קטגוריות
מסלול רגיל 2015

רגע בזמן

1.

אקסקליבר, כשבן נשא את עיניו לרף העליון ביותר בחנות, הוא ידע מה יחכה לו שם. היא תמיד הייתה שם, חלומו הרטוב, נעולה באקווריום זכוכית וממתינה ללקוח המאושר שיזכה בה. כבר אז ידע בן שהיא תהיה שלו.

אם כי ייקח לו קצת זמן, מספר חודשים או אולי שנה. טוב, למען האמת שנה וחצי בדיוק. בן בן השבע עשרה חסך משכורת של 530 ש"ח שקיבל בסוף כל חודש משמואל, בעל חנות צילום קטנה. כשכל חבריו בזבזו את כספם בקניית מותגים יקרים, משחקי ווידאו, וטוסט משומן מהקיוסק של ברוך, בן חסך, ואכל כריך חמאת בוטנים. לבן הייתה מטרה ותשוקה אחת, שמה נקשר בחלומותיו ובעתידו, והיא הייתה  – האקסקליבר, מצלמת העל.

בן היה הצלם של עיתון בית הספר. המצלמה שניתנה לו הייתה טובה, אפילו איכותית. הוא גם חשב שהיא בסדר יחסית לחומר שצילם – כנסים, טקסים, תחרויות ספורט, יום המדען, ימי גיבוש, פעילויות בית ספריות, רכילויות שלרוב התמקדו במעגל המקובלים העליון, שהיו מספקים את הרכילות על… כמה מפתיע, עצמם. תמיד אותם פנים, תמיד אותו נוף, תמיד אותן פעולות.

אבל בן ידע שהאקסקליבר תיקח אותו לרמה אחרת, איתה הוא כבר לא יצטרך לצלם את אותם אנשים עושים את אותם דברים משעממים, איתה הוא יוכל סוף-סוף להפוך לצלם מקצועי.

לא אחת מצא עצמו מעלה בעיני רוחו יבשות בתוליות, נוף מדברי, חיות אקזוטיות המסתתרות בין צמחיות סבוכות ופראיות. האקסקליבר בידו בעודו כורע על האדמה וממתין, לפעמים שעה ולפעמים שבוע ואף יותר, שריריו קפוצים ומבטו דרוך, עד שתגיע השנייה הנכונה שתהפוך את אותו רגע זמני, לזיכרון נצחי.

בן שאף להיות צלם טבע. הם תמיד הצטיירו בעיניו אלילים מסוקסים חסרי פחד. במשך ימים שנמשכים לשבועות ואף חודשים, אותם צלמים נטמעים בתוכו ונעשים עמו אחד, וממתינים, מחכים, אורבים כמעט כמו טורף האורב לטרפו, לאותו רגע בציר הזמן שהשרירים ישתחררו בפקודה מהמוח, היד תזוז בתזמון המדויק עד כדי גיחוך, לנקודת הזמן המדויקת, המושלמת, שבה יקפא הזמן לנצח.

"אז מה ילד, שכחת איך מדברים?"

בן השפיל מבט לזקן מזוקן שלראשו כובע ברט צרפתי. הוא שוב היה בסוואנה, ממתין בסבלנות  שלהקת האריות תחלוף על פניו. הוא תמיד נשאב לסוואנה. הוא אהב את המרחבים האינסופיים, והשקט שלה. אם כי השקט המתוח שלה היה בין חלוף, מספיקה שנייה אחת לקיץ חיים כלשהם. זה מעגל החיים, חשב לעצמו. בן לא הכיר מישהו שרצה להיות נוכח יותר ממנו באותם רגעים נדירים, כשהמעגל נע על צירו.

"לא אדוני," התנצל בן, מודה ששמואל לא לידו. אילולא היה רואה אותו שוב שוקע בהרהורים, היה מחמיץ את פניו ואומר, אתה טוב, בן. אתה כנראה מבין במצלמות אפילו יותר ממני, היה מוסיף ברגע של כנות. אבל אני משלם לך שתשרת את הלקוחות, לא שתחלום בהקיץ על בנות.

"אם כך…" התחיל הזקן, כנראה מקווה שהנער שמע את דבריו. אחרי רגע קצר נאנח והמשיך, "רוליפלנד… פילם, ילד, מצלמת פילם ישנה."

בן זיהה את השם, הרוליפלנד הייתה מצלמה ישנה וידועה בתור אחת המצלמות הטובות שאי פעם הומצאו, וגם אז רק במהדורה מוגבלת, לצלמים מקצועיים או למי שידו הייתה משגת. "אני לא חושב שאנחנו מוכרים מצלמה כזאת, אני אלך לבדוק – "

הזקן ביטל את דבריו בהנפת ידיים רועדות, "בוודאי שאינכם מוכרים אותה, היא יחידה במינה. ואיזה טיפש אתה חושב ימכור אותה?"

"אבל – "

"אשתי נמצאת שם. רק שם. בבקשה ממך, בחור צעיר, תנסה לחשוב אם פיתחתם לאחרונה פילם של מצלמת רוליפלנד. היא שחורה וקטנה, קלילה כנוצה. מרשימה ביופייה. מעוטרת בפסי זהב מסביב לעדשות. מיוחדת במינה."

"אני…" בן מוטרד מהזקן הנסער פתח את תיקיית ההזמנות, והחל לחפש בתוכה את שמות הלקוחות לפי סוג המצלמה.

הוא המשיך לגולל את ההזמנות. לא היה זה סוד שעם המהפכה הטכנולוגית כמעט ולא פיתחו פילם, ועוד ממצלמה נדירה כמו שתיאר הזקן. אלא שאז נזכר, "לפני חודש או יותר נדמה לי…" הוא העביר יד בשיערו במן תנועה טיפשית וחסרת אונים. "אני לא בטוח, אבל אני חושב ש –"

"תדבר, ילד, תדבר למען השם!"

"אני מצטער מאוד, אדוני, אבל אני לא חושב שאוכל לעזור לך."

הזקן השמיע קול אנקה שמחצה את ליבו של בן. "בשבוע הבא היינו אמורים לחגוג 65 שנה. אנא ממך, אני זקן ישיש. אני רק רוצה למצוא את מה שנשאר לי מסאלי."

בן הנהן באהדה, מראה פניו השבורים של הזקן נגעו לליבו יותר משחשב. "אני מבין, אדוני, תמונות הן…" שעות על גביי שעות שעסק בפיתוח תמונות, העניקו לו את ההבנה שתמונות הן הרבה יותר מתצלומים. נדמה, כך חשב, שאין זה משנה אם אלו הן תמונות חתונה, תמונות בר מצווה, או סתם תמונות מאיזה טיול ספונטני. תמונות עבורו היו נקודות זמן שבזכותן הרגע יישאר חקוק לנצח. במיוחד לאלה שהשתמשו בפילם. התמונות לא שמורות על כרטיס חיצוני או על הענן, הן שמורות במצלמה ובמצלמה בלבד. ואם היא אבדה אבדו גם התמונות. ולעיתים… כפי שהרגיש בן כשהביט בפניו של הזקן, הן כל מה שנשאר מאותו אדם.

השעה הייתה ארבע וחמישה, בן ידע ששמואל צריך לחזור בארבע וחצי אחרי שיאכל את ארוחת הצהריים הקבועה שלו במסעדת הגחלים, מעבר לכביש. "בסדר, אני יבדוק. רק תמתין רגע אחד."

הזקן זקף את ראשו וחייך חיוך אופטימי מדי, "תודה לך, ילד."

בזמן שבן עבר על הרשימות בקפידה, שמע את דלת החנות נטרקת. רחלי… הוא קפא לרגע מתנועת העכבר, ובהה בנערה היפה עם השיער הערמוני. היא נדה בראשה, והוא החזיר לה חצי חיוך מובך, וסובב את הצג לעברו של הזקן.

"חברה שלך?" שאל הזקן בחיוך יודע דבר.

"לא, היא איתי בעיתון בית הספר."

"ולמה שלא תיגש לדבר איתה?" הוא שאל בעיניים נעריות ושובביות שהביכו מעט את בן.

"איתה?" הוא פלט גיחוך קצר. "היא לא בליגה שלי."

הזקן נד בראשו כיודע דבר, "גם סאלי לא הייתה בליגה שלי." הוא ניראה נזכר במשהו שחלף ממזמן. "פעם היינו קוראים לזה חוג חברתי, אבל הפחד נשאר זהה, מה?"

בן רק משך בכתפיו, ומיהר להפנות לו את המסך. "אין שם, רק מספר טלפון." הוא גירד בראשו. "אני זוכר אותו, גבר בן ארבעים בערך. אני חושב שהוא היה שיכור, הוא הריח ריח…" בן היסס רגע. "מה שהתכוונתי להגיד שהוא בא עם מצלמה מיוחדת, בטח אחת שלא רואים כל יום. הוא רצה שנפתח את התמונות, ושנייה אחרי לקח את המצלמה ופשוט יצא מהחנות. אני חשבתי שיש לו שם תמונות אישיות, כאלה שאתה חושב פעמיים אם לפתח, אתה מבין?" ארשת פניו של הזקן נותרה בהינה. "שמואל, הבוס שלי, אמר שהוא כנראה מחפש פיתוח זול יותר. אני באמת לא יודע. אבל שמואל התעקש שנשמור את המספר אם יתברר שחסרים לנו כמה דברים בחנות. הוא פשוט היה ניראה משונה, אתה מבין?"

פניו של הזקן קדרו באחת, "אני מבין," הוא נשמע מובס. "תודה לך, ילד, אני מעריך את העזרה שלך אפילו אם היא לא…" הוא עצר את דבריו, והפנה לו את אותו מבט שגרם לבן לדמיין אותו כנער בגילו. "הזמן שלנו יקר מפז ילד. אם אתה רוצה עצה מטרח זקן שזמנו לא רב, תפסיק לחפש סיבות למה אי- אפשר, ותתחיל לחשוב איך כן אפשר." הוא סיים את דבריו, הוריד את הברט מראשו במן מחוות שלום, ויצא החוצה.

בן תהה אם לגשת לרחלי ולעזור לה. אבל רחלי כבר ניגשה אליו. "מה הסיפור שלו, בן? הוא היה ניראה…" היא פנתה להביט בדלת כמחפשת אחר המילה הנכונה. "עצוב?"

"גנבו לו מצלמת פילם, והתמונות של אשתו בפנים. "

המבט של רחלי שיתק אותו. היא רכנה על הדלפק לעברו, עיניה הירוקות חודרות לתוך נשמתו. מי שמכיר מעט את רחלי יודע מיד מה היא הולכת לומר. ובן שדלוק עליה עוד מכתה ב', הצטער על השנייה שפתח את הפה.

רחלי הניחה את כף ידה על ידו, "בן," קולה נשמע רציני ומפציר. עיניה הירוקות נעוצות בעיניו. "אנחנו מוכרחים לעזור לו."

"רחלי, אני לא חושב שאני יכול. אני צריך להספיק מלא דברים היום."

"בן," שוב הקול המחייב, והעיניים היפות שלה. "הוא אדם זקן, ומי שגנב לו את המצלמה יכול, אתה יודע…" היא נרתעה לאחור, והעוותה את פניה כאילו ראתה משהו שדחה אותה. "אתה רוצה לומר לי שפשוט לא תעשה כלום, כריסטופר?"

בן התמהמה רגע ארוך, כהרגלו. הוא רצה להשיב לה רק אחרי שימצא את המשפט המושלם. אבל רחלי לא חיכתה לאחד התירוצים שלו כפי שהיא בטח הייתה אומרת, היא פתחה את הדלת ויצאה מהחנות.

 

2.

בן ישב עם אחיו הקטן על השטיח למרגלות הספה, ושניהם אכלו פיצה צוננת מקרטון.

"זה כאילו מישהו אוכל כאן את האנשים," אמר אחיו טומי במבט חולמני משהו. "יאמ, יאמ… יאם!"

בן משך בכתפיו, וחטף ביס נוסף מהבצק הקשה. מאז החל גל ההיעלמויות בשבוע שעבר, מהדורות החדשות לא הפסיקו לשדר ברצף את פרצופיהם של הנעדרים, רעיונות עם קרובי המשפחה, וניחושים אינסוף על הסיבות שעלולות להוות גורם להיעלמותם. שום דבר לא מוצק, אבל בכל זאת…

טומי הקטן נשא את ראשו לאחיו, "בן?" בן היה מרוכז בפניה של אחת הנעדרות, ילדה קטנה כבת חמש, בגילו של טומי. היא הופיעה על המסך לבושה בשמלת מלמלה וורודה, שיערה הבהיר מסוכך על עיניה בפוני קצר, והיא מחייכת חיוך קורן. היא הייתה הנעדרת הראשונה, בדיוק שבוע מהיום.

"היי, בן?"

"מה?"

"אתה חושב שאמא בסדר בבית קפה?"

"למה אתה שואל?"

"אני לא רוצה שיחטפו גם את אמא."

"אתה חושב שאמא תיתן למישהו לחטוף אותה?" טומי ניער את ראשו, מבטו מהסס. "טומי, אמא צריכה לקחת אותך מחר לגן. ניראה לך באמת שהיא תאפשר למישהו לגרום לה לאחר?"

טומי השמיע חצי צחקוק חצי פקפוק, "אבל היא עוברת ברחוב הזה שאין בו פנסים דלוקים," בן הבין את אחיו הקטן. אימם עובדת מדי יום עד חצות בבית הקפה השכונתי. העניין הוא שלמרות קירבת בית הקפה לרחוב המרכזי הומה האדם, על מנת להגיע הביתה היא צריכה לעבור דרך סמטה חשוכה.

"אתה יודע מה…" בן לקח רגע נוסף לחשוב. "אוקיי, נתקשר אליה בסוף המשמרת ונדבר איתה עד שהיא תעבור את הרחוב החשוך ותגיע לרחוב עם פנסים."

"מבטיח?"

בן הנהן וליטף את ראשו של אחיו הקטן. "שבועת אחים," הוא אמר וזקר את אצבעותיו בתנועה הידועה כשבועת הצופים.

טומי גלגל את עיניו. "אין דבר כזה, בן, מה אתה ילד קטן?"

בן כבש צחוק, וכשהחל לומר שהתכוון בכך שיתייחס לכך במלוא הרצינות, נשמע צלצול הטלפון הצורמני.

הוא זינק מהשטיח וחטף את הטלפון, שהיה תלוי על קיר מתקלף שפעם צבעו היה כתום. עכשיו הוא רק הזכיר תפוז חצוי. "הלו?"

שקט.

"הלו?"

ברגע שהחליט לנתק שמע המהום שגרם לו להדק את האחיזה, ולהצמיד את האפרכסת עוד יותר לאוזן, "מי שם?"

"ילד," זה היה קולו של הזקן. "הוא תפס אותי. נכשלתי. המצלמה, ילד, המצלמה היחידה שתוכל – " הקו התנתק, ובן שעדיין שמע את קולו המחוספס של הזקן לא יכל להרפות מהטלפון, "הלו? הלו?! חכה רגע, תענה לי!" צליל הניתוק המשיך להדהד באוזנו של בן עד שהתחלף בצלצולים קצרים וצורמניים, אז בן החזיר את הטלפון למקומו, מבטו אומד את קיר התפוזים במטבח כאילו זו הפעם הראשונה שהוא מבחין עד כמה צבעו מזוויע. אבל בן כבר ידע. הוא ידע עוד אז, מרגע שהזקן החביב הפנה לו את גבו השפוף ופנה לצאת מהחנות, כבר אז לא היה לו ספק שהוא רוצה לעזור לו. שהוא מוכרח לעזור לו.

אבל לבן היו חסרים שני דברים חשובים ביותר בשביל להתחיל לפעול ולא רק לחשוב על לפעול, בן לא נולד עם מבט מטורף ונעול מטרה, הוא היה פחדן והססן. הדבר הנוסף היה פרקטי אפילו יותר, כזה שאי אפשר לרכוש  – היה חסר לו זמן. מהרגע שסיים את המשמרת אצל שמואל, הוא שומר על אחיו עד חצות, ועכשיו רק… הוא הציץ בשעון וראה שעוד מעט תשע. אולם, אחרי שדיבר עם הזקן החליט שאף אחד משניהם לא חשוב מספיק. לכן החליט לעשות את הדבר הכי פחות סביר שהיה עושה, ועם זאת, זה היה הדבר שחלם לעשות מדי יום מכתה ב'.

מוזיקה קצבית מהולה בקולות צחוק. "הלו?"

בן בלע את הרוק בעצבנות. רק ההלו של רחלי הצליח להישמע כמו ציווי. "רחלי?"

"מי זה?"

"זה בן."

"איזה בן?"

הוא כחכח בגרונו וחשב לעצמו אם ינתק עכשיו את השיחה רחלי תדע שזה הוא שהתקשר אליה. לא, זה יהיה מוזר מדי, החליט.

"בן מהחנות. אנחנו לומדים יחד בבית ספר. אנחנו גם בעיתון בית הספר ביחד. את מכירה אותי עוד מהגן. אני הייתי…" הוא שמע אותה מצחקקת. זה גרם לו להפסיק לדבר, ולהפסיק לנשום.

"אני יודעת מי אתה בן- בן," היא לקחה נשימה קצרה ושאלה בחדות, "מה אתה רוצה?" הוא שמע קולות נוספים ברקע, אנשים צועקים בשמה.

"בן," היא אמרה. "אתה שותק. אני מנתקת."

"לא! אני… שיניתי את דעתי."

"לגביי מה בן? אני לא מבינה אותך."

"אני רוצה לעזור לו."

היא לא השיבה, במקום זאת שמע את צעדיה המהירים והקלילים נוסקים איפשהו, לא רחוק מכאן, חשב. רק רחלי נשארה עם סניקרס שכולן דדו בקושי על עקבים. רחלי אהבה לרוץ.

"אז אתה בטוח?"

"ניראה לי…"

"בן!"

"כן! אני בטוח. הוא התקשר אליי."

"מה? מי?" שאון המוזיקה והקולות האנושיים גברו על הד קולה. הוא הצליח לשמוע אותה נאנחת בקוצר רוח לפני שהמשיכה לומר כמעט בצעקה, "עוד חצי שעה בגן הקרוסלות?"

"זה ב…"

"איפה שאני ואתה שיחקנו שהיינו קטנים."

"את זוכרת?" הוא שאל בתקווה, ומיד הכה במצחו. כמה מגוחך הוא יכול להיות.

הוא שמע צחקוק קטן. "שעה בן. תדייק."

"שעה."

"אני לא יחכה לך הפעם אם תאחר," הוא בלע את הרוק בתחושת החמצה.

"שעה." הוא אמר וטס להתארגן. הפעם הוא יבוא בזמן. הפעם הוא לא ייתן לה לחכות.

 

3.

הוא ראה את רחלי קופצת בחינניות מהרכב המפלצתי שההורים של שי לווינסקי קנו לו ליום ההולדת. שי קרץ לו בלעג, ונעלם בחריקת בלמים.

בן קם מהנדנדה ודשדש לעברה. "לא התכוונתי להפריע לכם," הוא תחב את ידיו לכיסים, מבטו מושפל לעבר האולסטאר השחורות שלה. רק על רחלי שמלה אלגנטית ונעלי אולסטאר מרופטות הפכו לשילוב מנצח. היא נראתה מדהים.

"בן," הוא הרים אליה מבט. "אתה לא מפריע לי."

בן החווה בראשו לעבר המקום שעדיין הדהדה בו המוזיקה של שי לווינסקי בעודו נוהג במפלצת היקרה שלו. "אה, אתה מתכוון לשי."

הוא משך בכתפיים, באותה תנועה לא מחייבת. ועוד איך הוא התכוון לשי. הוא חתיכת אידיוט.

"הוא סתם הטרמפ שלי."

בן מלמל משהו מתחת לשפתיו.

"מה אמרת?"

"שום דבר,"

רחלי הנהנה לעברו, עיניה הירוקות מוצרות. "כמו שחשבתי בן, שום דבר. כמו תמיד."

"למה את מתכוו – " הוא לא סיים, הוא ידע בדיוק למה היא מתכוונת.

"טוב, אז מה קורה בן? למה הוצאת אותי מהמסיבה?"

בן התיישב על הקרוסלה הישנה ביותר שהייתה בגן. היא הייתה בגילו, בת שבע עשרה שנה. מסביבה נצנצו באור הפלורסנט הקר הקרוסלות החדשות שהוצבו בגן כמה שנים קודם לכן. חדשות, משוכללות ובעיקר לא חורקות. אבל לבן זה לא שינה. בן אהב אותה ורק אותה. היא העניקה לו כמה מהזיכרונות הטובים ביותר מחייו. הוא גם ידע שבקרוב מאוד היא כבר לא תהיה יותר. בקרוב הקרוסלה שבה הסתחרר ביחד עם רחלי עד שהקיא את נשמתו, בעוד רחלי ממשיכה לצחקק כאילו דבר לא נוגע בה, עומדת להיחרב, ולהחליף את מקומה בבטונדות. כרישי נדלן חגו סביב הפארק כבר שנים. אלא שעכשיו כבר הופיע תאריך סופי לחיסולו של הגן. גן הקרוסלות עמד להפוך לגן שלדים, ולאחר מכן לבתי מגורים לאלפיון העליון.

רחלי התיישבה על הקרוסלה מולו. החיוך שחייכה כאילו לעצמה גרם לו לחשוב שגם היא זוכרת כמה רגעים טובים מהימים ההם.

כשראה את העיניים שלה נעוצות בפנים הסמוקים שלו, המחשבה על איך לדבר, ומהיכן להתחיל התנדפה כלא הייתה. הוא התחיל לדבר בשטף, פורק מליבו את כל מה שקרה מהעבודה בחנות ועד שיחת הטלפון. ולמרות שלא קרה יותר מדי הוא הרגיש טוב לשתף בזה מישהו, במיוחד אם למישהו הזה קוראים רחלי.

כשסיים רחלי פערה את העיניים הירוקות שלה, "נו, אז למה אנחנו פה? בוא נחפש אותו."

"רחלי…"

"בן, אולי קרה לו משהו."

"את צודקת. בגלל זה חשבתי להתקשר למשטרה."

היא גיחכה. "ומה תגיד, בן? אני חושב שחטפו זקן שמחפש מצלמה עם תמונות של אשתו הזקנה." הוא התעצבן מנימת קולה, ובו בזמן ידע שהיא צודקת. "מי יאמין לך? אה, בן?"

הוא לא הצליח לדבר. היא גרמה לו להבין לאן הכניס את עצמו. הוא היה צריך לשקול בכובד ראש אם לספר לרחלי. הוא הסתכל על העיניים השקטות שלה וחשב שהוא יכול לחתום שהיא זוממת משהו, ממש ברגעים אלו. הוא היה צריך לדעת שאיתה הוא יכנס לצרות צרורות. והוא לא יכול. הוא לא מוכן.

"תשכח מזה," היא קפצה מהקרוסלה. "חבל שבאתי."

בן צפה ברחלי מתרחקת ממנו. שוב. "חכי," הוא זינק על רגליו. "את צודקת." היא הסתובבה לעברו, עיניה פעורות בהפתעה. "אבל אני הולך לחפש אותו לבד."

"מה?"

"אני לא מתכוון לסכן גם אותך,"

היא חייכה חיוך שגרם לו לחשוב אוי, לא. "אם ניראה לך שאתה תגיד לי להישאר בבית ולצפות 'בגיים אוף טרון', בזמן שאתה תופס חוטפי זקנים כנראה ששכחת מי הילדה שקרעה אותך בארגז החול."

הם הביטו אחד בשנייה ולרגע הוא התכווץ בבטן. "אני רק חושב שזה –"

"אני באה, בן-בן."

אני יודע, הוא חשב לעצמו.

 

4.

בן לא הצליח להירגע, הוא ידע שאם שמואל יגלה שהוא השתמש במפתח הרזרבי שנתן לו, רק למקרה חירום, בשביל להיכנס לחנות באחד עשרה בלילה כדי לחפש במחשב מידע על לקוחות, הוא יפטר אותו תיכף ומיד.

"תירגע, נעשה את זה מהר ונתחפף."

מהר משחשב הצליח למצוא את כתובתו של הזקן הידוע בשם ארתור קרמיצקי, ותוך דקות ספורות ובעזרתה של רחלי האצנית, הצליחו לעצור את האוטובוס רגע לפני שברח מהתחנה.

"זה רחוב הבא," אמר בן והחווה לעבר שכונה ישנה ומנומנמת בלב העיר שוקקת החיים שהוא הכיר.

הוא שמע את רחלי נאנחת בכבדות לפני שאמרה, "אני מקווה שנמצא את המצלמה. אני לא יכולה לדמיין מה עובר לו בראש."

הבית שהופיע מולם היה בית קרקע ישן שבחזיתו השתרעו עשבים שוטים, וביניהם בהק כתם זעיר של אור.

כשהתקרבו ראו שעל מרפסת החזית נתלתה עששית קטנה ממנה בקע כתם האור.

בן רצה לעצור ולחשוב מה לומר לפני שידפקו על הדלת. אבל רחלי, כמו רחלי פשוט דפקה על הדלת. ושוב דפקה.

בן השמיע אנחת רווחה מהולה באכזבה, "אני לא חושב שהוא בבי –  "

"היא פתוחה," היא אמרה ודחפה את הדלת פנימה.

"אני לא חושב שזה רעיון טוב רחלי," הוא התחיל לומר אבל רחלי כבר מזמן הקדימה אותו.

"אתה מתכוון להיכנס, בן-בן?"

הוא לקח נשימה עמוקה ונכנס בעקבותיה. היא לא הותירה לו ברירה.

הבית היה רגיל. מראה תואם למראה שהעלה בן בעיניי רוחו בעודו חושב על הזקן. רהיטי עץ שנראו בגילם של הדיירים עצמם, מזנון עץ גבוה ומרשים שעליו הופיעו תמונות משפחתיות במעין ציר זמן. הוא הביט באישה שחורת שיער שעם השנים נעשתה כסופת שיער, אך תווי פניה היפים נשמרו על אף הזמן שחלף. כנראה שזו סאלי, חשב לעצמו כשנכנס למטבח ועצר באחת.

קרש חיתוך, סכין וירקות קצוצים. ריח של סלט טרי שזה עתה נקצץ. מישהו בדיוק הכין לעצמו את ארוחת ערב, חשב. אלא שאז כנראה…

"בן!" צעקה רחלי. בן המבוהל שעט אחרי קולה.

"רחלי! רחלי! רח…" הוא בהה בה, המום. "מה את עושה?"

רחלי עמדה על שרפרף עץ במקום שהיה חדר השינה שהוסב לאחרונה למעין חדר בילוש חובבני, וחיפשה בין הניירות על הקיר אחרי משהו בלתי מוגדר.

"תסתכל," היא אמרה והמשיכה לחפש בין עשרות תרשימים, מפות וצילומי אוויר. "מישהו כאן עשה עבודה."

בן התקרב לראות על מה רחלי מצביעה בתוך כל הכאוס.

הוא זיהה תצלום אוויר של השכונות, רק שבתוכו נוספו איקסים אדומים שרמזו על… הוא עקב אחרי הקווים שנמתחו מהאיקסים האדומים לתצלומי פנים מוכרים.

"אתה חושב על מה שאני חושבת, כריסטופר?"

הוא הצליח להתיק את מבטו מהתצלום רק כדי שיוכל להביט ברחלי, " הבתים של הנעדרים!"

היא הנהנה. "משהו גדול קורה כאן, והזקן שלך כנראה עלה על משהו."

הוא בלע את הרוק, וכבש את הדחף לומר לה מה עבר בראשו. בן ידע שלא סתם הזקן נעלם.

בשעה שבן המשיך להתרכז בתרשימים, מנסה לדלות מידע נוסף מהקירות המדברים, שמע את קולה של רחלי מפלח את מחשבותיו, "בן!"

הוא לא היה צריך לשאול אותה מה קרה. הוא הבין בעצמו.

"למה את חושבת שהוא סימן את גן הקרוסלות?"

"אני חושבת שזה הזמן לגלות."

"חכי," הוא הקדים אותה, וחסם לה בגופו את המעבר. "אני לא חושב שזה רעיון טוב, רחלי. שנינו כבר שמענו מה קרה בבתים האלה. האנשים פשוט נעלמו. אני לא רוצה, אני לא חושב שאני יוכל…"

"מה?" היא הפצירה, חסרת סבלנות.

"אם את תיעלמי לי… " היא חייכה בתגובה לדבריו. "זה ממש לא מצחיק." הוא רטן.

להפתעתו היא לפתה את כף ידו בידה, "אני לא יעלם, בן-בן, מבטיחה." היא ניתקה את ידה מידו, וירדה מהשרפרף.

כשיצאו מביתם של ארתור וסאלי קרמיצקי בן הרגיש שהוא חייב לומר משהו. "רחלי," היא עצרה מהליכתה, והסתובבה לעברו. "תודה," מבטה המופתע גרם לו להמשיך, "על זה שהסכמת להצטרף אליי."

"כאילו שהייתי מוותרת על זה." היא קרצה לו בשובבות. אבל בן ידע שהיא לא צחקה בכלל, וזה גם מה שהפחיד אותו.

 

5.

הם ישבו בדממה זה לצד זו באוטובוס האחרון, ממתינים דרוכים לתחנה שלהם לרדת. השעה הייתה רבע לחצות. בן חיכה לשיחה מטומי אחרי שידבר עם אימם. התכנית שלהם כללה דיבורים, ווידוא עליה לאוטובוס, צלצול-ניתוק כשהיא נכנסת הביתה, ומשפט חיפוי שהאחראי עליו היה טומי: בן גמור. הוא חורפ כבר מעשר. הוא אמור לומר, ובכך למנוע את ה-אסון שעלול לקרות אם אמו תגלה לאן הלך.

"אתה יודע איך קוראים לגן הקרוסלות?"

בן קימט את מצחו, "גן הקרוסלות?"

האוטובוס עצר, והם מיהרו לרדת. "מצחיק מאוד, בן." היא התמהמה רגע קצר ומיד המשיכה, "הגן של אנדי,"

"הגן של אנדי?"

"כן," הוא האט את קצב הליכתו כך שרחלי תוכל ללכת לצדו. "לזכרה של אנדי, ילדה קטנה שנהרגה בתאונה דרכים."

"לא ידעתי את זה."

היא זקפה את ראשה, "הרבה לא יודעים, רק מי שמתעניין בהיסטוריה של גן הקרוסלות יודע."

"ואת בדרך כלל מתעניינת בהיסטוריה של גני שעשועים?"

רחלי משכה בכתפייה, "כשמשעמם לי,"

הוא רצה לשאול אותה מתי בדיוק יכול לשעמם לה, אבל ניידת משטרה שחלפה על פניהם השכיחה ממנו את השאלה. מיד אחר כך, הרגיש את הרטט מהכיס האחורי של מכנסיי הג'ינס שלבש. יופי, תכנית א' עבדה, חשב לעצמו. עכשיו כל שנותר הוא למצוא את הזקן ולהחזיר לו את המצלמה.

"אתה חושב שאנחנו במקום הנכון?" שאלה רחלי. "יש כאן אחוזות ענקיות, לא בתים."

בן שלף את המפה עם האקסים והצביע על הבית האחרון בשכונה. "לפי מה שארתור סימן, זה הבית. וכנראה שלא רק אנחנו מחפשים אותו." הוא אמר כשראה את הניידת עוצרת בצמוד לאותו מבנה מפואר.

בסמוך לשער הכניסה התגודדו עשרות עיתונאים וצלמים, ממטירים שאלות כמו בשדה קרב, לעברם של גבר ואישה שנראו אבודים יותר מרגע לרגע.

הבעל שתמך באשתו השפופה, עיניה מוסתרות מתחת למשקפי שמש כהים, התחיל לדבר כאילו הוא נואם לאומה, "אני מבטיח פרס כספי מכובד לכל המוסר דבר בנוגע למקום הימצאותה של ביתי. אני דורש ממי שלקח אותה…" לרגע הקול היציב שלו נסדק בהשתנקות. אך מיד חזר לעצמו, "תחזיר לי אותה. אני מבטיח שתקבל כל מה שרק תרצה."

אשתו שעד כה הסתתרה בחזהו התרוממה פתאום. "רק תחזיר לי את הבת שלי!" היא פלטה, ומיד פרצה בבכי.

בן נזכר בפנים של הילדה הקטנה – הנעדרת הראשונה. זה גרם לו להיזכר במשהו נוסף. הוא התרחק קצת מהמולה, ופרס את התרשימים על המדרכה.

הוא לא שמע את רחלי כששאלה אותו מה הוא עושה, אלא המשיך להעביר את האצבע כמרותק מאיקס אחד למשנהו. "האיקס האדום נמצא במרחק של כמה קילומטרים מכאן. אני חושב שזה…"

הוא שלף את הנייד שלו ופתח את ה'וויז', "תיראי, זה נמצא באחד המפעלים שבבעלותם. חכי אני עושה גוגל." רחלי הסתכלה עליו לוחץ על המסך שוב ושוב, ממתין שהדף יטען, ומיד ממשיך. מדי פעם עוצר כדאי לרפרף בתצלומים, ושוב חוזר למסך.

רחלי," הוא אמר לפתע כשהוא מצביע על התרשימים. "האיקס הראשון זו הילדה, זה כאן. השני זה איפה שממוקם אחד מהמפעלים שלהם. הנעדר כמו שנכתב בעיתון: מנהל מפעל שלא חזר מעבודתו… השלישי זו אשת יחסי הציבור של המשפחה." הוא הרים אליה מבט, ואמר כשהוא מצביע לעבר הזוג שהותקף בשאלות על ידי התקשורת, "כולם קשורים למשפחה הזאת. את מתחילה להבין?"

זו הייתה הפעם הראשונה שהוא לא שמע אותה מוציאה הגה.

"יש כאן דפוס רחלי, דפוס שבדרך לא הגיונית כל הזמן הולך וחוזר לפי הסימונים של ארתור ל…"

"גן הקרוסלות!" עיניה התרחבו בסקרנות.

הוא הנהן.

ארשת פניה הנלהבת הצטננה, "ומה בדיוק נמצא שם, קרוסלה נעדרת?"

"רחלי," הוא התחיל. "הגן הזה, מאז שהיינו קטנים ואת ואני…" הוא גירד בראשו, נבוך. "אני לא יודע אם את יודעת אבל לפני כמה שבועות הודיעו שהולכים להרוס אותו, איזו משפחה עשירה החליטה להקים בתי פאר בגן שלנו." הוא נאנח והמשיך, "ביקשתי מעידו לרשום משהו, רציתי לנסות להחתים כמה שיותר אנשים נגד הריסת הגן. אני ממש אוהב את הגן הזה, כל הזיכרונות הכי טובים שלי נמצאים שם." הוא עצר כאילו אמר יותר מדי. "בכל מקרה, כשבאנו לפרסם את העצומה הבנו שמישהו אחר הקדים אותנו."

"אני לא מבינה,"

"מישהו רצה, וככל הנראה הרבה יותר ממני, שלא יבנו בגן. אני לא יודע יותר מזה אבל אני חושב שכדי שנמשיך לגן."

השעה הייתה כבר קרוב לאחת כשעצרו בגן. זו הייתה הפעם השנייה שהוא נמצא שם היום, איתה. מאז שהיה קטן עברו להם כבר כמה שנים טובות.

"אין כאן כלום," היא נשמעה מאוכזבת. "חוץ משיכור אחד וחתולה."

רגע לפני שפלט גם הוא אנחת אכזבה נזכר במשהו שגרם לו להביט ברחלי בדרך שגרמה לעיניה להצר, "מה?"

"הגן של אנדי,"

"אז?"

"יש כאן שלט או משהו?"

"כן," היא אמרה בנונשלנטיות. "ממש איפה שהשיכור הזה יושב."

"שהשיכור הזה יושב…" בן חזר על דבריה, נכנס לאחת מבועות החשיבה שלו. משהו שם היה ברור, אבל הוא לא ראה את זה. באותו זמן רחלי התקרבה לשיכור בשביל לראות את השלט טוב יותר.

ואז בן נזכר.

"רחלי לא!"

במאית השנייה שנשמעה הצעקה הוא ראה אותה – הרוליפלנד, ישנה, קלילה ומרשימה ביופייה. הגבר השיכור התנועע לעבר רחלי כשהוא צועק לעברה גיבוב של מילים לא מובנות.

בן ניסה לרוץ ולעצור אותה. לעמוד במקומה. להסתער על השיכור ולחטוף ממנו את המצלמה. אך לא היה בכך טעם, כי ברגע שנשמע הקליק, בן ידע שרחלי כבר נעלמה.

הוא שמע נחירת צחוק, "טיפש שכמותך. הבוס השמן שלך לא יכל לפתח לי את התמונות. ביקשתי ממנו. התחננתי שיעשה לי הנחה."

"אני ממש מצטער," אמר בן. "אני יעשה לך אותם בחינם, ממש עכשיו, רק תחזיר…"

הגבר השיכור הניף את ידיו באוויר בצורה מגושמת שכמעט הפילה את המצלמה. בן הפסיק לנשום. "תשתוק," הוא אמר והתנדנד על עקביו לעברו. "זה בדיוק כמו שביקשתי מההורים שלה שלא יהרסו את הגן, בדיוק כמו הקול המתחנן שלי שהגן הזה הוא הזיכרון היחיד שעוד נותר לי ממנה. אבל אף אחד לא לוקח ברצינות אדם שיכור שניראה כמוני."  הוא הבזיק חיוך שגרם לבן להצטמרר. "עד שאני לוחץ והקליק נשמע."

"קליק. קליק. קליק…" הוא אמר בזמן שהוא מאיים ללחוץ על המצלמה מול בן. אבל בן לא נע, בן חשב על דרכים בהם יחזיר את רחלי. "קודם לקחתי מהם את הדבר החשוב ביותר שלהם, יותר מהכסף שלהם, אפילו יותר מהשטחים שלהם. ואחר כך עברתי לאחרים. לכל אלו שבלי להביט בי הפנו לי את הגב וצחקו. עכשיו מי צוחק אחרון?"

"אבל מה ארתור עשה לך?" צעק בן. "מה רחלי עשתה?"

הוא ניראה נינוח למדי שהשיב, "כלום. רציתי את המצלמה, והזקן פשוט עמד בדרכי, כולו מוסרי וצדקן."

"ורחלי?"

"מי?" עיניהם הצטלבו, והוא פתח בצחוק גדול ומשוגע.

"אף אחד לא סיפר לך שהחיים חרא לפעמים?"

הוא המשיך לצחוק בקולו המשוגע כשבן החליט להסתער לעברו. הפעם הוא לא עצר לחשוב כהרגלו. הוא ניתר לעברו כמו פנתר, חושב על ארתור אבל בעיקר על רחלי, עד ששמע פעם אחת נוספת את הקליק.

כשבן פקח את עיניו והסתכל סביבו הכול נותר כשהיה, גן הקרוסלות, החושך שהצליח להיעלם בנקודות בו אור מרצד בקע מפנסי הרחוב השבורים, למעט דבר אחד, השיכור לא היה והמצלמה הייתה זרוקה מספר מטרים מהמקום שעד לפני רגע עמד בו השיכור. הוא העלים את עצמו! הוא… הוא… לאן הוא נעלם? לאן ארתור ורחלי נעלמו? הם לא יכולים פשוט להתנדף בהישמע קליק סתמי, לא?

בן קיבל החלטה. הוא פשפש בכיס מכנסיו, ווידא שהמפתח שם, ופתח בריצה.

 

6.

מאז שהחל לעבוד בחנות ביקר בחדר החושך פעמיים בלבד. הוא ידע שהמצלמה הזאת לא מצלמה רגילה, מה שאומר שהפילם שלה לא רגילים, מה שאומר שהסיכון בפיתוחם הוא… בן הפסיק לנשום.

הוא נזכר באותו יום שראה את השיכור בחנות מנסה לקבל הנחה בפיתוח התמונות. זה גרם לו לחשוב על הסיבה שהוא כל כך רוצה לפתח את התמונות.

מבלי לחשוב פעם נוספת, כפי שעשה תמיד, שעט במדרגות לקומת המרתף והחל במלאכה. הוא לקח רגע נוסף בסריקת החדר – באמבטיות הכימיקלים בהן התמונות יחלו להפיח חיים על הנייר, בטיימר שהדגיש לו עד כמה הזמן קריטי, ובאטבי התלייה שהזכירו לו את הכביסה ששכח לתלות על החבל לפני שהלך, והתחיל לעבוד.

הוא לא ידע אם הוא פועל נכון, אבל הוא ידע שאין דרך אחרת. כל שנותר לו הוא לקוות שהדרך שבחר היא גם הדרך הנכונה.

הפנים הראשונות שהציצו מתוך הנייר נראו מתקופה אחרת, ממאה אחרת. הוא זיהה את האישה כסופת השער מהתמונות שהוצבו על המזנון בביתו של ארתור, עומדת בכניסה לחצר שנראית ססגונית ומטופחת יותר מכפי שזכר אותה, בידה היא אוחזת במטפחת ומושיטה אותה לפנים, כאילו מנופפת למישהו שעומד ממולה לשלום. נפרדת.

הדמות הבאה שהחלה להיגלות לפניו היו פניה של הילדה הקטנה. היא גחנה על ברכיה וליטפה גור כלבים. בן זיהה את בית הקפה, ואת הוריה יושבים במרחק קצר משם, ואוכלים ארוחת בוקר. הוא כנראה ניצל את הזמן שהיא יצאה ללטף את הכלב בשביל שיוכל לצלם אותה. לחטוף אותה.

אחריה הופיעו גם האחרים. הוא זיהה את פניהם ממהדורות החדשות, את המקומות שבהם צולמו בפעם האחרונה בתור המקומות המסומנים באיקסים האדומים. הוא הרגיש שעלה על משהו. אבל משום מה עדיין לא קרה כלום.

הוא נעשה חסר סבלנות ככל שהמשיכו להופיע לפניו הפרצופים, עד שהביט בפניו של הזקן.

הוא ווידא שהתצלום יצא טוב, ומיהר לתמונה הבאה שהלכה ורקמה עור וגידים. הוא נחרד להביט בעיניים הירוקות שלה פקוחות לרווחה בחרדה. רחלי.

מרוב שהתרכז ברחלי שכח לגמרי שיש תמונה נוספת. התמונה של השיכור. הוא מיהר בחזרה לאמבטיית הכימיקלים, אך כל מה שראה היה רקע שחור שבתוכו אין כלום.

השעה כבר הייתה ארבע לפנות בוקר ושום דבר לא קרה. הוא חשב שזה הרגע להקשיב לקול ההיגיון, וללכת לתחנת המשטה.

מובס הוא המשיך בדרכו לתחנת המשטרה הקרובה ביותר כשהתמונות מוגנות בתוך מעטפה, והמצלמה שמורה בתוך בד שהחזיק בידיו. הוא חלף על מאפייה, התנחם בניחוחו המוכר של הריח, והמשיך הלאה, לעבר חנות חומרי ניקוי סגורה, ומשם לחנות מוצרי חשמל, כשלפתע נעצר.

עשרות מסכי טלוויזיה הבזיקו אל מולו שידורים בשידור חי. חדשות. הוא כמעט מעד כשזיהה את ההורים מחבקים את ביתם הקטנה, פניהם אדומות מאושר ובכי. הכותרת גרמה לשערות שעל עורפו לסמור, נס הנעדרים, אחד אחרי השנייה שבו לביתם הנעדרים, שנעלמו מאז… הוא הביט בשדרנית מדברת מבלי יכולת לשמוע את קולה.

רחלי! הוא צעק. אך איש לא השיב לו. הוא שלף את הפלאפון מכיסו וחייג. אחרי כמה צלצולים הוא שמע קולה במענה הקולי.

 

7.

בן היה במרחק קצר מביתו של ארתור, ומשם הדרך לגן הקרוסלות קצרה עוד יותר. מתנשף ומזיע כולו עצר בן מול שער הברזל לבית הקטן. הוא זיהה את אורה של העששית למרות שהשמיים כבר החלו להתבהר בחוץ לקראת תחילתו של יום נוסף. הוא נזכר בפעם הקודמת שהיסס להיכנס, ורחלי נכנסה במקומו. הפעם הוא דחף את השער ללא היסוס. הוא המשיך בשביל המעוקל אפוף הצמחייה, כשלפתע שמע דלת נפתחת.

"ילד," הוא ראה את הזקן מחייך לקראתו, כאילו לא קרה כלום מאז הפעם האחרונה שהתראו.

בן נאנח, "אני כל כך שמח שאתה בסדר ארתור. אבל אני חייב להמשיך לגן." ארשת פניו של הזקן לא הביעה מהומה.

"רחלי," בן המשיך. "הליגה שלי, החוג חברתי שלך…" הוא נשף. "הנערה שאני אוהב מכתה ב', אני מפחד שקרה לה…" בן לא הספיק לסיים את דבריו כי מצדו של הזקן צצה דמות קלילה כמו רוח. היא חייכה חיוך קטן, וצמצמה את עיניה כאילו אור השמש הקשה עליה להביט בו.

"אז מכתה ב' ורק עכשיו החלטת לומר את זה?" הוא שמע את קולה המחייב משהו. זה גרם לו לחייך.

"לא מצאתי את הזמן הנכון."

היא הנהנה, "כן, בן- בן." היא אמרה כשלפתע הגיח משב רוח חמים שעטף אותם כאילו היו בתוך בועה. נראה שרק החצר, הבית, רחלי, בן וארתור זכו להתעטף באותה רוח נעימה. אלא שאז הרוח התעצמה היכן שעמד ארתור. ללא כל הכנה מוקדמת עף מראשו כובע הברט עד שנעלם בין העננים.

נדמה שלשנייה אפשר היה להבחין בצללית כהה עוטפת את ארתור, ומיד נעלמת.

בן ראה את העיניים של ארתור מנצנצות כמו פנסים כשאמר בעודו נושא מבט לשמיים, "אני חושב שבזה הרגע הייתם צריכים להבין שכל רגע הוא הזמן הנכון."