הוא עמד על המעקה, מביט למעלה מהקומה העליונה. הוא נעזר בעמוד עטוף בבאנר של "פוקס" והביט לרחבת הקניון ההומה כדי לייצב את עצמו. כולם שתקו. היה אפשר לשמוע את רעש מכונות המשחק מהג'ויסטיק ואת הקול הנשי-מכני שאמר, "מבצעי השבוע בקניון עזריאלי…"
הוא עמד. לקפוץ.
"ההשתקפות שלו –" לחשה ליאת לידי.
יכולתי לראות את פניו בקושי. אימה היתה חרוטה עליהם כמו קעקוע צרוב.
"אני לא רוצה לקפוץ," הוא יבב. "אני לא רוצה," ואז הוא היה מרוח על הרחבה למטה, ליד דוכני הפרחים המלאכותיים ועל המאבטח הזועק.
הלכנו לדירה של ליאת ואני סימסתי לרועי. "זה כל כך דפוק," הטחתי את עצמי על הספה של ליאת. האולסטאר המלוכלכות שלי מצאו את דרכן הקבועה אל שולחן הקפה. "את מבינה שזאת היתה יכולה להיות את שם למטה, מעוכה על הרצפה רק כי ההשתקפות שלך עשתה את אותו הדבר?"
"כאילו יש משהו שאת יכולה לעשות," ליאת כבר פתחה את המקרר ושלפה בקבוק ספרייט. היא לגמה ישר מהפיה, סגרה ואז זרקה אותו אלי.
"הוא יתפוצץ, מטומטמת." אמרתי. ליאת גילגלה עיניים.
"אולי כשתפסיקי לקלל כמו בת 12 אנשים יאמינו שאת אשכרה לא קטינה."
"מה שתגידי." פתחתי את הבקבוק בזהירות. "ברור שאני לא יכולה לעשות שום דבר מחורבן. אף אחד לא יכול לעשות שום דבר."
ליאת הביטה בי, מופתעת כמו ילד שמגלה לראשונה שלרכבות יש יותר משלושה קרונות. "ילדה טובה."
"טוב, לפחות זה הרבה יותר נוח לומר ככה."
ליאת ניסתה לענות לי, אבל אז הפעמון המיושן בעליל שלה צילצל.
"זה רועי," אמרתי.
"יפה מצידך להזמין אותו לדירה שלי." היא הלכה להחביא את הספרייט במקרר.
"התענוג כולו שלי. את יכולה לפתוח למסכן כבר?"
"פשוט תשתקי." ליאת הלכה צעד מהמטבח אל הדלת. כוך הסטודנטים הזערורי שלה תמיד הקסים אותי בשל העובדה שהכל שם היה תמיד במרחק נגיעה.
"היי, ליאת," רועי עמד שם, הידיים החיוורות המצחיקות שלו חפרו מכרות בכיסי הג'ינס הכהה שלו. "יש ספרייט?"
אני כבר הוצאתי אותו שוב. "קח, שונא קולה מקולל שכמוך." הוא חטף ממני את הספרייט והדביק לי נשיקת מסטיק מנטה על הפה.
"בהמה," הוא ענה.
ליאת נהמה, "אתם לא מספיק קיטשיים בשבילי, וההשתקפות שלי הולכת להתקלח, מה שאומר הרבה להסתכל במראה. בלי נעליים על הספה." היא פיזרה את הקוקו ההדוק המרגיז בטירוף שלה והלכה, מענטזת עם כל הלב.
"לספה," אמר רועי. הוא נעמד על הריפוד דמוי העור המתקלף בנעליו המטונפות. הצטרפתי אליו.
"הייתי עדה להתאבדות היום, בעזריאלי."
"איכס, למה עזריאלי?" הוא דחף אותי, ואני נפלתי לישיבה.
"המשקפת שלי רצתה שופינג, מה שאומר המון מראות. רציתי נורא את הג'ויסטיק, אבל היא לא נכנסת לשם מאז כיתה ז'."
"מסכנה שלי." רועי נשכב עם הראש על הברכיים שלי. "באמת מישהו התאבד?"
"אני אומרת לך שכן," משכתי לו בשיער.
הוא הפליק לי על היד. "את בסדר?"
הסתכלתי בעיניים הבהירות שלו. "אני חושבת. לא הסתכלתי על הגופה שלו."
"או שאת מדחיקה את הטראומה ובשלב מאוחר יותר בחיים היא תחזור אליך בדמות מאניה דפרסיה." הוא חשף שיניים איומות במשהו שהיה אמור להיות חיוך מקנטר.
"מישהו חיפש פסיכולוגיה בוויקיפדיה?"
"פסיכואניליזה, ומשם כבר זרמתי."
"אתה חולה נפש."
ליאת צעקה מהמקלחת, "פשוט תתמסדו כבר."
רועי זייף צחוק נבלים טלנובלי טהור, ואני הצטרפתי אליו עם צחקוקי המכשפה שלי.
"אידיוטים!"
"ליאת!" קיללנו חזרה.
היה שקט לרגע. שמענו את מכונת הייבוש הדבילית של הקרציות ממספר שבע מרשרשת. רועי הוציא לי לשון.
"חשבתי, אתה יודע, שצריך לעשות משהו. נמאס לי לחיות את החיים שהמטומטמת בצד השני חיה. אני לא רוצה להתאבד יום אחד כי היא לא חושבת שאנחנו מספיק יפות או משהו כזה. היא מסוגלת לזה."
"מחאה חברתית?" הציע רועי.
"אתה יכול להיות רציני שניה?"
"אני רציני." הוא לא. "מחאה חברתית על דיכוי ההשתקפויות תהיה אדירה. נפיץ אותה בפייסבוק ונכריז על יום שבו הורגים שוברים את כל המראות." הוא מחייך את החיוך המכוער שלו אלי.
וואו, השטויות האלה באות לו בטבעי. "תזכיר לי במה את עובד?"
"היי טק." ככה הוא קרא לערבוב משקאות. הוא משך לי בתוספת השיער האדומה, ואז בכחולה.
"אה, נכון." התכופפתי אליו ודיגדתי אותו עם השיער.
"אז מה עושים, בוס?" הבל פיו החם התערבב בשלי. במקלחת, ליאת נאנקה שאנחנו חיים בסרט.
"אמרנו מחאה חברתית. זה נורא הולך ביולי-אוגוסט."
בשביל בית עם קירות נוצצים, הייתי מצפה מהם למינימום בידה באסלה.
שיחקתי אותה טיפוס של ילדים, יושבת בשתים עשרה בלילה בדירה מלאה בפרחים מלאכותיים ותאורה מתוחכמת ומחטטת במקרר. "בייביסיטר" קוראים לזה. בטח. אני בסביבת ילדים רק כשהם בחוסר הכרה. ההורים נסעו לקיסריה, כי ההשתקפויות הדבליות שלהם החליטו שמופע של "צחוק מהעבודה" יהיה… מצחיק.
אז ישבתי לי עם כוס קולה חסרת פחמן דו חמצני בסלון מבריק, מנסה לקרוא את "הגיבן מנוטרדם" [גרסא מקוצרת באנגלית של "עופרים", רמה 7], כשעלוקה במכנסיים של דונלד דאק הגיחה לסלון בהילוך זומביסטי משהו. לא היה צריך להיות גאון [אם כי אני גאון ללא קשר] כדי להבין שהילד לוקה בסהרוריות משוקפת, כלומר, המשקף שלו בטח קם כדי לקחת מילקי מהמקרר, כשההשתקפות שלו לא מסוגלת להפריד את עצמה ממנו אבל גם לא מתעוררת. גם אני בילדותי לא הצלחתי להבדיל ביני לבין המשקפת שלי, ועשיתי כל מה שהיא עשתה, גם כשלא התחשק לי ממש להתחיל לצרוח על אימא שלי כי היא לא קנתה לי ברבי, אלא כי היא לא קנתה לי לגו.
ניגשתי לסהרורי האומלל ומחאתי כף פעמיים, חזק. "היי, קום,"
הוא לא פתח עיניים, אבל התחיל לבכות.
"ארר," נהמתי ושלפתי נייד והתקשרתי להורה הנקבי. "היי."
"היי," ענתה מה-שמה. "הכל בסדר?"
"תודה שטרחת להזכיר שהשרץ סהרורי," ירקתי. "תזיזו ת'תחת שלכם חזרה, בבקשה."
"זאת בסך הכל סהרוריות," עכשיו הגבר מדבר. "תסטרי לו, לא חזק מדי, ותשכיבי אותו לישון שוב."
אני מעיפה כאפה לייצור המיירר שמולי. הוא מגביר את בכיו, מנער את ידיו מולי פוקח עיניים. כשהוא רואה אותי, הבכי הופך לצווחות דקיקות.
"הסתדרנו. לילה טוב," נהמתי לטלפון וטחבתי אותו לכיס בלי לנתק. "אתה, תחזור למיטה."
"לא," מילמל. "רוצה מילקי."
אם ההשתקפות שלי תרצה ילדים, זה יהיה רע מאד.
בהתחלה זה רק בפייסבוק. אחר כך אני מגלה דיבורים על העסק בפורומים, בלוגרים נלהבים שכותבים נאומים על העניין. לקראת האירוע אתרי החדשות שלנו מלאים בזה: מחאה נגד המשקפים. שתים עשרה בבוקר, תשעה באב, שוברים את כל המראות. רועי הפיץ את זה. בשבעה עשר בתמוז כולם תוססים כמו קולה עם מנטוס.
הכינו את הפטישים.
לליאת יש משהו עם קפהקפה. ישבנו בסניף איילון והיא שתתה הפוך על דל עם הרבה קצף בזמן שאני השמעתי רעשי גרגורים עם כוס השוקו הקר הגמור שלי. מדי פעם שמענו את זה, בוקע מתוך הזמזום הקבוע של השיחות: מחאת ההשתקפויות. רציתי לקפוץ על שולחנות, לבעוט בסלטים המתחסדים של כל בחורה מקלונית שישבה שם ולצווח שהכל בזכותי. וגם קצת בגלל רועי.
ליאת מכחכחת, "מה עובר?"
"אני חושבת," אני עונה.
"גם אני," היא מגלה לי, ואני מגלגלת עיניים. היא מניחה רגל על רגל ואומרת, "זה לא יכול להיות כל כך פשוט. אם זה היה כל כך פשוט, אנשים היו עושים את זה מזמן."
"פשוט התרגלנו לשגרה," אני אומרת.
"זה לא רק זה." היא רוכנת אלי. שוונצים מהשיער שלה טובלים בשאריות הקצף שבכוס. "בטח כבר ניסו. זה לא עבד. בטוח השתקפויות ניסו לשבור את המראות –"
"אבל כל העניין זה שלא תישאר שום מראה. ככה לא נצטרך להיות הם בכלל."
"בואי ננסה," ליאת אומרת. "בואי נשבור מראה, רק כדי לראות מה יקרה."
להתסכל על זה במרחק של שבועות זה נועז. לדבר על לבצע את הענין מיד זה מרתיע. אני נסוגה.
"בואי נראה מה יקרה בתשעה באב. בטוח לא יהיה יותר גרוע." ליאת מנפנפת למלצר.
"בסדר," אני אומרת.
הרעש של השבירה מחריד, וכואב. רסיסים עפים לכל עבר. אני וליאת מועדות אחורה בזמן שהמראה מתפוצצת. אני יכולה להרגיש את המשקפת שלי בצד השני מתקרבת למראה אחרת, אבל אני לא רצה לשם. במקום זה אני עוברת דרך המסגרת, אל העולם שמעבר.
"אני יכולה להרגיש אותה עדיין," אומרת ליאת. "שום שינוי."
"כן, גם אני."
אנחנו עומדות בסלון מול מראת קיר עצומה. אני שומטת את הפטיש לרצפה וליאת מתכווצת מהקול שהוא מפיק.
אנחנו מסתכלות אחת על השנייה.
"זה לא ישנה, נכון?"
באותו הרגע אני מרגישה כאב חד, עמוק בתוך מעיי. אני רצה אל המראה שבאמבטיה ומספיקה להגיע למשקפת שלי. היא כל כך קרובה אלי שהתנועות שהיא עושה בטבעיות הופכות לתנועות שלי. אני מסדרת איתה את השיער, יוצאת מהאמבטיה, ואז רצה אליה שוב, נעמדת מול הכיור והמראה הריקה ומקיאה.
אני בטלוויזיה. זה כל כך מוזר. אני מקווה שאף בן אנוש לא נוהג לצפות בטלוויזיה מול המראה.
"אני מצטערת," אני אומרת. "זה פשוט לא עובד. עדיין מרגישים אותם," הצלם תוקע מי מבט נבוב, והמראיין מחייך אלי בקיפאון.
"אני מצטערת,"
אבל לא מספיק.
זה לא לוקח הרבה זמן. אותם הבלוגרים הנלהבים, כל העיתונאים למינהם וכל שאר אלה שהתלהבו מהמחאה פוצחים במטח של פסקאות שלמות שמדברות על המצב. הם מיואשים, וכולם מיואשים. וכשזה קורה, מישהו עולה על הרעיון המבריק לעבור לצד השני, חמושים.
"זה גאוני," אומר רועי.
"אתה לא באמת חושב ככה," ליאת זועמת. היא מאשימה אותנו בכל העניין. "הם לא מודעים בכלל לזה שיש לנו רגשות."
"בדיוק," אני אומרת. "הם לא מודעים. הם לא יכולים להפסיק לשלוט בנו. זה או הם או אנחנו."
"אתם חולי נפש," היא ממלמלת.
יום לפני תשעה באב אנחנו מוציאים את כל כלי העבודה שיש לנו. בתשעה באב העולם נחרב.
קודם כל מראות קטנות. מראות איפור, מראות כיס. אחר כך המראה בלובי. אני נתקלת בהשתקפות שלי בלובי. היא צווחת, ואני נבהלת ומטיחה בראשה פטיש. אחר כך אני רצה חזרה למראה ומחפשת את רועי.
אני מחפשת אותו בין חדרי הבית שלנו. הוא לא שם. אני שומעת צלצול פעמון ובדלת עומדת ליאת.
"מה את עושה!" אני צווחת.
"איפה רועי?" היא דורשת.
"אני לא יודעת, פאק, אלוהים, אני לא יודעת. הורדתי לעצמי פטיש בראש."
"תשארי בבית, אנשים משתגעים," היא מורה לי. "את לא מבינה מה הולך בביאליק. אנשים שוברים מראות בחנויות. כולם שם הביאו אלכוהול, כאילו זאת איזשהי מסיבה."
"אני לא יודעת איפה רועי," אני מדליקה את הטלוויזיה. תמונות של ההרס. מצלמות נכנסות ממסגרות ויוצאות. בצד שלהם הכל שבור, חרב. גופות של אנשים ברחובות. אני צורחת.
"איך זה קרה?!"
"את," ליאת מטיחה בי.
"הם באמת חושבים שהם יחסלו את כולם?"
"למה לא?" אומרת ליאת. "להם יש צבא, לנו יש צבא. להם יש משטרה, וגם לנו. לנו יש את גורם ההפתעה, הם הלכו קפוט."
"הם יתאפסו על עצמם," אמרתי.
"את לא מבינה, ברגע שזה קורה כולם חוזרים ושוברים את המסגרות. את מבינה, על זה לא חשבנו. על לשבור את המסגרת המחורבנת של המראה ההיא. זה מה שמנתק את הקשר." היא מביטה בי. "למה שינית את דעתך?"
"הרגתי את השתקפות המחורבנת שלי. ראיתי אותה ונבהלתי ודפקתי לה פטיש בראש,"
"אולי היא רק התעלפה," הציעה ליאת.
"כן, אולי יש לה רק סדק בגולגולת ודימום פנימי ואלוהים יודע מה." אני מטיחה את עצמי על כיסא. ליאת מכינה לנו קפה.
"בואי פשוט נחכה."
"זה היה מהר מדי. אנשים החליטו מהר. כולם היו מתוסכלים. היינו טיפשים." חם לי. כולי נוטפת זיעה ואשמה.
"יהיה טוב."
"לא נכון."
אבל זה מסתדר. כולם שוברים את המסגרות, וחוזרים לעולם. מעטים, כמו ליאת, מרגישים את ההשתקפות שלהם עדיין. ההשתקפות שלה שרדה, היא אומרת. היא הרגישה אותה יורדת למרחב מוגן.
ורועי.
הוא לא חזר. היו כמה כאלה. כאלה שנתפסו לאקסטזה של ההרג ולא חזרו לצד השני. כאלה שלא מצאו מסגרת של מראה.
אני וליאת ישבנו בבית שלה וצפינו בחדשות. היו מקרים, תאונות. אנשים התחילו למות. תאונות דרכים, מחלות פתאומיות, בניינים שקרסו על יושביהם. כמויות אדירות של מתים.
"אנחנו לא יכולים," הבנתי.
"אנחנו לא יכולים לחיות בלעדיהם." לחשה ליאת.
הבטתי בה.
"זה אשמתי," הודתי.
"לא ממש,"
"אולי."
הסתכלתי עליה ורציתי לומר את זה בקול. אבל לא יכולתי.
ליאת הבינה. "לא בטוח שהיא מתה,"
"תשתקי," אמרתי לה. ואז יצאתי מהבית שלה. סתם כי לא הייתי רוצה שהוא יקרוס עליה.