אנדרומדה

המים שעטפו את גופי בעודי מפלחת את דרכי קדימה, היוו עבורי עונג צרוף של בריחה מהמציאות ובעיקר שקט, כשרק תנועותי, מדודות ומהירות, הפרו את שלוותם.
בבריכה השלושים הרגשתי מדקרת כאב, בשריר הסובך של שוק ימין. התעלמתי ממנה, הגעתי לדופן, ביצעתי גלגול קדימה וחתרתי במתינות אל הצד הנגדי. שלושים וחמש…ושמונה…ארבעים. בסיום אחזתי במעקה, הרמתי את הרגל אל סף הבריכה, התכופפתי אל בהונותי ומשכתי אותן לכיווני, פעולה שהעצימה את הכאב בחלקה האחורי של השוק.
הבריכה היתה ריקה באופן יחסי לשעת בוקר זו. יכולתי לזהות חלק מהשחיינים, על פי התנועות שחתרו במים. מי עם סנפירי שחיה, פולי להחזקה בין הירכיים, כך שרק הידים תעבודנה, או כפות שחיה. אחרים אחזו בידיהם קרש עשוי קלקר והתקדמו בהניעם את רגליהם.
הבטתי בהנאה אחר הטובים שבהם, בשחייתם השקטה ותנועותיהם המדוייקות וכשנמאס לי, שמתי פעמי אל סולם היציאה אך לא הצלחתי, להפתעתי, לטפס בו. המים הדפו אותי חזרה. הושטתי בשנית את זרועותי קדימה ואחריהן את רגלי, אחזתי במעקה וניסיתי להתרומם, אך בעוד הראשונות הצליחו להתיישר, האחרונה נחסמה. נישענתי על דופן הבריכה, כשגבי אליה וניסיתי להתרומם, אך נמשכתי בחוזקה, כמעט באלימות, אל המקום בו עמדתי ורק ראשי, זרועותי וקצה כתפי בצבצו החוצה. קיוויתי שמישהו יבחין במצוקתי ויעזור לי, אך זה לא קרה. קראתי למציל אך הוא לא שמע אותי, פניתי לשחיין שחלק איתי את הנתיב, אך הוא לא הגיב, כמו גם השחיינים שבנתיבים הצמודים.
'לחשוב, להתרכז, להצליח'. שיננתי את המילים כמו מאנטרה, תוך שאיפה איטית של אוויר ונשיפתו החוצה. חזרתי על הפעולה כמה פעמים.
פחד ישן אחז בי, כמו בילדותי כשערכנו פיקניק לחוף הכנרת. נכנסתי למים, מבלי שאבי שם לב וכעבור זמן החילותי להסתחרר, בלעתי מים ושקעתי פנימה. אני זוכרת איך ידיים חזקות אחזו בי וגררו אותי, חצי מעולפת, אל החוף.
הפעם לא זלגו הדמעות לחיי, אך כמו אז הרגשתי בזרם חם שקלח על ירכי והתמזג במים הקרים.
"מי שהתעוור, למשל, לא יוכל אולי לצייר, אבל הוא יכול להיות סופר, משורר, פסיכולוג ועוד", שמעתי את קולו של אבי.
ידעתי שעלי להניע את אברי שלא תקהה תחושתם. יכולתי להוציא את ידיי מחוץ למים ולחוש את האויר שמעל ראשי. הצלחתי גם לקפל מעט את ברכי ולהכניס את כתפיי פנימה, אך לא את ראשי.
הרעב החל להציק לי. צבטתי את זרועי, כדי לוודא אם כל זה אינו אלא חלום בלהה, שאני מסתחררת בתוכו ובקרוב אתעורר ממנו. זה כאב. לא ידעתי אם אפשר להרגיש ככה בתוך חלום ואם אני חולמת, מדוע איני מקיצה.
גופי הרפה מיציבותו, נשמתי הואטה והתקשתי לשמור את עיני פקוחות. תנועת המים גברה. מצאתי עצמי על חסקה בים וחתרתי במרץ רב. משונה, מעולם לא עליתי על סירה כזו קודם. כמו נחשי מים גדולים, הרימו אותנו הגלים על גבם והובילו קדימה.
חופה של יפו, בו הבחנתי, שמשתרע מהנמל עד גבול בת ים, מול שכונת גבעת עלייה, הינו מהחופים הבודדים ללא שובר גלים. הטיילת הססגונית נראתה לעיני ממרחק. הרוח פרעה את שיערי, ריח המלוח חדר אל נחירי והשמש ליטפה את גופי שנדחס בתוך בגד ים זעיר, שונה מה"ספידו" השלם, שאיתו נהגתי לשחות. חשתי קלילות מסויימת, כשבטני חשופה.
העברתי את המשוט מצד אל צד וניסיתי לכוון את החרטום לעבר החוף, אך נסחפתי אל סלע גדול שבלט מהמים, בו נאחזתי כנקודת ציון. אנשים השתכשכו בקרבת החוף, ראשים בצבצו מעל למים, סירות מתנפחות, מזרוני ים וכתמי שמשיות וכסאות נח, שניקדו את חול הבהיר, הפכו למטושטשים ובמהרה נעלמו מעיני.
החסקה נחבטה בסלע וסטתה בחדות הצידה. החלקתי לאורכה כשראשי נחבט במשטח שעליו עמדתי. נעצתי בו את צפרני וניסיתי להחזיק, אך גל כיסה את ראשי ושקעתי עמוק מתחתיו. בלעתי מים והתקשתי לנשום, אף שמדי פעם הצלחתי להוציא את ראשי החוצה.
קצף עכור נטווה מסביב לאבן וכיסה חלקית אלמוגים מעוותי מראה, שעיטרו את פניה בצבעי כחול, אדום וצהוב. יכולתי להשבע שהם חגים במעגל ומיקומם עליה משתנה. הרמתי את עיני והבחנתי בה.
רגליה הארוכות, שאצות חומות – ירוקות חבקו את קרסוליהן, ליחכו את המים. זיהיתי אותה מאינסוף השקופיות, שהקרינו בחוג לתולדות האומנות שבאוניברסיטה ומהסמינר שכתבתי על דמויות מיוחדות, בין גיבורי יוון העתיקה. אנדרומדה עקבה בסקרנות אחר מאבקי במים, אך נמנעה מלהושיט לי עזרה.
לא הבנתי איך היא עדיין נמצאת שם, שהרי פרסאוס שיחררה מכבליה והרג את מפלצת הים שעמדה לטרפה. הוא עבר ביפו במקרה, אחרי שגבר על אטלס הענק והפכו לרכס הררי, כשהפנה אליו את ראשה של גורגונה מדוזה (אבל כל זה שייך לסיפור אחר). זכרתי שרק סימני השלשלאות, נותרו חרותות בסלע כסימן.
המים טילטלו אותי מעלה ומטה, בהתאם לרצונם. קולם נשמע לי כגיחוך אפל, בהתנפצם אל האבן בהבטחה שבקרוב אפגוש, פנים אל פנים, את פוסידון.
אותו אל ים הציף את חופי ממלכת האתיופים ושלח מפלצת איומה, שתעניש את בני האדם. כדי להציל את עמו, כבל המלך את בתו, אנדרומדה, לסלע במטרה שתשמש מנחת פיוס לחיה הרעבה.
ועכשיו דומה שהים מקריב אותי כקורבן עבורה. הרגשתי את עיניה החלולות נעוצות בי. גל מאיים התנחשל מעלי וחששתי שירים ויטיח אותי בחזקה למרגלותיה. הייתי מוכנה להישבע, שעל שפתיה התקמר צילו של חיוך.
צללתי עמוק עד כמה שיכולתי והרגשתי איך לבי מאט את קצבו, כך שהחמצן בריאותי הספיק ליותר זמן, מאשר הייתי צורכת באותן דקות ארוכות על היבשה. קיוויתי שהגל הבא יעבור מעלי וימשיך הלאה.
דגים בגדלים שונים הקיפו אותי. בחנתי אותם בסקרנות. נזכרתי שקראתי דו"ח חדש של המכון לחקר הימים והאגמים, בו נטען שהים התיכון התחמם בשלוש מעלות, בשלושת העשורים האחרונים ולכן יצורים ימיים, שעד לפני כעשור או שניים היו נפוצים בו, הולכים ונעלמים, או שכבר נעלמו לחלוטין.
את המצב החמירו דייג יתר, הרס בתי גידול, זיהום מעשה ידי אדם ומיני פולשים שדוחקים את אלה המקומיים בתחרות על מזון או בטריפה. הים גם עני בדגים, בשל היותו בעל מליחות גבוהה, בהשוואה לימים אחרים בעולם, מאחר שאין נהרות גדולים שמובילים אליו מים מתוקים. לכן שמחתי כשהבחנתי בקבוצת דולפינים ששחתה לא הרחק ממני.
הדולפינים ניזונים בעיקר מדגים קטנים, ודגים שאינם מסחריים, שהדייגים משליכים למים חזרה. קיוויתי שנוכחותם העידה על המצאות סירות דייג בסביבה ושאנשיהן יחלצו אותי. טעיתי.
גם על עזרה מצד היונקים הגדולים, לא יכולתי לסמוך. הם התקדמו לכיווני, חגו סביבי ולמרות כל הסיפורים ששמעתי על ידידותם לבני אדם, חששתי מהם. סחרורם גבר והרגשתי לכודה. שמחתי שהם היו רק שניים, מאחר שבמצב בו הם נמצאים בלהקה גדולה, הם נוטים להקיף את טרפם במעגל ולדחפו למרכז. כך הופך הציד ליעיל, בכך שמאפשר אכילה רבה של דגים, תוך התאמצות פחותה בהשגת המזון.
הדולפין הקטן יותר פתח את פיו, התקרב אלי (קודם לכן שמרו על מרחק של כחמישה מטרים ממני) ודחף אותי קלות. חששתי שינשוך אותי, יגרור בכח אל מעבה הים, או ישנה את כיוון המצאותי. פחדי שכך במעט, כאשר הדולפין השני, אולי אמו, סימן לו לחזור חזרה למקומו.
ניסיתי לנוע כמה שפחות, כדי לא להוות איום וכדי לסמן שאיני תוקפנית. האם התקרבה אלי וחיככה בי את פניה, כאילו ביקשה או סימנה לי שאפשר לגעת בהם. עשיתי זאת, אם כי בהיסוס רב. הבנתי ששיתוף הפעולה בליטוף דורש מאמץ רב יותר מצידם, מאשר התלטפות של כל אחד מהם לבד, שכן עליהם לתאם את תנועותיהם אחד עם השני ולא רק עם תנועותי. תהיתי אם התנהגותם מושפעת גם מרגשות ולא רק על ידי אינסטינקט.
ליטופם הרגיע אותי מעט. הדולפין הקטן אהב גירוד טוב ואם הים הרחיק אותי ממנו, הוא היה שוחה סביבי, קופץ מחוץ למים ולפעמים מעלי. הרגשתי שהם מובילים אותי הרחק מהחוף, אך לא יכולתי לאשש השערה זו.
פעם צפיתי בתוכנית טבע בערוץ "דיסקברי, בה הראו כיצד שני דולפינים תמכו בדולפין שלישי פצוע, כשהרימו אותו מעל פני המים כדי שיוכל לנשום. בתוכנית גם צויין שהם מבינים מה פירוש להורות באצבע ואף יסתכלו בכיוון שאליו היא מורה. הרמתי את ידי וסימנתי למעלה. הם לא הגיבו. רק בפעם השלישית, התקרבה אלי האם ואחריה בנה, צללו מתחתי והדפו אותי קלות לכיוון פני המים. ריאותי חישבו להתפוצץ, עד שראשי בצבץ שוב החוצה ויכולתי לשאוף אויר חדש. המשכתי להרגיש את נשיאתם, ספק דחיפתם ולא ידעתי אם אל הצלתי או אל קיצי. החוף לא נראה באופק.
הם לא עזבו אותי ורק המשיכו להשיט את גופי קדימה. עבר זמן עד שהצלחתי להבחין בשערה השופע של אנדרומדה בולט מעל פני המים ולראות ברקע את יפו. הדולפינים הירפו לפתע ממני ונעלמו במהירות. הנערה השאננה המשיכה להביט,
כיצד בשארית כוחותי ניסיתי לשחות אל החוף.
השמים התעננו, טיפות החלו לרדת ומעגלים קטנים ניקוו בנוגעם בים. הגשם התחזק בהדרגה, הגלים דחפו אותי מצד אל צד והתקשתי להחזיק את ראשי מעל פני המים. היאוש עטף אותי כמו שמיכה רכה כשהרפתי. נפרדתי בלבי ממשפחתי, מחברי ומכל מה שהכרתי. גם את הכאב הבלתי פוסק ברגלי חדלתי מלהרגיש.

"היא נושמת" שמעתי קול מעלי, אך לא הצלחתי לפקוח את העיניים.
"הנה החזה שלה עולה ויורד" המשיך הקול ואמר. ידיים אחזו בי והרימו אותי.
"היה לה מזל גדול" זיהיתי קול של אישה.
ניסיתי לפקוח את העיניים ולהסביר לה, שזה היה אצלי בידיים ולא יכולתי לעשות כלום, שאני מרגישה הכי רע שאפשר. שתקתי והנחתי להם לשאת אותי לאן שנשאו.
ישנתי. הפעם אני בטוחה בזה. נרדמתי מותשת ולזמן רב, כשמתחת לגבי מצע פלומתי של נוצות ובד כותנה שנכרך סביב כל גופי, חנט אותי כמו מומיה מצרית. יכולתי להזיז מעט את ראשי ואת קצות אצבעותי ובזהירות גם את הבהונות.
"את תהיי בסדר", קולו של אבי התרחק ממני. הייתי בטוחה שמתתי כמוהו, שאולי אני בגהינום, כי ספק אם אני בגן עדן עם כל התחבושת הללו. נרדמתי וחיוך על שפתי.

פקחתי עיניים ונתקלתי במבטי תמהון של שחיין במסלול שלידי.
"את בסדר"?
הזזתי את רגלי ודחפתי את המים. אחריהן את ידי ולבסוף את גופי.
"כן, אני בסדר גמור, קצת עייפה, זה הכל", חייכתי לעברו והתקדמתי אל עבר הסולם.
אחזתי במעקה בחזקה וטיפסתי בכבדות החוצה. הבחנתי במגבת שהשארתי על הכסא ומתחתיו בכפכפי הגומי שלי. התעטפתי בה ועשיתי את דרכי אל מקלחות הנשים. יכולתי להרגיש את עיניו נעוצות בגבי המתרחק, אבל לא הפנתי אליו את ראשי. כל שרציתי הוא לחזור אל השיעמום שבשיגרת חיי, אל הבטחון שבשיבה למקומות ולאנשים מוכרים ויותר מכל אל היציבות.