בכיסאה, אבי ואימי נראו תשושים כ"כ גם-כן. משפ' גנץ הפעם כמעט ולא הורגשה, הם צמצמו את עצמם. זו הייתה ארוחת ערב שנראתה כמו סעודת אבלים ובעצם גם הייתה כזאת. אני והלן הלכנו לישון יחד, מחובקות ומזועזעות. רק בצהריים גילנו שאחי לא סתם הסתגר בחדרו. הוא פשוט ברח.

                                *

הוא השאיר פתק. רק פתק, קצר. מאוד קצר. לא מכתב, לא הסבר, לא שום סימן מרגיע. פתק קצר. דף צהוב, טוש אדום, המילים הבאות:

"הלכתי. אני מצטער. ביי."

אימא שלי נכנסה להיסטריה, אבא שלי  – להלם אני והלן – בכינו. משהו רע קרה, קרה לנו, למשפחה שלנו, לא ידענו מה ואיך לעצור אותו. מקס הלך, ברח. אבא, פינקו ולופו  התחילו מייד לחפש. נעלם טרקטורון אחד ומעט כסף. מקס נעלם ,בארץ זרה וקפואה, מבלי לדעת את השפה, ללא מפה, בלי בגדים, בלי הסבר. אחי נעלם וכל זה היה כ"כ מוזר, הזוי. ישבנו מתחת לשמיכה, הלן ואני, אימא הסתובבה הלוך ושוב בחדר. חיכינו לאבא שלי שיחזור, שיחזיר את יחד מקס איתו. הוא חזר רק כשהחושך שרר כבר מספר שעות  לבד, בלי מקס. אחי נעלם ולא מצאנו אותו. אחי נעלם ולא ידענו איפה הוא. הורי טלפנו למשטרה אבל לא מצאו אף אחד  דובר אנגלית. רוזה-לינדה  דיברה עבורם ואמרה שהשוטרים נמצאים בדרך ובגלל מזג האוויר זה ייקח שעה לפחות עד שהם יגיעו. אולי יותר. ישבנו אבודים בלי שום תחושת זמן וחיכינו. נזכרתי איך הלן אני ואימא הבטנו לאחור לניו-יורק.

 הבנתי שהזיכרון שלי חוזר אלי אבל לא מצאתי טעם לספר את זה עכשיו לאף אחד.

הזיכרון הרחוק, של כל חיי – חזר. הקרוב – נעלם. חוץ מהעלייה למטוס, הטיסה לכאן, וההתעוררות  בבית הזה לאחר התאונה – לא זכרתי פתאום דבר על רומניה. יותר טוב. שנאתי את רומניה. הכלב שלי נצלב בה למוות, אחי נעלם, ואני חליתי בה. פשוט שנאתי אותה.

חיכינו לשוטרים, אבל אף אחד לא בא. אבי הרים שוב את האפרכסת כדי להתקשר ומצא שהקו נותק. סערה חדשה החלה והורי, אכולים מדאגה, לא יכלו להפסיק לרעוד במחשבה על בנם לבדו בארץ זרה, בטרקטורון פרוץ, בסערה שכזו. הלן ואני עלינו לישון ביחד שוב, מודאגות מאוד, בוכות. ניסינו להרגיע אחת את השנייה אז שרנו שירים אהובים מהילדות. נזכרנו במקס, בבדיחות ובהתעללויות שלו נגד שתינו וצחקנו, אבל אז נזכרנו שבעצם מקס איננו – ובכינו. אבל זה היה כלום, באמת כלום, לעומת הבוקר. כי אז הסתבר לנו שהפעם נשארנו רק שלוש במערכה.

                                      *

הם לא רצו להדאיג אותנו, אז הם לא העירו אותנו. ככה לפחות אימא שלי אמרה. הם לא עמדו במתח, אז הוא יצא לחפש אותו לבד. רק אבא שלי. הוא היה אמור כבר  לחזור והיא בעצמה לא  מבינה לאן הוא  נעלם, זה לא מתאים לו, הוא אף פעם לא השאיר אותה לבדה…

ישבנו קפואות בחדר המרכזי והלא מוסק, רועדות, לבדנו. הגנצים  לא הראו את עצמם.  חיכינו לאבי,  למקס, לאלוהים, למישהו מהם שיחזור ויראה רק נוכחות, אפילו רק לרגע. אבל אף אחד לא בא, ושעת הצהריים באה וחלפה, ובסופו של דבר גם הערב הגיע ואבא שלי לא חזר, וגם לא מקס, וגם לא אלוהים ולא אף אחד. ניסיתי להבין מה גרם לאבא שלי לחשוב שהוא יוכל להצליח ללכת לבדו בערימות קוברות של שלג בארץ זרה ולחפש את הבן שלו. כעסתי עליו מאוד. שעת חצות הגיעה, שעתה של סינדרלה, הכרכרה לא הופיעה, וגם לא הפיה.  ככה עברנו את הלילה בלי אבא שלי או  מקס, בלי בטהובן שישמור עלינו, בלי נפש אדם. בבוקר רוזה-לינדה נכנסה עם פינקו  ולופו לחדר. היא דיברה בשקט  ודווקא השקט שלה,  גרם לכל הרגשות שלנו לפרוץ החוצה ושלושתנו פרצנו בבכי. רוזה-לינדה ניגשה והתיישבה לידנו, ניסתה לנחם, להבין. שום דבר לא עזר. נשארנו לבד בארץ זרה, שלוש מתוך חמישה. הכאב, ההלם היה כה גדול, כה מוחשי שלא נשאר לי שום אוויר לנשום. אני לא יודעת בדיוק איך אבל פחות או יותר הבנתי מה קורה עכשיו: פינקו יוצא לחפש את אבא ומקס, ולהזעיק עזרה כלשהי. בחוץ השתוללה סופה, הסופה הנוראית שהייתה עד כה.

לא הבנתי איך הוא יצליח לעשות צעד אחד בחוץ. הוא הרגיע אותי –  יש לו מזחלת ממונעת סגורה, טובה, הוא ייסע בה, הכול יהיה בסדר, היא עובדת על דלק ודלק יש בה עד מהחורף הבא. רציתי לנסוע יחד איתו, אבל אימא והוא לא רצו לשמוע אף מילה. אנחנו נישאר עם רוזה-לינדה ולופו, ככה פינקו אמר, הם ידאגו לנו והכול  יהיה בסדר. הוא יחזור עם אבא ומקס יחד או עם עזרה לפחות, כל עזרה תהיה משמעותית במצב שכזה. הסכמנו.

                                    *

היא צרחה כמטורפת, כאחוזת תזזית. היא בכלל לא לקחה אוויר, היא רק צרחה וצרחה. זה היה מפחיד, היא הייתה מפחידה נורא. היא צרחה בשפתה שלה, לא הבנו בכלל מה בעצם היא רוצה. אני לא יודעת כמה זמן היא בדיוק צרחה, אבל זה לקח קצת זמן עד שלופו נכנס והסביר לנו.אבא שלו נעלם. בדיוק כמו אחי ואבי. הוא נעלם, לא חזר. אשתו – משתגעת. איפה בעלה?איפה?? הכול בגללנו, בגלל המשפחה המקוללת שלנו. אנחנו מקוללים ועכשיו, קיללנו גם את המשפחה המסכנה שלה. היא נשארה לבד עם הבן המפגר שלה, בלי בעל בלי פינקו שלה,והכול,הכול בגללנו. היא כבר תראה לנו מה זה לבוא ולקלל משפחה חפה מכל פשע, משפחה שלא עשתה לנו כלום, שניסתה רק לעזור…

היא מתחילה, פתאום, אחרי שטף קללות ברומנית ואנגלית משובשת יחד, לכבות את האור. היא דוחפת את הבן שלה, המפגר, לכיוון הנברשת, מדברת אליו ברומנית… הוא משחרר את כל הנורות מהנברשת. את כולן. משחרר ולוקח אותן איתו. הוא משאיר רק מנורה אחת קטנה באמבטיה. ובחדר שום דבר. שום אור.

הם מטורפים? מה הם חושבים שהם עושים? הם עוברים למסדרון ואנחנו יוצאות אחריהם, ורואות שהם מפרקים מנורות מכל מקום, מכל הקומה ולא משנה כמה אנחנו מתחננות אליהם שיפסיקו כבר, שאנחנו לא באמת אשמות, זה בכלל לא מזיז להם, הם שניהם ממשיכים בשלהם, בכל הבית הארור והמזורגג.

היא רואה שאני מסתכלת עליה ואז היא שועטת עלי, היא שועטת עליי, ולרגע אני קולטת את הגוף שלה ,את ממדיו ואז אני מבינה מיד – זו היא! זו היא שהכתה אותי ביער, זו היא שגרמה לי לרגל השבורה ולאמנזיה! אני רוצה לדבר ולא מצליחה – היא צורחת עכשיו ובוכה ,וכך גם הבן שלה. היא מתחילה לרדוף אחרי, ואימא שלי והלן מנסות לעזור לי לדחוף אותה ממני אבל זה בלתי אפשרי כי הבן שלה רודף אחריהן. אנחנו נמלטות מהם, לחדר המראות, לאולם הנשפים, לספריה. אני חוזרת אל חדר המראות ורואה את ההשתקפות שלי במראה – אני האדם המפוחד ביותר שראיתי אי פעם. אני רזה עכשיו,מאוד, ועיני קרועות לרווחה, שערי סתור, רוק נוזל מפי, אני היסטרית.אני לא מזהה בכלל את עצמי,את הפחד הזה בעיניים שלי, חי כ"כ ופתאום הוא נכנס ומתקדם לעברי. אני רוצה לסגת ולברוח אבל  כל המראות מבלבלות אותי ואני רואה את הכול כפול,כפול,כפול…

אני נופלת לרצפה וגם שם,גם ברצפה יש זכוכית – ואני רואה את עיני משתקפות אליי, חלולות וזה מפחיד אותי אז אני צורחת. אני צורחת וצורחת כנראה ללא שליטה, ללא הרגשה והוא מנסה להשתיק אותי אז הוא בועט בי. הוא בועט בי בכל מקום,בצלעות ,בכליות, בגב. הכול כואב לי ושורף לי כ"כ ונדמה לי שאני מתעלפת אבל אז מישהו אחר מזנק לחדר בצעקה אלימה, כמו חיה , וסוף סוף לוקח אותו ממני ואז אני מגלה שזו אימא שלי ועכשיו הוא בועט ומקלל אותה… אני מתעלפת ומתעוררת לסירוגין, רואה כוכבים זוהרים מדי מול העיניים, ומישהו לוקח אותי ,סוחב אותי במדרגות….

ואז אני ננעלת בחדר איתו, ואני מגלה שזו הלן שנועלת אותי, את אימא ואת עצמה יחד בחדר, לפני שהמכשפה והשטן – רוזה-לינדה ובנה, ימצאו אותנו.

                                       *

הוא חזר.  בשביל להביא לנו עצים להסקה, כדי שלא נקפא. אני לא יודעת איך הוא בכלל פתח את הדלת שהייתה נעולה מבפנים. הוא השאיר את ערמת העצים ושני תרמוסים גדולים. הוא הסתובב כדי ללכת. אימא שלי  ניסתה. " חכה רגע, בבקשה. " הוא הסתובב והיה לו את המבט האטום ביותר שראיתי בכל ימי חיי. " הלן חולה. היא חולה ומשתעלת בלי סוף. היא יכולה למות. ובבקשה, אני לא רוצה שגם הבת הקטנה שלי תמות…יש לה חום גבוה,תבדוק בעצמך …"אימי  בכתה.

הוא הביט בהלן. היא הייתה שרועה חצי הוזה, רועדת כולה, אדומה. אחר משך בכתפיו ויצא. שמעתי את המפתח ננעל אימא.  קברה את פניה בכפות ידיה. ניגשתי לדלת וניסיתי לפתוח, אבל היא באמת הייתה נעולה. הלן השתעלה פעם נוספת וגם ירקה דם. פתחתי את הפה ופשוט התחלתי לצרוח.

                                    *

 היא קדחה מחום זמן מסוים.  היא איבדה את ההכרה וחזרה אליה לחילופין, מלמלת מילים קטועות, הברות. הצבע שלה, שבהתחלה היה אדום הפך עכשיו אפור, אפור מפחיד.זה נראה כאילו היא הקיאה את כל כמות  הדם בגוף שלה, עד הטיפה האחרונה. שמענו את רוזה-לינדה  ולופו עוברים, מצמידים את האוזן לדלת כדי להקשיב. צעקנו להם לעזרה, לחשנו כשקולנו נחלש, בכינו שהוא נגמר. ושום דבר לא עזר. לא רוזה-לינדה ולא בנה טרחו להתייחס. הפכנו לאוויר. כשהיה לנו כוח קמנו, אני או אימי ודפקנו  על הדלת בעזרת כיסא  נואשות. הלן הלכה והידרדרה. היה ברור לנו שהיא גוססת וגסיסתה  הייתה איומה. היא חדרה לעצמות, עמוק בפנים. אחותי הקטנה הלכה והתרחקה, המוות אחז בה בין זרועותיו הגסות ולא הרפה. יכולתי רק להמשיך לכרוע על ברכי ליד מיטתה, להתפלל ולהצטלב בשפתיים רועדות ובפנים רטובות. אימי נרדמה מותשת והרגשתי את הכוחות שלי נוזלים ממני כמו זיעה. ניסיתי  לשמור על עיניי פקוחות, לשמור עלינו אבל עיני הלכו ונסגרו, הלכו ונעצמו עד ש…

                                       *

התעוררתי פתאום .הלן שכבה, הפעם צהובה מאוד, נושמת נשימות כבדות. נגעתי בה. היא כבר לא קדחה. העור שלה היה קר למגע. חשבתי שאולי זה טוב, אולי זהו סימן לשיפור, להבראה. קראתי לאימא כדי שתבוא ותראה גם כן, אבל היא לא ענתה לי. לקחו לי כמה שניות להתמקד בחשכה ולהבין שהיא בעצם איננה בחדר. קפצתי על רגליי כמו תיש מפוחד. על הדלת היה תחוב פתק. היא יצאה! נשארתי עכשיו עם הלן החולה, לגמרי לבד. ניחשתי את הזמן שחלף לפי האור שהלך והתמעט מן הסדקים שבתריסים הסגורים. הערב עלה. יום שלם עבר כמעט, טס,  ואימא שלי עדיין לא חזרה. המשכתי לחכות לה. הלן הלכה והפכה קרה יותר ואפילו בחושך שמתי לב – צהובה יותר. הצהוב היה כהה כ"כ, חזק כ"כ שגם בחושך הכמעט גמור יכולתי לראות. הנשימות שלה לא מצאו חן בעיני בכלל – הן הלכו ונקטעו והיו רגעים שהיא פשוט נחנקה. הדופק שלה הפך איטי יותר בכל פעם שבדקתי. השתדלתי לבדוק כמה שפחות, פחדתי. אבל הייתי חייבת לדעת. היא אחותי. בדקתי מתוך סקרנות את הדופק שלי. הוא דמה פחות או יותר לדופק של הלן, רק חזק יותר .מדי פעם שתיתי מים מלוכלכים מהאגרטלים שבחדר וניסיתי להשקות את הלן גם כן. לא הצלחתי אז הרטבתי רק את שפתיה, מתפללת לאלוהים בלי סוף שיעזור לי לשמור אותה בחיים ושאימא תחזור כבר. השקתי גם את בבושקה המסכנה,שלא תמות. אם הלן איי פעם תצא מזה, היא תהרוג אותי אם בבושקה תמות בגללי. הלילה  הלך והשתלט  ואני חושבת שאז הבנתי: היא לא תחזור. אימא .היא לא תחזור יותר. כמוהם. בדיוק כמוהם.  הבטתי על אחותי הגוססת והכול כ"כ כאב.  אכולת זעם ונקמה התחלתי לצרוח, לבכות ולקלל קללות שלא ידעתי בכלל שהן קיימות, שאני  יודעת אותן. זרקתי חפצים, ניפצתי מראות ,נחתכתי, דיממתי.ניסיתי לפתוח את הדלת – נעולה. אני לא יודעת איך אימא יצאה .תעלומה. התיישבתי על המיטה וניסיתי איכשהו, להירגע. בבושקה המפוחדת נתלתה עליי. היה לה משהו בפה. התכופפתי לראות מה זה. זאת הייתה מחט עבה.ואז קלטתי איך אימא שלי הפיקחית יצאה. היא סובבה את המחט בחור המנעול, עד שהדלת נפתחה. ואז נתנה לבבושקה לשמור על האוצר הזה   בתקווה שאראה ואבין. אופטימית, קמתי על רגלי וניגשתי לדלת. סובבתי וסובבתי, נאבקת עם דלת כבדה של טירה עתיקה ומקוללת. היד שלי התנפחה, התאדמה, כתמי מאמץ הופיעו עליה, והדלת עדיין לא נפתחה. העור שלי נמתח ונמתח, כמו נערת גומי  בקרקס, נקודות קטנות של דם קרוש הופיעו עליו. הזעתי, כולי מים, בוערת אבל לבסוף המנעול הבן זונה נפתח. עמדתי ללא אוויר, ללא חיים, תקווה, ללא הורים, והבטתי מפוחדת על הידית. לסובב? ומה אם הכול רק בתוך הראש המשוגע שלי והיא תישאר סגורה? מה לעזאזל באמת אעשה אז? נשמתי עמוק והסתובבתי להלן. החזה שלה עדיין עלה וירד אבל היא כבר נראתה מתה. סובבתי בשארית כוחותיי את הידית הכבדה.

                                    *

גררתי אותה למטה, כל צעד  נדמה לי כ-100 צעדים כבדים במיוחד על הירח, בבושקה צועדת בעקבותינו, הטירה הייתה חשוכה וקודרת, קרה ורוחשת רעות, לוחשת סודות ומזימות נגדנו. השעונים השמיעו קולות ותקתוקים, מבט חטוף הראה לי שהשעה 3 לפנות בוקר ואימא  לא חזרה. היא גם לא תחזור יותר, לעולם.סחבתי איתי את אחותי הגוססת, החתולה שלה הולכת אחרינו, מחככת את אפה בהלן הקרה.

הדלת הראשית הייתה סגורה.FUKC!

נחרדתי. מה אעשה אם היא  נעולה? איך בדיוק אפרוץ גם אותה?! הנחתי את הלן בצד והתחלתי לפתוח אותה. היא זזה אבל כ"כ חרקה, נדמה היה שלא שימנו אותה מזה שנים, כל הטירה הזו נראתה לי פתאום כ"כ ישנה ועלובה, כאילו כמו רוזה-לינדה והבנה המטורף  כמוה – גם היא שינתה את עצמה.

ואולי זה נכון. לעולם לא אדע.

יצאתי לשלג והוא נערם סביבי בערימות גבוהות ומאיימות והמשיך  לרדת ולהכות. גררתי את הלן שנחנקה ללא נשימה, מתנשמת כמו דוב לבן ענק ולא כמו נערה אמריקאית בת 15   בסה"כ. גררתי את אחותי והחתולה עליה, על גופה,  בתוך ערמות קוברות של שלג, לא יכולה להפסיק כי אם אפסיק אתקע, כי אם אעצור לא אוכל להמשיך שוב לעולם.

וגררתי אותה עוד ועוד, הגעתי עד אמצע הגן, והמשכתי עוד קצת ועוד קצת וכל הזמן דיברתי רק כדי להחזיק אותה, אותי, בלי להיות מודעת בכלל שאני עכשיו בעצם, מדברת: " עוד קצת הלן, שיט אין לי אוויר, עוד קצת רק הקטע הזה ונהיה בבית בחזרה, אני מבטחיה לך הלן בבקשה, רק תנשמי תתאמצי, בשבילי ,רק עוד דקה אחת ,בבקשה הלן, אני מבטיחה …"

ודיברתי  ובכיתי וגררתי אותה, והבוקר כבר עלה ולא הספקתי להגיע אפילו לשער, ובבושקה, טוב, באיזשהו שלב היא נפלה  ולא יכולתי להרים אותה אז וויתרתי, וויתרתי על החתולה של אחותי, והמשכתי לגרור אותה , את הלן היפה, והיא הייתה כל כך כל כך כבדה,ודיברתי אליה עוד ועוד והיא לא ענתה, והשמש הביטה בנו, חיוורת וצהבהבה, והבטתי בה  בהלן ובפה הפעור שלה, עיניה היו פקוחות לרווחה, והיא הייתה כחולה, כמעט שחורה והבטתי  שוב ושוב וכמה שהבטתי זה לא שינה, הפה שלה, הוא נשאר באותה הזווית פעור בדיוק באותה הצורה, ועיניה ענקיות ופקוחות, והיא הייתה קרה , הרגשתי כאילו אני גוררת גופה, ודיברתי אליה – " הלן? את שומעת אותי? די תפסיקי בבקשה לשחק איתי ככה ,הנה אנחנו הולכות, אני מגיעה , אל תדאגי רק תמצמצי קצת בסדר? הלן בבקשה, אני רק בת 17 , רק נסעתי לחופשה, אלוהים תעשה שהיא תחייך חיוך אחד קטן בבקשה!!!"  ופתחתי את הפה ורציתי לצרוח כשפניו הופיעו פתאום, מביטות בי אבל בעצם לא,

כי הוא לא היה יכול,

כי עיניו נעקרו כמו עיניה בדיוק, כי…

"אני שוקל מעבר לרומניה", אמר אבא שלי.

  אני לא יכולה לספר לכם שאני מתה.

אבל אני גם לא יכולה לספר לכם שאני בעצם, חיה.