אגדות פיוגנה

חרב פילחה את האוויר ונחתה לרגליו של קירנולי. זו הייתה החרב הרביעית במספר שננעצה לאורך המישור וחצתה את הכפר אט אט לשניים. הוא הרים את עיניו מהחרב וראה איך עומדים אנשי הכפר אמורסדי ומביטים לשמים. כוח חזק מכולם מנחית עליהם את החרבות. בכל שבוע חרב. על פי הברית האמורוסדית החרב החמש עשרה במספר שתיפול מהעולם העליון אמורה לפעור את האדמה ולבלוע את מי שיעמוד מרחק 1000 קילומטרים. גם הים יפער את פיו ויבלע את השמים על פי שנאמר ומי שלא ינדוד מרחק שתי יבשות, ימצא עצמו קבור בין האבנים הגדולות ובתוך ערימות העפר.
אבל אי אפשר היה לברוח. הסוסים גוועו בעקבות הבצורת הקשה, השוורים נטולי כוחות וכל כלי הרכב הכבדים הותכו זה מכבר על מנת שתשמש המתכת לבניית משאבת מים גדולה בעלת מקדח משוכלל שיקדח במהירות בשכבות הרדודות ויגיע אל המעיינות הנסתרים שבסמוך לליבת היבשת.

כשהיו פורצים המים הרותחים מן משאבת המים החדשה היו נקווים הנוזלים המבעבעים בתוך בריכת בטון ענקית וגבוהה להצטננות קלה וממנה היו זורמים בתעלות זהב פתוחות אל תוך חצרות הבתים.

משאבת המים החדשה שאולתרה במהירות, הצילה את כל יושבי הכפר בכל תקופת היובש ומהנדסי המים והאקולוגים, שחישבו זרימת הנחלים, בקיעים ושיפועים קלים בקרקע ידעו בדיוק היכן כדאי להעמידה על מנת שתשאב מים לצרכם של יושבי הכפר.

שקט שרר מסביב. רק בכי תינוק העיר את יושבי הכפר החרדים שחזרו לעיסוקיהם.

"צריך להתפלל" צעק פיתאום קירנולי והביט השמימה.

"אל תחזרו לבתים. צריך להתפלל. צריך להרים קולנו".

קירנולי הרגיש מכה כבדה על כתפו. אבן נזרקה עליו.

הוא הביט נעלב, בוחן את הקהל בשתי עיניו הגדולות ונתקל בעיני אחיו.

"עוד פעם אתה מדבר שטויות"? שאל בקול מריוסאן. "אתה יודע שהכל שטויות. שום דבר לא יכול להרחיק מעימנו את רוע הגזירה. הכל אבוד. ננסה להעסיק עצמנו במלאכות קטנות עד החורבן. בינתיים הנח לנו. אין שום סיבה לתקווה".

"אל תזלזל במילותי" זעם קירנולי. "אתה כל הזמן עושה זאת. הרוח הגדולה עברה על ידי, היא זו שלחשה באוזני שכדאי למצוא את התקווה ולעצור דרכה את האסון".

"שוב ראית דמויות קירנולי"? צחק בנבזות מריוסאן, "זוכר איך ניסו לגרש ממך כך מיני דיבוקים. שרפו לך לא פעם את אצבעות הרגליים. האם לא יצא השד? האם לא למדת? לא נשארה לך אף אצבע אחת בריאה. כולן מלאות שלפוחיות מהמתכת הלוהטת".

קירנולי שתק והסמיק. "אני צריך להטיל את המשימה הזאת על מישהו-לחש. אני רק מבשר הבשורה. מספר השבועות מוגבל, צריך לחשוב ובמהירות. הזמן קצוב".

קירנולי חיכך במחשבתו. האדמה תפער פיה , אנחנו ניפול אל תוכה, ומתוכה יצאו כל יושבי השאול.
יברול השד הממונה על הרעל והיין , קריקול השד הממונה על הגניבות, רשינאול השד הממונה על הנואפים והיצר, צגליאול השד הממונה על המיתה, ו-חליאולמה השידה הממונה על הטירוף. חמשת השדים יצאו וישתלטו על היבשת. גם מי שיצליח להציל נפשו בדרך כלשהי, ירדפוהו השדים ויצליחו להדביקו באחת מהתחלואות.

רק בדרך אחת ניתן לעצור הכל. אם תיעצר אחת מהחרבות ולא תצליח להינעץ באדמה, תבוטל הגזירה.
אם תוטה אחת החרבות ממסלולה ולא תינעץ בקרקע, יעצור מחול החרדה.

קירנולי החליט לעיין שוב בברית האמורוסדית "אם יבוא הגואל ויטה החרב, בנפשו יטה וישלחה בחזרה השמימה לחתוך דרכה שבעת רקיעי הזוהר ושבעת רקיעי האופל ולהשתיק בה דרי הגיהנום ותושבי השאול". קירנולי חזר וקרא בפסוק שוב ושוב. אחד צריך למות. רק אחד. צריך לבדוק מי יכול לעשות זאת. מי יהיה האחד עליו תוטל המשימה. אדם חזק, גדול, שיוכל להטות החרב ומותו לא יגרום צער רב.
צריך לעבור ברשימת תושבי הכפר. שלוש מאות איש. גברים, נשים וטף. המשפחות מחולקות בצורה מסודרת. לכל גבר אחד, אישה אחת. לכל אישה שני בנים ושתי בנות. זהו חוק המקום על מנת לשמור איזון האוכלוסייה. אם נולד בן אחד למשפחה אחת ולא יכלה יותר ללדת בנים, נלקח בן עודף ממשפחה אחרת וניתן למשפחה החסרה. וכך היה גם עם הבנות. וכדי למנוע נישואי אחים ויצירת פגמים מולדים, קיבל כל ילד דסקית מוצפנת בגבו התחתון בה מוטבע סימן מזהה של המשפחה בה נולד. רק יוצא הולד מבטן אימו, והיו מחתימים את הדסקית בסימן המוסכם של אילן משפחתו ומצפינים אותה מתחת לעורו של העולל. באותה עת שהיו רושמים אותו בספרי התושבים היו כבר מיעדים לו בן או בת זוג ליצירת קן משפחתי. כשהגיעה העת לנדירת נדרים, ולבניית משפחה חדשה, היו עולות לבמה אם החתן ואם הכלה ובטקס מיוחד, אל מול קהל הכפר, שולפות מגופם של הילדים את הדיסקיות על מנת לודא באופן מוחלט ששני שבני הזוג מגיעים ממשפחות שונות. כל אם הייתה מציגה הדסקית לאם האחרת ובתום הטקס הייתה מחדירה את הדסקית לבטנה דרך טבורה, למשמרת עולם. כך נעשה זה דורות והכפר התנהל לו בסדר מופתי תוך שהאוכלוסייה מצליחה לשמור על אופייה למרות מחלות, ואסונות שפקדו דחופות את אנשי הכפר.

מגפות לא מעטות פקדו את תושבי הכפר והאחרונה שבהן הגיעה בעקבות הבצורת. היובש שעטף את הגוף הושיב בו את חיידק הקליקולנילטוס שאכל את האדם האמורוסדי באיטיות בעודו בחיים. בתחילה היה פוקד הקליקולנילטוס את קידמת הראש ומצייר בו ציצית שיער לבנה. לאחר מכן היה תוקף החיידק את הפנים ומרחיק את העיניים זו מזו עד שניראה היה כאילו כל עין ממוקמת בצד אחר של הראש. לבסוף היה פוקד הקליקולנילטוס את מעיו של האדם עד שהיה חדל מלאכול, מתמוטט מאפיסת כוחות ומת.
עשרים אנשים מתו מהתקפת החיידק והיה צורך גדול למלא החללים שנפערו, אך מכוח הבצורת והמחסור במים התכנסו יושבי הכפר והחליטו פה אחד להימנע מלידות נוספות, עד בוא הגשמים.

כולם חיכו לגשמים. כולם ציפו לראות את שדות החיטה והתירס הירוקים, את הכותנה הלבנה על השיחים ואת התפוחים המתקתקים על העצים. סוגי המזונות בכפר היו מוגבלים. אנשי הכפר התמחו במספר מצומצם של גידולים חקלאיים ובמרעה בקר. כעת לא נותר כלום. האדמה חרבה, והיובש הגביר את מליחותה עד כי הפכה להיות שוממה מחי ומצומח. ולמרות זאת, עוד הייתה תקווה בלב האמורוסדים כי הרעמים הברקים והגשם ישובו להרוות את האדמה ולהחיות את הכפר. פעמים, בלילות, כשהיו משקיפים לאורכו של המישור יכלו לראות הבזקים רחוקים של סערה שעצרה במקומה ולא הגיעה אל האזור בו התיישבו. עיניהם היו כלות למראה קצות העננים השחורים שהיו מרוקנים את הגשמים במקום אחר.
זה הסוף- ידעו כולם. האסון הזה, גדול מכל האסונות שחוו. הבצורת הייתה רק ההתחלה והחרבות יסיימו מה שהתחילו היובש והקליקולנילטוס.

מריוסאן ישב על הסלע הגדול. הוא ידע מה שכולם יודעים.

זאת ההזדמנות חשב לעצמו, לנצל את הזמן. נשארו עוד מספר שבועות מצומצם. חמישה עשר שבועות פחות ארבע חרבות. תיליונילה מוצאת חן בעיני. אולי אגש ואדבר איתה, מעט. משהו לא חברי, משהו פורמאלי, משהו שלא יראה שאני מתעניין, אולי אדבר איתה על החתונה לקירנולי. בכל מקרה לא תתקיים החתונה. כולם יודעים זאת. החתונות המיועדות לשנה הקרובה ולשנה הבאה לא תצאנה לפועל. אם כן, נכון לעכשיו חתונתי מבוטלת וכך גם חתונתו של קירנולי. הלוואי וימות כבר זה. אולי תפגע בו איזו חרב, הלוואי ורק אני ותיליונילה נינצל ואוכל להגשים אהבתי אליה. זו המיועדת לי- פיוגנה, אינה מוצאת חן בעיני. עיסוקיה בכישופים קטנים מוציאים אותי מדעתי. בכח המחשבה היא מסוגלת להזיז כלים והרים. רק גשם היא לא מסוגלת להביא "לא ביקשו ממני" תתרץ. אם יבקשו כמו שנהוג על פי הברית אדאג שגם זה יגיע. היא יושבת לה בתוך בית הבוץ שלה וקוראת בספרים, מוסיפה הערות קטנות כשהיא מנמנמת בין האותיות וממלמלת תוך כדי תנומתה לחשים שמעבירה לה חליאולמה השדה.

רעש נישמע. מריוסאן מפנה מבטו ורואה את קירנולי מועד, מתגלגל עד למרגלות תיליונילה הצוחקת בקולי קולות. "ידעתי שלא תיראה את האבן"- צחקה תיליונילה, "ידעתי שלא תראה אותה. בסך הכל הזזתי אותה מצד ימין לצד שמאל מרחק כדי שתי פסיעות. למה אתה לא מסתכל לאן אתה הולך? מה יהיה הסוף איתך"? המשיכה לצחוק תיליונילה עד שנירגעה ונשקה ללחיו של קירנולי.

היא די מחבבת את הטיפש הזה – חשב לעצמו מריוסאן. ואני נתקעתי עם המכשפה.

מריוסאן קם ממקום מושבו וניגש אל השניים. "אתם נהנים ביחד. יופי. בחירה נאותה. אתה מצאת אותה, היא מצאה אותך ורק החרבות יפרידו בין שניכם. מאוד רומנטי. אבל, אולי חסרים לכם אתגרים.
אולי במקום למות סתם כמו שני גושי בשר תצאו להרפתקה קטנה על ההר הגודגרישי".

"ושם מה"? שאלה תיליונילה. "שם גרים מלאכי האופל ואולי הם ימציאו בידכם את הדרך להיפגש שוב לאחר המוות. ולך…" הוסיף מריוסאן, ומשך בחוזקה בידה של תיליונילה תוך שהוא מקרבה אליו , "לך אענוד את שרשרת מגן האוהבים. היא תגן עלייך משיבוש דעת ומחיזיונות שווא. זכרי ואל תגלי זאת לאיש", לחש לאוזנה. "בכל מקום בו תראי מים הקוראים לך לקפוץ אליהם, אל תקפצי. אלו אבני השיש המבהיקות שמטעות את האדם וקוראות לו לשחות בהן. אל תקפצי על אבני השיש. אם ירצה קירנולי לקפוץ, אל תמנעי בעדו. אבני השיש דורשות לפחות קורבן אחד להרגעת מלאכי האופל".

"אני אחשוב על זה", לחשה בכעס תיליונילה והחזירה לידי מריוסאן את השרשרת , בעוד הוא מתרחק מהמקום.

"בואי נלך לשם", אמר בקול קירנולי. "בואי ננסה. אולי הפתח לתקווה נמצא בהר הגודגרישי. אולי שם תעלה בי התשובה מיהו האחד שיכול להטות את מסלול החרבות. עוד יומיים נותרו לחרב החמישית".

"נתייעץ קודם עם פיוגנה", הציעה תיליונילה, וקירנולי שביקש רק לרצות את אהובתו הסכים תוך שהוא רוטן.

נקישות בדלת.

פיוגנה יושבת על הריצפה, ספר גדול מונח על שתי ברקיה, עיניה מגולגלות כלפי מעלה והיא נושמת ונושפת בקלילות תוך שהיא משמיעה צלילי חיכוך גרון.

קריונלי ותיליונילה התיישבו למולה כשהם מביטים בנעשה, והיא פיוגנה אינה מבחינה בהם כלל. רק כעבור משך זמן ארוך, כשחזרו גלגלי עיניה של פיוגנה למקומם הבחינה בהם.

"שלום, שלום, שניכם. במה זכיתי שהצמד המקסים הזה יגיע אל בייתי"?

"תיליונילה רצתה", תירץ קריונלי. "אנחנו בדרך להר. מחר בבקר כבר נתחיל לטפס על הגודגרישי".
"הוווווווו", צחקה פיוגנה,"הווו,הוו,משהו פה מתכנן מוות מוקדם? התחברות עם כוחות שחורים ואפלים"?

"לינצור נשמתינו יחדיו" ענתה תיליונילה. "אחרי המוות ניפגש כך בוודאי".

"ממתי התחלת להאמין בכל זה יקירתי"? תמהה פיוגנה. "מריוסאן הציע" השיבה בחשש תיליונילה. "הוא ראה כמה אנחנו אוהבים".

"מי"???? שאלה בקול פיוגנה? "אני שומעת טוב? הכופר הזה, הטיפש הזה, הוא התחיל להתעסק בכוחות שלא לו? מה לו ולכל זה? מה רוצה להשיג ממך או דרכך יקירתי? למה הוא שולח אותך לשם"?
"לחזק אהבתינו" – פיוגנה. "את חייבת להאמין שאנחנו לא יכולים למות סתם כך. החרבות האלה ישמידו אותנו. לא ישאר פה כלום".

"ואם לא החרבות"? הקשתה פיוגנה "אז הבצורת. ועדיין, עדיין אף אחד לא ביקש ממני להוריד גשמים".

"נו, תורידי כבר", אמר חסר סבלנות קיריונלי.

"יש סדר לדברים", הביטה בו פיוגנה בעיניים רושפות כעס. "אנשי הכפר צריכים לעשות זאת על פי הכללים".

"כמו שכתוב בברית"?

"כמו שכתוב בברית"!!!

"אך עדיין לא הוכחת את עצמך. זה דורש מאנשים לפעול…ואם לא מאמינים ביכולתך. קיימת בעיה. איך נשכנע אותם"?

"אני אתחיל בשכנוע תיליונילה".

תיליונילה הפנה את תשומת ליבה לפיוגנה.

"מריוסאן לחש באוזנך משהו. משהו על ההר הגודגרישי. הוא דרש ממך לא לגלות …הוא הציע לכם לעלות להר…ושם תיראו את אבני השיש הבוהקות…את יודעת את הסוף תיליונילה".

"לא התכוונו לעלות" , תרצה תיליונילה באי נוחות. "מלאכי האופל מפחידים אותי. אני בספק אם יוכלו להפגיש בין שנינו לאחר המוות. אולי רק את נשמותינו הם רוצים, לאוסף הגדול שנמצא במערה על ראש הגודגרישי".

"אעשה משהו נוסף", לחשה פיוגנה, קמה ממקומה והסתובב סביב לכדור בדולח ורוד שעמד בקצה החדר. היא הניחה עליו את לחיה. פעם לחי ימין ואחריה לחי שמאל, ואז הרימה אותו, והכניסה תחת חולצתה הגדולה.

"אני", הכריזה. "אני, פיוגנה בת מיכוליניול וגדרקונה. אני אוריד לכאן, לכפר, את אבני השיש הבוהקות.
זה יהיה הסימן. לכם ולכל מי שמסרב להכיר בכוחותי. זה יהיה הסימן הטוב ביותר להוכיח את כוחותי.
צאו מכאן כעת ומיסרו לתושבי הכפר. אבני השיש יהיו פה בעוד שלושה ימים מהיום".

רעש הרעיד את הכפר. החרב החמישית נחתה.

הם חשו את הקרקע מזדעזעת מתחת לרגליהם.

קריונלי רץ החוצה במהירות. הוא הביט בחרב החדשה ואחר כך בבקע שהולך ומעמיק.
הבקע לא המשיך לכיוון מאגר המים. זה המזל שלנו- בינתיים. אך יש תעלות שצריך לחדש. לפחות שתיים ניזוקו באופן משמעותי.התפרקו לגמרי. יושבי הבתים הללו לא יקבלו מים בזמן הקרוב.
צריך לחדש להם את ההספקה במהירות.

שלושה ימים, הבטיחה פיוגנה. שלושה ימים ואבני השיש כאן.

אך בינתיים. אולי כדאי למהר ולשכנע התושבים בכוחותיה. אני אעביר את השמועה במהירות ובמקביל נפעל לפי הברית האמורוסדית להורדת הגשמים.

" כל פטר רחם לאימו וכל בכור אב יביא עימו כותנתו אשר לבש, כוס מים אותה שאב, השן הראשונה שצימח וספר הברית שירש מאבותיו".

אם נכונים דברי פיוגנה , אזי היא זו שתוכל להטות את החרב האחרונה במספר ולהציל את כולנו.
באותו הלילה, חמקה פיוגנה מהכפר, והגיע מרגלות ההר הגודגרישי. היא התחילה לטפס בו ובמהירות מצאה עצמה בתוך מערת רפרפי האופל. ככל שהתקדמה והעמיקה אל תוך המערה כך גדלו הרפרפים וניתן היה להרגיש את האויר מלא באבקה שפיזרו הכנפיים האפורות.

כשהגיעה פיוגנה אל דלת הזכוכית של המערה היא נשענה עליה בחזה, הצמידה את לחיה הימנית וזו אט אט התפוגגה ופינתה לה את הדרך. פיוגנה עלתה במדרגות המתפתלות והחלה לחוש את ריח הגופרית עיניים צפו בה, אך היא לא ראתה דבר.

היא הרגישה את הקירות והריצפה המתחממים והגבירה את צעדיה תוך שהיא רצה קלות לאורך מסדרון צר וארוך שהוביל לחדר ענק בו דלקו גולגלות כאבוקות.

מלאכי האופל היו ישובים סביב לשולחן זהב ועסוקים בשיחה. עם הכנסה לחדר, פנה אליה גדול המימדים שביניהם וחייך.

"הרבה זמן לקח לך להגיע. מה בוער כעת בעצמותייך"?
כל שאר המלאכים פלטו צחוק קצר והמשיכו לנעוץ בה מבטיהם.

"אז מה בדיוק תרצי שנעשה? שנעצור את החרבות שלך? שנשאב עבורך מים? מה את רוצה בדיוק"?

"באתי לגבות את החוב". אמרה פיוגנה. "אתם חייבים לי. באתי לגבות את החוב שלי.

"עד כה ,לא גיליתי על מקומכם לאיש. שמרתי את ההר שלכם מכל משמר ושום בן כפר לא התקרב אליו".

"כי אם היה מתקרב"…ענה גדול המימדים, "הוא היה מתאדה".

"זה לא בדיוק כך. אתה יודע את זה. יכלו לעלות עשרים, שניים בטוח שהיו שורדים. יש הסכם בינינו. בברית האמורוסדית זה מצויין. אתם יודעים זאת יפה, בדיוק כמוני".

"אני מנעתי מהתושבים לעלות להר. עכשיו, יש אחד, מריוסאן, שמעודד תושבי הכפר לעלות אליכם, ולכבוש את ההר. ברור לכם שמתוך כל תושבי הכפר יהיו כאלה שיצליחו לשרוד אתכם, יתיישבו על ההר, ואתם, המחוייבים לברית לא תוכלו להיפטר מהם. תצטרכו להתחלק בהר שלכם, בנכס שלכם, עם בני האדם שיתחילו לשנות את פניו. בהרס הגדול שאמור להגיע, ברור שההר הזה ישרוד את בקע החרבות".

"אז מה את רוצה בדיוק"? נישמע קול אחר.

"את אבני השיש אני רוצה. אני רוצה את אבני השיש הבוהקות כמים בהשאלה".

"ובתמורה להן? מה תתני"?

"אתן לכם קורבן אדם. אדם אחד ימות בתמורה לאבני השיש הבוהקות. אדם אחד, שאת נישמתו תוכלו לצרף למאגר הנשמות האבודות שלכן. אני שומעת את זעקתן מהחדר הזה, אני שומעת את תחינות הנשמות המבקשות לצאת. נשמה נוספת אפקיד בקופתכם והיא תהיה לתשלום חובי על אבני השיש.
בעוד יומיים וחצי יהיו האבנים מונחות בחצרי!!! אחרת- יכבש ההר".

פיוגנה יצאה במהירות את החדר כשהיא עוברת על פני הרפרפים ובחפזונה נוגעת בהם ומטילה אותם לקרקע.

זה הסוף. חשבה לעצמה. זה הסוף שלי. המשחק הזה היה מסוכן מדי.

כשהגיע לביתה, הבחינה בשורה של אנשים הממתינים לה.

"עוד שמונה אמורים להגיע, צעק לעברה קריונלי . עוד שמונה. את הבטחת לנו גשם, זוכרת?
ראו אותך מטפסת על ההר . השמועה עברה בין כולם. החליטו לחכות לך כאן, על פי שכתוב בברית. את תביאי לנו גשם פיוגנה? את חזרת. את שלמה ובריאה. את תביאי לנו גשם"?

"שיגיעו השמונה", ענתה פיוגנה "ומריוסאן ביניהם".

"זאת תהיה קצת בעיה", הסביר קריונלי. "את צריכה באופן אישי להביאו. רק לך הוא יקשיב. השאר פסולים בעיניו".

"בסדר". עתה פיוגנה, ותפסה באחד הנערים. "רוץ. אמור למריוסאן שפיוגנה קוראת לו. אמור למריוסאן שאבני השיש יפלו על ראשו אם לא יגיע לכאן באופן מיידי".

"ואתה", אמרה והצביעה על קריונלי. "אתה לא צריך להיות כאן. אינך ברשימה. לך הביתה וחזור מחר בצהרי היום".

קריונלי הלך לביתו כמצוות פיוגנה אך לפני שעלה למשכבו הציץ דרך החלון והביט אל ההר הגודגרישי. הוא ניראה כהה מתמיד. ועננה קטנה אפורה ריחפה על ראשו. זה בודאי עשן חשב לעצמו. הם בוודאי מבעירים כעת את האש במערות.

שינה טרופה עברה על קריונלי. הוא ראה את עצמו ואת תיליונה עולים על ההר. רק אחד מהם חזר. אבל הוא לא הצליח להבחין מי מהם. שניהם לבשו גלימות כובע ארוכות ומכיוון שהיו באותו הגובה לא הצליח להבחין מי מהם נישאר על ההר ומי שב ממנו. הוא התעורר בבהלה. משהו עיקש דפק על החלון. נקישות מונוטוניות, קטנות, חזרו והקישו.

"מי שם צעק"?
אף אחד לא ענה.

קריונלי קם במהירות ופתח את החלון. טיפות מים עכורות ירדו על פניו. הוא הביט סביב. טיפות המים השאירו אחריהן בוץ בכל מקום ובכל מי שנגעו.

גשם. הוא צעק. גשם. יורד גשם.

הוא רץ לפיוגנה, ופתאום ניזכר. היא ביקשה שאבוא בצהרים. אחכה עד לצהרו של יום. גשם. גשם בכל מקום. גשם.

באותה העת ישבה פיוגנה עם מריוסאן והשקתה אותו תה צמחים שרקחה לו.

"תודה ששיתפת פעולה". זרקה לעברו.

"לא הייתה לי ברירה. איימת עלי. את יודעת שמכרתי הדיסקית שנשתלה בי.
את היחידה שתדעי לעולמי עד. את היחידה שיודעת שהצלחתי לשנות הרשומות כך שמי שקנה את הדיסקית יהיה מותר לאחותו".

"הדיסקית שמכרת נעלמה.מתה עם הקונה בקדחת הקליקולנילטוס וזה המזל של כולנו.
אחרת הייתי דואגת לנתז את ראש שניכם מול קהל הכפר. מה שעשית הוא בלתי נסלח".

"את עושה מכל דבר עניין. לפחות את הטריק של הגשם הצלחת לבצע".
אמר, יצא וטרק אחריו את הדלת.

פיוגנה חשה בעייפות שעטפה את גופה. היא החליטה לנום קצת. בצהריים יבוא קריונלי והיא תצטרך את עזרתו. היא הספיקה לנום מעט עד ששמעה נקישות קלות בדלת.

"לא התאפקתי", התנצל קריונלי. "הגעתי בשעות הצהריים המוקדמות".

"מריוסאן סיפר לי ששמעת משהו-קריונלי. שלמרות הכביות שנתנו לך ברגלך, אתה עדיין חש כמבשר הבשורה. ספר לי מה אתה חש?האם השדים עלו לפנייך"?

"הם לא עלו. אך יעלו בזמן שהאדמה תפער את פיה.
צריך להטות את החרב פיוגנה. צריך להטות את החרב ואדם אחד ישלם על כך בנפשו.
אסור לחרב להגיע לקרקע. הזמן שלנו מוגבל".

"תן לי יומיים קריונלי. תן לי יומיים להכנת השטח. ביומיים הללו עלייך לשבת ולבחור את האדם שימות. עלייך לזכור. אתה מבשר הבשורה ועל כן ניתנו לך החיים. שאר אנשי הכפר יכולים לשלם בנפשם. אנא, בחן בבקשה, מה יקרה לכל אחת ואחד עם מותו על מנת שהמחיר לא יהיה כבד מדי. אם יודע אתה שאדם צריך להרחיב שושלתו וילדיו תלויים בו, תשקול את מעשייך. אם יודע אתה על אדם שנשמתו יכולה להצטרף ולשרת את מלאכי האופל קח זאת בחשבון. את בחירתך לא תגלה לאיש וגם לי אסור לעסוק בכך. אם נצליח להטות החרב תצטרך לזעוק את שמו של הנבחר והוא זה שימות כדי שיושבי הכפר ינצלו.
שא תפילה לכוחות עליונים. שא תפילה לשדים ולמלאכי האופל. בדוק בחירתך מכל הכיוונים על מנת שתהיה שלימה ונכונה".

קריונלי הנהן בראשו. הוא יצא את ביתה של פיוגנה הלך לאורך הבקע הענק שחצה את הכפר וניסה להציץ פנימה. היה נידמה לו כי הוא מצליח לראות קצות כנפיים שלהבות אדומות אוחזות בהן וקודקודי השדים המבקשים לצאת החוצה.
זו לא משנה איזו חרב תיעצר. הוא ידע. מספיק שיצליחו לעצור חרב אחת.

יומיים ישב קריונלי ובחן את שמות תושבי הכפר. יומיים שלמים, עד שעלו בפניו שתי בחירות. הבחירה בין שני השמות הייתה קשה והוא הפך בהן חזור והפוך על מנת לגלות מי מהן תוכל להציל את אמורוסדי.
הבחירה נפלה בתום היום השני שהקדיש לכך. והוא ידע כי לא יוכל לשתף בה גם לא את תיליונלה. אם תיליונלה תדע מי ניבחר, סיכוי רב שתרגיש אשמה ותנסה לברוח הרחק ככל שניתן ואולי אף לשים קץ לחיה על פסגת הר הגודגרישי. ואולי זה בלתי נמנע. אולי בכל מקרה תבחר תיליונלה לברוח מהמציאות כי תרגיש אחראית על הבחירה שבוודאי תהיה קשה לה.

החלום ההוא לא לשווא חלמתי אותו – חשב לעצמו קריונלי. תיליונלה תתאבד.
אז אולי, אשקול שוב מחדש את צעדי ואפיל הגורל על תיליונלה? התלבט.
לא. היא תמות ולא נרוויח מכך דבר בכל מקרה. גורלה כנראה נחתם וזה המחיר שיהיה עלי לשלם. לאבד אהובתי במלחמה על החיים.
קריונלי הגיע להחלטה. החלטתו בטוחה.
כעת עליו לפנות לפיוגנה ולומר לה שצעדו תם ונשלם. עכשיו, צריך לבנות את התוכנית.

הוא הגיע בסמוך לביתה של פיוגנה, אך משהו סינוור את עיניו. משהו בהק בחצרה של פיוגנה והוא בקושי הצליח להתקדם. הוא נעצר. לא ניתן היה להמשיך עוד. העיניים כאבו מאוד. אבל הלב, הלב רצה לגעת בדבר הזה הלב קרה לו להתאמץ ולהגיע ….

"עצור". שמע קול צועק לעברו. "עצור. גם אתה מריוסאן – עיצרו"! צעקה פיוגנה. "אני זורה חול על אבני השיש. חול ואדמה כדי שלא תקפצו פנימה. כדי שאיש מאנשי הכפר לא יראה באבנים מים, ויאבד נפשו.
עכשיו, יבואו כל אנשי הכפר ובכבלים גדולים ומוטות עץ יניעו אבני השיש ויניחום על הבקע. כולם, ללא כל הבדל".

אנשי הכפר גייסו כוחותיהם, גייסו כל כלי העזר שניתן והניעו האבנים הגדולות לכיוון הבקע שימיט עליהם חורבן. הם הניחו אבני השיש מימין לחרבות ומשמאלן. מנוף אבן גדול ניגרר על ידי בולי עץ ענקיים והונח בסמוך לבריכת הבטון. תעלות הזהב כוונו אל אבני השיש וכל יושבי הכפר כיסו עיניהם במטפחת שחורה עת שטפו המים שזרמו בתעלות את אבני השיש. וכדי להיות בטוחים כי נשטפו כראוי יצרו על ידי מנוף האבן בקעים בבריכת הבטון הענקית בה נאגרו המים השאובים ואלה פרצו,שטפו והבהיקו את אבני השיש. אטומי עיניים המתינו כל יושבי הכפר לחרב השישית.

שריקת החרב נשמעה. כשנגעה חרב המתכת באבני השיש ניתן היה לשמוע כיצד שורטת המתכת את האבן החלקה, נחבטת, מחליקה על פניה… ואז,כשהוא לוקח אויר מלוא ראותיו ורגליו כמעט ואינן נושאות אותו מפחד ומהתרגשות… צעק קריונלי בקול את השם :"פיוגנה"
והחרב עברה דרך לב האישה וחזרה השמיימה.
דמה של פיוגנה פרץ מגופה, והחתים אבני השיש הבוהקות עד שהפכה האבן אדומה כדם.
הכפר ניצל.

גופת פיוגנה נלקחה לקבורה למרגלות ההר הגודגרישי, כשאת קיברה מכסים לוחות שיש אדומים ענקיים.
בכל שנה, כך מספרים, בכל שנה,בשבוע השישי מראשית השנה,
כשנושבת צינה ועימה מגיע הגשם הראשון,
מלבינות האבנים לשעה אחת בלבד
וכשמלאכי האופל יורדים מן ההר ורוחצים בבוהק האבנים,
מתאספים אנשי הכפר האמורוסדי במרכזו של הכפר ומקריבים את ביכורי הפירות והפרחים
לרצות בהם את השדים שעדיין מאיימים לצאת מהבקע שנפער.