קטגוריות
פרס עינת 2010

מבעד למראה

הספר נשמט מידו, והדפים שהיו קרועים בקצוות, נפרמו והתפזרו. כשגחן להרים אותם נדהם שוב, כבפעם הראשונה. מהצילומים המטושטשים, והשפה העתיקה, שעמל קשה להבין את משמעותה. כהיסטוריון המתמחה בשפות עתיקות ומתות ידע כי כל ספרי ההיסטוריה של האדם הקדמון נעלמו והושמדו; והנה לפניו ספר נדיר.
הבין מספר מלים: סְטוֹרִיס, סיפורים, קוּאֵינטוֹס. במיוחד התפלא על התמונות והציורים מחיי האדם הקדמון, מחזוּת האנשים. כשהצליח מוחו לפענח, הבין במטושטש שפעם, לפני יובלות שנים, חיו בני אדם, זכר ונקבה, שבדרך כלל מתו, כאשר היו זקנים ושצורתם השתנתה במהלך חייהם. זקן – מושג חדש עבורו. לא משהו שרואים במראה או שמסתכלים על המציאות מסביב. מן התמונות ניבט מישהו עם קפלים, על פניו סימנים שבספר נקראו: קמטים. הגוו לעתים נראה שחוח.
תמונת הזקן מצאה חן בעיניו, ועוד יותר תמונת הזקנה. שיער לבן, צבע של אור בהיר. גם את הקמטים ראה כמשהו קסום – פנים חרושות שבילים ודרכים מעניינות. ”לא כמו בימינו, ימי ההיסטוריה המודרנית“, חשב, ”שלכולנו פנים חלקות וכמעט זהות, בלי גוונים, בלי שינויים“.
בלילות הבאים חלם על הזקנה שבתמונה, אמנם בחלום היה יכול לשנות תמונות, אבל בכוונה השאיר לו את הזקנה כפי שהיא. גם בימים דבק במחשבות עליה. שמח ונבהל כשנוכח שהתפתחה בו תכונה שאין בה צורך בעולמו ורק בספרים העתיקים קרא עליה: דמיון. הדמיון עורר את הדמות ורקם לה חיים אחרים. חיים שלא זורמים מאליהם. קלט כברק מושג נוסף שאין לו שימוש בעולמו: ניסיון. בריבוא שפות זימרה המלה בקונכיית אוזנו.
בחשכת הלילה, בחלומותיו, חתר הלא מודע – הנעלם של המין האנושי, וגילה לאיש אושר חריף. ניסיון. למישהי בעלת השער הלבן המאיר עם הפנים היפות של הצבע והצורה המיוחדים – יש ניסיון. ידע שעדיין אינו מבין מספיק. רק ידע שזה משהו אחר. אני מתוכנת לדעת הכל – לא על פי־עבר, לא על־פי מעשים שעשיתי, דרכים שעברתי. בספרים העתיקים קרא דברים שהאנשים סביבו לא תיארו שיכולים להיות. האדם הקדמון חי לעתים חיים כה קשים שכיום אי אפשר לתאר אותם, אבל הוא התקדם, לעתים נסוג, למד מכשלונות ואף שכח ללמוד.
באחד הימים, כשהתקדם בקריאת הספר, הגיע לדף שפתק היה צמוד אליו. ”התלהבתי – אני יוצאת לדרך“, היה כתוב בו, ”אני מדענית, מצאתי את המפתח של נוסחת הזיקנה. אני הולכת להתנסות בשביל הזיקנה והניסיון. לפני מאות רבות של שנים עמלו בני האדם לחפש את נוסחת העלומים הנצחיים, לבסוף מצאו. היום אני חושבת שהחיים שלנו משעממים וחסרי תוכן. העלימו מאיתנו שפעם, בפְּרֵהִיסטוריה, היו חיים אחרים.
החלום שלי הוא להקים מושבה של אנשים המוכנים להסתכן בזיקנה. הניסיון שלנו, והזיקנה שתבוא עלינו ישתרעו על זמן רב יותר, כמעט כזמן שאנו חיים – 300 שנה. אני מוכנה לפחות שנים – אך לחיים יותר מעניינים, יותר מספקים, ואפילו יותר קשים. אני מקווה שבמושבה חדשה נהפוך לאנשים שמחים יותר, בעלי הומור. מצאתי את המלה בספר. רק לאחרונה פענחתי אותה – זה משהו בין מצחיק לחכם. לא נחיה כפי שאנו היום, מתוכנתים לבינה עליונה וחסרת דמיון. גם לא למראה חלק ואחיד. פנינו לא יהיו אפורים־תכלכלים, כים ללא גל ושערותינו בצבע ניצן הוורד.
נכונו לי הרבה שנים לחיות ואני חפצה בחיים של טעם. לא טעם קשה, רך, מתוק,, חריף, אלא טעם של חיים שאנו איננו מכירים, חיים שיהיו קצת מעורפלים, לא מובנים. נושא להתלבטות מלים ומושגים שגיליתי בספר ועמלתי עליהם המון זמן. לפניכם הנוסחה. אני בטוחה שמי שיגיע בספר עד לשורות אלה, יחשוב על רעיונותי ואולי יחפוץ לבוא בעקבותי“.
הכתוב בפרק שינה עוד יותר את עולמו של האיש. כל אותו יום היה שרוי באור פנימי שלא הכיר. בלילה ירד חרש אל חדרי השירותים. ביד רועדת עיצב על המחשב האישי את הנוסחה ופנה לישון. בהקיצו כבר לא היו בני משפחתו בבית, והוא צעד בהיסוס לעבר המראה הגדולה שבחדר השינה. כשהתקרב אליה התרחבו עיניו. תלם לא עמוק חרש עדינות את לחיו וקווצת שיער לבנה זהרה ברקתו. השינוי היה קטן, אבל הוא חש כאילו יד חמה חבקה בחיבוק אמיץ את ליבו וזרם של אור זרם אליו. ידע כי הוא עומד על מפתן של עולם חדש, ועוד מעט ויבוא בשעריו.
*
נועם מצמץ בעיניו, הסתכל סביבו, ונשאר כהרגלו, בשבוע האחרון, שעה ארוכה במיטה. האם היה זה חלום, הזיה, או שהוא ממציא להנאתו סיפורי ”סאיינס פיקשן“. במקום להתכונן לבחינות הסמסטר צצים כל הזמן בראשו סיפורים, או יותר נכון תמונות שאפילו אחת מהן אינה קשורה לעולמו היום־יומי. לפעמים אף אינו בטוח שכל מה שהוא צופה מקורו במוחו, שהוא בדרך כלל מוח שכלתני החושב על עובדות ומספרים כיאה לסטודנט הלומד הנדסת מחשבים. לפעמים חשב לכתוב את אשר ראה או הגה, אלא שהוא אינו איש המלה הכתובה. ”אז למה לי להתאמץ ולהעלות את הדברים על הנייר, בין כה וכה לא ייצאו טוב ונכון כמו שאני רואה אותם באמת“. כך הרהר ובעצלותו דחה את מעשה הכתיבה.
לאחר שבחן את עצמו על־פי מושגיו ונוכח כי בשאר העניינים הוא מתפקד כהלכה, החליט כי הוא נשאר בן אדם שפוי ואבן נגולה מעל ליבו. יחד עם כל התהיות על עצמו, ידע שהאיש, שהכיר אותו לאחרונה ושיחיה בעוד אלף שנה, ייהפך בהדרגה, על־ידי הנוסחה, לזקן וחייו ישתנו לגמרי. שערו ינשור מעט והיתר ילבין, קמטים יפציעו תחת עיניו, והחריצים יעמיקו בלחיו. לעומת זאת יתפתח דמיונו, ושירה, לראשונה תיכתב בסתר במחשב האישי שלו, אשתו וילדיו ימלטו מפניו, כך גם אנשים אחרים. הוא יפוטר מעבודתו וכאשר ייווכח שאיש לא מוכן להאזין לדבריו, לניסיונו המתעורר ולהווייתו החדשה, יתהלך נע ונד ברחבי ארצו. לבסוף יבין כי שליחי המשטר מנסים לחסלו, יאמץ את כל ניסיון דמיונו העולה ופורח, ויצא לחפש את מקום הימצאה של האשה שבנוסחתה שינתה את חייו.
הוא יגיע אליה אחר תלאות ושנים מספר, עשיר בניסיון חיים שצבר ויצטרף למושבה של אנשים החפצים להקים עולם חדש. זה יהיה עולם של בני־אנוש החפצים להשתנות. אל המושבה יצטרפו, טיפין טיפין, בני־אדם שנמאס להם להיות צעירי־מראה, חד־גוניים, לא בוגרים באישיותם וממוחשבים. הם ימצאו ספרים של התקופה הקדומה ויחייכו בהבנה בקוראם על בני האדם שחיפשו בהתמדה את המפתח לחיי עלומים נצחיים. ייתכן שהאיש יישא לאשה את זו שמצאה את הנוסחה, או שיישא אשה אחרת, ששערה יפהפה ולבן כפתיתי שלג, ובפניה חרוטים סימני חיים ודרך. הוא יאהב את קסם מראיה, את קצב הילוכה ודיבורה האיטי, ולא יתעייף לעולם מלשמוע את מחשבותיה הפורחות ופטפוט זיכרונותיה.
*
מספר ימים אחר מכן היה נועם בעולם נוסף, מעט דומה לעולם שהאיש המזדקן חי בו לפנים, עולם של אלם. עולם של יצורים היפר־אינטליגנטיים. עולם של אנשים אשר אינם זקוקים לשיחה, המבינים אחד את השני בצורה טלפתית. אינם אוהבים וגם לא חייבים לעסוק במלאכת כפיים. הם תמיד ממציאים משהו בראשם ומחשבים ורובוטים ממלאים את רצונם ועובדים בכל המלאכות. נועם נולד באותו עולם כתינוק מפגר. הוא יודע לחשוב רק כפי שבמאה העשרים ואחת חשבו, ולא יודע לקרוא מחשבות. הוא מוכרח לדבר, לשוחח עם בני אדם במלים, לפעמים אף נבהל מברקים ורעמים. אינו יודע לפקד על רובוטים ובמיוחד ירא מכך שאנשים אינם עונים לו, ואינם מקשיבים למלים שהוא מוציא מפיו. הם חודרים למחשבותיו שאינן מעניינות אותם מפני שאף פעם אינו ממציא משהו חדש.
נועם נולד לאותו עולם כיצור שאיננו שייך אליו, כמישהו שאיננו יודע לעוף והולך רק על פני האדמה. כאשר מלאו לו שבע שנים נפרדו ממנו הוריו ללא דמע והוא הוכנס לכפר של מפגרים. ואז חש את האושר הגדול של חייו. נועם שמח למצוא ילדים הדומים לו. כולם מדברים, האחד אל השני, על השטויות של החיים, צוחקים, בוכים וצועקים עד שבאים המדריכים המנסים לחנך אותם שלצחוק, לבכות, לצעוק – הם מעשים לא־טבעיים, ואם רצונם להצטרף לחיים שבחוץ, עליהם להיות חכמים ובעלי כישורים של ממש. יותר מכל הקסימה את נועם אדמת הכפר. הוא מתהלך עם הרובוטים, מנכש עשבים, משקה עצים, מטפל בפרחים והופך רגבי אדמה. משום שהוא מפגר נותנים לו לעשות את העבודה המלוכלכת, זו שרק רובוטים עוסקים בה ובני אדם פטורים ממנה.
כאשר נועם גדל והיה לנער מבוגר כבר לא היה נתון תחת השגחה ושהה רוב היום בחוץ בחברת האדמה, הצמחים, והשמים הפתוחים. מפעם לפעם קרא. כתב מעט ושיחק בכדור כמו מפגר לכל דבר. הרבה נערים ונערות עוזבים את המוסד ועוברים למוסדות מתקדמים. הם מתאמצים, בעזרת המורים, לפתח את חושיהם הכמוסים, לראות מבעד, ובעיקר לא לשוחח, לא לדבר במלים, לא לצחוק בקול גדול, ולא להריע בשמחה וכמובן, והדבר אסור באיסור חמור: לא להזיל דמעות.
נועם מפגר יותר מכולם ולכן יישאר לנצח, כך הוא מקווה, בכפר. כל שנה מגיעים מפגרים חדשים, קטנים, ורק אתם הוא יכול לדבר ולצחוק, עד שהללו מתפתחים, מפסיקים לדבר אתו ולבסוף עוזבים את המוסד. בגיל עשרים מגלה נועם חוש המצאה, והוא אוסף את התודעה שלו לתוך מראה ההופכת לגוש נוצץ, שמלמד אותו לדבר אל רובוטית חמודה. מלמד אותה לצחוק, מראה לה כיצד בוכים, מהו מגע, והיא לומדת בהדרגה. כמובן שהחלום שלו, שהיא תישאר לעד בכפר. והוא מתכנן איך להחביא אותה, אם ירצו להעבירה למקום אחר, באחת המערות של הגן רחב־הידיים.
*
בוקר אחד כשנועם התגלח, הוא הבחין במראה בעולם נוסף, שקצת הפחיד אותו. העולם הוא ”מאיה“ אומרים ההודים. בעולם החדש, שבו ביקר נועם, החלומות היו מציאות והמציאות הייתה חלום. על אותו עולם השתלטה כנופיית תאבי בצע שהיו גאונים ומטורפים בעת ובעונה אחת. הם הפנטו את הבריות בעזרת סמים, שהוכנסו למי השתייה כי החלומות המשונים, היפהפיים, המפחידים, שבהם אנו נותרים ערומים, או מתעופפים מעל הבתים, נדקרים, או חודרים מבעד לקירות – הם העולם האמתי; ועולם המציאות, העולם שבו אנו עובדים, לומדים, ועושים דברים טובים ורעים – אך איננו ממריאים מעל גגות, מתפשטים בפרהסיה, הוא עולם החלומות. וכך התרגלו אף הנבונים והישרים בעולם להאמין שעולם החלומות הצבעוני והמפתה גם בפחדיו ובהרסנותו – שהוא העולם האמתי שעולה על עולם המציאות, שאכן אף הוא יכול להיות יפה והרסני, רק פחות יפה וצבעוני.
הכל התערבב, והכנופיה השלטת, שהכירה את האמת, סידרה את עולם המציאות לתועלת אנשיה. אנשים עבדו שעות רבות ללא שכר, נלחמו בשכניהם לפי פקודה – והיו בטוחים שהדברים מתרחשים בחלומם. בחלום, שהפך עבורם מציאות, המתים היו לעתים חיים ובני אדם החיים באמת, שוחחו אתם על המוות, החיים, ואפילו על העבודה המייגעת והמשעממת שנדמה היה להם שהיא קיימת רק בחלומות.
הפעם החליט נועם לסדר בעצמו את העניינים בעולם ההפוך, ריסק את המראה לרסיסים וה“מאיה“ נעלמה
*
באחד הימים נכח נועם בעולם משונה. היה זה עולם המורכב משני עולמות. עולם של רוח בלי גוף ובשר, ועולם של גוף ובשר ללא רוח. לברואי שני העולמות הייתה דרך חשיבה שונה והם לא הגיעו אחד אל השני למרות שידעו זה על קיומו של רעהו. מה עוד שכל עולם לא אהב את משנהו ולא חפץ להיפגש עמו. ואז יום אחד נוכח נועם בפגישה מסעירה, באחד הנסים שקורים לעתים בבריאה, נפגשה רוח נשית עם גוף ובשר גברי. בהתחלה לא הכירו אחד את השני. לא הבינו מה הם פוגשים. ולכן ניצתה סקרנותם והם ניסו להבין אחד את השני.
בהתחלה המפגש היה קשה. הם גם לא נמשכו למגע קרוב. הרוח ראתה משהו מגושם, לא־נקי, והגוף ראה משהו רוטט, בלי צורה, בלתי נתפש. כשהתגברו, במשך הזמן, על דעותיהם הקדומות החלה לצמוח הידידות. זה לזה סיפרו על חייהם השונים וכל אחד חשב שחיי השני מוזרים ומשונים. ואז הגיע רגע, ששני העולמות מחקו במראה ייחודית את הגבולות ביניהם והתאווה הגופנית התאחדה עם ההתעלות הרוחנית. באותה שעה חש נועם התפוצצות נפלאה עד שלא התאפק, טלפן אל מעיין והזמינה לטייל בלילה מלא כוכבים וריחות אורנים במשעולי חורשות הכרמל שליד הטכניון.