קטגוריות
פרס עינת 2008

מעמקים

הילה הכינה את כל הציוד לצלילה. היא לבשה את חליפת הצלילה, מילאה את המיכל בחמצן ולקחה את המשקפת והסנפירים בידיה. היא עשתה את דרכה לאורך רצועת החול הקצרה עד למים, בעקבות חבריה לקבוצה. שם כולם התארגנו עם הסנפירים והמשקפות ויצאו לדרך.

הילה שחתה אחרי כולם. כמו תמיד, ברגע שנכנסה למים, היא חשה בשקט ובאווירה המיוחדת שהיתה רק מתחת למים. הם התקרבו לאזור האלמוגים ונהנו מהמראות. דגים בכל מיני צורות וצבעים שחו בין האלמוגים הצבעוניים. המחזה היה מרהיב. דג צהוב עם פסים לבנים וכחולים עבר בין אלמוגים שהיובצבע צהוב ודג שחור מרובע שחה ליד. דג בגוון של האדמה נע קרוב לקרקעית. דגים קטנים הסתובבו סביב.
רוני המדריך, שאחריו כולם שחו, הצביע פה ושם על דברים מעניינים שלא כולם שמו לב אליהם. בשלב מסוים הם מיצו את ריף האלמוגים הקרוב לחוף ורוני סימן להם שהם יתחילו להכנס למים העמוקים יותר.
כולם שחו בעקבות המדריך, מגיעים יותר ויותר עמוק לתוך הים. בדרך הם ראו דגים ויצורי ים שונים שהלכו והשתנו עם ההתדקמות שלהם בתוך המים. כולם היו יצורים שהקבוצה כבר ראתה בגיחות הקודמות שלה וכולם מיהרו להתקדם הלאה, מביטים רק בחטף בדגים.
הילה תמיד אהבה לשחות יותר לאט, להנות מהדגים בדרך. גם הפעם, היא היתה אחרונה. הפער בינה לבין שאר הקבוצה גדל.
לפתע, מזווית העין, ראתה משהו נוצץ וכסוף. זה היה נראה לה כמו דג גדול אבל משהו בצורה שלו היה שונה. היא ניסתה לסמן לקבוצה שיש כאן משהו מענין ושכדאי לראות, אבל הם היו רחוקים ממנה ולא שמו לב.
שוב היא ראתה את הברק הכסוף מתחת למים. הסקרנות שלה התגברה על הזהירות והיא שחתה בכיוון היצור המענין, הפוך מהכיוון ששאר הקבוצה התקדמה בה.
הילה הגבירה את מהירות שחייתה ואחרי כמה דקות ראתה לפניה את הדג הכסוף. אבל ככל שהיא התקרבה, היא ראתה שזה לא היה דג בכלל.
כשהיתה במרחק כמה מטרים היא כבר זיהתה את זה בוודאות. זאת היתה בת ים קטנה. כמו בציורים ובתאורים, היא היתה חציה דג וחציה בן אדם. חלק אחד של הגוף נראה כמו דג גדול והחלק השני שהתחיל קרוב לצוואר, היו בו ידיים וראש של נערה.
כשבת הים ראתה שהילה זיהתה אותה, היא נבהלה והתחילה מיד לשחות לכיוון השני. הילה ידעה לשחות מהר ושחתה אחריה במהירות.
בת הים הקטנה נעלמה לרגע אבל אחרי כמה דקות הילה ראתה אותה שוב מרחוק. היא היתה קרובה למבנה חולי ענק בעל צורה מעניינת, שהיה מצוי על קרקעית הים. היא נכנסה במהירות באחד החורים הרבים שהיו בתוך הקיר של המבנה.
הילה הגיעה עד למבנה ונעצרה. פתאום היא הבינה שאיבדה את כל הקבוצה. היא התלבטה אם לחזור ולנסות למצוא אותם או להמשיך עם הסקרנות שלה ולחקור את המקום.
הסקרנות ניצחה. היא הביטה בחורים הרבים שמילאו את הקיר ובחרה אחד מהם באקראיות. בלי להסס היא נכנסה דרך החור.
המחזה שהתגלה לעיניה היה מרהיב. לפניה היתה עיר קטנה, עשויה כולה מחול וצדפים. היו בה בנייינים גבוהים בצורות שונות, צמחים ועצים בעלי מבנה וצבעים מוזרים ובעלי חיים שלא ראתם כמותם. ובין כל אלה שחו להם עשרות, אם לא מאות, של בנות ובני ים. הם כולם שחו לכל הכיוונים ודיברו ביניהם. אף אחד מהם לא שם לב אליה.
היא הביטה במה שראתה לפניה במשך דקות ארוכות, לא מסוגלת להתיק את עיניה מהמראות והצבעים השונים. לאחר כמה דקות, היא הסתכלה על מיכל החמצן שלה. לא היתה לה כמות אינסופית של חמצן. היא תצטרך לעלות בחזרה למעלה.
בלית ברירה היא יצאה מהמקום דרך אחד החורים הרבים שבקיר. היא שחתה בכיוון שממנו באה ולאחר זמן ארוך ראתה את קו החוף מולה.
היא הגיעה עד לחול ואז יצאה מהמים. היא התקדמה לכיוון איזור מועדון הצלילה, מחכה בקוצר רוח לספר לכולם את מה שראתה.
במבט שני המקום היה נראה מוזר. האם היא הגיעה לחוף אחר? לא. על שלט היה רשום חוף האלמוגים. זה היה השם של החוף. אבל משהו לא הסתדר לה. השלט היה נראה שונה ממה שזכרה. היא התקדמה. בקיוסק היתה מוכרת שהיא לא זיהתה. בדרך כלל היתה שם בחורה לפני צבא אבל עכשיו היתה שם אישה בהריון בשנות השלושים לחייה.
היא חיפשה אנשים שהכירה מהמועדון. היא ראתה אנשים עם חליפות עם הלוגו של המועדון אבל לא הכירה אף אחד מהם. מרחוק היא ראתה אחד מהם מתקרב לאיזור. הוא היה גבר בשנות הארבעים לחייו. ככל שהוא התקרב אליה הוא האט את צעדיו. היא הביטה בו. היה בו משהו מוכר. העיניים. היו לו עיניים כחולות. בדיוק כמו העיניים של רוני, המדריך. מעניין, היא לא זכרה שהיה לו בן משפחה שעבד גם בצלילה.
כשהגיע לקיוסק והיה כמה מטרים ממנה, הוא הביט בה במבט חד ואז נפל, ממלמל משהו. המוכרת, שהיתה לידו, ניגשה אליו. מישהו אחר התחיל לטפל בו.
"מי זה?" הילה שאלה. "מה קרה לו?"
המוכרת, שעמדה לידה, אמרה לה "הוא חשב שאת הילה. זאת היתה אחת החניכות שלו מלפני עשרים שנה. באחת הצלילות שלהם היא טבעה בים. היא נעלמה בזמן הצלילה ואף אחד לא מצא אותה אחר כך לעולם. מסכן. הוא חי מאז ברגשות אשם."
הילה התחילה לרעוד. זה לא יכול להיות. משהו השתבש. היא היתה חייבת לחזור למטה, למעמקים, ולנסות להגיע לזמן הנכון.
היא רצה מהר לכיוון המים.
היא קפצה פנימה, שמה את המשקפת ושחתה. היא התקדמה מהר ותוך זמן קצר הגיעה למבנה החולי שראתה קודם לכן.
היא נכנסה פנימה דרך אחד החורים.
לפני שהיה לה זמן לחשוב מה לעשות, אחד מבני הים ניגש אליה.
"מה את עושה פה? איך הגעת לכאן?" הוא שאל אותה.
"הגעתי לכאן בטעות. ראיתי בת ים קטנה ושחיתי אחריה." היא אמרה.
"אה, שוב פעם טאלן הקטנה ברחה והסתובבה בחוץ. היא אף פעם לא לומדת." הוא ניענע את ראשו, שעליו היה מעין סרט זוהר כתום.
"בואי אחרי" הוא אמר לה. לפני שהיה לה זמן לחשוב או להגיב, הוא התחיל לשחות לעבר הקצה של העיר הצבעונית. היא שחתה אחריו. הם עברו בין כמה בניינים עד הגיעו לבנין גדול במיוחד, עשוי כולו זהב ויהלומים, בעל מבנה אסימטרי.
שני שומרים בכניסה, שעל ראשם היה פס כחול זוהר, כנראה הכירו את השומר בעל הסרט הכתום ונתנו להם להכנס. הם חלפו על פני אולמות גדולים ויפים, עם ציורים של בני ובנות ים, עד שהגיעו לאולם ענק שבקצהו היה כסא גדול ומעוגל שעליו ישבה בת ים,שלא היתה יכולה להיות משהו אחר מלבד המלכה.
השומר התקרב אליה והילה בעקבותיו.
"מצאתי אותה ליד אחד השערים. מסתבר שטאלן הקטנה שוב שיחקה בחוץ והיא ראתה אותה ושחתה בעקבותיה."
המלכה, שעל ראשה היה כתר זהב ענקי ועל צווארה היו שרשראות רבות בעלות אבנים בכל הצבעים, רק הביטה בהילה והנהנה בצער.
לאחר כמה דקות של שקט היא דיברה אליה.
"חבל שהגעת לכאן. זה מסוכן מאוד עבורך."
הילה פתחה את פיה לומר משהו.
המלכה הרימה את ידה להסות אותה.
"את צריכה להבין. כאן, בממלכה שלנו, מימד הזמן הוא אחר מאשר אצלכם. את שמת לב בוודאי כשנכנסת דרך החומה שהיו שם חורים רבים. כל חור מייצג זמן אחר. אין לזה חשיבות כשנכנסים. הממלכה חסינה מפני כל ענייני הזמן. אבל העולם החיצוני, שאליו את שייכת, אינו כן. כל חור בחומה, כשיוצאים דרכו, מעביר את מי שעובר דרכו לזמן אחר על פני כדור הארץ."
היא הפסיקה כדי לראות אם בת שיחתה קולטת את מה שאמרה.
"זאת גם הסיבה שבגללה כמעט אף בן אנוש מעולם לא ראה בני ים. גם אם אחד הנערים או הנערות שלנו בורחים החוצה, ואנחנו משתדלים כמובן למנוע את זה, הם יצאו כל פעם דרך
חור אחר. וברב התקופות שלכם אנשים לא הגיעו למעמקי הים. אז ככה שהם לא נתקלו בהם. רק במאה העשרים הצלילות הגיעו למקומות עמוקים מספיק. ולכן, גם אם בני ים יצאו החוצה, הם לא נתקלו באף אחד. אני מבינה שהפעם טאלן הגיעה לתחילת המאה ועשרים ואחת, לפי חליפת הצלילה שלך."
הילה הביטה בה במבט שואל.
"אם את שואלת את עצמך איך אני יודעת, אני בעצמי הייתי די שובבה כשהייתי צעירה וברחתי לעיתים די תכופות. יצא לי לראות צוללנים מכמה תקופות." היא עצרה לרגע ונזכרה משועשעת בילדותה.
אבל אז הרצינה שוב.
"הבעיה שלך היא לא איך לחזור למעלה. זה לא קשה במיוחד ואנחנו יכולים להדריך אותך. הבעיה היא לחזור לאותה נקודת זמן." היא הפסיקה. "זה יהיה קשה מאוד."
היא פנתה לשומר.
"נצטרך לקרוא לאילן. לא תהיה לנו ברירה."
הילה נדרכה לשמע השם הישראלי.
"יש כאן מישהו ישראלי?" היא שאלה.
המלכה הביטה בה ואז אמרה "כן. הוא הגיע אלינו לפני כמה זמן. כפי שהוא סיפר לנו, הוא היה בשייטת בצבא שלכם ונהג לצלול הרבה. באחת הצלילות שלו הוא ראה את אחת מבנות הים שלנו וכך הגיע לכאן." היא נאנחה. "לא הצלחנו להחזיר אותו. ניסינו הרבה. מאות ואולי אלפי פעמים. אבל בכל פעם שהוא יצא מכאן דרך אחד החורים הוא הגיע לזמן אחר. רק לא לזמן שלו. הוא התחיל לפתח מכונה שתוכל לכוון אותו לזמן הנכון. בינתיים הוא הכיר את אחת מבנות הים, הם התחתנו ונולדו להם ילדים. הוא החליט להשאר. במקביל הוא המשיך לפתח את המכונה. יום אחד הוא חזר אלינו מלא התרגשות וגילה שהצליח לחזור בדיוק לאותו זמן שאותו עזב. אבל הוא כבר נקשר למקום ולא רצה לעזוב. בכל מקרה הוא המשיך לשמור על המכונה, למקרה שיוכל לעזור למישהו אחר."
"החזרתם כבר מישהו?"
"כן, מישהו אחד. הוא הגיע מתקופה של עשרים שנה קדימה ממך. הוא היה גבר כבן ארבעים וחמש."
היא הביטה בה לרגע ואז עיניה נצצו כאילו הבריק בה רעיון מסוים.
"מה?" הילה שאלה. המבט שלה היה לא מובן.
"שום דבר" היא אמרה בטון שממנו השתמע שזה לא היה שום דבר. אבל הילה הרגישה שלא היה טעם להתווכח איתה.
"איך קוראים לך?" המלכה שאלה אותה.
"הילה."
שוב אותו מבט.
"טוב,ניגש לאילן." המלכה אמרה.
אחרי כמה דקות של סיבובים בעיר, שבהם הילה הביטה על היצורים המוזרים והיפים שראתה בדרך (השומר הסביר לה שהם היו חיות מחמד) והצמחים יוצאי הדופן בעלי הצורות והצבעים שלא ראתה דומים להם (השומר קטף כדור מעץ ורוד זרחני ואכל אותו. "מאוד טעים" הוא סיפר לה.), הם הגיעו לבית גדול ומרשים.
במקום דלת כניסה היה חור גדול שדרכו הם נכנסו והגיעו לאולם כניסה. הבית היה בנוי קומות שהסתובבו סביב אולם הכניסה בספירלה. במרווח שחו חמישה בני ובנות ים קטנים. ולידם היתה בת ים, שהיתה כנראה אימא שלהם.
כשראתה את הילה, הבינה במה מדובר והצביעה לקומה העליונה.
הם שחו למעלה והגיעו לחדר פתוח שבו ישב בן אדם. כשראה את הילה והמלכה הבין כמובן הכל, בלי הסבר.
המלכה שחתה לעברו, השומר מנסה להשאר לידם.
"שלום אילן." היא הראתה לו את הילה. "זאת הילה." היא אמרה לו במבט רב משמעות.
"אהה" הוא אמר והביט בה.
"מה?" הילה שאלה שוב. למה כולם הביטו בה כך כשאמרה את שמה?
"צריך להחזיר אותה ומהר. אבל חייבים שלא תהיה טעות."
"כן. אני מבין."
אילן ניגש לפעולה ועבד עם איזושהי מכונה. הוא הוציא ממנה פס פלסטיק שעליו היו מצוירים יצורי ים שונים. הוא ענד את זה על ידה של הילה כמו צמיד.
"זהו. זה יחזיר אותך בדיוק לאותו זמן שאותו עזבת. זה גם יסתיר ממך את המקום הזה, ככה שלא תוכלי לחזור אליו. את מבינה שאנחנו חייבים לעשות את זה למען ביטחוננו."
הילה הנהנה.
היא פנתה למלכה.
"לפני שאני הולכת, את חייבת להסביר לי משהו. למה את ואילן הסתכלתם עלי במבט המשונה הזה?"
המלכה הביטה באילן והוא סימן לה תנועה של כן.
היא התחילה לדבר.
"סיפרנו לך שהצלחנו להחזיר רק בן אנוש אחד לזמן המקורי שלו, שהיה עשרים שנה קדימה מהזמן שלך. הוא הגיע אלינו לפני כמה שנים. בגלל ש,כמו שאמרתי לך, אין תיאום בזמנים שלנו, הוא כבר הגיע אלינו למרות, שמבחינתך הזמן שלו עדיין לא קרה. הוא היה גבר כבן ארבעים וחמש. קראו לו רוני. הוא סיפר לנו שהוא מחפש בחורה בשם הילה שנעלמה בים עשרים שנה קודם לכן. הוא אמר שהוא ראה אותה באותו בוקר יוצאת מהים. כשראה אותה חוזרת חזרה למים הוא רץ אחריה והתחיל לשחות. הוא לא ראה אותה במים אבל איכשהו הגיע לכאן. אחרי ששכנענו אותו שלא היית כאן, הצלחנו להחזיר אותו. אני חושבת שזה היה המדריך שלך."
הילה לא ידעה מה להגיד.
"אני מקווה שעכשיו נצליח להחזיר אותך והכל יסתדר".
הם שחו עד לחומה, שם הם נפרדו והילה יצאה דרך אחד החורים. היא פנתה לכיוון המשוער של החוף ושחתה לשם.
לאחר כמה זמן היא ראתה מרחוק קבוצה של צוללנים. היא זיהתה מיד את הקבוצה שלה. היא נעצרה ונשמה לרווחה. היא המשיכה והתקרבה אליהם. כולם עמדו מסביב לשיח אלמוגים. אחרי כמה דקות הם המשיכו הלאה. רוני, שראה אותה, ניגש אליה וסימן לה שתשאר קרוב לקבוצה. היא חייכה והביטה בצמיד שנשאר על ידה. ואז פנתה ושחתה מיד אחריהם.