פרק1: נהמא דכיסופא
"אתה הולך לקראת משהו גדול. גדול מאוד. מחובתי להסביר לך לקראת מה אתה הולך. זה מקום נמוך ושונה לגמרי ממה שהיה לך כאן. ההארה הזאת שחווית בכל רגע כאן. הוודאות של האמת המוחלטת. אינה נמצאת שם בברור, אלא בהסתרה גדולה מאוד."
"אני מוכן. אני רוצה להשיג את המגיע לי בצדק. אינני רוצה רק ליהנות מהחסד שלו. אני רוצה לדעת אותו. להכיר אותו באמת. להוכיח את אהבתי אליו ויראתי ממנו"
"אתה תקבל כלי. לבוש- אם תרצה לקרוא לזה כך. לעצמך. אתה כמו שאתה לא יכול להתגלם שם. יוענק לך גוף גשמי ופיזי. אותו גוף הוא הוא זה שיסתיר לך את האמת וימשוך אותך לשקרי המקום הנורא ההוא. אם תרצה לגלות את האמת ולקבל את המגיע לך בצדק- תיאלץ להיאבק בו."
"זה הכל?"
"בפירוש לא. אנחנו שולחים אתך ישות נוספת. שתפקידה יהיה לנסות אותך. להשפיל אותך. לייאש אותך. להסתיר ממך את האמת ולבלבל אותך"
"משום שרק כך אוכל להוכיח את עצמי. כשאתגבר עליו?"
"בדיוק כך. אך הישמר: הישות הנוספת אינה בוחלת באמצעים. היא יכולה להתחפש לכל דבר. להעמיד פני ידיד. לשכנע אותך בכל הכזבים האפשריים לעשות את הצעד שיוביל אותך לאבדון"
"עד כדי כך?"
"ההוראות שלו הם להפיל אותך ולהסיט אותך מהדרך הנכונה בכל מחיר"
"כיצד אדע שעמדתי במשימה בהצלחה?"
"לא תדע. יש שם כשבעה היכלים שעליך לעבור. זו מלחמה חזקה. עליך להיות איש מלחמה ולא להתייאש בכל מחיר, בנוסף לישות שיורדת אתך לשם. לאחר זמן מסוים תשלח אליך מכאן ישות נוספת."
"תפקידה?"
"לעזור לך. להראות לך את הדרך הנכונה. להיאבק בישות השנייה שמנסה להכשיל אותך, אך היזהר: הישות שתעזור לך תשלח אליך רק לאחר זמן. וגם כך היא תהיה חלשה וקולה כמעט ולא נשמע. יהיה עליך לחזק אותה. להקשיב לה. אל תתפתה בשום מחיר להשתיק אותה."
"בכל פעם שתצליח לעבור אחד מההיכלות תעלה למקום גבוה יותר מהמקום הנורא ההוא אך נמוך הרבה יותר מהמקום בו אנו נמצאים עתה. שם תוכל להתאושש ולהתכונן למלחמה הבאה"
"איך אני יורד?"
"עליך לבקש זאת ממנו בעצמו. כשיקבל בקשתך תעבור הדגמה קטנה ממה שעליך לעבור במקום הנורא ההוא. זכור את מה שיעבור עליך. זה יהיה לך לעזר. כשתסתיים ההדגמה יתחיל המסע שלך לאותו המקום. המסע ארוך אך אינו חשוב: מייד כשתתגלם במקום ההוא המסע ישכח ממך לחלוטין."
" ודבר אחרון: כשתגיע לאותו מקום נורא ואיום. תשכח הכל: את זהותך האמתית. את משימתך ואפילו את קיומם של כל העולמות מלבד העולם ההוא…"
פרק 2: האוהב היחיד והאמיתי
הם עמדו שם. והביטו אל החומה האימתנית שהתנשאה מעליהם. הם לבשו במיוחד את בגדיהם הטובים ביותר וחיכו בקוצר רוח. הם עמדו שם. כשני קבוצות של אנשים. בקבוצה הראשונה התגודדו ביניהם משרתי הארמון. המנקים. עובדי המטבח והסוהרים. הם דיברו בקול רעש אחד עם השני והצביעו מידי פעם לעבר החומה המרתיעה. בקבוצה השנייה. עם מבע רציני על פניהם. עמדו גבוהים וחסונים. חמושים במיטב שריונם ונשקיהם. הלוחמים של גדודו האישי של המלך ודיברו בשקט בינם לבין עצמם. כל אחד מהם נשבע אמונים למלך האדיר והיה מוכן להילחם עבורו בכל אויב. הם עמדו במרחק מה מהקבוצה השנייה ובחנו את החומה מרחוק.
"המלך מכריז בזאת" נשמע קול כרוז שעמד על במת אבן ליד החומה. משרתו האישי של המלך בלווי שני לוחמים משני צדדיו. "שהאדם שבאמת אוהב את מלכו יוכל לעבור כל קושי שהוא. אך כל אשר אינם אוהבים אותו באמת ובתמים ייכשלו. מאחורי החומה" קולו של הכרוז עלה טון "ישנם מכשולים נוספים. אשר רק אדם האוהב את המלך בכל לבו יוכל לעבור. האדם שיצליח לעבור את כל המכשולים יוכר כאוהב המלך האמתי!"
"חולקתם לשני קבוצות. לכל קבוצה יינתן את הזמן שלה להגיע אל המלך. בהינתן. האות…"
שני החיילים שלצדו שלפו שופרות ותקעו בהם כאיש אחד. תקיעה ארוכה שהרטיטה את הלב.
וזה התחיל.
הקבוצה הראשונה עמדה במרחק מן החומה. הסוהרים. המנקים והמשרתים של ארמון המלך הביטו בחומה בחשש. כל אחד מהם השתוקק שיכריזו עליו כאוהבו האמיתי ביותר של המלך. אך החומה נראתה כאילו כל כוח שבעולם לא יוכל לה. מעטים מהם החלו להתקרב מעט אל החומה. אך לאחר כמה דקות של הסתכלות פנו לאחוריהם. חומה כזאת. חשבו, לא יוכל אף אחד לפרוץ. לא כדי להוכיח את אהבתו למלך. ולא בשביל כל דבר אחר.
הקבוצה כולה פנתה והלכה לה.
השופרות תקעו שוב.
הקבוצה השנייה. שהביטה בניסיונה הכושל של הקבוצה הקודמת לעבור את החומה האימתנית. הביטה בחומה בחשש לא מוסתר. אך הלוחמים החזקים חיזקו את רוחם וניגשו לשבור את החומה המפרידה בינם לבין מלכם האהוב. הם התקדמו בריצה לעבר החומה ושלפו את כלי נשקם בכוונה לפרוץ את החומה בכוח.
אך הפלא ופלא. ברגע שנגעה חרבו של הלוחם הראשון בחומה החלו האבנים הגדולות להתפורר. ולא פסקו עד שבחומה נפער פתח בגודל אדם. הלוחמים המופתעים עברו במהירות ובלהט בעד הפתח, לעבר המכשול הבא.
הם יצאו לתוך חצר צרה. בקצה של החצר עמדה חומה נוספת אך קטנה בהרבה מהחומה שהשאירו מאחוריהם. הלוחמים עצרו מריצתם בפתאומיות. לאורך כל החומה וברוב שטחה של החצר ישבו בנחת חיות הטרף הגדולות ביותר שראו מימיהם. אריות שגובהם עלה על גובהו של הלוחם הגבוה ביותר. תנינים שלפי גודל לסתותיהם יכלו לבלוע אדם שלם בבת אחת. צבועים שגודלם כגודל אדם בוגר ואף יותר. ועוד ועוד חיות טרף רבות מספור ועצומות בגודלם. רבים מן הלוחמים ראו בחייהם מראות נוראיים ונדירים. אך חיות טרף בגודל הזה לא ראה אחד מהם מימיו.
כל החיות כולם לא זזו ממקומם כהוא זה. רק המתינו בנחת. עיניהם הקטנות בפניהם הענקיים הביטו בלוחמים במבט לא מוסבר.
הלוחמים קפאו במקומם. אצל חלק מהם החלה תחושה מוזרה לפעפע. תחושה אותה בקושי הרגישו לאחר הקרבות הרבים שעברו בגדודו המובחר של המלך, זה היה פחד.
מעט מן הלוחמים שזכרו את דבר המלך הממתין להם מאחורי חיות הענק החלו להתקרב אט אט לעבר חיות הענק. נשקיהם בידיהם. אך התקרבו למרחק מה והאריה הקרוב אליהם פער את פיו הענק והאימתני ושאג שאגה שהחרידה את כל הלוחמים. חלק מהם נפלו לארץ מאימה. חלק נרתעו ואחזו בנשקיהם בעוצמה יתירה וחלק שמטו את נשקיהם וברחו. השאגה הנוראה והמזעזעת נמשכה עוד ועוד. לאחר שהאריה סגר את פיו. מולו היו רק מספר לא-מבוטל של כלי נשק המפוזרים על האדמה. ובחצר לא נשאר אפילו לוחם אחד.
"היכן אבי?"
"סליחה?"
"אבי" הנער בן השלוש-עשר הסביר לכרוז ששכב לנוח תחת עץ סמוך כמו שמסבירים לילד קטן "אני בנו של המלך, אבי שלח לי שליח שהוא נמצא כאן והוא רוצה שאבוא אליו."
"אתה בנו של המלך?" הכרוז החל להתעורר מנמנומו "אינך צריך להיות פה. היכן שומריך? לא משנה, המלך עשה מבחן לאזרחים הקרובים אליו ביותר. מבחן שאמור לקבוע מי הוא אוהבו האמיתי של המלך. חזור לארמון. אדוני הנסיך. אצווה ללוחמים ללוות אותך בחזרה-"
"היכן המלך?" שאל שוב הנער בסבלנות "מאחורי החומה הזאת" אמר הכרוז באדישות "יש עוד מכשולים רבים. ולאחריהם נמצא המלך. אבל זה מסוכן מידי בשבילך-"
הכרוז שם לב שאף אדם אינו מקשיב לו. הוא התרומם ממקומו בבהלה. והספיק לראות את בן המלך הלבוש בבגדי מלכות ולא חמוש רץ לעבר החומה האימתנית.
"אוי לא" אמר הכרוז.
בן המלך הצעיר רץ לעבר החומה האימתנית ונעצר לפניה לרגע. לא ייתכן שאבא אינו רוצה שאגיע אליו עברה בו המחשבה. הוא נגע קלות בחומה שהתפוררה עד לפתח בגודל אדם. הוא עבר את החומה בריצה. זה מספר ימים שלא פגש את אביו האוהב. ורצונו לפגוש אותו בער בו כאש אוכלת. למראה החיות הענקיות והמרתיעות לא נעצר לרגע. למרות הפחד שהיכה בו. המחשבה על אביו-מלכו שמחכה לו שברה את הפחד והעלימה אותו כלא היה. הוא חצה את החצר בהליכה בינות לכל יצורי האימים הענקיים שלא נגעו בו לרעה כלל: אילפו אותם לא לתקוף. אלא רק להרתיע…
את החומה בקצה החצר הוא עבר בקפיצה קלה. מעבר לחומה חיכה לו נהר גדול ועמוק למראה. אך בן המלך לא שם ליבו על כך. אלא עבר דרכו במרוצה לקראת פגישתו עם אביו המלך. הנהר. כך שם לב. רדוד ביותר. הוא רק נראה כבעל עומק. מעבר לנהר ישב המלך, פניו מאירות משמחה. מוקף במשרתים. על כיסא מלכות גדול ומפואר. הוא קם לעבר בנו מלא קומתו, בנו זינק אליו וחיבק אותו בחום. "אני כל כך אוהב אותך. בני יחידי" אמר המלך.
"אבא" אמר בן המלך לאחר שנפרדו מחיבוקן. "מדוע היה קשה כל כך להגיע אליך? מדוע הצבת סביבך מכשולים כה מרתיעים?"
"כדי שתגיע אלי למרות הכל" חייך המלך "וכך תוכיח לכל העולם שאתה אכן אוהבי הגדול ביותר. ולא יתמרמרו על הקירוב הגדול ועל הגדולה שאני מעניק לך. הרי הוכחת שאינך מפחד משום דבר המפריד בינך לביני"
פרק3: לא כדאי לחשוב על זה
הוא זע על מיטתו באי נוחות. מה קורה פה? מה זה הקול הזה שגוער בו כל הזמן? ולמה? מה… מה זאת ההרגשה המוזרה הזאת שהוא מרגיש? כאילו הוא מחמיץ משהו. משהו חשוב… כאילו ממש ברגעים אלה חומק ממנו משהו נעלם שמהווה את מטרת חייו.
רזוך הסתובב במיטתו ופתח את עיניו. זיכרון החלום המוזר החל חומק ממנו אט אט. כדרכם המקוממת של חלומות. שמשאירים לך רק הרגשה שאין אתה יודע מדוע אתה מרגיש אותה, הוא התרומם ממקומו. השמש החלה אך לזרוח. וזה אומר שרש המפקד תכף יגיע להעיר אותם לעוד יום של אימונים קשים. כיאה וכנאה לגדוד המובחר ביותר בממלכה. שתפקידו כמובן. הוא להתאמן ולהתאמן ולהתאמן… כדי להיות הגדוד הכי חזק בממלכה.
מאז ילדותו חלם רזוך להגיע לגדוד הזה. מאמץ לא חסך. בוקר בוקר קם להתאמן ולפתח כוח. מהירות ויכולת סבל. כעת הוא כבר היה אחרי התקוות והחלומות. כעת הוא אינו נער שיודע לאן הוא מקווה להגיע ומה עליו לעשות בשביל זה. כעת הוא לוחם. גופו התפתח והיה מסוגל לעשות דברים שרבים מבני הממלכה לעולם לא יוכלו לעשות.
אבל… משהו הציק לו. הוא התרומם לישיבה והניח את ראשו על ידיו. החלום…
הוא התעמק בזיכרון החולם המטושטש, מישהו צעק עליו… בגלל משהו שהוא שכח? מי בדיוק צעק עליו? ולמה?
"מקום נורא ואיום. תשכח הכל: את זהותך האמתית. את משימתך…"
הוא פלט נשיפה חדה. הזיכרון החל להתעורר בו…
"רזוך. קום!"
רזוך פתח את עיניו. הוא לא שם לב כלל שעצם אותן. רש עמד מעליו. הוא נאנח, וקם לעוד יום קשה ומפרך של אימונים.
לאורך כל היום הזיכרון לא חדל להציק לו. יותר מזה. נראה היה כאילו אותו… דבר שצעק עליו בחלום גוער בו גם עתה. מין קול קטן בליבו שהוא אינו יכול לעולם להשתיק. קול שכל האימונים שבעולם אינם יכולים להשתיק לגמרי. הוא ניסה להתעלם. הוא ניסה להמשיך הלאה. הוא ניסה לכמוס את הקול המטריד בתוך תוכו. אך ללא הועיל. במשך כל אותו היום הקול צעק אליו בשקט. גער בו בנחת בלתי נסבלת. וגרם לו לתחושות לא טובות של איבוד הדרך ובדידות איומה. תחושות שרק פעמים מעטות קודם לכן חווה.
לאחר אימון קשה במיוחד. שכלל לחימה עם ציוד מלא. שחייה וריצה למרחק לא מבוטל. נח מעט רזוך עם יתר הלוחמים המותשים והעייפים. ואז. בדיוק אז. שמוחו החל להיטשטש. ומחשבתו לא הייתה צלולה כתמיד. עלו בו המחשבות המוזרות האלו ביתר שאת. ואף לבשו צורה של מילים.
"שכחת. התבלבלת. אינך עושה את מה שאתה צריך לעשות, חייך אינם אלא הסוואה. משחק לעומת מה שבאמת באת לעשות כאן. אינך רואה זאת? הוא הצליח לעבוד עליך. בדיוק כמו שהוזהרת. עליך לברוח ממנו. רחוק, רחוק מאוד. עליך לחזור לייעודך המקורי, עליך לבצע את המשימה שלשמה נשלחת לכאן…"
הוא גירש את המחשבות האלה ממנו. אסור לו לשקוע באשליות. הוא יודע מי הוא. הוא יודע מהי מטרתו, הוא השליט הבלעדי על חייו…
האומנם?
לעת ערב. בשעה שהאימונים כולם תמו. רזוך שוטט מעט ליד הבניין שהיווה את מגורי החיילים. חבריו נחו כעת בחדריהם או אכלו בחדר האוכל שיוחד לגדוד. אך רזוך לא הרגיש חפץ באף אחד מאלה.
"מה מטריד אותך?"
הוא הסתובב לאחור. ועל רקע השקיעה ראה את רש מפקדו. אדם חסון אך נמוך קומה. זקן שחור וארוך יורד מפניו ועודו לבוש בשריון קרב. את קסדתו אחז מתחת לזרועו.
"אתה נראה…" רש הביט בפניו במבט חודר ובוחן. "מהורהר"
"משהו מפריע לי" אמר רזוך ותהה איך מפקדו הבחין שמשהו מטריד אותו. "ואינני יודע מה אפילו…" הוא הניד בראשו בחוסר אונים כשהבין שזאת האמת: הוא אפילו אינו יודע מה בדיוק מטריד אותו. זה לא קרה לו מעולם בעבר. והוא לא שמע מעולם על תופעה דומה.
רש קרב אליו והניח יד חברית על כתפו. רזוך הופתע. במהלך האימונים מעולם לא היה עד להתנהגות כזו מצד רש.
"ספר לי" ביקש רש.
רזוך קימט את מצחו וניכר היה כי הוא מהסס. " אינני יודע איך להסביר את זה…"
"הסבר כפי שאתה-עצמך מבין" אמר רש בנחת.
"הלילה חלמתי חלום מוזר. מישהו. או משהו. צעק עלי בחוזקה. גער בי בגלל משהו. אינני יודע מה. הדבר הזה שגער בי נתן לי הרגשה כאילו… כאילו שכחתי משהו, כאילו נטשתי משהו. כאילו חיי אינם מתקדמים לכיוון הנכון. כאילו עליתי בטעות על מסלול חיים שאינו מיועד לי. כאילו שכחתי את מטרתי האמתית"
"חלומות" אמר רש. ובחושך שהחל להתפשט רזוך ראה את מפקדו באור אחר לפתע. מלבד הלוחם האמיץ ואיתן שהיה. לפתע הוא ראה אותו גם כמורה דרך. אדם שיודע מעט יותר מכל אדם אחר. "הם לעיתים רבות פירורים. אתה רואה בהם את אירועי היום כפי שמוחך קלט אותם. אך זה לא תמיד כך. ישנם חלומות שמשמשים במה לכוחות ששוכנים בקרבך ואינך יודע כלל על קיומם. בעת השינה. כשאינך ער ואינך יכול להשתיק אותם. שאינך עסוק בפעילות שמסיחה את הדעת מהם. הכוחות הללו מוצאים בחלום חלון למסרים שלא הצליחו להעביר לך בהיותך ער"
"אני חושב" חייך רש מתחת לשפמו "שהחלום שלך שייך לסוג השני"
"אבל זה לא ייתכן!" רזוך הרים את קולו מבלי משים. "לא ייתכן. אני הרי יודע מה אני. מי אני. אני יודע מה היא מטרתי האמתית ומה אני רוצה להשיג בחיים. אני יודע בדיוק לאן חיי מובלים אותי ואני מרוצה מזה. מדוע אני מרגיש שיש משהו בתוכי שכל כך מתנגד לכך?"
רש נאנח. "ידעתי שזה יגיע גם אליך. ראיתי את זה בפניך." אמר רש בתוגה. והסיר את ידו מכתפו של רזוך. "אבל לא ידעתי מתי"
רזוך קפא על מקומו. צמרמורת עברה בחוט שדרתו והוא הרגיש לפתע צינה עוטפת אותו. ידיו החלו לרעוד מעט בניגוד לרצונו.
"מה זאת אומרת" רזוך. שהכיר את עצמו כלוחם בעל עצבי פלדה. גילה להפתעתו שהוא צריך להתאמץ כדי למנוע מקולו לרעוד. "ידעתי שזה יגיע גם אליך?"
"לא" אמר רש. "הנח לזה. לא כדאי לחשוב על זה" רזוך הביט בעיניו של רש. "ספר לי" דרש בשקט. רש הביט בעיניו בחזרה.
"פרושו של דבר הוא" אמר רש. "שאתה עובר כעת תהליך שכמעט כל אחד. לוחם או סנדלר. מלך או עבד. עשיר או עני. עוברים. תן לי לספר לך בדיוק מה עובר עליך: אתה מרגיש שטעית בדרך. אתה מרגיש משהו פנימי בתוכך שצועק לך: 'עצור, בני. ואל תעשה זאת', משהו שצועק בתוכך שזה לא אמור להיות כך. שמשהו אחר. אמיתי יותר, מחכה לך במקום אחר. ששכחת את זהותך ואת מטרתך האמתית."
"כולם עוברים את זה?" רזוך עדיין היה מופתע ממה ששמע.
"כן" ענה רש. "כולם. גם אני"
"ו…?"
"כמו שאמרתי: לא כדאי לחשוב על זה. ממשיכים הלאה. מתעלמים. דוחקים."
"וזה נעלם?"
"לא… זה רק מתחזק והולך ומתחזק. כל אדם בממלכה הזו עבר את מה שאתה עובר וחווה את מה שאתה חווה בצורה זו או אחרת. וזהו. ממשיכים בחיים כרגיל. אין צורך להשתגע בגלל תחושות לא מוסברות, שוב. אני מפציר בך: לא כדאי לחשוב על זה"
"אבל רש" שאל רזוך בלב הולם. "מה אם זאת לא סתם הרגשה? מה אם יש משהו מאחורי החלומות והתחושות. מה אם אנחנו באמת מפספסים משהו גדול יותר. אמיתי יותר?"
""שמע לי" רש הזדקף לפתע. ומקולו נעלמה כל זכר לחברות. "שכח מזה. הדחק את זה. השתק את זה"
"לא כדאי בכלל לחשוב על זה"
והלך.
"…אל תתפתה בשום מחיר להשתיק אותה…"
פרק 4: "אני לא האויב שלך"
הוא הביט אל האופק בניסיון לראות דבר מה מוכר. רגלו כאבה והוא נח מעט בצל עץ יבש וצנום למראה.
היה זה מספר שבועות לאחר אותה שיחה שלו עם רש וארבעה ימים לאחר הפציעה ברגלו. באחד האימונים רגלו נשברה באזור השוק והיה עליו להפסיק את האימון באמצע- דבר שמעולם לא עשה- רופא הגדוד העניק לו טיפול במשך יום שלם כשלבסוף הודיע לו כשפניו כבושות בקרקע שרגלו לעולם לא תחלים לגמרי. הוא יוכל ללכת עליה. אבל לא לרוץ. לקפוץ או לסחוב משא כבד מידי.
גם הרופא וגם רזוך הבינו את פשר הדבר: רזוך לעולם לא יוכל להילחם שוב. לא בגדוד החזק ביותר בממלכה שאליו התאמץ כל כך להגיע ולא בשום גדוד אחר.
לאחר שרגלו החלימה לגמרי. הוא ברח.
כמובן. חבריו יחשבו אותו לשוטה וטיפש: ברח משום שאינו יכול עוד ללחום. לו היה נשאר בממלכה היה מקבל תואר כבוד והמלך היה מעשיר אותו בהון רב. כמו כל לוחם שהיה בדרגתו ונאלץ לפרוש משרות.
אבל לא. רזוך ידע מה שחבריו לא ידעו. הפציעה שלו לא הייתה פציעה רגילה. לא… אף פציעה לא מתרפאת כל כך מהר. חבריו חשבו שהסיבה לפציעתו הייתה גולת ברזל שנשמטה מאחד המגדלים ששימשו לאימונים הרבים. גם הוא חשב כך ברגעים הראשונים של ההלם. אבל כמה רגעים אחרי שהגולה שברה את רגלו בעוצמה. לאחר שכל מה שראה היה כאב. וכל מה ששמע היה אנחותיו שלו. וכל מה שהרגיש היו הייסורים. כשמוחו צלל לתוך החשכה של חוסר ההכרה. כמה רגעים לפני שהעולם החשיך לגמרי מול עיניו הוא שמע את הקולות מהדהדים בראשו.
"הוא באמת רוצה לדעת. ראוי הוא שיעזרו לו"
"הוא שכח… הוא לא יודע"
"ניאלץ להזכיר לו. בדרך הקשה. הבחירה תישאר בידו. אם ירצה- יקבל. אם לא- יישאר שם… לשארית חייו"
כשהתעורר במרפאה של הגדוד לא זכר דבר מאותם קולות משונים שהדהדו בראשו. לא, בהם נזכר רק לאחר זמן.
הוא האמין שהפציעה שלו אינה מקרה. בראשו הדהדו המילים "בדרך הקשה" הוא הרגיש כאילו היה אמור לעשות בחירה מסויימת בחייו, הבחירה הנכונה. אבל לא עשה אותה. לכן מישהו… משהם… משהו החליט להזכיר לו.
להזכיר לו מה?
הוא לא ידע. אבל בד בבד עם הפציעה החלו לגעוש בו כיסופים. געגועים למשהו רחוק, רחוק. לפתע נראה הגדוד. האימונים. המעמד והכוח כדברים שאין בהם ממש כלל וכלל. לא כוח נוסף או מעמד גבוה יותר. אפילו אם היו מציעים לו ליירש את מקומו של המלך לא היה מתפתה להישאר. לא, הוא הרגיש בתוך תוכו געגועים למשהו אחר. גדול יותר ואמיתי יותר מכל מה שהיה יכול להיות שלו בממלכה ההיא שהשאיר מאחוריו. לא הרבה הלך. מהלך של כמה שעות. כשהחליט לשבת ולנוח מעט תחת עץ יבש וצנום. הצל שנתן העץ היה דל. למזלו מעט ליד העץ ניצב מגדל גדול וגבוה שהתנשא מעליו לגובה רב.
רק רגע.
איך הוא לא ראה את המגדל הזה קודם?
רזוך שמע על אנשים שהלכו יותר מידי לתוך המדבר הסמוך –למזלו- למחנה בו הגדוד שלו –לשעבר- התאמן. ממש בקצה נידח של הממלכה. וכשהמים הלכו ואזלו. האוכל כבר נגמר ומוחם החל להתערפל. החלו לראות דברים שאינם אלא תעתועי הדמיון.
האם המגדל הזה קיים אך ורק במוחו?
הוא ניגש למגדל. ונגע בו קלות. הוא הרגיש מוצק ואמיתי. ממש כמו השמש הקופחת על ראשו והחול הנמעך תחת נעליו.
לפתע התעורר בו רצון לטפס אל המגדל. לא עד לראשו. רק לעלות מעט. עד לגובה בו יוכל לראות את הממלכה אותה עזב. אם יעלה לגובה מספק. בוודאי יוכל לראות אותה שוב. בפעם האחרונה.
מדיבור למעשה. הוא הקיף את המגדל ומצא את פתחו. פתח פעור באופן סתמי. הוא עבר דרכו כשידו אוחזת בניצב החרב.
תוך תוכו של המגדל היה עשוי כולו מדרגות מדרגות שנמשכו עד לאיפה שרק רזוך יכל לראות. כל כולו של תוך המגדל היה רק מדרגות עד קצה גבול הראייה.
טוב. רזוך התכונן לטיפוס הארוך. הוא לא התכוון כלל לטפס עד לראשו של המגדל. רק עד למקום ממנו יוכל לראות שוב את הממלכה ואת מחנה הגדוד שאותו עזב. ואולי גם יוכל לראות לאן המדבר הזה מוביל אותו. כן, מחשבה זו תפסה תאוצה במוחו. ייתכן שאם רק יטפס מספיק יוכל לראות את הדבר לו הוא כה כוסף. הדבר שלמענו יצא בכלל למדבר הזה.
הוא פנה אל המדרגות הראשונות. הן נראו יציבות למדי, הוא התבונן שוב במדרגות המתפרשות עד ראש המגדל. זה עומד להיות טיפוס ארוך. הוא הוריד את השריון הקל שלבש. את חרבו. את תרמילו ווידא שאין על גופו שום דבר כבד ומיותר.
הוא התחיל לטפס. ולטפס. הזמן עבר בעצלתיים. ונראה היה לרזוך כאילו מאז ומתמיד טיפס במדרגות הללו. כאילו מעולם לא היה לו בחייו דבר אחר. לפתע נעצר. מתנשף. הוא לא זכר כמה זמן טיפס. אבל ראשו ורגליו החלו לכאוב. הוא פנה את תרמילו בו שמר את נאד המים-
אוי לא
הוא הביט בלב הולם וגרון יבש לתחתית המגדל. שפתאום נהיה כל כך רחוק. הוא כמעט והצליח להבחין בנקודה חומה כהה. התרמיל שלו. עם המים. והאוכל. ברוב טיפשותו הוא השאיר אותם למטה. הוא הביט בעיניים כלות אל התרמיל, ואז הביט למעלה. רק מספר מדרגות נשארו לו כדי להגיע לחלון הראשון במגדל הזה. משם בוודאי יוכל להשקיף כמעט על כל המדבר שלתוכו נקלע מסיבה לא ברורה. ובוודאי שיוכל לראות את הממלכה והמחנה אותם עזב.
הוא טיפס במהירות אל החלון. לאחר רגעים מועטים הגיע אליו. הוא שיחרר נשימה עמוקה. ופחד קל אחז בו. הוא ניגש לחלון שהיה רק פתח הפעור באבן. הוא ניגש אליו והביט דרכו.
לא יכול להיות
כן. הוא משוכנע שהחלון פונה לכיוון הנכון. הנה אפילו כתם ירוק רחוק שבוודאי היה החורשה הקטנה ששכנה ליד המחנה. בחלק הפנימי יותר של הממלכה. אבל-
שום ממלכה לא נראתה באופק.
רזוך שפשף את עיניו. זה לא יכול להיות! הוא אימץ את עיניו. תמיד זכר וידע שבמרכזה של הממלכה ישנו הר גדול הנראה למרחקים. ההר עליו בנה המלך את ארמונו המפואר.
הוא אימץ את עיניו. ואכן ראה אותו. ההר ניצב בירור לנגד עיניו. קטן יותר מאי פעם. אך שום ארמון. מפואר או לא. לא נראה עליו. יותר מזה. שום בניין. בקתה או מבצר לא נראה. מסביב להר… ההר היה במרכזה של הממלכה. כל ילד ידע את זה. אבל כעת. כשהוא עומד בגובה אלפי רגל על מגדל שצץ כאילו מהאוויר. נראה היה שההר ניצב במרכזו של מדבר שומם.
רזוך פנה אחורה כשגרונו יבש. ראשו כואב ועניו פעורות באימה. "הממלכה נעלמה" הוא לחש.
קול צחוק מבעית נשמע לפתע בחלל המגדל. צחוק מפתיע ופתאומי. צחוק מתגלגל וארוך. רזוך נצמד לקיר באימה פתאומית. ידו נעה במהירות לעבר החרב שלא הייתה שם.
"הממלכה שלך לא נעלמה" הקול נשמע קלוש אך חובק-כל. כאילו האוויר עצמו החל לדבר. "היא מעולם לא הייתה קיימת"
הקול צחק שוב. "אל תחפש נשק. לוחם. אני לא האויב שלך, אני רק מנסה לגרום לך ללכת לכיוון הנכון"
רזוך הביט לכל עבר בחיפוש אחר משהו שיוכל לשמש לו כנשק. "הכיוון הנכון?"
"הבט למטה" צחק הקול.
רזוך הביט למטה. למרות המרחק הרב בינו לבין המדרגות הראשונות הוא ראה זאת בברור: המדרגות. אחת אחת. החלו להתפורר ולקרוס בקצב מבהיל.
הוא הביט אל ראש המגדל. ואז שוב למדרגות המתפוררות. הן היו רחוקות ממנו… לא לעוד הרבה זמן.
הוא החל לטפס במהירות אל ראש המגדל.
"…לעזור לך. להראות לך את הדרך הנכונה. להיאבק בישות השנייה שמנסה להכשיל אותך…"
"…אתה הולך לקראת משהו גדול. גדול מאוד…"
פרק5: אדון האשליות
רגליו כאבו. ראשו כאב. ידיו. כל גופו. כאב. פיו יבש לגמרי. והמדרגות נמשכו…
לפתע הוא מעד ונפל. ידיו התחככו באדמה יבשה. הוא הרגיש אדמה מתחת לגופו. לא עוד מדרגות. הוא הביט סביבו. מותש צמא ורעב מכדי להיות מופתע או לפחד. הוא מצא את עצמו כורע מול פתח של מערה אפלה. המדבר. המגדל. הכל נעלם.
"…וראשו מגיע השמימה…"
מול עיניו. בפתח המערה. הופיע מולו דמות לבנה. דמות של לוחם. דמותו שלו.
"רעבת. צמאת. כוחך תש" נראה היה שהדמות מחייכת "המחסומים הגשמיים אינם מהווים מכשול עוד. עליך לעמוד בניסיון האחרון. הגעת לכאן כי אינך שייך באמת לעולם שנטשת מאחור. לכבוד ולמעמד. לגאווה ולתאוות הלחימה. הגעת לכאן כי אתה רוצה לחזור. לחזור. למלכך. לאביך האמיתי, אתה קרוב מאוד. אך המכשולים עוד רבים. עליך להיות איש מלחמה ולנצח את המלחמה מלפנים ומאחור…"
"מה זה שלפני?" שאל רזוך בערפול.
"ההיכל הראשון." ענתה הדמות בפשטות, ונעלמה.
רזוך כשל לעבר פתח המערה החשוכה. הוא נעמד בפתח המערה. וליבו החל להלום בכוח.
מולו ניצבו שורות שורות של שולחנות עשויים עץ. עמוסים בכל מה שאדם רעב יכול רק לדמיין: מגשים מגשים מלאים נתחי בשר עסיסיים. כדים גדולים על הרצפה. חלקם מלאים במים זכים וחלקם ביין צלול. כיכרות לחם ריחניים, פירות גדולים ועסיסיים למראה. צלוחיות מלאות דבש כהה ומפתה…
ידיו של רזוך החלו לרעוד. פיו נמלא ריר. הוא הרגיש שהוא רוצה לבכות, כל גופו היה חלוש. וכל האוכל הזה…
הוא כבר עמד להתנפל על האוכל כחיה מורעבת. אך זיכרון עמום עצר בעדו לפתע.
"…אותו גוף הוא הוא זה שיסתיר לך את האמת וימשוך אותך לשקרי המקום הנורא ההוא…"
משהו בתוכו אמר לו לא לעשות זאת. להתאפק. להתגבר. הוא הרי אדם. לא בהמה.
"אתם משחקים בי" הוא לחש. דמעות בעיניו.
"נכון" ענה לו קול. דמות הופיע לפניו. "אבל אתה בעצמך בחרת לשחק את המשחק הזה…"
"משום שרק כך אוכל להוכיח את עצמי. כשאתגבר עליו?"
רזוך נרתע. היה זה קולו שלו. שנשמע לפתע בחלל המערה. אך לא הוא היה שזה שהפיק אותו. מלבד העובדה הזו. היה משהו נוסף מוזר בקול הזה. הקול היה זהה לחלוטין לקולו של רזוך. אבל הייתה חסרה בו אותה נימה של חספוס. עבות מסוימת. שהייתה בקולו של רזוך ולא נשמעה כלל בקול שנשמע בחלל המערה.
"אני מוכן. אני רוצה להשיג את המגיע לי בצדק. אינני רוצה רק ליהנות מהחסד שלו. אני רוצה לדעת אותו. להכיר אותו באמת. להוכיח את אהבתי אליו ויראתי ממנו"
רזוך ניסה ככל יכולתו לרכז את מחשבתו. פיו עדיין מלא בריר וגופו עדיין רועד מחולשה. והמאכלים המפתים עדיין ניצבים מולו. למרות כל אלה רזוך ניסה לחשוב. מה הוא שומע? מה מנסים לגלות לו כשמשמעים לו את הקול הזה?
"…אתך ישות נוספת. שתפקידה יהיה לנסות אותך…"
"…להעמיד פני ידיד. לשכנע אותך בכל הכזבים האפשריים…"
רזוך הביט לעבר המאכלים. חלק ממנו רצה להתעלם ממה ששמע ולהתנפל אל האוכל. וחלק רצה ללכת מכאן. לברוח, לעלות למקום גבוה יותר.
מי. ומדוע, אחראי למשחק האכזרי הזה? מה פירוש הדבר שהוא בעצמו בחר במשחק הזה? מדוע הוא מרגיש שעליו להימנע מלאכול? האם אוכל הזה הוא דבר רע?
"…מדוע היה קשה כל כך להגיע אליך? מדוע הצבת סביבך מכשולים כה מרתיעים?"
"אתה בן של מלך. גופך. שכל כך תאב לאוכל. אינו אלא רק כלי. לבוש- אם תרצה. לאני האמיתי שלך. אסור לך להפוך את העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר. האני האמיתי שלך זקוק למשהו אחר…"
הוא לא ראה את הדובר. אך מיד כשקול נוסף נשמע. הוא ידע בוודאות שזה לא אותו אחד.
"מה לך חושב? מדוע לייגע עצמך באמת נסתרת כלשהי שאינך יודע אם היא קיימת בכלל? האוכל הרי לפניך. מדוע אתה לא אוכל? אתה כל כך רעב וצמא. עייף וחלש. מה מונע ממך לאכול? הרגשות שווא על דבר נעלה יותר? שטויות. אין דבר יותר גדול מהאוכל הניצב מולך. אכול… שתה… ככל יכולתך…"
"רק רגע" מלמל רזוך בקול. "הממלכה לא קיימת. המשפחה שלי לא קיימת. הגדוד שלי… הכל. במקום זה אני נמצא כאן. רעב. עייף. צמא ומותש. וכל האוכל מולי… מה קורה פה?"
"הגיע עת הניסיון הסופי שלך. רזוך. אם לא תאכל ממה שלפניך. ותוכל לעבור בין השולחנות למה שמחכה לך בקצה השני של המערה. תוכיח שאתה לא בהמה. תוכיח שאתה אדם. אדם גבוהה יותר ונעלה יותר ממה שחשבת. נעלה יותר ממלאך…"
"למה לך? מה תרווח מההוכחה הזאת? הם סתם משחקים בך! תאכל!!"
רזוך רעד. גופו כמעט בעל כורחו החל להתקדם לעבר האוכל. אך הוא עצר. והתנועע כמו עלה ברוח.
"אלוקים" לחש רזוך את המילה שכמעט ולעולם לא חשב עליה. "עזור לי"
"מי אמר לך שאלוקים קיים?" צחקק הקול הרע.
"ראשך. ידיך. רגליך. עיניך. פיך. גופך. נשמתך. מזונך ומגורך. חייך וחיי הכל. עצם הקיום. את כולם ברא האלוקים. הקדוש-ברוך-הוא. וכי אתה מעלה על דעתך שהוא אינו קיים!?"
"הוא קיים" לחש רזוך.
"הוא קיים. והוא רוצה להעניק לך מכל טוב. לא לך כפי שאתה מכיר את עצמך. אתה האמיתי. גבוה יותר. רוחני יותר. הנשמה שלך. לפני שאלוקים ברא את העולם. הנשמה הייתה בעולמות עליונים ששכלך אפילו לא מסוגל לתפוס. ונהנתה מהעונג הגדול ביותר שיכול להימצא. מזיו האלוקים בעצמו"
זיכרונות החלו להתעורר בו. משהו בתוך תוכו התעורר למשמע הדברים. "מדוע זה נפסק?" הוא שאל בשקט.
"הנשמה לא יכלה לסבול את זה. ליהנות ממשהו במתנת חסד גמורה. קוראים לזה. "נהמא דכיסופא"-לחם של בושה. לכן אלוקים ברא את העולם החומרי והחשוך הזה. המלא בלבולים וניסיונות. טעויות ומכשולים. כדי לתת לך הזדמנות להוכיח שאתה בן של מלך. כדי לקבל את אהבתו בצדק ולא בחסד"
רזוך התנער. מוחו עדיין היה מעורפל וגופו עדיין חלוש. אבל הוא ידע מה עליו לעשות.
הוא נשם נשימה עמוקה והחל לצעוד לעבר שולחנות האוכל העמוסים.
ולא כדי לאכול.
פרק6: כמו שחקן על במה
"בכל פעם שתצליח לעבור אחד מההיכלות תעלה למקום גבוה יותר מהמקום הנורא ההוא אך נמוך הרבה יותר מהמקום בו אנו נמצאים עתה. שם תוכל להתאושש ולהתכונן למלחמה הבאה"
"ברכותי. שיברת את ההיכל הראשון בהצלחה, חשוב שתדע שהשתנה משהו בתוכנית המקורית: נותר לך עוד שישה היכלים לעבור. כל שישה ההיכלים נמצאים כרגע בעלם החומר. אתה תרד לשם- בגופים מפוצלים. כמובן שתשכח הכל- בדיוק כמו בפעם הקודמת. אזור סטרילי שיאפשר לך בצורה המושלמת בחירה בין טוב לרע. אנחנו תמיד נראה אותך מכאן אך אתה לעולם לא תוכל להבחין בנו כאשר תרד לשם. ספק גדול אם תדע או תאמין בקיומנו"
"באיזה אופן יהיו הניסיונות?"
"לכל גוף באופן אחר: אך הצד השווה בכולם יהיה הבלבול ואי הוודאות. חוסר אמונה וספקות. מלבד זאת… לכל גוף יהיה את הניסיון שלו… בהצלחה לך"
פרק 7: המאבק הנצחי
אתה חייב להתגבר על זה.
אבל… זה כל כך יפה… כל כך יפה…
האורות הזוהרים סביבו סחררו את חושיו. הוא ידע שהם רעים. אבל הם היו נראים בעיניו יפים כל כך… מקסימים כל כך… הוא ידע שהם מפילים אותו בפח. אבל למראה זוהר האורות הללו לא יכל לעצור בעצמו. הוא ידע מה הם רוצים: את אנושיותו. את חלק האל ממעל שבו. חלק מחיותו. חלק ממנו.
ולרגע הוא חשב שהוא עומד לתת להם את זה…
לא… הוא התגבר. הפעם הוא המנצח. האורות האלה הם מעשי תעתועים בלבד. רק ניסיון… עליו להתגבר. הוא עצם את עיניו. ההחלטה השתרשה בליבו. יש רק אור אחד. אחד בלבד, שלו הוא יעניק את חייו. והוא יחכה לו. ילחם באורות התעתועים עד שיבוא. ולעולם יותר הוא לא יקריב את חייו עבור-
ערה הצרי…
פרק8: רק צירוף מקרים
הוא הביט באוטובוס המלא וחיפש מקום פנוי. חייל ישב באחד המושבים. המושב שלידו היה ריק.
"אפשר לשבת כאן?"
החייל הביט בו. "בכיף"
הנער. שכיפה גדולה לראשו וציצית על גופו. החל לגלגל עם החייל שיחה. הם דיברו על צבא. על יחידות קרביות ועל לימודים ובגרויות. "תגיד" אמר לפתע הנער. "אתה מאמין באלוקים?"
"לא"
"אתה מאמין במפץ הגדול? שכל מה שאתה רואה נוצר באיזה פיצוץ ואנחנו נוצרנו מהקופים?" חייך הנער חיוך עקום.
"אה…"
"אתה מחכה לנס או משהו כזה. משהו שיוכיח לך מעל כל ספק שאלוקים קיים?"
"אני מניח שכן"
"זה לעולם לא יקרה" חיוכו של הנער התרחב. "אלוקים ברא את העולם כדי שיהיה לך בחירה אם להאמין בו או לא. גם אם תראה ניסים גילויים תמיד יישאר בך ספק. תמיד. זה הפואנטה"
"אני לא יודע…"
"אלוקים מנהל את העולם, ייתכן שהוא סובב את הכל: את זמן השחרור שלך הביתה. את סוף הסיור שלי. גרם שהמקום היחיד הפנוי בשבילי באוטובוס הזה יהיה לידך. וכל זה רק כדי שיום אחד בחייך תשמע מישהו שאומר לך את האמת. זה לא הגיוני?"
"אני אחשוב על זה" אמר החייל בנימה לא מתחייבת.
פרק 9: חופש בין הסורגים
הוא הביט בפיצה שלו. הוא סיים רק אתמול עבודה של חודש בחופש והחל ליהנות. פלאפון חדש. קניון. פיצה… הוא היה אמור להיות מאושר, חופשי.
אבל משהו הטריד אותו. האם זה מה שיעשה כל חייו? עבודה בשביל כסף. כסף בשביל הנאות. בשביל כבוד. בשביל עבודה…
כל מה שיש לו בתור אדם חופשי: אוכל. כסף. הנאות….
מדוע הוא חש לפתע שכל אלה הם רק… סורגים?
מה הסורגים האלה מסתירים ממנו?
פרק 10: האמת
הוא ישב ליד המחשב בבית הריק. הוא יצטרך לראות איך הוא חוסך במילים כדי לא לעבור את ה5000 מילה. אבל מצד שני לכתוב סוף מתאים לסיפור הזה.
לפתע נצצה בו ההבנה: הוא לא יכול לכתוב סוף לסיפור…
כי הסיפור הזה ממשיך לקרות תמיד. לכל אחד. בכל מקום. בכל זמן.