קטגוריות
פרס עינת 2010

המלאך גבריאל

אנגליה 1870.
אלברט, שהיה נגר עוד מאז שהיה שוליה בגיל 12, החליט לייצר רהיט מאוד מיוחד, מראה, מתנה לחתונת בנו היחיד.
למה מראה ? אחרי התלבטויות רבות החליט, שכול פעם שהבן יסתכל במראה הוא יראה את בבואתו ואת קווי דמיונו לאביו, וכך יזכור את אביו גם כשהוא כבר לא יהיה נוכח בחיים אלו.
אלברט השקיע את כול אהבתו ביצירת הרהיט הזה, כי הוא הרגיש שזה
יהיה הרהיט האחרון בחייו .מהיכן באה התחושה הזאת אלברט לא ידע ,אולי כמו
אביו לפניו הוא ידע להרגיש מתי הגיעו ימיו האחרונים.
נגרות באותם ימים נעשתה ע"י אומנים ואלברט היה המוערך ביותר באומנותו במחוזו .
את מסגרת המראה עשה מעץ אגוז שהתייבש באוויר הפתוח אצלו בחצר במשך עשר שנים.
אלברט בחר באגוז כיוון שהוא היה עץ קשה בעל סיבים נוחים, והוא מצוין לרהיט שיחזיק מעמד שנים רבות.
הגילוף של העץ למסגרת המראה נעשה בעזרת מפסלות ברזל שהוחזקו בידיו המיומנות. מפסלת עם קצה מרובע שסילקה שבבים גסים ואחריה באה מפסלת עם קצה חד לשבבים העדינים.
שבב אחרי שבב נוצרו צורות של פרחים וחיות. לקצה המסגרת גולפו שני פילים שחדקיהם משמשות כמאחזות למראה.
מתחת למסגרת המראה הרכיב אלברט תומך עם מגירה יחידה שהפכה ממראת תליה למראת רהיט שעומדת בפני עצמה.
את קצוות המגירה ניסר בצורת שיני מסור הפוכים שמשתלבים אחד בשני כך שאפילו ללא דבק המגירה שמרה על צורתה המלבנית.
המראה עצמה נחתכה מזכוכית בצורת המסגרת ונלקחה לבלנוי, שהיה אחראי
על ציפוי הדופן האחורית של המראה בכסף כדי ליצור את המשטח המשקף.
בלנוי היה דודו של אלברט מצד אימו. הוא היה אדם זקן שגילו המדויק לא
היה ידוע.
בני משפחת אלברט באותם ימים היו עניים וטרודים בבעיות קיום.
בלנוי הסתכל על התמיסה של הכסף שתשמש לציפוי המראה, והבחין שמשהו בה
לא היה נכון. אולי זה הגוון או אולי הצמיגות? הוא לא ידע להחליט.
היא הייתה מזוהמת במשהו ויפה בצורה יוצאת דופן. היה חבל לזרוק את התמיסה. לכן ציפה בה את המראה. להפתעתו של בלנוי התחברה התמיסה לזכוכית בחוזקה כאילו זה הדבר אליו היא נועדה .
בלנוי אמר לאלברט שיש למראה השתקפות נהדרת ומסר אותה להרכבה בתוך המסגרת.
אלברט הרגיש שמשהו שונה ברהיט הזה ,הוא לא ידע מאיפה בא הרגש הזה אבל הוא היה מאושר.
הסתכל במראה ודמעות ירדו מעיניו ,דמעה ועוד דמעה, כנראה שלא תמיד צריך סיבה כדי לבכות.
המראה שיקפה את אלברט, אבל קרה משהו יוצא דופן.
השיקוף של הרגש השפיע גם על המראה. כאשר דמעות האושר ירדו , המראה
הרגישה אושר. לא כמו גוף דומם אלא בצורה אנושית.
התמיסה, שיצרה את ההשתקפות, השתנתה ברמה האטומית.
היה שינוי וארגון מחדש של המולקולות בצורות מורכבות בעלות יופי סימטרי.
עם כל דמעה שירדה פגע בה אור השמש שנזרק למראה והכיל לא רק את האינפורמציה של המראה, אלא גם את הרגש.
אולי רגשות זה משהו לא ממשי שניתן לכמת אותו, אבל המראה ספגה
את הרגש והשתנתה.
אלברט כיסה את המראה בבד לבן וקשר סרט כחול סביבה.
בצורה זאת היא נמסרה לבנו ג'ון .
ג'ון הכניס את המראה לביתו והחליט לכבד את בקשת אביו לא להסיר את הבד הלבן אלא לאחר מותו (בקשה יוצאת דופן ע"פ דעתו).
שבועיים אחרי החתונה נפטר אלברט.
הבן ג'ון אכול רגשי עצב הסיר את הלוט מהמראה והסתכל.
הוא ראה את הפיתוחים והגילופים שנעשו ע"י אביו.
הוא הסתכל על האושר בפרטים ואת האהבה שהוכנסה ליצירת הרהיט.
ג'ון לעולם לא בכה, גם לא בהלוויית אביו.
הוא הסיט את מבטו מהגילופים והסתכל על בבואתו.
הוא ראה את פניו, אבל עיני אביו השתקפו אליו.
דמעה יחידה התגלגלה לה מתחת לעיני אביו ופגעה ברצפה.
הוא שלח את ידו ונגע בפניו.
לא היה זכר לדמעה.
הוא שלח את ידו ונגע במראה. שביל הדמעה היה רטוב.
ניראה שקרה פה משהו שאף אחד לא יכול להסביר.
המראה הדוממת הצליחה לממש את הרגש ולא רק את ההשתקפות.
ג'ון הרגיש לחץ בחזהו, ובטנו התכווצה. בפעם הראשונה דמעות התחילו
לרדת מעיניו, והוא חש הקלה שבהשלמה.
ההשלמה שבאה מבגרות ומידיעה שזה דרכו של עולם.
אחרי הטלטלה הזאת, שהתרחשה במעמקי נפשו של ג'ון, הוא החליט להחזיר את הבד על המראה.
כך הייתה המראה מכוסה במשך 53 שנה. למעשה היא נשכחה במרתף.
עם הזמן נערמו ספרים שהסתירו אותה עד 1924.
משהו התרחש בזמן הזה במראה. משהו התממש בה , השנים האלה בחושך
נטעו בה תובנה חדשה, שונה: האם ניתן להסביר את מהות הצבעים לאדם עיוור מלידה ? כך לא ניתן לכמת או להמחיש את מהות התובנה של המראה.
המראה חיכתה בסבלנות לרגע שיעבור מחושך לאור.
היו לה יכולות לראות מעבר להווה ולממשי.
היא התחברה להילות שמקיפות את כל היצורים החיים, והילות אלו היו להן תבונות שציר הזמן היה מרוח ומחובר, העבר ההווה והעתיד התחברו זה לזה בקשרי אנרגיות או מה שנקרא גורל.
אולי כדאי כאן להרחיב על הילות.
אדם נולד וחי מוקף הילה שלמה שזזה איתו לכל מקום.
כל מי שניכנס להילה זו מרגיש התעלות. הילה זו מכילה את כל עולמו של האדם בצורה דומה לכך שאישה נולדת עם מספר מסוים של ביציות שמייצגים את כל צאצאיה לעתיד. כמו ביציות הלידה המקושרות לעתיד בקו כמותי, כך ההילה מכילה את העבר והעתיד בקו כמותי.
קו זה הוא קו הבחירה החופשית שם אדם. יש לו אפשרות להגדיל את ההילה
ולהתקרב לאלוהי או להקטין את ההילה ולקרוס.
הקו הכמותי הוא קו הגורל שבו אדם צריך ללכת כדי להגיע לאלוהי.
המראה יכלה לראות את הקו הכמותי הזה.
את הקו שאדם צריך ללכת בו כדי להגשים את עצמו וכך להתקרב לאלוהי.

בשנה זו נכנסה משפחה חדשה לבית. שרה ומיכאל. זוג צעיר ללא ילדים שהחליטו לקנות בית ישן עם פוטנציאל. הם רצו לשפץ את הבית ולרהט אותו ע"פ דמיונם .
היה יום נעים עם משבי רוח .שרה החליטה לרדת למרתף כדי לעשות סדר ולמיין את הדברים שצריך לזרוק.
במבט ראשון היא לא ראתה את המראה אלא ערימת ספרים ישנים שמאחריהם נתלה בד מאובק. שרה התחילה למיין את הספרים מה להשאיר ומה לזרוק, אבל משהו אחר משך את תשומת ליבה.
הבד המאובק משך אותה כמו מגנט.
משיכה דומה לזו הרגישה לבעלה בפעם הראשונה שהיא ראתה אותו.
בנחישות ובמרץ פינתה את הספרים. רגע לפני שהיא הסירה את הבד מהמראה
נעצר הזמן.
שרה הייתה עקרה.
בגיל 18 נכנסה להריון לא מתוכנן ובגלל לחצה של המשפחה היא נשברה והתמוטטה נפשית, ובניגוד לאינטואיציה שלה ביצעה הפלה. הפעולה הסתבכה והתוצאה הטרגית של החלטה אומללה זו הייתה שהרופאים אמרו שלעולם לא תוכל להביא ילדים לעולם. שרה לעולם לא השלימה עם הגורל ההפכפך הזה, והאשימה את עצמה בטעות זו.
כאישה מאמינה היא קיבלה את זה. היא הרגישה שזה דרכו של אלוהים: שכר ועונש.
הבד ירד.
שרה שאפה אוויר מלוא ריאותיה בפעם הראשונה מזה שנים.
הנשימה הייתה עמוקה והתפשטה בכל גופה. אוויר צלול בריח הדרים מילא את גופה.
שרה הסתכלה על עצמה במראה. פניה זהרו ועיניה נצצו והשלימו את הבבואה שלה במראה. חיוך אמיתי ושלם וצחוק שבא ממעמקי הנפש הפצועה נישמע בחדר.
מאז בשורת איוב של הרופאים שרה לא הסתכלה על ביטנה.
זה היה כרוך בסבל רב, והיא רצתה להימנע ממנו. עתה קרה משהו לא מוסבר לגופה. היא הרימה את חולצתה והשפילה את מבטה.
הסתכלה בבטנה הצנומה, אחר כך הסתכלה במראה על בטנה. באזור הרחם ראתה ניצוץ של אור, ניצוץ של חיים.

שרה התמוטטה .

בשניות הקצרות שהייתה מחוסרת הכרה היה לה חיזיון. המראה עם הבבואה שלה נעלמה ובתוך מסגרת העץ המגולפת ניצבה דמות עשויה מקווים של אור.
הדמות דיברה או יותר נכון הקרינה את דיבורה לתוך התודעה שלה.
המלאך גבריאל הופיע בחזיון של שרה .
שרה הייתה אישה ישרה ותמימה, שתמיד בכל צמתי חייה לקחה את הדרך הנכונה
ללא היסוס ,האור מסביב לפיו של המלאך שינה צורה. המלאך דיבר :
אלוהים לא קשור לסבלם של האנשים, אלוהים זה הדמעות שיורדות מכל סבל וסבל. אלוהים סובל את סבלם של בני האדם כאילו סבל זה נגרם לו.
למרות מה שחושבים המאמינים כוחו של אלוהים מוגבל, אורו הוא אין סופי, אבל החיים של בני האדם הם סופיים.
אני יודע שאת רוצה להביא ילדים לעולם, אבל, לצערי, איני יכול לגרום לכך.
אבל מאז המקרה את סוחבת בתוך גופך כאב כאב שמונע ממך אושר בחיים.
כאב זה זמנו הגיע להיעלם.
למעשה כאב זה נעלם מרגע שהסתכלת בבבואה שלך.
"מראה" זו יכולתה לחבר את העבר וההווה היא כלי , כלי שנוצר מתוך אהבה
ותמימות של אדם שלם. היא הראתה לך איך נראית בגיל צעיר. למעשה ראית את ההילה שלך בגיל הצעיר שלפני המקרה. עכשיו בעזרתי ,בעזרת האור שנוצר מתוך
אמונה , נעשה תיקון: ההילה שלך שלמה ולא מחולקת לשברים. הריח שאת מריחה והנשימות שאת נושמת שלמים הם. אושר בשבילך זה לא רק מילה אלא מצב קיום תמידי.
זה זמנך להמשיך בחייך ולהיות מאושרת.
שרה התעוררה.
היא זכרה את החיזיון של המלאך גבריאל.
עצמה את עיניה וכיסתה שוב את הבד על המראה. היא ידעה שהיא ראתה את
האלוהי , החיזיון היה ממשי וחי .
שרה הרגישה שוב שלמה. דמעות שטעמן מתוק ירדו על פניה. דמעות אושר טהורות.
היא חזרה לבעלה וחיבקה אותו חזק חזק וידעה בליבה שיהיה בסדר, שהיא יכולה להמשיך את חייה המשותפים עם בעלה.
שרה לא סיפרה לבעלה על המלאך גבריאל ולא על "המראה". היא ידעה שהחיזיון
והמראה חיכו לה במשך השנים הארוכות האלה. היה קו מקשר בין שרה והגורל
שלה להתייצב מול ה"מראה".
היא הרגישה שהמראה מימשה את יעודה: היא ספגה את העצב שלה ובמקומו הקרינה אושר ושלמות. המראה השתנתה לעד והיא לו תוכל לעזור עוד לאף אחד.
עוד באותו היום לקחה שרה טוריה וחפרה בור עמוק בחצרה.
כשהגיע הבור לעומק המתאים לקחה שרה את המראה וקברה אותה בחצר.
היא הרגישה שזה הדבר הנכון לעשות. אחרי שכיסתה את המראה באדמה, הידקה את החול ופיזרה מעליו אבנים.
חזרה לביתה.
יותר מאוחר חזר בעלה הביתה. חזר לבית שלם מלא אור. שרה חייכה. היא הייתה מאושרת.