אין זו אגדה 

“היה היה פעם גן עדן. הרחק-הרחק מכל איזור תעשייה, באיזה מקום ירקרק, מכוסה בשמי-תכלת, טובל בירק. אנשים טובים, חיוך שלו נסוך על פניהם. זהב לא היה שם, ועושר רב לא היה מנת-חלקם. אך שיבולים זהובות, מנצנצות באור-שמש-פז, היו שם עוד היו, והן נקצרו ברינה. גם אושר רב היה שם, שרוי בין עצי-הפרי. החדווה הייתה שם דיירת קבועה, והיא ביקרה בכל פינה של המקום וכולם הכירוה ואהבוה.
אנשי המקום חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה. והשמש כבר נעה בואכה מערבה, ועצם היום הזה הולך להסתיים, עם שקיעתה של החמה. ולילה ירד על המקום, ורוח חדשה תרחף בין השדות הרדומים, תישא-בכנפיה סיוטים, וכאשר יתעוררו מתנומתם הרגועה, אנשי גן-העדן, יגלו עשן מיתמר מצפון. לא עמוד עשן דקיק, הממריא ממדורה בה נאפה בצק רך, אלא מסך סמיך של עשן-שריפה, המתקדם למרבה-האימה, אל עבר משכן-השלווה.
בגן-עדן הזה, היו שמות רבים לפירות ולעצים, לעונות ולציפורים, במילון המקום. אך המילה 'מכבי-אש' לא נכללה במילון זה, לצערם של אנשי המקום. זאת ועוד, האש התקדמה בנחישות עיקשת, וללא-מחשבה-מרובה, החלו אנשי-השדות, לנוס-על-נפשם.
עברו ימים, בגבעות, בשפלות, בשדות קוצים. השמיים נהפכו אפרוריים, ובאופק הרחוק יכלו לראות את קצהו של הים, אשר בנצנוץ-גליו ובצבעו התכול, הזכיר שמץ מהרקיע של מקום-מושבם. כך גלו, כל אנשי גן-העדן, למקום מים. כמיהה עזה מילאה את נפשם, לחלקת-האדמה בה ישבו מלפנים. אך ככל שהתרחקו, כך התרחקה גם נפשם מגן-העדן.
עתה לא על הלחם לבדו חיו, אלא גם תחבו נתחי-בשר לפיהם. אבני הסביבה שימשו עתה יותר מאשר כריות, אלא נערמו זו-על-גבי-זו, ויצרו יחדיו בתים. אבני-צור חדות היו לסכינים, אבני-גיר רכות היו לעטים, עצים היו למדורות, ומקלות לשיפודים עליהם נצלו ציפורי-השיר ועופות-הים.
העושר מילא את האיזור החדש בו השתכנו גולי-גן-העדן. אבנים נוצצות עיטרו את הגולים בשרשראות וטבעות, וכל יום ויום גילו איזה שימוש חדש לסובב אותם. הטבע שפעם היה המסגרת לחייהם, הפך לכלי. האנשים, אשר היו פעם רֵעים ומסייעים, היו לצרים ומתחרים.
העפר בו כיסו הגולים את עיניהם, גרם להם לראות את המקום החדש כטוב יותר מקודמו. העולם החדש קרוב לפני חורבן, נחשון. לך בעקבות הנהר ומצא את המקום, אולי לא נשרף. אולי הביסו הדמעות את האש. אולי הוא עדיין שם, הגן, מחכה לנו שנשוב. לך בעקבות הנהר!”
אלה היו המילים האחרונות של סבי, ולאחריהן השתתק לעולמים. תמיד תהיתי אם סבא אמר את המילים הללו מהזיה, או שמא רק רצה לשעשע את נכדו בדברי אגדה… אבל למה היה נשמע כה רציני?
באגדה הזאת נזכרתי כאשר פתחתי את עיניי, לפני זמן רב (והיה זה אך אמש), מהדי פיצוצים. האדמה שקשקה תחת מיטתי וריח חריף של עשן נמהל באוויר המזגן.
המום פתחתי את תריסי החלון, וראיתי רק אפור בעיניים. בקטע הזה אני צריך לשרבט בטח שהוכיתי בפחד ובתדהמה. אבל האמת היא שלא ממש הופתעתי, לא באמת ציפיתי לראות את מראם הרגיל של רחובות העיר, שלמרות שדירתי גבוהה, הינם מוסתרים ברובם על ידי גורדי-שחקים.
בכל אופן, שמתי עליי כמה בגדים ורצתי החוצה אל המעלית, שלא פעלה (בקטע הזה דווקא כן הוכיתי בפחד אבל התאוששתי מהר), רצתי מהר את כל המדרגות, וזה לקח המון זמן ויצאתי החוצה בסערה.
העיניים נתלו במחזה הבולט והמבעית, אך גם המרשים והמדהים שהתרחש בשמיים – מספר מטוסים, כמו עופות-טרף, חגו בשמיים העשנים וניסו להפיל אחד את השני, בצלילות, תמרונים וטילים. רגליי נעצרו במקום וכמעט שנפלתי, והורדתי במהירות את מבטי אל סביבותיי. אין צורך לציין שהאדמה המשיכה לרעוד ופיצוצים המשיכו להישמע.
הכול היה מלא-עשן וריק מאנשים. רצתי אל המכונית, אבל היא הייתה בחנייה הסגורה על-ידי מנגנון חשמלי – שלא פעל. אז רצתי. הנוף לא השתנה – שריפות פה ושם, בניינים גבוהים חרבים, זכוכיות על כביש-האספלט. מפעם לפעם ראיתי מכוניות נוסעות במהירות, אנשים עם מבט מפחיד בעיניים רצים ממש כמוני, ומטוסים באוויר.
מכונית נעצרה לידי והדלת נפתחה. אדם רגיל אותת לי להיכנס. ביום כזה לא חושבים הרבה ונכנסתי. לא דיברנו במשך הנסיעה, ורק לאחר שיצאנו מהעיר שוחחנו מעט, הודיתי לו וסיכמנו שעד שהשמיים יתבהרו (הבדיחה הייתה שלי) נישאר ביחד.
נשארנו ביחד הרבה זמן. הדלק נגמר והתחנות-דלק בדרך היו הרוסות או לא-שמישות, אז החלטנו ללכת ברגל אל הבירה ולברר שם את המצב. לא הבנו מה קורה, שיערנו שזו מלחמה, אירוע די-שכיח באזורנו, אבל לא הבנו למה לא רואים חיילים, או ג'יפים, או טנקים, או מסוקים, או אמבולנסים, או מכבי-אש או משהו.
לא פגשנו אף אחד בדרך. הוא אמר שזה סימן רע, הנהנתי. כמה ימים הלכנו, דבוקים לשולי הכביש, ורק שלטים שציינו את המרחק לעיר-הבירה, עודדו אותנו מדי פעם ופעם.
בלילות הדלקנו אש עם קופסת גפרורים שהייתה במכונית שלו, וכך התחממנו. אבנים מרופדות בחולצותינו היו לכריות. לא דיברנו הרבה, אבל הבנתי שכמוני, גם הוא רווק, אז למזלנו לא דאגנו ממש לאף אחד. היה לנו ברור שכנראה קרה איזה משהו נורא לעיר שלנו, אבל כשנגיע לעיר-הבירה הכול יהיה בסדר.
כעבור כמה ימים הגענו לעיר-הבירה. היא הייתה נראית כמו יער שרוף. לא אתאר מה מצאנו בתוך העיר ואת מצב האנשים שם (רק אציין שלא ממש היה לנו עם מי לדבר). נכנסנו לכמה בתים שנותרו שלמים ולקחנו אוכל ומים בתרמילים, שכן היינו ממש רעבים.
כל מיני אנשים חיים פגשנו בדרך, את השלמים-בגופם ואלה שלא השתגעו לחלוטין, לקחנו איתנו ויצאנו מהעיר. היינו חבורה של עשרים חבר'ה והיינו כל כך מיואשים, כל כך מודאגים, כל כך מבולבלים, שהחלטנו ללכת על האגדה של סבא. האגדה ההזויה הזאת.
אחד מהחבר'ה אמר שגם אם נלך לא נפסיד שום דבר שכן בכל מקרה הוא מת מצמא ולא ממש אכפת לו ללכת בעקבות מים. אז הלכנו. ידענו שיש נהר ארוך מזרחית לעיר הבירה, אבל אף אחד לא באמת ידע לאן הוא מוביל.
הגפרורים אזלו, אבל אחד מהחבר'ה התאמן במקל, חבל ואבן ועשה לנו ככה אש. לאחר יום של הליכה, הגענו לנהר, שחינו, בכינו, שתינו, רחצנו, והלכנו.
עברו ימים של הליכה, נפגשנו באנשים מתים רבים לצידי הנהר, ועוד עיירות שרופות או נטושות בדרך. אנשים שפגשנו הצטרפו אלינו. נשים, גברים, ילדים, ילדות, זקנים וזקנות. חלקם לא עמדו-בקצב ועשינו תורנויות וסחבנו אותם, אך בלאו-הכי רובם מתו, לא יודע בדיוק ממה.
אף אחד לא ידע מה קרה. הכול היה מבולבל, היה שם גם חייל-מילואים אחד שעל-אף שלא נקרא לדגל, קפץ עם האוטו לבסיס הקרוב ומצא אותו חרב. היה שם גם חייל-מודיעין אחד שאמר שלא ידעו על התרעות למלחמה בימים לפני, ושכול החשמל והאנטנות, והלוויינים, הכול קרס. אבל חוץ מזה לא-ידענו כלום.
הלכנו, נשאנו סבל רב אבל היה איזה ניצוץ של תקווה שהבהב ממרחקים. את מחשבותיי שלי לגבי הסיכויים להתקיימות האגדה ההיא, שמרתי לעצמי. אבל האמת היא שהרגשתי שבכל-מקרה המבוגרים חושבים כמוני. הילדים, אבל, התרגשו מאוד כששמעו על גן-העדן שנמצא מעבר-לפינה, במרחק יום-הליכה אחד בלבד. יום-אחר-יום הפחנו את התקווה, אבל בערב, כששום גן-עדן לא הופיע מול עינינו, הלכנו לישון מיואשים.
דווקא בלילות ראיתי את גן-העדן כפי שתיאר אותו סבי, וכפי שראה אותו דמיוני. מים, אוכל בשפע, מיטות מוצעות, שלווה. שדות פתוחים, שמיים נקיים, אנשים מאושרים, בריאים וחפים-מפצע.
אבל רציתי לראות את גן-העדן בעיניי, ולא במוחי.
לאט-לאט שמתי לב שהפכתי למנהיג של הקבוצה, אנשים תלו בי את יהבם, וההחלטות המכריעות הובאו לפתחי. כאחד שמרגיש שהוא החכם, המבין והאחראי מכולם, שמחתי. אבל בתוכי שאלתי את עצמי האם אני באמת ראוי להוביל את האנשים האלו, ויותר מכך – האם אני רוצה? ומה יקרה כאשר, כפי שאני מאמין, האגדה תתנפץ להם בעיניים, מי ילקט את הרסיסים? האם גם אז יסמכו עליי ויאמינו בי? ביום התעלמתי מהמחשבות הללו והתרכזתי בלשרוד את היום. בלילה הן הדירו שינה מעיניי.
הימים נעשו קשים יותר. מספר החבורה לא גדל, שכן היה מאזן טבעי בין מספר המתים ומספר המצטרפים (שניהם הלכו והתמעטו, למזלי), אבל כמות האוכל ירדה. שתינו מי-נהר, דבר שגרם לסיבוכים בריאותיים רבים, אבל לפחות לא היו בעיות עם הצמא. לעומת זאת, אוכל לא היה שכיח. זכרנו את כל השפע אשר היה לנו בעיר, אבל כולם הצליחו להסתפק במועט, לשמחתי.
מישהו למד לתפוס דגים עם הגופייה שלו, וזה סייע במעט. חוקר-טבע שהצטרף אלינו, ידע ברזי-הסביבה ובחר את הפירות הראויים, וגם זה עזר לא-מעט. במקומות-ישוב שבהם עברנו, ליקטנו גם-כן מזון, אבל לא היה לנו היכולת והכוח לסחוב תרמילים רבים ולכן אזל האוכל במהירות. מחצית מהקבוצה יכלה לסחוב אוכל והמחצית האחרת הייתה הרי גם-כן רעבה, ולכן לא יכולנו לחיות על אוכל שבזזנו מהערים ההרוסות.
גם לא יכולנו ללון ליד הערים. הן היו מלאות בגופות, במשוגעים ובכנופיות שבמקום לנדוד, ניסו לשרוד בעיר ותקפו כול מי שהתקרב אליהן.
עדיין צרוב בזיכרוני האירוע שקרה לפני יומיים, בו נכנסנו לאחד הערים ואז נתקלנו בתופעת הכנופיות לראשונה. צעדנו אני, ידידי מראשית המסע, שני מבוגרים ותריסר נערים (השאר נשארו ללון מחוץ לעיר) וחיפשנו מזון, כאשר נתקלנו בעשרה גברתנים שהופיעו לפתע מולנו וחסמו את הדרך. ללא דיבור, בלי ששאלו לעצם כוונותינו, שלף אחד מהם סכין ארוכה והתנפל עלינו. חברי הבחין בכך, ניסה לעצור אותו ונדקר מספר פעמים בגופו. ליבו הרחב והנדיב שתת מדם, ואנחנו ההמומים פתחנו במנוסה. הם לא רדפו אותנו, אבל אנו לא הסתכלנו מאחור ורק הגענו לשאר הקבוצה שמחוץ לעיר. פנינו, הדם שהותז על חולצותינו וחסרונו של חברי אמרו את הכול. אולי היינו צריכים להישאר, לנסות להציל את חברי, אבל אם כך, היינו כולנו מסתכנים במוות. היינו מיומנים בדברים רבים, אבל לא בקרבות-סכינים. בלילה ההוא נדדה שנתי ולא הצלחתי להירדם. למה הכי-טובים תמיד הולכים?!
למזלי, הנערים פיתחו לאט-לאט מיומנויות של שרידה בשטח. הנשים, הילדים והזקנים החלו גם הם להתרגל למצב והבכי היה לנדיר יותר. כולם נשארו עצובים באותה מידה, אך פשוט למדו להפנים את רגשותיהם. הייתה הסכמה שבשתיקה שצריך לסבול בשקט, ואפילו התינוקות הבינו זאת.
לאחד מהנערים היה רעיון – הוא לקח אבן-חדה והחל לגלף ענף עבה. למחרת בא אליי עם התוצאה – מענף תמים הפך העץ למטה דוקרני. הנער החל להשליך אותו כול-הזמן לעבר דברים, וכמעט פגע באחד מהילדים. יום לאחר-מכן חזר אליי עם ברק בעיניים, הצבע לי על אחת מעופות-המים ואז השליך במהירות את המוט על הציפור, ששופדה לפני שהספיקה לפרוש כנפיים.
ההשלכה של הרעיון החדש (הנער התלוצץ על המשמעות הכפולה של עניין ההשלכות) הייתה שמאגר המזון התרחב, ועוד נערים אומנו בצייד. השתדלנו לצמצם את הצייד ולהתרכז באכילת פירות, מכיוון שריחמנו קצת על החיות. בניגוד למה שהיה אפשר לחשוב, דווקא החוויה הנוראה שעברנו, שבה הושלכנו מחיים-שלווים אל חיי נדידה, גרמה לחושי החמלה והעזרה-ההדדית שלנו להתחדד ולא להתקהות.
מבוגר אחד החל לאסוף את הכבשים שפגשנו בדרך והפך לרועה. אדם אחר ליקט את פרות הסביבה וקיבץ אותן לעדר. אישה אחת אספה את הילדים חסרי-המעש והקימה תיאטרון, שהופעתו הראשונה הותירה את חותמה על כולנו. אישה כשרונית אחרת יצרה בובות-משחק לילדים. כל אחד תרם את חלקו, ויום-אחר-יום, החיוכים התרחבו יותר ויותר.
אחד מהילדים החל לצייר עם אבני-גיר על לוחות עץ, וכך החל הרעיון של יומן-החיים-החדשים שלי. אני מקווה שכשנגיע למנוחה ולנחלה בגן-עדן אוכל לקרוא במה שכתבתי ולפלוט אנחת-רווחה שכל זה עבר.
אני חושב שהשינוי העיקרי שכולנו עברנו, מעבר לשינוי תבנית-החיים והמהפך הגדול (כבר לא ממש אכפת לי מה קרה שם ורוב הקבוצה מסתדרת יפה עם השינוי הזה), הוא שאנשים למדו לחיות אחד עם השני. חיינו אחד בתוך שני, בלי מחיצות רגשיות וטכנולוגיות. בשביל לדבר אחד עם השני, איננו נזקקים לפלאפון. בשביל להעביר הודעות, אנו לא צריכים מחשב. אמרתי את זה באסיפה שכונסה, וכולם מחאו לי כפיים. כולם דיברו על בעיות, ואני הדגשתי כי אפשר גם למצוא נקודות אור בסבל והקושי שאנו עוברים.
באסיפה שהקהלנו, החלטנו להפסיק את המסע ולעצור במקום. קבענו את מקום מושבנו סמוך לנהר, במקום שבו שדה-חיטה נושק ליער-אורנים. החיפוש אחר גן-עדן נפסק, אחת מהנשים התאכזבה ואמרה שאין זה בסדר שכך התייאשנו, אבל אני, שהובלתי את כולם אל האגדה ושהצעתי להפסיק את המסע התקבלה – נעמדתי בשקט ואמרתי רק ארבעה מילים. את השקט שהשתרר אחריהן לא אשכח לעולם, שקט של הערכה וידידות, הסכמה ואנחת-רווחה, אושר והבנה. שתיקה שאומרת יותר מכל המילים היפות שבעולם.
ארבעה מילים ביטאתי, ובהן אני חותם את לוח-העץ הנוכחי, בידיעה שעם הזריחה של מחר, ייפתח לוח-עץ חדש בחיי:

מצאנו את גן עדן