קטגוריות
מסלול רגיל 2015

ים אחד, אוקיינוס אחד וקיר זכוכית

 

בפעם הראשונה שניסתה להסביר לו את משמעות שמה, ביקשה ממנו בכל מאודה שיעצום את עיניו התשושות וינסה לדמיין. "לבן", היא אמרה.

"קר", הוא כתב. "אני יודע. זה כל מה שאני רואה סביבי כל היום. אבל 'רך'? לא הרגשתי רוך כבר…"

היא ידעה כמה זמן. "עשרים שנה", כמעט כמניין השנים שעמדו ביניהם.

"עשרים ואחת, ליתר דיוק. בעשרים ושישה בנובמבר", אך הוא אמר ששמה, כמו השלג עצמו, מרגיע אותו. "…לשבת במקום ולצפות בפתיתים השקופים צונחים בשלווה על הארץ".

היא לא שאלה אם הוא יכול לראות שלג, אולי פחדה מהתשובה שידעה שישיב. במקום זאת, כתבה לו, "הלוואי שהייתי יכולה לראות אותך, לנשום את הריח הנעים שלך".

"זה רק אפטרשייב זול מהחנות כאן, לא מרשים לנו לשים בושם".

"בכל זאת. אפילו לעמוד מחוץ לחלון שלך ולהרגיש את השלג. כאן אף פעם לא יורד שלג, רק בחרמון, אבל אין לי עם מי לנסוע לשם, ולבד – קר לי".

"תודה על התמונות ששלחת לי משם, הן לקחו אותי למקומות אחרים. הקור שם בהחלט נראה נעים יותר מהקור כאן".

"גם אצלנו קר עכשיו", היא ציירה פרצוף מחייך והוסיפה, "אם יהיה לך קר, תקרא לי. אני אחצה את הים ואת האוקיינוס בשביל לחבק אותך".

"תצטרכי לטוס בשביל זה, ואולי גם להתחפש לרופא, רק הם יכולים לראות אותי בלי קיר הזכוכית…" החיוך השובב שצייר נראה עצוב מעט. רק אז הבינה שאולי הוא לא מתכוון לקור פיזי.

"איזה באסה", חשבה ואחר כך תהתה איך לתרגם את הביטוי לשפתו. "זה מצחיק, המדענים מצאו דרך לעצור את ההתחממות הגלובלית עם כל השלג שהם מורידים אצלכם, אבל אין להם פתרון למכתבים שלנו, שנתקעים בדרך שבועיים".

"אם את מתלוננת על שבועיים, מה אני אגיד?!", הייתה התשובה המבודחת במכתב האחרון, שאמה זרקה לעברה בשאט נפש וסיננה, "קחי, מהפושע שלך".

שלג כבר לא נלחמה בה. היא מיהרה לחדרה, סגרה את הדלת ושכבה על מיטת היחיד כשרגליה נתלות על הקיר. כל הדם ירד אל ראשה, לחייה הסמיקו, משולהבות. היא ליטפה את האותיות השחורות שחברו זו לזו כנואשות למגע, הצמידה את אפה אל הנייר ונשמה לקרבה את הריח הקריר והמבסם שכבר לא הייתה מסוגלת להירדם בלעדיו.

 

בלילה, אחרי שאביה סיים לצעוק ולהטיח את הצלחות בכיור כמו בכל לילה, מרחה על שפתיה את השפתון הוורוד הבוהק שהחביאה תחת שולחן הזכוכית, ונתנה לנייר נשיקה ורודה בוהקת, מדמיינת שאלו שפתיו, אולם כשהחיוכים הנרגשים דהו, משהו נעצב בה והיא הביטה במסך המחשב הזוהר חיוני כל כך כנגד שמי הלילה השחורים המתים, ושאלה, "איך אפשר?"

שוב המכתב יגיע אליו בעוד שבועיים, שוב ירגיש כאילו חלפו שנתיים שלמות. תוכנה ארורה. שלג התיישבה על יד המחשב וניסתה שוב למצוא את הפרצה, אבל ידעה שחיפושה כמוהו כחיפוש נואש אחר רסיס קרח בשדה של יהלומים. אין לה סיכוי. בעקבות השכלולים האלקטרוניים שהוכנסו לא מזמן, משימתה נעשתה קשה הרבה יותר. למרות שפרצה לפני חודש את חומת ההגנה הראשונה, נוספו עוד תריסר חדשות, אטומות יותר. לו רק ידעה את הקוד, לו רק מצאה איזו שגיאת אבטחה… כמה שנים הייתה גורפת אז בידיה החלשות, דליים שלמים של ברד קפוא מקולל.

"לכי כבר לישון, עצלנית!" היא שומעת את אמה צועקת מעבר לדלת, אבל הצעקה רק מעודדת אותה להמשיך ולנסות. היא תמצא פרצה או תתעלף – אחד מן השניים, אך לבסוף, למרות הבטחותיה לעצמה, שלג גוררת את גופה הכחוש אל חדר האמבטיה, עוצמת את עיניה מתחת לזרם המים ומרחפת כחיה-מתה אל המיטה.

 

אולי הוא המת, היא חושבת בעודה צופה בראיון המקוון שנערך איתו לפני שנה וחצי בערוץ המדע, הסרטון שבעקבותיו כתבה לו מבלי להסס. עכשיו יספר איך קנה את האקדח, היא יודעת, ועיניו, הכחולות כשלוליות שהשאירו שני קרחונים אדירים שנמסו ואינם, העיניים האלו נפערות בעוצמה מהפנטת, מיסטית כמעט, הדרך שקורעת נפשו – אם נותרה לבני אדם נפש – מבעד לגוף הכלוא, המופשט שוב ושוב מדי יום במהלך החיפושים התכופים, כשהם מאלצים אותו להתכופף ולהשתעל ואחר כך משליכים אותו אל תא המקלחת, להינמק במים הצוננים. אבל הוא לא מספר לה על זה. היא יודעת בעצמה, באשמת האינטרנט, והוא לא יודע מה היא יודעת ומה לא, והיא לא תגלה לו שלפעמים, כשהיא חושבת לפתוח את החלון ולהתמסר לרוח האינסופית, זיכרון חיוכו הוא שגורם לה לסגור את קיר הזכוכית, שמרוב שהיא ישנה, היא אפילו לא נשברת. אבל היא רואה אותו, והיא רואה שגם אם שיני הבונה התמים שלו מחייכות באושר ומניפת הקמטים נפרשת על גדות העיניים, אחרי שניה אחת, לכל היותר שתיים, הוא מפסיק לחייך.
השביתה נמשכת, אין לימודים בבתי הספר התיכוניים גם היום, ושלג מוחקת אותו וגם את היום שאחריו ועוד יום. היא מעבירה את הימים בשינה. בלילות היא מדליקה את המחשב, והחדר כולו ניעור לחיים.

"לא, לא חגגתי את יום ההולדת שלי", כתבה לו בפעם האחרונה. "לא הייתי עצובה, פשוט… לא יודעת. הכל חוזר על עצמו כל שנה – משפחה, חברים, ברכות, אין שינוי. עוד בריכה ועוד קניון… מה זה כבר משנה?" עיניה בהו לפנים, רפויות. אחר כך קראה את הדברים שסיפר, אבל קודם לכן, החזיקה את הנייר בידיה ונשמה עמוקות, שואפת את כל חלקיקי הבושם ששרדו במטוס הדואר שחצה את האוקיינוס במהלך שעה קלה, שנמתחה בראשו לשבועות דוממים של יתמות.

"אחד הבחורים כאן היה בדיכאון עמוק, כמו מרבית האסירים. לילה אחד הוא קרא לסוהר בבקשת עזרה ואמר שהוא רוצה לחתוך את הוורידים שלו עם סכין גילוח כי הוא כבר לא מסוגל לסבול את הבדידות הזו. זה היה זמן קצר לאחר שאחד האנשים שהכרתי נלקח כדי לקבל את זריקת האתנוסיטין שתהפוך אותו… כן, לרובוט. בלי רגשות ברורים, בלי זכרונות. בלי כלום. רק חוטי מתכת ריקים. יש כאן אנשים שהיו מעדיפים לקבל את הזריקה, ככה הם לפחות מומתים בשלווה ולא נאלצים להעביר כאן חיים שלמים. באותו לילה הסוהר אמר לו, 'קדימה, רק תוודא שאתה מוצא את הווריד הנכון'".

שלג שכבה נדהמת על מיטת היחיד הריקה במשך רגעים ספורים, שבאשמת התוכנה הפכו בוודאי לימים נטולי סוף. היא כתבה בעצב שניסה לחקות דאגה ידידותית, "אני שולחת לך חיבוק גדול". אחר כך קראה שוב את מלותיו האחרונות שהתייצבו כשורת נידונים למוות. היא פחדה לשאול אם הוא מתכוון לאחרים או לעצמו.
רק כשהגיע השלג אל פסגת החרמון כעבור חודשים, גילתה דבר-מה – ספרה אחת שגויה בקוד האבטחה של חומת ההגנה החדישה ביותר. שלג הרגישה את תחושת הניצחון המתוקה מבעבעת בוורידיה. מעולם לא ידעה ציפייה עזה כל כך. ללא שהות, החלה מקלידה במרץ, ממקדת את כל הכוחות שנותרו לה בניסיון הזה, שהיווה חוליה אחרונה בשרשרת ניסיונות אינסופית. הפעם, הצליחה. היא נטלה את המשגר והפעילה את הקרן המולקולרית שהורידה מהאינטרנט בכסף שקיבלה ליום ההולדת. הדבר גזל ממנה מאמצים רבים, אך לבסוף, נפתח חור התולעת ישירות על גבי מסך המחשב, ושאב אותה לתוכו על אף מראהו השברירי. היא חצתה ים אחד, אוקיינוס אחד וקיר זכוכית כהרף עין, כמו לא היו מעולם.
המרחב שנגלה לפניה היה חולני בחיוורונו. לא ניתן היה להגדירו כחדר, אבל גם לא כחלל פתוח, אולי מפני שהקירות – שהיו לבנים כפניהם של האסירים האחרים לאחר שקיבלו את זריקת האתנוסיטין, וקפואים כמותם – נראו לפרקים מסוימים כמו האופק ביום קר ושטוף שלג. הוא עמד שם, גבוה ממנה, אבל לא גבוה מאוד, חזק ממנה, אבל לא חזק מאוד, עורו חיוור ועיניו שקועות, אבל בעלות עוצמה; שלושה קמטים דקים מונים מניין עשורים עתידי על מצחו, ומעליו שיער קצר מאוד, כמעט כמו החיים עצמם, גוון כסוף שהתכהה כלפי המרכז. ובכל זאת, בין המשפטים החלולים שנשא אז בראיון ההוא, הארוך, שכבר זכרה בעל פה, כל חיוך פתאומי היה בהיר וחיוני כאילו לא נשבה מעולם.

 

"אני כאן", היא אמרה, מחייכת קלות. צעקות נוראות של טירוף רעמו סביבה ממקור לא ידוע.

הוא הביט בה, וכבר לא יכול היה לעצור את החיוך שמתח את שפתיו הדקות ופרש מניפה שלמה בזוויות העיניים. הוא נראה צעיר ומבוגר בו-זמנית. "ידעתי שתצליחי", אמר, עומד במקומו כחזיון תעתועים. אחר כך לא יכול היה להתאפק והוסיף, "הייתה לך טיסה נעימה? זכרת לחגור את חגורת הבטיחות לפני הנחיתה?"

היא צחקה צחוק קצר ומתוח, שגבר לרגע על קולות הבכי המיוסרים שהדהדו ללא שהות למנוחה, פורצים בכל פעם מכיוון אחר. "מאוד", השיבה. "אבל לא מצאתי תחפושת של רופא. זה בסדר?" החוותה לעבר חולצתה הכחולה ומכנסיה הירוקים החיוורים.

"יותר טוב ממה שאני לובש, זה בטוח", אמר בקולו המתכתי, שהיה קריר ועדין כמשב רוח.

"למה? יפה לך לבן". היא לא הייתה מסוגלת להתאפק והוסיפה, "זה מתאים לשיער שלך".

פיו נפער בגיחוך משתומם.

פתאום התקרבה אליו, גמאה את עשרת הצעדים שהפרידו ביניהם תוך מחצית הכמות בשניות, אבל הוא נעשה רחוק יותר. עדיין עמד והתבונן בה כשניסתה להתקרב שוב, אולם הצחוק שכך מעיניו והן נראו עגומות, כאילו התפכחו משכרות ממושכת. הקרקע תחתיה הייתה טובענית מעט והקשתה על הליכתה, ולמרות זאת, הנה היא מתקרבת, הנה היא עומדת מולו, גובה ראשה כגובה שפתיו. היא חשבה על כך מאז שראתה את עיניו הווירטואליות במקרה אז, בסרטון. "זה יהיה בסדר מצדך אם אני…" החלה לשאול, וחיוך בלתי רצוני השתלט על פניה. "אתן לך נשיקה אמיתית?"

עשרים שנה של בדידות. עשרים ואחת, ליתר דיוק, הפרידו ביניהם, אבל נדמה היה שיש ביניהם יותר מזה. הוא הניד בראשו לשלילה, מחייך חרש. "הלוואי שיכולת", הושיט את ידו לעברה, והיא ניסתה לאחוז בה, אבל לא הרגישה דבר. "את רואה?" העביר את ידו על אצבעותיה הריקות שוב ושוב. הן נגעו באוויר. כל החיוכים שיהיו לה עזבו אותה באחת.

"אתה בודד כאן", אמרה, רצינית. "הם רוצים לשגע אותך עם התוכנה הזאת, עם הזמן הזה שהולך ומתמשך יותר מאשר במציאות… אבל אני כאן", אולי הייתה בה תקווה ילדותית. אולי היה זה הפרש השנים ביניהם, אולי הבדל הימים והאוקיינוסים והזכוכיות. "אז זה מה שעומד לקרות", הסבירה. "תקשיב".

הוא הנהן וכבר לא חייך. שלג דיברה על השבב המיקרוסקופי שהחדירו למוחו, על עיוות תחושת הזמן ועל חוסר הצדק. היא הסבירה לו על המשגר, על קרני הלייזר והדוקרנים ועל החשיבות של שיתוף הפעולה ביניהם. גם את הספרות הבינאריות תיארה, ואת צלמית המפתח המאפשרת גישה בלתי מוגבלת אל המרחב הזה, ואת צלמית הסכין, שעליה לא רצתה לדבר. השיחה נמשכה רק דקות אחדות. לו, היו אלה ימים.

 

לבסוף, אחרי שהסכים ואישר את פרטי התוכנית, שלג נטלה את המשגר בכף ידה והקישה את הקוד. רגע קצר לאחר מכן, כבר מצאה עצמה בתוך מרחב כחול קודר, צלול ביופיו. היא לא כילתה את זמנה, שהיה קצר ממילא, ופנתה היישר לכיוון צפון מערב, שבו – כך הורה המכשיר – נמצא מוחו.
"את בסדר?" שמעה את קולו כשהחומר הכחול נשר מרגליה בחזרה אל הרשתית, שנראתה כמקווה מים רחב ידיים, נטול סוף.

"אני בסדר", אישרה. "מה קורה בחוץ?" התנשפה במאמץ לשחרר את רגלה הימנית מן החומר הלבן הטובעני יותר שבזווית עינו, כשראתה כבר סימנים ראשונים של עור באופק.
"שום דבר", השיב. "צעקות. כמו תמיד, את יודעת". אחר כך הוסיף, כאילו מדבר לעצמו, "צר לי עליהם. למרות שהם לקחו חיים ואני לקחתי רק כסף, עדיין צר לי".

שלג לא ידעה מה לומר. כלי הדם שמתחת לעורו החלו שוטפים אותה בחשכה ארגמנית, אז היא לקחה נשימה עמוקה וניסתה את כוחה בשחייה עמומה, ולא אמרה כלום. כעבור דקות קפואות שבמהלכן התקדמה מעלה, וכבר הבחינה בשערות רחוקות וקצוצות שעמדו מעל למצחו כמפרש כסוף בן מילימטרים של כוכבי השמיים, אמרה: "אני אוציא את התוכנה הזאת מהראש שלך גם אם אני אטבע".

היא ציפתה לתשובה, אולי למילת חיבה אוהדת בעקבות הבטחותיה הנחושות, אבל מבעד לרעש הסטטי, אוזניה ספגו רק אנחה קלושה, שניתן היה לפרשה כעצובה או חסרת תקווה, או מותשת – יותר מהכל.

עכשיו כבר הייתה קרובה אל נקודת היעד. "מה קורה בחוץ?" שאלה שוב.

"שום דבר".
היא הוציאה את הדוקרן הדק בזהירות מתוך המשגר, כיוונה אותו אל המקום שלעברו ירה חריר הקואורדינטות קרן תכולה, והחלה בחישובים האלקטרוניים. לאחר מכן, התכוונה להניח את עדשת המיקרוסקופ על עינה הימנית.

"לעזאזל", שמעה את קולו ממלמל. "מישהו בא", לא הייתה בהלה בקולו, רק נימה חד-גונית, מדווחת.
"אני נשארת", פסקה בקול מתון שניסה להסתיר את הפחד, ולא ידעה אם נחרדה לגורלו או שמא לגורלה.

"לא", קבע. "צאי מכאן".

"אבל התוכנה…", ניסתה לצעוק, אולם לחישתה הייתה צרודה ונרעדת.

היא לא שמעה את דברי הסוהר, היא שמעה רחש קל, רשרוש של בד בתוך זרימת הדם לכל הכיוונים ומשם בחזרה אליה. היא ידעה שהוא פושט בוודאי את בגדי המלאך הלבנים שנגזר עליו ללבוש עד שיעצום את עיניו, ואז לא יעלה השמיימה ולא יהיה מלאך, כי אם יישאר שם, במישור הלבן והקר שאפילו לא היה עמוק מספיק בשביל להיקרא "שלג". היא הרגישה תנועה פתאומית בגופו, כריעה חדה מטה. אחר כך חשה את ההד שיצר שוט הפלדה במעלה גבו. צריבתן הנוראית של הקרניים האלקטרומגנטיות חדרה אל מתחת לציפורניה, והיא עצרה את נשימתה כדי לא לצעוק. הוא לא השמיע אפילו אנקה.
לבסוף, כשהסוהר הלך, אמר לה בשקט, "אולי כדאי… שתנסי מרחוק. לבטל את התוכנה. אם את רוצה, את לא חייבת. כבר התרגלתי שכל שבוע הופך לשנה", והיא לא ידעה אם זו הדאגה לשלומה שנובעת מתוך גרונו כטיפת מים בודדת, או הייאוש ששוטף וזורם.

כך או כך, קיבלה את החלטתו.

"אני לא אשאיר אותך כאן לבד", הבטיחה, אך עד מהרה, הלילות מוכי הברד מול מסך המחשב השילו את עורם הכחול כשמי החורף בשניית הבוקר הצוננת, והפכו לימים של תיק ריק על גב כואב מעול השיעורים.

שלג נאלצה לשבת בכיתה שוב במשך שעות ארוכות מנשוא, ולא שתתה מים ולא יצאה אל החצר, רק הוסיפה להביט מבעד לחלון אל השמיים הקפואים-לעד.

שישה ימים מורטי עצבים חלפו לפני שהבינה שהמצב הזה לא יכול להימשך, וכשאמה יצאה לעבודה ואביה הלך לעשות קניות, היא חזרה הביתה, אל התוכנה הארורה, שנוספו לה חומות הגנה חדשות, וקיללה את הרגע שהשביתה הסתיימה והיא שבה אל בית הספר.

יומיים נוספים עברו לפני שאמה תפסה אותה בחדרה לפני הצהריים. גשם חסר ריח ירד בחוץ, וכל השקרים לא הועילו, אפילו היפים שבהם.

"עוד פעם את עם הפושע הזה?" הגיעה הצעקה. "אני נשבעת לך, שלג, אם לא תפסיקי עם זה, אני אשבור לך את המחשב", הזהירה אותה. "או שאבא פשוט ייקח את המכתבים ויקרע אותם לחתיכות".

"לא נכון, אתם לא תעשו לי את זה!" צעקה, כמעט בבכי.

"אולי זה מה שהיינו צריכים לעשות מזמן, הרי מה את בכלל מוצאת בו? מי הוא בכלל?! סתם אשליה, זה מה שהוא!"

"הוא לא אשליה", עכשיו הדמעות פרצו את הסכר שלא היה שם אף פעם. "הוא מבין אותי ומצחיק אותי והוא מאמין שאני שווה משהו, שאני לא סתם ילדה עלובה שאין לה חלק בעולם הזה כמו שאתם חושבים!"

"אנחנו לא – "

אבל שלג המשיכה, "והוא אומר שתמיד צריך שתהיה תקווה בחיים, ואם אני אומרת לו שאני לא הולכת לבית ספר, הוא שואל למה כי אכפת לו ממני! הוא לא מכריח אותי להוציא ציונים גבוהים בלי שיהיו לי חיים! איך אני יכולה בכלל ללכת לשם?! הרי כל כך ריק שם ובודד שם, אין שם כלום, רק יושבים כל היום והזמן לא עובר, זה כמו אצלו, לא, זה יותר גרוע, כי לפחות הוא לבד, אין לו את כל ה… סיוט הזה. את כל המוות הזה מבחוץ ומבפנים! הוא יותר חי ממני, את יודעת? אני נמצאת שם בכיתה ואני מרגישה כאילו אני – " אבל פתאום היא הפסיקה לדבר באחת והדמעות כמו קפאו על פניה, כי ברגע ההוא הבינה, שהיא אפילו לא יודעת איך היא מרגישה.

כשהתעוררה מעל הכר הלח, חיוורת כולה ומסוחררת עדיין מן השינה, ריח הבושם שלו פעם בנחיריה, חזק מתמיד. עוד לפני שפקחה את עיניה הסהרוריות לגמרי, נתקפה בעתה. שולחן הזכוכית עמד מיותם על ארבע רגלי מתכת פצועות. מעבר לו, תלו שמיים כחולים כהים בחלון, כהים כל כך, שנראו כשחורים.

"איפה הוא?" שאלה. אחר כך קמה, חיפשה בסלון, במרפסת הקטנה שהייתה אטומה לריחו הקריר של הלילה, בין הסמרטוטים לשטיפת הרצפה שנרקבו מרוב עובש, מתחת לעציץ הנרקיסים המלבינים שנבלו מזמן. אז פתחה את החלון וראתה אותו, מנותק מהחשמל, מוטל בין מכונת הכביסה הישנה של השכנים לשיירי הגזם. זעם וחוסר אונים הציפו אותה. מה היא תעשה עכשיו?

בלית ברירה, עזבה את הוריה הישנים במיטתם וירדה למטה בבגדי השינה הדקים. שלט זהר בכחול-לבן ניאוני לא הרחק, מעל מעבר החצייה. ברחוב כולו שררה דממת מוות. היא נטלה את המסך המנותץ בידיים שבורות, אחר כך את הכונן הקשיח, שהתלכלך מאדמה רטובה, אספה את הכבלים שהסתבכו בענפי העצים, שהצמיחו פעם עלים ירקרקים רעננים, נוצצים מטל, ועכשיו כבר לא.

גבר צעיר בעל מבט מאיים התקרב אליה, שלח לעברה מבט סקרן שגרם לה לקפוא בתפילה אילמת אל מי-שלא-יהיה שמקשיב לה, והשליך לכיוונה את הסיגריה שלו.

 

שלג המבוהלת נשאה את המחשב המרוטש הביתה, מדדה במאמץ במעלה ארבע הקומות. אחר כך בזזה את השלל בזהירות של שודד אל חדרה, והבינה איך הוא הרגיש בימי הזוהר האפלים שלו. היא התנשפה ופתחה בתהליך המתיש והממושך, מחברת כבל לשקע, אומים לברגים, מסובבת ומהדקת את כל רכיבי חייה בחזרה למקומם הטבעי. ניתן היה להציל הכל.

לפנות בוקר, למרות שהייתה אמורה לחוש תשישות, הרגישה רק חיונית ונמרצת יותר. גשם דק החל מטפטף בחשש מסוים מבין העננים אחרי שהיא פרצה את חומת ההגנה השביעית של התוכנה המחודשת, וכעבור זמן קצר ירד בשטף נעים ומרווה. שלג עצרה לרגע, רק כדי לפתוח את החלון לרווחה ולנשום מהאוויר הנקי. עיניה בהקו כשהביטו שוב במסך, כמו נרטבו. תוכנת הפריצה הציגה לפניה את שתי הצלמיות שנכספה להן זמן רב כל כך: האחת, מפתח כסף קטן וחסר ייחוד. האחרת, סכין קצר בעל להב שחור פשוט. זהו זה, ידעה. היא בפנים.

אבל כשקירבה שתי אצבעות אל המסך, להקיש על הצלמיות בו-זמנית, ריצד לפניה פתאום סימן קריאה שחור על משולש צהוב ומתחתיו אזהרה מהבהבת: "Choose only one icon. Once choosing an icon, you cannot regret".

היא נאלמה.

באמצעות המפתח תוכל לבקר אותו כל אימת שתרצה, לנהל את השיחות המאתגרות שנקטעו תמיד בגלל הפרשי הזמנים בין מכתב למכתב – שיחות רוויות חוכמה וצחוק ילדותי על המטוסים שראה כשגר עם הוריו בקרבת נמל תעופה, על הופעות הרוק שמהן היא נהנית והלהקות המיושנות שלו, על חג פורים ועל חדשות מסביב לעולם, ועל תוכניות טלוויזיה שאהבה בילדותה ומצב הכלכלה בעידן המודרני והטכנולוגיה המתקדמת והכרישים באוקיינוס והאגמים המלאכותיים עם האנפות האמיתיות שאולי עוד יראה, נופים מוצפים כחול, שמסביב להם עשב ירוק. כמה יופי ומשמעות תוכל להוסיף לחייו הקפואים.

והיה הסכין.

הסכין יחתוך את מיתרי הקול הווירטואליים שלהם בכל פעם שייפגשו. לא יהיו להם מילים, אפילו לא אותיות, אבל הם כבר לא יהיו שקופים זה לזו.
שלג ידעה שהיא תתחרט על כך, אבל בחרה בסכין. קודם לכן, מרחה על שפתיה את השפתון הוורוד הבוהק ולקחה נשימה עמוקה, אולם הרגישה כאילו האוויר עצמו מאוכזב מכך שלריאותיה הוא מגיע.

 

היא עמדה בלבן הקפוא ולא ראתה דבר מאופק עד אופק. אז פנתה לאחור. הוא ניצב שם במרחק מטרים רבים, מוחשי כל כך על קיבורות זרועותיו החלקות ופניו המגולחים תמיד. שיערו נראה קצר יותר וחיוור יותר. הזקנה, היא חשבה, נופלת עליו כאלף משקולות – בבת אחת, באלימות מסחררת, אבל עיניו בערו עדיין באש שצבעה כחול-עמוק, שניכר היה כי לא תכבה לעולם.

שלג פתחה את פיה לדבר, אך שום צליל לא נבע מתוך גרונה הפגום. גם הוא ניסה לומר דבר-מה, גם הוא נכזב, אבל תווי פניו הרציניים התרככו כקרחונים ביום קיץ תכול ונמסו לכדי חיוך זוהר-מבט למראה חיוכה. היא רצתה לרוץ, אבל פחדה למעוד בגלל הקרקע הבוגדנית, או שמא עקב ההתרגשות שאחזה ברגליה. לכן פסעה לאט, מתעלמת מצרחות האימים ויללות הבלהה שהקיפו אותם. הוא נשאר במקומו. כבר הייתה קרובה אל האוויר שנשם, עד שיכולה הייתה לשאוף את ריחו הנעים לקרבה. אז קרה דבר פשוט ופלאי: הוא הושיט את זרועו לפנים, כף ידו הפתוחה ממתינה לקראתה, גדולה וטובה, שרידי חיוכו מקמטים עדיין את זוויות עיניו, ושלג הושיטה יד קלה ונגעה בה. האצבעות נסגרו זו על גבי זו בעדינות, מלטפות חרש כמנסות להתרגל לתחושה. הם הביטו זה בזו בשמחה פתאומית, חסרת גבולות, מחייכים מאופק עד אופק.

מאוחר יותר, כשתחזור לחדרה, יעברו לילה שלם או שניות בודדות לפני שתנסה לחדור שוב אל המרחב הלבן, אולם תגלה כי הגישה נחסמה. היא תרכון כמוכת ירח מול המחשב במשך לילות ארוכים, שיישפכו אל תוך ימים כנהרות, אך לא תוכל למצוא עוד פרצה נוספת. אז, כשימות כל תא של תקווה במוחה, שוב ייפרץ הסכר – רק הוא – ושלג תחבוט את ראשה בקיר הזכוכית שיהיה מסך המחשב, קילוח ארגמני ישטוף את פניה, ומתוך מצחה ייתלו פתאום שני חוטי מתכת, והיא תשב קפואה ונדהמת, והזמן יעצור.

 

אבל זה יקרה רק אחר כך. לפני כן, שלג מתקרבת עוד ומניחה את ידה האחרת על זרועו. היא מלטפת אותה לאט לכל אורכה, משחזרת את הנתיב שעשו טיפות המים הצוננות בתא המקלחת המעופש במשך עשרים שנה. עשרים ואחת, ליתר דיוק, בעשרים ושישה בנובמבר. עשרים ואחת שנים שנמשכו… היא לא מצליחה לחשב כמה זמן. היא לא רוצה לדעת. אין לה צורך עוד במילים ושניות.

לפני או אחרי זמן כלשהו, הניחו את זרועותיהם זה סביב זו, והתחבקו.