המשפט של ימז אמנואלה מאת יוני גולדשטיין

אם תכנסו לויקיפדיה בערך "ימז" תמצאו, בפרק הסוקר את התפתחות החוק בנושא הימזים, את הפיסקה הבאה: " התפנית החדה בהתייחסות החברה האנושית אל הימזים חלה בעקבות המשפט המתוקשר של ימז אמנואלה שהתקיים בשנת 2172. בפסק דינו ביטא בית המשפט העליון שלימזים נעשה עוול היסטורי ושיש לתת לגיטימציה לתכונותיהם החריגות מבלי להטיל עליהם מגבלות או סנקציות. כמה שנים לאחר המשפט, בלחץ ארגונים ליבריים ולוחמי זכויות, שונה החוק והימזים הורשו לחיות על פי טבעם, כל עוד זהותם ובחירותיהם תהיינה גלויות לציבור בקרבו הם חיים."

אמנואלה אייבילון, הכירה היטב את אולם בית המשפט, שהרי עיקר עיסוקה היה סנגורית המומחית בליטיגציה, ובעלת הצלחות מוכחות רבות. הפעם הזאת הייתה שונה מכל הפעמים הקודמות בהן נכנסה לאולם הראשי. היום היא הייתה לבושה במכנסיים וחולצת טי הדוקה, שלא הזכירו במאומה את הבגד הרשמי  שבו נהגה להופיע בפני שלושת השופטים של בית הדין העליון. היא לוותה בעמיתה, עו"ד סימור לוין, שייצג אותה כמערערת, והתיישבה על הספסל לצידו. האולם היה מלא עד אפס מקום. המשפט היה בדלתיים פתוחות ועורר עניין רב. היו שהגיעו שעתיים לפני תחילתו והמתינו. בשעת הפתיחה המון רב כבר צבא על דלתות ההיכל. השומרים בדקו בקפדנות כל אדם שביקש להיכנס ולצפות, ואחרי שהתמלאה תכולת האולם, השערים ננעלו ורוב הממתינים המאוכזבים נשארו בחוץ.
אמנואלה, ישבה זקופה ודקה ופניה החדים נראו חסרי הבעה, אפילו שלווים. סימור, שהכיר אותה שנים רבות, הבחין במתח הפנימי בו היא שרויה רק בגלל חיוורונה יוצא הדופן. בחודשיים האינטנסיביים בהם ישבו ביחד ותכננו את קו הערעור שלה, גילה אודותיה יותר מאשר בשלושים השנים שחלפו מאז התיישב לידה לראשונה, בהרצאת המבוא למשפט פלילי. הוא ידע, היום, שהוא לא רק חבר וותיק אלא גם האדם הקרוב אליה ביותר.
הקהל באולם רחש קלות בשעה שנעמד על רגליו כששלושת השופטים נכנסו. אב בית הדין, השופט נגרי, הוביל בראש והתיישב ברוב הדר מאחורי הדוכן. הוא היה חמור סבר אבל נודע כאדם הוגן ורחב אופקים, ואפילו יצירתי, אם אפשר להשתמש במילה בהקשר לאנשי חוק. מזכירת בית הדין קמה ממקומה והכריזה בקול רם " אמנואלה אייבילון מערערת על פסק הדין של בית המשפט של הפדרציה העולמית בפני בית הדין העליון של הפדרציה העולמית. אמנואלה אייבילון, שהינה יצור מרובה זהויות, ימז, באופן מוצהר, נמצאה אשמה בכך שעברה על חוק 5974.3/71 של הפדרציה העולמית וקיימה חיים גלויים ומוכרים בזהות אלטרנטיבית. המשפט נפתח. הקהל מתבקש לשבת".
"אבקש לתקן שימז הוא ראשי תיבות של ישות מרובת זהויות ולא יצור מרובה זהויות" ציין סימור. מזכירת בית הדין נבוכה והתנצלה.
לאחר המהלכים המנהליים הנהוגים, פתח אב בית הדין. דיבורו היה מדוד ומכובד כהופעתו, כשהוא מדגיש את ההברות אחת לאחת. הוא ברך את עמיתיו וסקר בקצרה את פסק הדין המנומק של השופט המכובד. הוא הדגיש שהסיבה העיקרית שבית המשפט העליון נעתר לקבל את הבקשה לערעור הינה המסתורין האופף את הימזים, כפי שציינה המערערת בפנייתה. "אילו הייתה הגברת אייבילון נוהגת בשום שכל, כפי שעשתה כעת, וממנה סנגור שייצג אותה חלף התעקשותה לייצג את עצמה" אמר בנזיפה מרומזת "אפשר שלא היינו נצרכים להתייצב היום כאן. א ו ל ם, בית הדין העליון, המבקש לפסוק דין צדק, אכן חש כי לא ניתן הדגש הראוי לחקר מניעיה של הנאשמת. אבקש, לכן, מהמערערת ונציגה לכבד את זמנו היקר של בית הדין העליון ולהתבטא באופן ממצה וענייני על מנת שנוכל לקבל תמונה ברורה ומקיפה של הסוגיה על כל היבטיה ולהגיע לפסיקה הנכונה בהקדם וביעילות".         סימור נעמד ופנה אל השופטים. "כבוד בית המשפט העליון, ברצוני להפנותכם לפרק 5973  בחוק, הדן בישויות מרובות זהויות. המחוקק מציין במפורש שהוא אינו מודע דיו לצרכיו המיוחדים של הימז בגלל נדירותו של הזן, ולכן על בית המשפט לחקור לעומק כל מקרה של ימז העובר על החוק, ולנסות ללמוד את טבעו ומניעיו לפני שהוא גוזר את דינו. חוק הימזים נכתב לפני שמונים שנה ולא שונה מאז. כפי שאתם יודעים, הוא חוקק בעקבות התרמית הגדולה של ימז  אלברט לוק, אשר באמצעות שלוש זהויותיו, הונה עשרות בני אדם וחברות וגרף מיליוני דולרים לכיסו. מאז רואה החוק בשינוי זהות פומבית של ימז, התחזות, ותוחם את העונש לשלושה חודשים עד חמש שנים, על פי חומרת הנזק שנגרם. בית המשפט המחוזי התייחס בחומרה רבה למעשיה של הגברת אייבילון, בין היתר בגלל היותה עורכת דין, וגזר עליה את העונש המירבי. ברצוננו כאן לבוא ולטעון שלגברת אייבילון לא הייתה כל כוונה פלילית, היא לא גרמה כל נזק ולכן ודאי שאין להחמיר בענשה. אבקש לנצל בימה מכובדת זו ולהעלות ספקות באשר לקביעה שהשתנות של ימז היא התחזות. אבקש לשפוך מעט יותר אור על טבעם של הימזים ואולי לגרום למחוקק לשקול שוב את קביעותיו. אנו חייבים להם זאת. ברשותכם אצטט מסעיף א' כמה שורות הממחישות את גישת המחוקק…. ישויות….לראשונה ב-2095…" סימור רפרף על הדף שהחזיק מול עיניו ומלמל לעצמו עד שהגיע לפסקה שחיפש  וקרא בהדגשה "הנה בבקשה: 'המחוקק מודע לכך שישויות שאינן אנושיות במלואן, אינן אחריות במאום למטען הגנטי הטבוע בהן, והוא תולדה בלעדית של ניסויים בלתי מבוקרים בגנום האנושי שהתבצעו בידי בני אנוש. על החברה האנושית לנסות להבין ולקבל את השונות הטבועה בהן ולא להגבילה אלא אם נמצא שהיא מאיימת על מבנה החברה האנושית' סוף ציטוט". סימור הרים את עיניו וחזר לאט ובדרמטיות "להבין ולקבל, כבודכם. ברצוננו להמחיש לבית המשפט שהחלפת זהות של ימז אינה התחזות ואין לדון אותה ככזאת. כן אנו טוענים שהגברת אייבילון אינה עונה להגדרות הידועות לנו לגבי ימז ולכן אין לפסוק חד משמעית שהשתנותה לגמרי רצונית. וכן, שאם מאמצים כללים מתאימים, אין סיבה שהתנהגותו של ימז על פי טבעו תאיים על מבנה החברה האנושית." סימור עצר לרגע והעריך את השפעת דבריו ואז המשיך "אנחנו מבקשים לקיים את הנחיית בית הדין העליון ולהתנהל ביעילות ולהזמין ללא דיחוי את העדה הראשונה מבין השלושה שנזמן לכאן. הגברת אמנואלה אייבילון מוזמנת לדוכן". אמנואלה קמה ממקומה וצעדה בקלילות וגמישות אל דוכן העדים. סימור עדיין הוקסם מהליכתה הכעין מרחפת ועקב אחריה עד שהתיישבה. הוא הביט בפניה החלקות מקמט למרות שהתקרבה לגיל חמישים. עורה היה שחום ומתוח על לחייה הגבוהות ושפתיה המלאות עמדו בניגוד לאפה הדק. אמנואלה אכן כבשה אותו ושנים רבות קיווה שתחוש ברגשותיו כלפיה. מאחר ולא זכה לכל סימן של עידוד מצידה וחשש לאבד את ידידותה, לא אמר דבר. הוא העריך את שכלה החריף וישרה והסתפק בקרבתה כעמיתה במשרד בה עבדו שניהם כשותפים.
"גברת אייבילון" פנה אליה.
"אמנואלה" הגיבה במהירות בהבלחה של חיוך קצר.
הוא הנהן והחזיר לה חיוך. "אמנואלה, ספרי בבקשה לבית המשפט מתי גילית לראשונה שאת ימז."
"הבנתי שאני ימז רק בגיל 14. זה קרה כשהורי סיפרו לי, לאחר שחזרתי לזהותי הראשית, שבמשך כמה שבועות הייתי מישהי אחרת. הם קמו בוקר אחד ומצאו ילדה בת חמש, קלייר, במיטה שלי. עד גיל 14 לא היכרתי את המושג. אחרי שערכו לי בדיקות מקיפות, בליווי של פסיכולוג כמובן, הגעתי להבנה שאני ימז." אמנואלה דיברה בשטף בפנים חתומות .
הם שיננו את הטקסט פעמים רבות וסימור חזר וביקש ממנה שתשדר רגש, שתפנה לליבותיהם של השופטים שכן היא העומדת למשפט ואין צורך בקישוריה המילוליים. בשביל זה יש לה אותו. הוא קיווה שלא תחזור להרגליה הישנים מבלי משים.
"האם השתנית לראשונה בגיל 14?"
"לא, אבל רק כשהובהר לי שאני ימז הבנתי שבגיל ארבע השתניתי בפעם הראשונה. מאז הפכתי כמה פעמים לקרוּג מבלי להבין מה עובר עלי בעצם."
"אבל איך הפכת לזהות אחרת מבלי לדעת? הוריך לא גילו את קרוג במיטתך בגיל ארבע?
"ההשתנות לקרוג עוברת עלי בתוך דקות ספורות ולאחר כמה שעות אני חוזרת להיות אמנואלה .הפכתי לקרוג בפעם הראשונה בחצר גן הילדים. הגננות כלל לא שמו לב שנעלמתי. חזרתי לפני שהמטפלת באה לאסוף אותי".
סימור פנה לשופטים. "רבותי המכובדים. העובדה שהגברת אייבילון השתנתה בינקותה, הרבה לפני גיל ההתבגרות, מוכיחה שהיא אינה עונה להגדרות המוכרות של ימז. על פי הספרות, לא ידוע על ימז שהשתנה לפני גיל 11. ברור לגמרי שמרשתי לא יכלה להיות מודעת או לשלוט על השתנותה בהיותה בת ארבע או בשנות הילדות הבאות. אני מבקש לפתוח את ההגדרה של הימז ולהאיר אותה באור חדש."
הוא הסב את פניו אל אמנואלה ואמר בשקט "נסי כמיטב יכולתך לתאר את הקשרים בין זהותיך השונות. אולי תתרכזי בקלייר, שהרי הואשמת בניהול חיים גלויים כקלייר ועל כך הורשעת."
אמנואלה היססה לרגע, כמארגנת את מחשבותיה ופתחה "קְרוּג וקלייר היו חלק ממני מאז ומתמיד. קשה להסביר זאת לאדם אבל אני חושבת שהדימוי הכי קרוב הוא ידיד נפש. אני מכירה אותם, הם יקרים לי מאוד, אבל אני לא הם. אני יודעת את מה שהם יודעים אבל באופן של סיפור שסופר לי. כאילו שהם התוודו לפני בפירוט אבל אני לא חשה את מה שהם חשים. אני מזדהה איתם, חיה את חייהם כאילו שהם סרט אבל הם אישיות אחרת. מבחינה מדעית ההסבר הוא שהסינפסות של הניירונים בהם שמור מאגר הזכרונות של הזהות…"
שיעול מאולץ של סימור קטע את שטף דיבורה. זה היה הסימן המוסכם ביניהם שהיא סוטה לכיוונים לא רלוונטיים. "טוב. מה שרציתי לומר" המשיכה "זה שאם כי מעולם לא פגשתי במציאות את קלייר ואת קרוג אני קשורה אליהם מאוד. הם מתקיימים במין מימד אחר בתוכי ואנחנו נפגשים לעיתים קרובות בחלומות." פניה התרככו לפתע והיא שקעה בהרהורים. "קלייר למשל" אמרה ברכות "היא כמו אחותי הקטנה. היא כל כך שונה ממני אבל אנחנו מאוד מחוברות. היא נשמה טובה, עליזה ומלאת חום. היא קצת חולמנית לפעמים וקצת נאיבית… נהגתי להשאיר לה פתקים עם הסברים על דברים שהתקשתה להבין… אני זוכרת" חייכה לעצמה "שכתבתי לה הסבר ארוך, עם שרטוטים, על מדינת חוק ומהות הדמוקרטיה. היא כבר הייתה בת שלוש עשרה או ארבע עשרה ולמדה אזרחות. אחרי כמה ימים מצאתי בפתק התשובה שלה נאום מפורט ובו כתבה שהיא לא מבינה למה צריך כל כך הרבה אנשים כדי לשמור על בני האדם ישתנהגו כהלכה. למה צריך משטרה ובתי משפט ובתי סוהר, כשפשוט צריך להסביר להם שלכולם יהיה יותר טוב אם כל אחד יתנהג בסדר. אין הגיון שזה לא יעבוד כשברור שזה לטובת הכלל.  בכלל, העולם נראה לה תמיד נורא פשוט, וכל האנשים, חוץ ממנה, באים ומסבכים אותו.". דוק כיסה את עיניה של אמנואלה וסימור היה שבע רצון. הוא הביט לעברה ושאל "האם תוכלי להסביר לבית המשפט מדוע החלטת להפוך לקלייר, לחיות מעל שנה תחת זהותה ואפילו לפנות למשרד הפנים ולבקש שיכירו בה כאזרחית, בעוד שאת מודעת לכך שהתחזות אינה חוקית?"
"אין זאת התחזות בשום אופן" הגיבה אמנואלה מיד "קלייר היא אישיות נפרדת ויש לה זכות קיום. זה שבני אדם אינם יכולים להתקיים בכמה זהויות אינה מצדיקה את האיסור שהם כופים עלינו. הם מחניקים את הזהויות הנוספות שיש בנו, הם אינם מרשים לנו לבטא את תכונותינו הטבעיות, וזה לא צודק. תארו לכם שרוב בני האדם היו עיוורים ולכן היו קושרים את עיניהם של כל הרואים ואוסרים עליהם להסיר את הכיסוי. האם זהו צדק? האם צריך להרשיע אדם שמסוגל לראות על כך שעבר על חוק שניסחו עיוורים?"
סימור שוב כחכח בגרונו כדי להפסיקה והיקשה "בבקשה אמנואלה, הסבירי לבית המשפט, מדוע החלטת לחיות כקלייר, סליחה, לפנות את מקומך לקלייר?"
"הייתי חייבת. זה היה מדי חשוב לה. האומללות שלה לא נתנה לי מנוח. קלייר התקרבה לגיל שלושים ושתיים. היא הרגישה צורך חזק להגשים את עצמה ולהפוך לאם."
רחש נשמע באולם כאילו הצופים עצרו את נשימתם לרגע ואז כולם נשפו אויר בבת אחת. סימור בחן את הבעות הפנים של השופטים והחליט, טקטית, לסיים את החקירה בשלב זה ולהעביר את העדה למשיב.
"הגברת אייבילון" פנה אליה התובע הראשי ג'ונס, פרקליט מנוסה וחריף, הידוע בשאלותיו הבוטות. "הרשי לי לסכם את דבריך לפי מיטב הבנתי. אני רואה לפני אישה קרייריסטית, שהקדישה את כל חייה לעבודתה. לפתע היא מבינה שהיא 'פספסה את הרכבת'. היא מתקרבת לגיל חמישים והשעון הביולוגי חרץ את דינה. היא אינה יכולה ללדת עוד. הפתרון – החלפת זהות. כמה פשוט. לא בסתר, בצנעה, כמו שנוהגים ימזים אחרים אני משער, אלא בצורה גלויה, תוך רמיסה גסה של החוק. היא הופכת לאישה צעירה בעשרים שנה כדי לממש את מה שלא השכילה לעשות כשעדיין הייתה בידיה האפשרות."
אמנואלה הביטה בו בצינה וענתה בשקט "לצערי מיטב הבנתך אינה מספקת. אני, אמנואלה, לא זקוקה לילד. את בחירותי עשיתי בצורה מודעת. בשום אופן לא הייתי גורמת עוול לילד ומגדלת אותו. אין בי את התכונות הדרושות. לא הייתי רוצה שבני או ביתי יגדלו כמוני, בבדידות וניכור, עם שני הורים עסוקים, בבית קר ושומם מבחינה רגשית. חוץ מזה, לא איחרתי את הרכבת. עובדה לא ידועה, אולי, היא שהימזים מתבגרים ביחס ישר לקיומם הפיסי. את השנים מאז לידתי חלקתי עם קלייר ועם קרוג, ולכן מבחינה ביולוגית אני עדיין לא בת ארבעים ואין לי שום בעיה להביא ילד לעולם."
סימור עקב אחריה מודאג. הוא החליק על שערו הבהיר הדליל באצבעותיו הארוכות , ואז יישר את משקפי הראיה העגולות שלו כפי שנהג לעשות תמיד בעת מצוקה. רק שלא תגזים בקשיחותה, הרהר ושקל אם להשתעל.
"זאת קלייר שרצתה ילד" המשיכה וקולה התרכך "היא ערגה לתינוק, וגם לבן זוג, לאהוב. היא אשת משפחה, קלייר, כולה רוך ורגש, ולא יכולתי למנוע זאת ממנה. ואז היא הכירה את ז'ק וסיפרה לו את האמת על עצמה. אני זוכרת שהוא אמר לה…" אמנואלה הרהרה רגע ואז ציטטה "קלייר אהובה, טוב לי יום איתך מנצח בלעדייך. אסתפק בזמן שיוקצב לנו ביחד ואעריך כל רגע איתך פי מאה יותר." קולה נחנק מעט כשדברה.

כשהם עזבו יחד את בית המשפט אמר סימור "היית מצויינת. השופטים היו מרותקים אליך. ראיתי הזדהות אמיתית בעיניהם. אני חושב שקלייר מתחילה להשפיע עליך" חייך. היא הנהנה וחייכה גם היא ."כנראה. וגם…היא חסרה לי. הגעגועים אליה הופכים אותי ליותר רגשנית, אני חושבת. אולי הלילה ניפגש." אמרה וצחקה חרש. שנות הילדות נטולות האהבה גמלו אותה כמעט לגמרי מהצורך בחום אנושי. היו לה כמה מאהבים בחייה והמפגשים איתם היו סוערים אבל תכליתיים, ללא התרפקויות או שיחות נפש. המאהב הנוכחי היה רופא בכיר, נשוי, והם נהגו להיפגש אחת לשבועיים. את מעט הרוך שהיה בה הקדישה לנשמותיה התאומות, ולהן בלבד.

היום השני של המשפט נפתח בעשר בבוקר, וכמו בראשון, האולם היה מלא וגדוש. אמנואלה לבשה הפעם שמלת כותנה רחבה בצבע תכלת, כאילו היא מתכננת נסיעה לחוף ים כלשהו מיד אחרי המשפט. סימור פתח ללא שהיות. "אבקש לזמן עד נוסף. לצערי, בגלל מגבלות טכניות, העדה מתעכבת ותוכל להופיע רק בעוד כמחצית השעה. ברצוני לגשת אל השופטים הנכבדים ולהבהיר את כוונתי". סימור ניגש אל דוכן הדיינים ואמר משהו בלחש. השופטים הקשיבו לו במבט של תמיהה והשופטת גליק שאלה האם חצי שעה תספיק. סימור הבטיח שכן והמזכירה הכריזה על שלושים דקות הפסקה. לאט לאט נעלם השקט ששרר באולם. המתח רפה ושיחות החלו לקלוח בנחת בין ספסלי הצופים. לפתע קראה מישהי "אוי! אדוני, מר עורך דין, תסתכל. משהו קורה לאמנואלה. היא התעלפה והיא רועדת! "בתוך המלמולים הנרגשים עלה קולו השלו של סימור "הכל בסדר. אין מה לדאוג. אמנואלה הסכימה להשתנות בבית המשפט, לעיניכם, כדי שנדע יותר מה זה ימז. היא תהפוך להיות קלייר תוך עשרים דקות."

אמנואלה ישבה חיוורת ורועדת על הספסל ליד סימור, כשגווה שעון על השולחן לפניה ועיניה עצומות. פתאום התחילו גופה ופניה להתעוות, שערה התארך בהדרגה והבהיר ותלתלים שהלכו והצהיבו כיסו את פניה. היא רטטה בקצב גובר וגניחות קטנות עלו מתוך רעמת השיער הבלונדיני. אחרי כעשר דקות הרעד נרגע, הגוף של אמנואלה דמם. הוא נראה אחר עכשיו. הזרועות היו קצרות יותר ומלאות וגון עורן בהיר. נדמה היה שגווה התעגל ואכלס כמעט את כל השמלה. זמן ארוך הגוף המקופל מעל השולחן שכב ללא תנועה ואז הוא החל להתרומם לאט. קלייר הזדקפה בכיסאה וסרקה את שערה המתולתל באצבעותיה. פניה היו עגולות ויפות ועורה לבן וורוד כמו אפרסק. עיניה הגדולות, הכחולות הביטו סביבה כמנסה להבין מה היא עושה כאן בעצם ואז כמו נזכרת, פנתה לסימור והמתינה. "אבקש מהגברת קלייר לעלות לדוכן העדים" חייך סימור.
קלייר הייתה נמוכת קומה, בעלת גזרה מלאה  וחזה נדיב. היא התיישבה מאחורי הדוכן וסקרה את הצופים כמחפשת. כעבור כמה שניות מבטה התקבע בנקודה מסויימת והיא חייכה. שתי גומות פרחו בלחייה.
"גברת קלייר, ספרי לנו בקצרה, על חייך. לא כל יום מזדמן לכולנו לפגוש ימז, בעצם זהות נוספת של ימז. אני בטוח שכולנו משתוקקים ללמוד יותר על דרך חייכם".
"אתה מטיל עלי אחריות גדולה" צחקקה קלייר "אם אתה מבקש הרצאה מלמדת ומסודרת כדאי יותר לדבר עם אמנואלה, אבל אנסה. הזכרון הראשון שלי הוא כשהתגשמתי בפעם הראשונה. הייתי גם קודם איפה שהוא, אני בטוחה, אבל אני זוכרת את הכל יותר כמו חלום. כשראיתי את הורי בבוקר, והם היו מופתעים, אבל ממש מופתעים, ידעתי מי הם. זכרתי אותם, אבל זה בכל זאת הרגיש כאילו אני רואה אותם בפעם הראשונה. אחר כך הופעתי לסירוגין, אתם יודעים. אמנואלה הרי הסבירה לכם איך זה עובד. למדתי בבית עם מורה פרטית ואחר כך, בגיל מאוחר יותר, דרך האינטרנט. אמנואלה הייתה מפקחת על ההתקדמות שלי. היא הייתה קצת קשוחה ודרשה הרבה אבל בזכותה גמרתי תואר בספרות. כלומר נרשמתי בשם של אמנואלה, כי לא הייתה לי ברירה, אבל התואר הוא שלי. בטח התפלאו בפקולטה לספרות מה פתאום עורכת דין רצינית ומוצלחת משתעשעת לה בכתיבת סיפורי ילדים. יש לי בלוג, אגב. מה אתם רוצים לדעת? שאגיע לעיקר, למה החלטתי שאני רוצה להירשם כאזרחית? אני זאת שהלכה לבקש תעודת זהות, אתם מבינים. זה בגלל בלה. אין לי בעיה שהתואר שלי ירשם על השם של אמנואלה אבל בלה היא שלי." מבטה של קלייר שוב נדד אל ספסלי הצופים ושוב אל סימור. "האם אני יכולה בבקשה לרדת לכמה דקות מהדוכן ולגשת לשם?" פנתה קלייר לסימור ואז לשופטים. הרשות ניתנה לה וקלייר מיהרה לגשת לכיוון השורה השניה משמאל. גבר צעיר, שישב בקצה השורה ותינוקת על ברכיו, נעמד ויצא אל המעבר. קלייר הטילה את עצמה אל הצד הפנוי של חיקו, כשהיא מחבקת את שניהם בזרועותיה. התינוקת, שנראתה כמו בובה חיה, מלמלה "מ-מ-מ" והושיטה אליה את ידיה הקטנות. היא הייתה מתוקה באופן קיצוני ודמתה מאוד לאימה. רעש של קינוחי אף נשמע מכיוון הקהל וממחטות נייר הוצמדו לעיניים. קלייר לחשה ברוך "בלה מתוקה שלי. אמא עוד מעט חוזרת." וחזרה והתנפלה על בעלה וביתה ונשקה להם שוב ושוב. היא התנתקה לבסוף ממשפחתה אבל בלה לא הסכימה ופצחה בצרחות. ז'ק נאלץ לעזוב את האולם וקלייר הביטה אחריהם בערגה. היא פנתה לאחת הנשים על ספסל לידה ושאלה בקול כבוש "אפשר?" הגברת מיהרה ושלפה עבורה ממחטת נייר נקייה וקלייר הודתה לה ונגבה את לחייה ועפעפיה כל הדרך חזרה לדוכן.
"אחרי כל ההתרגשות" המשיך סימור בחיוך, אבל גם עיניו היו לחות "האם תוכלי לספר על חייך אחרי שהיכרת את ז'ק."
קלייר נאנחה ומחטה את אפה "זה לא פשוט העניין הזה, בייחוד אחרי שגדלתי והבנתי שאפשר אחרת. שאנחנו החריגים. שבני אדם רגילים לא צריכים להיעלם פתאום לתקופה… טוב, אחרי שהכרתי את ז'ק שלי, והתאהבתי באופן נואש, החלטתי לספר לו את האמת. לקחתי את הסיכון שהוא לא ירצה לראות אותי יותר לעולם אבל לא הייתה לי ברירה…זה לא היה קל בהתחלה. הוא לקח את זה קשה, אבל בסוף הוא החליט ואתם יודעים כבר מה הוא אמר. ז'ק פגש את אמנואלה והם דיברו ארוכות. כפי שאתם מבינים, היא הסכימה להיעלם לכל חודשי ההיריון שלי. אין שום אפשרות לגדל ילד בבטן ופתאום לא להיות. אמנואלה יצאה לשנת חופשה וסיפרה לכולם שהיא נוסעת למקום אקזוטי. לפעמים נאלצתי לענות במקומה למיילים. למזלי נכנסתי להיריון ממש מהר ויכולתי לבלות עם בלה שלי כמעט שלושה חודשים מלאים. מה עוד אתם רוצים לדעת?"

סימור הותיר את קלייר, בחוסר רצון, לחסדיו של עורך דין ג'ונס, לחקירה נגדית. הוא אכן תקף ללא שהיות "הגברת אמנואלה/קלייר, החלטת שברצונך להביא ילד לעולם מבלי לעצור רגע ולחשוב על טובת הילד. מה גורל ילד כזה שגדל עם אם שמשתנה לסירוגין, שנעלמת ומופיעה שוב בצורה אחרת, ושוב נעלמת ושוב חוזרת. אילו ילדים יגדלו בצורה כזו? אם מעשה כזה – הולדה של ילד על ידי ישות שאינה לגמרי אנושית, ושאין לדעת אילו גנים היא תוריש לו… אם מעשה כזה אינו פגיעה במבנה החברה האנושית, הרי שאיני יודע מה כן."
קלייר הביטה בו בעיניים פעורות, בחוסר הבנה גמור למה הוא מצפה ממנה, ואז סימור התפרץ. הוא הביע התנגדות נזעמת לדברי ג'ונס ."נראה לי שעו"ד ג'ונס לקח על עצמו את תפקיד התובע, השופט והתליין" תקף בציניות. "הרי לא שאל את העדה ולו שאלה אחת אלא פתח בנאום סיכום בעוד שהמשפט עדיין בעיצומו". השופטים הסכימו עם דעתו וביקשו מהמזכירה למחוק את דבריו של ג'ונס מהפרוטוקול.

ביום השלישי למשפט, כשאמנואלה נכנסה עם שמלת השק התכולה לאולם, הקהל פרץ במחיאות כפיים. מזכירת בית הדין היסתה אותם בכעס ונזפה בהם על שאינם מכבדים את המקום בו הם נמצאים ואת המעמד. סימור פתח בנאום קצר. "על מנת להשלים את הפאזל המורכב ששמו ימז, עלי לקרוא לדוכן העדים את הצלע השלישית, הרי הוא קרוג. חשוב לי להמחיש לכבוד השופטים ולכלל האנושות, עד כמה עצוב ונוגע ללב הוא גורלם של אותן ישויות אליהן אנחנו ממהרים להפנות אצבע מאשימה. כדי שקרוג יוכל להצטרף אלינו אבקש הפסקה של עשר דקות. זה יספיק. אני מבקש מהקהל להישאר רגוע. שום רע לא יאונה לאיש וחשוב מאוד לשמור על קור רוח ושקט על מנת שנוכל להקשיב לקרוג."
המתח ניכר באויר כשאמנואלה עצמה את עיניה והרכינה את ראשה אל חזה. היא החלה לרעוד וככל שהרעד גבר היא התכווצה והלכה עד שראשה נעלם מאחורי הדלפק. לחשושים מודאגים עברו בקהל. אנשים ניסו לנחש אם היצור שיתגלה יהיה גמד מעוות או אולי חיית טרף. רעש של ניעור נשמע מתחת הדלפק ונקישות טפרים על מרצפות האבן. מהרצפה עלה והתרומם גוף שחור כפחם ובאיטיות הזדקף. מכיוון שלא ידעו למה לצפות היה קשה להבין מה עומד במרכז האולם. רק כשהיצור התנער שוב, ופיזר סביב כמה נוצות שחורות, התגבשה ההכרה שזהו עוף גדול, גדול מאוד. גבהו היה כמטר וחצי, ולנוצותיו היה ברק מתכתי כחול כשאור נפל עליהן. מקורו היה ארוך ומוטה מטה. הוא נראה כהכלאה בין פינגווין, מַרַבּוּ ועורב וכולו הביע עגמומיות ועצב. הוא סקר את הנעשה סביבו וכשהתעשת החל לצעוד ברגליו הדקות לעבר הדוכן.

למרות שסימור ראה אותו פעם אחת בעבר מראהו העביר בו צמרמורת. הקהל הנדהם נדם אבל בחורה צעירה, שהחזיון העביר בה חלחלה, לא הצליחה להבליג. היא התרוממה בצעקה של "אמא'לה" וניסתה להגיע לפתח היציאה תוך שהיא מפילה ברעש, על צידו, תיק עור כבד עם חישוקי מתכת שעמד שעון על שורת הספסלים. קרוג נחרד, פרש כנפיים ענקיות והמריא לעבר התקרה הגבוהה. נוצות שחורות נפוצו באוויר. הן ריחפו ונשרו כמו פיסות נייר שרוף על הצופים המבוהלים. כמה מהאנשים עזבו את מקומותיהם במהירות ונמלטו לעבר הדלתות. קרוג מצא לו אחיזה על כן של פרוז'קטור מתכת, אחד מכמה, שהיה מחובר לתקרה. מוט הברזל התנדנד ולא צלח לשאת את כובד המשקל שנחת עליו ולכן קרוג נופף בכנפיו והמשיך לדאות ולהקיף את מרומי האולם. סימור פנה בבהילות למזכירת בית הדין וביקש ממנה לרסן את הנוכחים. הוא החליף כמה מילים עם השומר שעמד בכניסה לאולם וזה הינהן ועזב את המקום. מזכירת בית הדין הרעימה בקולה לעבר הקהל והודיעה שמי שמבקש לצאת שימהר ויעשה זאת ואילו האחרים, שיחזרו למקומם וישמרו על הסדר והשקט. סימור פנה אל העוף שחג מעליו. "קרוג, בבקשה, רד בחזרה. אני מצטער על המהומה. אני יודע שאתה רגיש לרעש. זה היה רק תיק שנפל. בבקשה רד לדוכן. אנחנו מבקשים לשמוע את הסיפור שלך". בינתיים השומר חזר עם שקית ניילון והגיש אותה לסימור. סימור שלף מתוכה נתח בשר קטן והושיט אותה לעבר התקרה. "קרוג, בבקשה. קח. " שידל אותו "יש כאן משהו שאתה אוהב. בוא הנה. זה בשבילך. הינה". העוף הגדול שט לו במעגלים והנמיך לאט את מעופו עד שהיה די קרוב כדי לאחוז במקורו את המנחה שהושיט לו סימור. הוא הרים את ראשו מעלה והנתח גלש במורד גרונו. הבשר הרגיע את חרדתו ובסופו של דבר נחת מאחורי הדוכן ונעמד על הכיסא.
סימור דיבר בנימה מפצירה ופייסנית. "בבקשה קרוג, ספר לנו. מה אתה זוכר מהחיים שלך?"
קרוג הרכין את ראשו, ובמקורו הארוך נראה שוב כהתגלמות העצב ונכאות הרוח. "אני זוכר את הפעם הראשונה שהגעתי" חרק בקול צרוד. "מצאתי את עצמי באמצע חצר והמון ילדים התרוצצו סביבי. פחדתי שידרכו עלי. הייתי קטן, גוזל עדיין, ורצתי להתחבא בין השיחים. לא זזתי עד שהילדים נכנסו חזרה לחדר. מתוך השיחים השגחתי כל הזמן על השמלה והלבנים של אמנואלה שנחו בפינת החצר, וחשבתי שאני צריך להחביא אותם איתי כי היא תזדקק להם אחר כך. זה מה שאני זוכר מהפעם הראשונה… אחר כך אמנואלה הייתה יוצאת בכוונה לחורשה ליד הבית. היא הרגישה מתי אני רוצה להיות וידעה ששם מתאים לי יותר. בחורשה למדתי לעוף. אני זוכר את הפעם ההיא שהצלחתי להמריא עד הענפים הכי גבוהים, להביט מסביב על ים של צמרות ירוקות ואז באה רוח ונשאה אותי איתה למעלה…" הוא השתתק כנזכר ועצם את עיניו.  "כן, אז הייתי מאושר" המשיך "ואמנואלה…היא אהבה אותי אז וגם היא הרגישה מאושרת. כשהיינו נפגשים בחלומות היא קראה לי "קרוב גוזל." הייתי באמת הדבר הכי קרוב אליה… הייתי מופיע לעיתים קרובות, הייתי עף אל השדות מסביב והגעתי אפילו עד האגם הגדול. בלילה היינו מדברים על מה שראיתי. היא ידעה כל מה שעבר עלי וזאת הייתה הרגשה נהדרת. פעם אחת, כשעפתי מעל שדה, שמעתי בום חזק ומשהו שרט לי את הבטן. בקושי הגעתי חזרה הביתה. אמנואלה אמרה שמישהו כנראה ירה לכיוון שלי ולא הרשתה לי עוד להתרחק. בתקופה ההיא התחלתי להבין שאני אחר". קרוג השתתק ועמד כך בראש מורכן מבלי אומר.
סימור שידל אותו בשקט "ספר לנו, מי נתן לך את השם קרוג, איך החיים שלך עוברים עליך? מה אתה מרגיש?" קרוג הרים את ראשו ועיניו כאילו הוארו "את השם קרוג נתנה לי קלייר. היא חשבה שקרוב גוזל זה שם ארוך מדי. כשקלייר הופיעה איבדתי קצת את אמנואלה אבל הרווחתי הרבה את קלייר. אמנואלה הייתה ילדה מקסימה, מתוקה ובודדה. נאחזנו אחד בשני. אחרי שירו בי אמנואלה הפכה פחות לקרוג. רק כשהייתי מנקר אותה במצפון בלילה, שוב ושוב, היא הואילה לצאת לחורשה. כשקלייר הופיעה, אמנואלה העדיפה להפוך לקלייר במקום אלי, אבל קלייר הבינה לנפשי והייתה משחררת אותי לחופשי מעת לעת, בערבים יפים של קיץ. " קרוג נאנח ושוב הרכין את מקורו. דמעה התגלגלה לארכו וטפטפה על הארץ. "אני מתגעגע לזמנים ההם, כשהיינו רק שלושתנו, האחד בשביל השני, כשלא ידעתי עד כמה אני יחיד בעולם ובודד. אין עוד אחד כמוני, אין עוד אחת כמוני. לעולם לא תהיה לי אהובה. גם את ידידות הנפש שלי אני לא יכול לפגוש, לחבק, אלא רק בחלום." הוא השתתק ונשמע כאילו הוא בולע דמעות ואז המשיך "הן יודעות… הן מרגישות כמה עצוב להיות קרוג והן בוחרות לא להיות. אני כבר כמעט ולא קיים". אישה מהקהל קמה ממקומה בחריקת ספסל ויצאה מהאולם בקולות יפחה. סימור הושיט לדמות היגון נתח בשר נוסף וקרוג בלע אותו בהינף מקור. "האם אתה מוכן בבקשה להחזיר אלינו את אמנואלה?" לחש סימור. קרוג ירד מהכיסא ופסע לאט אל הספסל שמתחתיו הייתה מוטלת בערמה קמוטה שמלת הכותנה הרחבה בצבע תכלת.

נאומי הסיכום נישאו בצהרי אותו יום. עורך הדין ג'ונס הרים על נס את חשיבותו של הסדר הקיים. הוא חזר והדגיש את הכאוס העלול להיווצר אם לאנשים יהיו זהויות מקבילות, לא יהיה ברור מי ההורה, מי בן הזוג. משפחה היא מאושיות החברה האנושית ועלינו לשמור עליה במתכונתה המוכרת. המיעוט חייב להתיישר על פי הנורמות של הרוב, מה גם שמדובר על מיעוט זניח בהחלט.

סימור דיבר על הרגישות לשונה, על החשיבות שבפתיחות. "דבריו של ידידי עורך הדין ג'ונס, מזכירים לי נאומים מתקופות קדומות, חשוכות. כבוד בית המשפט ודאי זוכר שרק לפני מאתיים שנה, הרשויות הכירו אך ורק בזוגות הטרוגניים, גבר אחד ואישה אחת. מי חלם אז על המבנים המקובלים היום – משפחות של שלושה וארבעה הורים, בני אותו מין או שלא. למי זה איכפת היום ומה זה משנה. החוקים נועדו לשרת את טובת האדם, ואם צריך לשנות – משנים אותם. כשם שאין בעיה טכנולוגית להתאים את מסדי הנתונים של רישום התושבים למשפחות מרובות הורים, וודאי שאין כל מגבלה להתאים את מבנה הקבצים לרישום ישויות בעלות זהויות מרובות. אין אנו יודעים כמה ימזים מהלכים בינינו כיום כיוון שהם מעדיפים לחיות בצל, בסתר. הם אוכלוסיה מוקעת, נרדפת. ומדוע? הרי אין שום צורך אמיתי להרחיק אותם מהקונצנזוס. אל לנו לשכוח שאנחנו, ורק אנחנו אשמים בשונותם. ואולי, אם נשכיל לקבל אותם כפי שהם ולאמץ אותם אל קירבנו, נגלה שבשונות הזאת גלומים יתרונות, יתרונות גם מעבר לאלה שהתבררו במהלך המשפט." בסיכום דבריו הדגיש סימור עד כמה החוק מיושן ואינו צודק, שיש לשנותו בהקדם ושבית המשפט יכול להקל בענשה של המערערת עד לביטולו כליל, כיוון שלא נגרם נזק לאיש ומעשיה נבעו מכוונות טהורות ואהבת הזולת.
סימור סיים את נאומו הנרגש ושב להתיישב ליד אמנואלה. אגלי זעה קטנים, תוצאה של המאמץ שהשקיע, בצבצו על מצחו הגבוה. אמנואלה קלטה לפתע עד כמה האדם הזה שלידה גייס את מוחו וליבו למענה, ורגש מוזר של קרבה מהולה בהכרת תודה נבט בה. נקבע שפסק הדין יינתן בעוד יומים.

הדיון האחרון נפתח בשעות אחר הצהריים, מול קהל רב וסיקור נרחב של התקשורת. השופט נגרי סיכם בדברים מפורטים ורהוטים את מהלך המשפט. הוא ציין שהדיונים היו רבי ערך ומאלפים. אינפורמציה רבה שלא הייתה נהירה לפני כן, על טיבן של הזהויות השונות השוכנות בישות אחת, עלתה והתבררה. הוא הביע הערכה למערערת שהסכימה לחשוף את פרטיותה לטובת הכלל. לבסוף סיכם ואמר. "השתכנעתי מעבר לכל ספק שזהותן של קלייר ואמנואלה הן נפרדות לחלוטין. כל אחת מהן היא זהות עצמאית ובלתי תלויה המקבלת החלטות משל עצמה על פי שיקולים אישיים משלה. מאחר וקלייר היא זו שפנתה לרשויות על מנת להירשם כאזרחית, אין אמנואלה אחראית במאומה ויש לזכותה מכל אשמה. אי לכך, בית הדין העליון, החליט פה אחד לזכות את המערערת מכל אשמה ולבטל בזאת את פסק דינו של בית הדין המחוזי… אם כך ,יש אולי להאשים את קלייר בעבירה על החוק. האם תוכל הפדרציה לתבוע את קלייר על שעברה על חוק 5974 בכך שפנתה לרשויות בבקשה להירשם? הבעיה הינה שקלייר איננה קיימת. היא אינה אזרחית, אינה תושבת, אינה ישות משפטית בשום מובן ולכן אין אפשרות להאשים אותה בדבר. לסיכום, חוק הימזים חייב לעבור רפורמה רצינית ובית הדין ממליץ למחוקק לבחון אותו ולשנותו על פי מידת הצדק וטובת החברה ".

סימור ואמנואלה חמקו מיציאה צדדית, רחוק מאנשי התקשורת שגדשו את הרחוב. "אני חושבת שלא הודיתי לך כראוי" אמרה אמנואלה ולקחה את ידו בין שתי כפות ידיה. היא הוסיפה ברגש "אני מאוד מעריכה את מה שעשית בשבילי ואת הכישרון הגדול שהוכחת. סימור, אתה ידיד אמת ואני רוצה שתדע שאתה יכול לסמוך עלי בכל מה שתצטרך, לתמיד". היא הביטה לתוך עיניו ואז צחקה במבוכה. "זה ממש לא אני, כל הקטע הזה. בא לך לשתות קפה, אם אתה לא ממהר?"
בשולחן פינתי, באפלולית בית קפה, הם שיחזרו רגעי מפתח במשפט וצחקו בלב קל. "את לא צריכה להפוך לקלייר וללכת ולהשכיב את בלה?" שאל סימור בדאגה בהביטו בשעון. "סיכמתי עם קלייר שהיום אני חוגגת. ז'ק יטפל בה הערב."
אחרי רגע של הרהור היא הוסיפה "חשבתי שאולי אתחיל לבקר את בלה לפעמים. אני דודה שלה, לא? לכל הפחות דודה. זה יהיה קצת כמו להיות עם קלייר בחיים האמיתיים… מה? מה קרה? למה אתה מביט בי ככה?"
סימור הרגיש את נפשו יוצאת אליה. הוא הניח את ידו על ידה ואמר "את יודעת, אמנואלה, הדברים  שז'ק אמר לקלייר, אני מאוד מסכים איתם….יכולתי להגיד את אותן מילים בדיוק….לך."
זאת הייתה אחת הפעמים הנדירות בהן אמנואלה לא ידעה מה לומר. היא ניסתה להגיד דבר מה אבל נותרה אילמת. "את לא צריכה לענות" לחש סימור "לא עכשיו". אמנואלה הנהנה. היא באמת לא יכלה לענות. היא הייתה מופתעת ומבולבלת ורגשותיה לא היו ברורים לה כלל. היא תצטרך לפענח אותם. לכן הפכה את כף ידה לעבר כף ידו המונחת עליה ולחצה אותה בחום.