קטגוריות
מסלול רגיל 2015

תמיד הזהירו אותה מהרפתקאות

 

תמיד הזהירו אותה מהרפתקאות, אבל ורד הרגישה הרפתקאנית באותו ערב. היא יצאה מהבית וכיבתה את המוני שלה. כשכיבתה אותו הרגישה את הצמרמורת הקלה הקבועה העוברת במוחה. זו היתה תחושה לא נעימה, כמו שהיתה לה פעם, כשעמדה קרוב מדי להולוגרמה של נחש. רוב האנשים נמנעו מהתחושה הזאת.

אחרי הצמרמורת הרגישה קרירות. ראייתה היתה מטושטשת, אזניה זמזמו. לקח לאיבריה רגע ארוך להתכייל מחדש אחרי הניתוק. המוניטור לא שלט בעצבים שליטה מוחלטת, אבל הוא התערב בפעולתם. הוא שיפר כמעט הכל.

 

היא ראתה פעם איש מבוגר נופל ברחוב סואן. העוברים ושבים הרימו את רגליהם כדי לא לדרוך עליו. היא עמדה לא רחוק ממנו והמוני שלה סימן אותו בצבע אדום בהיר. כשהתמקדה בו הופיע התיאור שלו: "מכשול.". עברו רק כמה דקות עד שרחפן התייצב לידו, ואחר כך הגיעו שניים נוספים ועזרו לאיש לקום. פתאום כבר לא היה מכשול. שמו היה מר הובס. המוני ידע להציג לה את שמו משום שהתמקדה בו במשך כמה דקות. שאר האנשים היו מטושטשים קלות. המוניטור עזר לה להתמקד במה שעניין אותה. אם למר הובס היתה מערכת הפעלה יוקרתית, הוא היה יכול אפילו לדעת שהיא מתמקדת בו. מכל מקום, הוא לא הראה זאת.

 

חושיה של ורד חזרו אליה. דברים רחוקים נראו רחוקים יותר, אבל הסביבה הקרובה נעשתה ברורה יותר. ורד צעדה קדימה אל מחוץ לתחום תאורת הרחוב. הרחק מלפנים היתה הצומת המוארת. שם היתה תאורה קבועה. אם המוני שלה היה פועל, המנורות היו נדלקות כעת ומלוות אותה בדרך. במקום זאת עצרה והביטה עד שעיניה התרגלו לחשיכה. הן גילו לה שהשמיים עדיין זרועי כוכבים. היא נזכרה איך ראתה לראשונה את הים. בפעם הראשונה פרצה בבכי. היא היתה ילדה קטנה, והוא היה פשוט גדול מדי. אביה התעקש שלא ילכו משם. הוריה ישבו איתה שעה ארוכה, עד שהתרגלה. כעת כשהביטה בשמיים שמחה שלא לקחו אותה משם. היא הרגישה חזקה, כאילו יכלה להכיל את השמיים. כעת פשט בה רוגע עמוק, למרות שידעה שאינה יכולה לשאול את המוני לגבי גרם שמימי כזה או אחר, או בכלל. למרות שידעה שהיא לבד ואולי בדיוק משום כך. המוני היה לא רק חוליית הקישור לשאר האנשים, כל האנשים שאי פעם הכירה. הוא היה מלווה חי, ידידותי ונאמן. כעת הוא לא הציג כל מידע, והיא דמיינה שהוא ישן. היא הביטה בכוכבים חסרי השם ודמיינה שכל אחד מהם הוא מישהו שחי פעם.

 

אם המוני היה דולק היא היתה יכולה לשלוף ממנו תמונות. כל דבר היה בהישג יד אבל המוני היה מציג בדרך כלל את אותן תמונות. ורד ידעה לעשות זאת גם בלי המוני. זה היה כישרון שכל בני האדם התברכו בו, אבל היא לא ידעה אם יכלו לעשות זאת גם לפני זמנו של המוני או שהרעיון הגיע ממנו. אם היתה יכולה, היתה מתקשרת לשאול את אביה. הוא הבין בהיסטוריה, אם כי התעקש כי ידיעת העבר גם מועילה וגם מזיקה לחיים. אביה היה מהמעטים שהיו מכבים את המוני לעיתים קרובות. זה היה מסוכן. היית צריך לשים לב לפני שהיית חוצה את הכביש. בלי מוני לא היית מחובר לרשת. אי אפשר היה להתקשר אליך. לא היית יכול לעשות חיפוש. דלתות לא היו נפתחות בפניך. גשרי כח עלולים היו להעלם. אפילו המסך לא היה מזהה אותך ולא היית יכול להחליף ערוץ. המוני היה מחבר אותך לרשת והרשת היתה מחוברת לכל הדברים. ולמרות זאת הוא היה מכבה אותו מדי פעם ויוצא לטייל ברחובות. בהתחלה צרף אותה אליו לעיתים נדירות, אחר כך יותר ויותר.

 

אבא לימד אותה הכל. גם להתנתק. סיפר שסבתא שלו אמרה שמדי פעם צריך להוריד את המשקפיים לכמה שעות. לראות את העולם כמו שהוא. לתת לעיניים לנוח, למרות שכל אחד ידע שהמוני עוזר לעיניים. הוא הסביר לה שהמשקפיים של פעם היו קצת דומים למוניטור, אבל הם התחברו לעיניים מבחוץ. פעם עמדה ליד מפל מים והביטה דרכו. היא דמיינה שכך ראו עם המשקפיים הקדומים. מאוחר יותר הרכיבה זוג משקפיים במוזיאון. הכל נראה מעוות קצת כמו דרך מסך המים. זה עשה לה כאב ראש, אבל אחר כך כששמעה את המדריכה מסבירה לכולם שכך ירגישו אם ינתקו להם את המוניטור ידעה שהדברים לא נכונים. אבא שלה ניתק אותה מדי פעם, רק בתוך הבית. היא ידעה שאחרי כמה רגעים רואים שוב ברור מאוד. זה לא היה דומה למשקפיים בכלל.

 

הרבה הורים שלחו מידע למוניטור של ילדיהם. היו כאלה שהיו מסתכלים דרכו. אבא שלה עשה זאת ביום הראשון של הלימודים, אבל זה היה רק בגלל שהיה עסוק מאוד בעבודה ולא יכול היה ללוות את ורד לבית הספר. הוא תמיד אמר שכיבד את הפרטיות שלה, אבל היא רצתה לפעמים שיעקבו אחריה קצת יותר, כמו ילדים אחרים. אביה פחות העדיף ללוות אותה מרחוק כצופה. הוא העדיף להתקרב, לנתק את עצמו וללטף את רקותיה באצבעותיו בזמן שסיפר לה סיפורים מוזרים. על מלחמות לזרוס לונג בבסטיאן בקס והצבים הסמוראים נגד לונג ג'ון סילבר. הוא סיפר לה על הממשלה שדואגת לכל הדברים חוץ מהדואר. הוא סיפר לה על חיות מוזרות שנכחדו מזמן כמו הקיווי והארמדיל ועל חיות שעדיין לא נוצרו כמו דרקונים וטרילוביטים.

 

היא עברה ליד מסך פרסומת. היא לא התחלפה. לא התעוררה לחיים. הפנים האדיבות בהו לתוך המרחק במקום לפנות אליה, לקרוא בשמה. ממילא היתה מתעלמת, אבל כעת נעצה עיניים בדמות ואפילו נופפה קלות. אחר כך החישה צעדיה והתקרבה אל הצומת. אבא שלה היה עוצר פה ומתבונן על הפינה הקבועה שלו. לפחות למספר רגעים, לפעמים למשך דקות ארוכות.

הם הלכו ברחוב הזה פעמים רבות. מסעות ההרפתקאה שלהם, אל נרניה ופנטזיה ואוטופיה וארץ הפלאות וארץ עוץ, התחילו תמיד פה, בצומת הדרכים הזה. הפניה ימינה הובילה גם לארץ התיכונה וגם לארץ-לעולם-לא. היא לא זכרה מספיק, אבל זכרה הרבה. הם הלכו פעם עד קצה העיר והשליכו לשם טבעת. היא זכרה איך כל הדרך העמידה פנים שהטבעת כבדה מאוד.

 

היא היתה עומדת לידו, מחזיקה בידו. מתבוננת למעלה אליו. הוא אף פעם לא הרשה לעזוב. עד שעזב אותה בעצמו. זה היה מסוכן. הרמזור לא היה מזהה אותך בלי מוני, ומכוניות לא היו בולמות בדייקנות. בדיוק כמו המכונית שפגעה בו.

 

היא לא היתה איתו. סיפרו לה. אביה חצה את הכביש ומכונית פגעה בו ממש כאן, בצומת. היא זכרה את המקום שבו המכונית התרסקה לתוך הקיר. הפינה תוקנה לאיטה באמצעות ננו-בוטים זעירים. אף אחד לא פינה את המכונית. הרובוטים פירקו אותה לגורמים כמו דגי הפיראנה שחיו בעבר בדרום אמריקה, בהתחלה נשאר שלד, אחר כך גם הוא התפורר למראית עין, המכונית נעלמה תוך יומיים. הפינה בתוך שבוע. בכל יום ראתה את התקדמותם האיטית והנחושה של הרובוטים הבלתי נלאים, בנסיעה לבית הספר. בדרך חזור ידעה שלמחרת בבוקר תהיה התקדמות משמעותית יותר. הרובוטים לא ישנו.

 

בהרפתקאות שלהם עדיין לא הסכים לכבות את המוני שלה, והיא לא יכלה לכבות אותו בעצמה. אבל כעת, כשעמדה ממש בהצטלבות הדרכים, המוני שלה כבוי, משהו לא הסתדר לה. היא חשה ערנית ודרוכה, חושיה היו חדים. זה מה שהיה קורה אחרי כמה דקות ללא המוני. היא דמיינה את אביה עומד ממש במקום בו עמדה ואת המכונית המגיעה מלפנים. היא היתה מבחינה במכונית בקלות. גם אביה אמור להבחין בה. הוא לימד אותה להקפיד להביט לכל הכיוונים, גם בניגוד לכיוון התנועה.

 

הוא נהרג בדיוק בפינה האהובה עליו. פתאום חשבה שאם היה יכול לבחור היה בוחר למות כאן. תמיד סיפר איך גדל כאן, בלי מוני. הדבר היחיד שלא השתנה היה הדואר. הסניף היה בפינה. גם לאחר שהבניין הוחלף, הוא שימש כסניף דואר. אנשים לא עבדו בו יותר, כמובן. היתה לה תקופה קשה פעם, אחרי שמת. בלי הסבר ברור ניסתה להתקשר אליו. הוא היה מנותק. היא בכתה עד שלא יכלה לבכות יותר, והגעגועים שככו, לזמן מה.

 

פתאום תהתה מדוע המכונית התרסקה חזיתית לתוך הקיר. היא היתה אמורה להיות בעיצומה של הפניה. פניה מופנים לכיוון אחר. עלו בה שאלות רבות. ורד ביצעה חיפוש. אבא שלה היה עובד ממשלה במחלקת ההפרטה של מיניסטריון האוצר. אוצר. הוא אהב את המילה הזאת. היא חיפשה את "מינסטריון האוצר" + הודעות רשמיות בתאריכים העוקבים ליום מותו וגילתה שלמחרת התאונה הוכרזה הפרטת רשת התחבורה הראשית. התנאים למכרז היו קשים ביותר. המתחרים יהיו מעטים.

 

היא הסתובבה ברחובות. בלי ניווט. פוקחת את העיניים לכל פרט. היא קיטלגה תזכורות בלי שתוכל לשמור אותן, משום שההתבוננות מילאה אותה ברעיונות, אבל לא תשובות לגבי מה שקרה באותו לילה. לבסוף חזרה אל הצומת ופנה ימינה, מזרחה, תמיד מזרחה, כך הוא היה מטעים בלשונו, כאילו הגיע מארץ אחרת. היא הגיעה לקצה השביל לפני שציפתה לכך. העיר הסתיימה כאן. מולה היתה גבעה קטנה. היא טיפסה בה כמו בפעם שעברה, כאילו היא נאנקת תחת משא רב. פתאום פרץ ממנה צחוק. כמעט הגיעה למעלה כשראתה את הר הגעש מהסיפור של אביה. זה היה כל כך מרגש שפצחה בריצה. הר הגעש היה סיר חלוד שמישהו השאיר לפני שנים רבות. פתאום חשבה שתמצא משהו מאביה. היא הרימה את המכסה שהוחזק סגור על ידי אבן גדולה, והתאכזבה עד עמקי נשמתה.

הטבעת לא היתה כאן.

 

במקום זאת מצאה רק כרטיס זיכרון ישן בתוך שקית. מיואשת, פנתה בחזרה. רק כשעברה ליד סניף הדואר הבליחה במוחה מחשבה. היא בדקה מי היזם שזכה במכרז. זו היתה החברה האחראית על רשת התחבורה. ורד ביצעה חיפוש. הם זכו במכרז כמה שנים קודם.

 

אימא שלה לא היתה מרוצה לפעמים מהסיפורים של אביה. חלקם היו מפחידים. הוא תמיד דאג שמא הם מפחידים מדי. הוא הציע לה להפסיק בעיצומם, אבל היא סרבה בכל פעם. הכי מפחיד היה הסיפור על הליצן פניווייז. היא לא הבינה איך משהו שנראה חביב יכול להיות בעצם מסוכן. בעצם לא רצתה להבין. היא לא הצליחה להיזכר במכונית השחורה שעמדה בסמטה או במה שאמר לה, אבל זכרה את סיפורו של אביה בהרפתקאה האחרונה שלהם, על רובין הוד, שנכנס לטירתו של השריף מנוטיגהם כשהוא לובש את גלימת ההעלמות של הננסים, וגנב את ההוכחות לפשעיו הרבים. פתאום חשבה על סיפורים רבים שסיפר לה, על תחבולות של שועלים וננסים ועכביש אחד. היא לא היתה בטוחה מה היה כתב חידה ומה היה סתם סיפור. לא היתה בטוחה אפילו שזכרה אותם נכון, אבל משהו במבטה השתנה לנצח.

 

רק כשעמדה שוב באותה הפינה, במקום בו נהג אביה לעמוד ולהתנתק והפעילה מחדש את המוניטור הבינה באמת. היא התמוטטה על הכביש. גופה רעד, כמו אז, כשסרב לקחת אותה עמו.