אני רוצה להיות סופרסטאר

1.
כשחזרתי מהאימון נתתי לשאר החבר'ה להתקדם לפניי כדי שאוכל לעצור במגרש הטניס ולראות את חנה משחקת בלי הפרעה. הם תמיד אוהבים לצחוק עליי על זה שאני מאוהב בה אז אני מעדיף שהם לא יהיו שם כשאני עוצר, שלא יציקו לי. חוץ מזה, הם לא לגמרי טועים. אני מאוהב, אבל לא בה כמו בדרך שבה היא משחקת.
יש לחנה שיער שטני ארוך, שהיום היא אוספת לכדור קטן מעל הראש, וכשהיא מנצחת נקודה חשובה היא מוציאה את הלשון הצידה בצורה מצחיקה קצת. היא גבוהה למדי, או כך לפחות נראה לי מהמקום שבו אני עומד, אבל הגפיים שלה ארוכים מדי מכדי שמישהו יגיד שהיא נראית טוב. יצא לי לראות אותה הולכת עם חברות ברחבי החווה פעם או פעמיים והיא נראתה מאוד גמלונית, כאילו היא לא כל כך יודעת מה לעשות עם הידיים הארוכות האלו שלה. אבל לא היה שום דבר גמלוני בה כשהיא על המגרש. לפעמים נדמה לי שהיא נבנתה על ידי מחשב כדי לשחק טניס. בעזרת הרגליים הארוכות שלה היא מצליחה להגיע לכל כדור על המגרש וכשהיא מגישה או מנחיתה, התנועה שלה כל כך חלקה, כל כך חסרת מאמץ שאי אפשר היה שלא לקנא בה על הטבעיות שבה מגיע לה המשחק.

אבל היום לא היתה לי שום סיבה לקנא. שני שערים ובישול, שני שערים ובישול, מלמלתי לעצמי כל הדרך מהמגרש למקלחת ומשם למגרש הטניס. זה כנראה היה המשחק הכי טוב שלי השנה וכולם ראו את זה. סמי טפח לי על הכתף במקלחות ואמר "גול גדול, הנדיניו, איפה למדת את זה?". כולם פה קוראים לי הנדיניו, למרות שהשם שלי הוא רפאל, כי הנדיניו זה הנדו קטן בברזילאית ואני תמיד מנסה לחקות את הנדו. הפעם דווקא לא חיקיתי אותו, אלא שחקן אחר שראיתי בסרטים ישנים, אבל עוד לפני שהספקתי לספר את זה לסמי, המאמן נכנס לחדר ההלבשה והתחיל לצעוק עליי.
"בגול שלך" הוא צעק "איפה דוני עמד?"
חשבתי שניה. "מצד שמאל שלי"
"ולמי היתה זווית יותר טובה לשער?"
"לדוני", אמרתי בשקט. זה רק עצבן אותו יותר.
"אז למה לעזאזל לא מסרת לו?", יכולתי להרגיש רסיסים של רוק פוגעים בפנים שלי.
משכתי בכתפיים. כשאני משחק אני לא חושב יותר מדי. כל הסרטים שראיתי פשוט זורמים דרכי לרגל שלי, שעושה מה שהיא רוצה. הפעם פשוט העברתי את השוער וחיכיתי שהבלם יגלוש לפני כדי לגלגל את הכדור לרשת. לך תסביר לו את זה.
"אני אגיד לך למה עשית את זה", עכשיו הוא כבר היה מספיק קרוב אליי כדי שאוכל להריח את צחנת הזיעה שלו. "זה כי אמרו לך שיש סקאוטים ביציע והיית חייב לנסות להרשים אותם, נכון?"
לא עניתי. סמי אמר לי כמה פעמים שזה שאני שותק גורם לאנשים לחשוב שאני אהבל אבל לא אכפת לי. אני זוכר את אבא אומר לאח שלי פעם, בתקופה שעוד גרתי בבית, ש'אם תשתוק יחשבו שאתה טיפש, אבל אם תדבר – יידעו את זה', אז אני מעדיף לשתוק כשאין לי תשובה טובה. מה עוד שהמאמן כנראה צדק קצת. כל החבר'ה דיברו לפני המשחק על זה שיש הרבה סקאוטרים ביציע ואולי זה עבר לי בראש. היי, שני שערים ובישול.
"אני לא רוצה לראות דבר כזה יותר, זה ברור?" הנהנתי בשקט. "אנחנו משחקים פה משחק קבוצתי וכשחבר שלך פנוי אתה מוסר לו". עכשיו הוא כבר נרגע. או לפחות ככה חשבתי. "וכדי שתזכור את זה, השבוע אין לך קינוח" הוא דחף את האצבע העבה שלו, זאת עם הטבעת הגדולה, בפנים שלי, ואז הסתובב והלך. דווקא בשבוע של עוגת שוקולד, חשבתי. לעזאזל.

צפיתי בחנה משחקת עוד עשר דקות מעבר לגדר. היו כמה אנשים ביציע שצעקו ועודדו אבל לא רציתי שהיא תיראה אותי אז לא עליתי אליו. פתאום שמתי לב שהיא משחקת ביד שמאל ותהיתי אם היא תמיד שיחקה ככה ורק עכשיו שמתי לב או שהעבירו אותה לשחק ביד הזאת כמו שעשו לי בגיל עשר, כשהמאמן לא הרשה לי לבעוט בכלל ברגל ימין כדי לפתח לי את רגל שמאל. זה עבד. היום אני יכול לבעוט בשתי הרגליים באותה הרמה. קראתי פעם ששחקני טניס הם לא סימטריים ושהיד החזקה שלהם הרבה יותר עבה מזאת החלשה אבל לא הצלחתי לראות מהמרחק הזה אם זה היה נכון גם לגבי חנה. הסתכלתי בשעון, נהיה מאוחר כבר. העפתי מבט אחרון על חנה והיה נדמה לי שהיא מסתכלת עליי בחזרה. רצתי לחדר אוכל והספקתי בקושי לארוחת הצהריים.

2.
כמו בכל יום של משחק הלכתי לישון אחרי ארוחת הצהריים וחדר הכושר, אבל כנראה שנרדמתי ממש חזק כי כשהתעוררתי גיליתי שכבר חושך בחוץ. מיהרתי לארוחת ערב, לא שוכח כרגיל ללטף את התמונה של הנדו בכניסה לחדר אוכל. יש הרבה תמונות של הנדו במסדרונות פה. הוא הגאווה הכי גדולה של החווה. השחקן הראשון שנמכר במיליארד דולר. מאז היו כבר עוד שלושה כאלו, כולל אחד שנמכר במיליארד וחצי, אבל הנדו תמיד יהיה הראשון. אני רוצה להיות כמוהו כשאהיה גדול. הסופרסטאר הכי גדול בעולם.
השולחן של הקבוצה כבר היה מלא כשהגעתי אז התיישבתי בשולחן אחר שהיה ריק. בזמן שאכלתי ניסיתי להיזכר במשחק מהיום – יש לי זכרון מצוין אז אני זוכר בדיוק איפה כל אחד היה במגרש בכל שניה – כששמעתי בום של דפיקת מגש בשולחן. המגש היה ריק חוץ מצלוחית הויטמינים ועוגת השוקולד ומאחוריו עמדה היא. ידעתי שהיא גבוהה אבל לא היה לי מושג שהיא כזאת גבוהה. הייתי ממש צריך להסתכל למעלה כדי לראות את הפנים שלה.
"אז אתה הסטוקר המסתורי שלי, הא?"
חייכתי במבוכה. נראה לי שהסמקתי קצת. היא צחקה.
"אני חנה" היא התיישבה והושיטה יד ארוכה ארוכה לכיווני. לחצתי אותה.
"אני יודע" גמגמתי. "סליחה, אני רפאל. אבל כל החבר'ה קוראים לי הנדיניו".
מצחיק איך מהצד אתה רואה דברים אחרים לגמרי מאשר כשאתה מסתכל ישר בבן אדם. פתאום שמתי לב שהעיניים שלה טיפה מלוכסנות, אולי שריד לגנים אסייאתים כלשהם. היה לה אף קטן וסולד והשיער שלה היה פזור על הכתפיים, לא כמו בדרך כלל כשהיא משחקת. יכולתי להריח את השמפו שלה.
"אז מה רפאל, אתה אוהב טניס?" היתה לה ריש מתגלגלת כזאת, אף פעם לא שמעתי מישהו אומר את השם שלי ככה.
משכתי בכתפיים. "אני אוהב את איך שאת משחקת טניס" אמרתי. סמי אומר לי לפעמים שאני לא חייב להגיד תמיד את מה שאני באמת חושב, אני תוהה אם זה אחד המקרים האלו.
היא צוחקת. יש לה צחוק חמוד, אפילו שהפה שלה טיפה מתעקם כשהיא צוחקת.
"ומה עם שוקולד, את זה אתה לא אוהב?" היא מצביעה על המקום החסר במגש שלי.
"דווקא מאוד אוהב, אבל קיבלתי עונש"
"אווו, עונש" שוב הצחוק הזה, "מה כבר עשית?"
"לא מסרתי לחבר?" אני ספק עונה, ספק שואל. אני בטוח שהמאמן ניסה ללמד אותי לקח, אני רק לא בטוח מה הוא.
"אתה רואה", היא אומרת, "זה היתרון בטניס. לא צריך להתחשב באף אחד" ובלי היסוס לוקחת את הסכין ובתנועה חלקה חוצה את העוגה שלה לשניים ומגישה לי חצי.
אני מסתכל מסביב לראות אם מישהו רואה אותנו. רק זה חסר לי, שמישהו יספר למאמן שהפרתי את העונש שלו.
"אם אתה לא תספר, אני לא אספר" היא אומרת ואני חוטף את העוגה ומסיים אותה בשני ביסים.
"טעים?"
אני מהנהן ומחייך. הצחוק שלה מתגבר ואני לא מבין למה עד שהיא מושיטה לי כוס מים. "קח, תוריד את כל הכתמים השחורים האלו מהשיניים שלך".
אני שותה חצי כוס מים ואז בולע את הויטמינים שלי עם חצי הכוס השניה. אני רואה שהיא עוד לא לקחה את הויטמינים שלה. היא מסתכלת עליי בולע אותם במכה ואז לוקחת את הערימה שלה ומכניסה אותה לכיס החולצה אחרי שהיא מוודאת שאף אחד לא מסתכל עלינו. היא נעמדת ואומרת "לך יש את הסודות שלך ולי את הסודות שלי, כן?" והולכת. אני מסתכל עליה עד שהיא יוצאת מחדר האוכל ומתרחקת לכיוון המגורים.

3.
בשבועות הבאים אנחנו מבלים די הרבה ביחד. נפגשנו פעמיים או שלוש בשבוע לארוחת צהריים, הייתי בא לראות אותה משחקת לפחות פעם בשבוע ואפילו היא באה לראות אותי משחק פעם אחת. נורא רציתי להבקיע גול בשבילה אבל השוער היה ביום מצוין ועצר את הבעיטה הכי טובה שלי, שטוחה כזאת לפינה, בדיוק איפה שאמור להיות הכי קשה לשוער להגיע. היא אמרה שלא אכפת לה. התחלנו להפגש גם בערב מדי פעם, בבריכה או מאחורי מגרש הטניס. נראה שהיא הכירה כל מקום סודי בחווה.
התנשקנו בפעם הראשונה אחרי שבועיים. כבר התנשקתי עם בחורה פעם, אבל זה היה שונה. סמי לקח אותי לפני חצי שנה לבילוי בערב החופשי שלנו עם חברה שלו שהביאה בעצמה חברה, והם פרשו הצידה להתמזמז אז גם אנחנו קצת התנשקנו, אבל זה לא היה דומה בכלל. לדיאנה, ככה קראו לה, היה טעם של סיגריות וריח עבש כזה של מישהי שלא התקלחה כמה ימים. לחנה היה ריח טוב ולפה שלה היה טעם של מסטיק תות שהיא לועסת כל הזמן. לפעמים היא עושה בלונים במסטיק בדיוק כשהיא מגישה סרב, זה נורא מצחיק.
"תגיד, רפי", היא שאלה אותי ערב אחד, אחרי שסיימנו לשחות, היא משיגה אותי בקלות עם הזרועות הארוכות שלה. "אתה אוהב כדורגל?"
"ברור" עניתי. "אני מת על כדורגל".
"ואתה זוכר מתי בפעם האחרונה לא אהבת כדורגל?"
חשבתי כמה שניות. חנה אומרת שבשביל מישהו שחושב הכי מהר על המגרש, אני די איטי בחשיבה מחוצה לו.
"לא. כדורגל זה החיים שלי, אין דבר שאני אוהב יותר"
"גם לא אותי?"
הרגשתי כאילו רק הרגע נכנסתי למגרש וישר שלחו אותי לבעוט פנדל כשאני קר לגמרי. התחלתי לגמגם משהו אבל אז ראיתי שהיא צוחקת את הצחוק העקום קצת שלה. צחקתי איתה.
"למה את שואלת?"
"כי גם לי טניס זה החיים" היא נהייתה רצינית פתאום, "אבל בזמן האחרון יש הרבה מאוד פעמים שממש לא בא לי לשחק".
עכשיו כשהיא אמרה, פתאום זה התחבר לי. היו לא מעט אימונים בזמן האחרון שהיא נראתה לי הרבה פחות זורמת מפעם. נראה היה שהיא מנסה לקצר את המשחק. במקום החבטות הסבלניות מהקו האחורי היא היתה יורה כדורים מסוכנים על הקו שבחצי מהמקרים היו הופכים לנקודות קלות ליריבה. גם היה נדמה לי שהיא מתעצלת להגיע לכדורים מסוימים, כאלו שפעם היא היתה מגיעה אליהם בקלות. אני זוכר שחשבתי שאני מקווה שזה לא בגללי.
"ככה פתאום?" שאלתי.
"זהו, שאני חושבת שזה קשור לויטמינים שהפסקתי לקחת". זה היה ריטואל קבוע שלה כל ארוחה, לעשות כאילו היא לוקחת את הויטמינים ולהסתיר אותם בכיס רק כדי להיפטר מהם בפח אחר כך. השתדלתי להתעלם ולא להסתכל כשהיא עשתה את זה.
"מה את אומרת, את חושבת שהם שמים שם משהו שגורם לנו לרצות לשחק?"
היא משכה בכתפיים. "אני לא יודעת. אולי משהו אנטי-דכאוני או מעורר חשק". ישבנו על שפת הבריכה, רטובים עדיין. התחיל להיות לי קר למרות שהיה אמצע הקיץ.
"ושאלת מישהו על זה?"
"השתגעת?" היא הרימה את הקול, "אתה יודע שיש דברים שלא מדברים עליהם פה בחווה"
זה נכון. נגיד, רומנים בין חניכים. מין הסכמה שבשתיקה שזה בסדר, כל עוד זה לא מפריע לך בביצועים על המגרש. אבל כולנו הכרנו מקרים של חניכים שנזרקו הביתה אחרי שהיכולת שלהם נפגעה. מה שלא תעשה, תדאג להישאר הכי טוב, היה כלל האצבע הלא כתוב. הדחה הביתה משמעותה היתה סוף החלום על קריירה מקצוענית.
"אז מה את רוצה לעשות?"
היא לא אמרה כלום, רק לקחה אותי ביד למלתחה, שם היא שלפה מפתח מהתיק שלה.
"מה זה?" שאלתי למרות שהבנתי בדיוק מה היא מחזיקה ביד. "איך השגת את זה?"
"לך יש את הסודות שלך ולי יש את הסודות שלי" היא אמרה ונתנה לי נשיקה על האף.
"מתי? עכשיו?"
"לא, מוקדם מדי" היא ענתה. "תפגוש אותי ליד המשרד הראשי ב-2 בלילה". היא נתנה לי עוד נשיקה קצרה על השפתיים ורצה לה, משאירה מאחוריה ריח של כלור ותותים.

בסרטים, תמיד פריצה נראית כמו משהו מסובך ומסוכן, אבל במציאות זה די פשוט אם יש לך את האמצעים. סיבוב קטן של המפתח, והנה אנחנו בתוך משרד המנהלה הראשי. אפילו לא היינו צריכים להשתמש בפנס שהבאתי, התריסים היו סגורים אז לא היתה לנו בעיה להדליק מנורה בפנים.
התחלתי לפתוח מגירות אבל חנה צחקה עליי. "היום כבר לא שומרים כלום על ניירות", היא אמרה וניגשה ישר למחשב הראשי.
"מצוין" היא אמרה בקול רם כל כך שהייתי בטוח שכל החווה שומעת אותנו. "פחדתי שתהיה לנו בעיה להיכנס למחשב אבל הטמבל שיושב פה שומר את הססמא שלו ליד המחשב". היא נפנפה ביד בפתקית קטנה שהיא שלפה מתחת למקלדת.
אף פעם לא הייתי חזק במחשבים אבל מסתבר שחנה הסתדרה איתם מצוין. לקח לה בדיוק שתי דקות כדי לקרוא לי לבוא לראות. "הנה התיק שלי" היא אמרה, "בוא נראה מה רשום בו".
היא התחילה לסרוק אותו לאט לאט ואני עקבתי אחריה. היו מפורטים שם בדיוק כל אחד ואחד מהאימונים שלה, החל מהרגע שהיא הגיעה לחווה ועד היום. זמן משחק, היריבה, הביצועים: אחוזי סרב ראשון מוצלח, כמה ווינרים, כמה שגיאות בלתי הכרחיות. זה היה מפחיד. היא גללה על זה במהירות עד שהגיעה לחלק הבא, שנקרא בשם התמים – 'תזונה'. היו רשומים שם בדיוק התפריטים השבועיים שלה, החל מגיל שמונה, אז הגיעה לחווה, ועד היום. מתחתם היו גם הרבה מאוד שמות מסובכים שלא אמרו לי כלום. מסתבר שגם לחנה לא, כי היא העתיקה אותם לדף נייר.
"בוא נחפש מה זה" היא אמרה.
"חכי", הצבעתי על המסך, "מה זה החלק הזה?"
הכותרת הבאה היתה 'השראות גנטיות'. התחלתי לקרוא יחד איתה. 'מהירות תגובה', היה רשום שם. 'גפיים משופרות', 'קשר עין-יד משודרג'. בהיתי ברשימה פעם אחר פעם בעוד חנה נשענה אחורה. העיניים שלה היו מלאות דמעות.
"אני לא מבין", אמרתי.
היא פתחה את הפה לענות לי אבל סגרה אותו שוב. "חכה שניה" היא אמרה והתחילה להקליד משהו. תיק חדש עלה על המסך, התיק שלי. היא גללה במהירות למטה. גם פה הגיע החלק של 'השראות גנטיות', והוא היה עוד יותר ארוך. 'שרירי רגליים מוגדלים', 'שרירי לב מפותחים', 'האצת נוירונים מוטורים', 'נפח ריאה מוגדל', 'זכרון צילומי'. הפסקתי לראות באיזה שהוא שלב.
"מה זה, חנה?" צעקתי, "מה זה?"
היא הרימה את הידיים שלה למעלה. "זה מה שזה, רפי", היא אמרה. "הידיים האלו? הם עשו אותם. הכדורגל שאתה כל כך טוב בו? הם עשו אותו".
קרסתי לתוך הכסא. הכל התחבר עכשיו. נזכרתי ביום שהסקאוטרים באו לראות אותי משחק. הייתי אז בן חמש או שש. התרגשתי כל כך כי ידעתי שזאת ההזדמנות אולי היחידה שלי לקריירה אמיתית בתור כדורגלן. סקאוטרים לא הגיעו בדרך של שגרה לכפר הקטן שלנו.
"אז הסקאוטרים שבאו לראות אותי, הם לא באו לבחון אותי, הם באו לראות שההשקעה שלהם מתפתחת כמו שצריך" אמרתי בשקט, כמעט לעצמי.
היא הנהנה. "אנחנו לא שחקני ספורט, רפי" היא לחשה. "אנחנו מוצרים". הכתפיים שלה רעדו.

4.
אני לא בטוח איך העברתי את הימים הבאים. ישבנו במנהלה עוד שעתיים, עוברים על תיקים של חברים שלנו ואחר כך גם של שחקנים ידועים שיצאו מהחווה. באיזה שהוא שלב הזזתי את חנה הצידה והקלדתי את השם של הנדו. הנדו יצא מהחווה לפני יותר מחמש שנים, אולי אז התוכנית עוד לא היתה קיימת, חשבתי לעצמי. אולי הם פיתחו את זה רק אחר כך. התבדיתי מהר מאוד. הרשימה הגנטית של הנדו היתה דומה מאוד לשלי, רק קצרה טיפה יותר. לא היתה לו את האצת הנויריונים שאני קיבלתי או את הזכרון הצילומי. ניסיתי להיזכר מי כינה אותי על שמו, מאמן או חבר ולא הצלחתי.
חזרתי לחדר רק ב-4 בלילה ולא אמרתי לסמי כלום. בשבועות האחרונים הוא כבר התרגל לחפות עליי במפגשים שלי עם חנה והשתדל לא לשאול יותר מדי שאלות. הערכתי אותו על זה. בארוחת בוקר עשיתי כאילו אני לוקח את הויטמינים אבל החבאתי אותם ביד, כמו חנה, ואחר כך זרקתי אותם לפח. כשיצאתי מחדר האוכל חנה נכנסה פנימה אבל רק הנהנה אליי. "מריבת אוהבים?" סמי שאל, אבל לא עניתי לו.
המשכתי לא לקחת את הויטמינים בימים הבאים. היה ברור לי שבשיטה של חנה בסוף ישימו לב אליי אז כשאכלתי עם שאר הקבוצה הכנסתי את הויטמינים לפה ושמרתי אותם מתחת ללשון עד שיכולתי להיפטר מהם. אנחנו כבר עשר שנים בחווה ולוקחים את הויטמינים האלו כל יום, לא נראה לי שמישהו בכלל חושב שלא ניקח אותם. אף אחד הרי לא רוצה להזרק מהחווה.
אחרי שבוע בערך בלי הויטמינים, התחלתי להרגיש בשינוי. כשבאתי לאימון בשני בבוקר פתאום לא היה לי חשק לשחק. זה אף פעם לא קרה לי. אני תמיד מצפה לעלות על המגרש ולא יכול לחכות שייגמר החימום. באימון יום אחר כך, חוסר החשק שלי היה בולט הרבה יותר וחצי מהמסירות שלי היו לא מדויקות. המאמן זרק אותי מהמגרש אחרי כמה דקות וצעק עליי שכדאי לי להתאפס על עצמי.
בדרך חזרה מהאימון עברתי דרך מגרש הטניס. זאת היתה השעה הקבועה של חנה אבל היא לא היתה שם, השותפה הקבועה שלה התאמנה עם מישהי אחרת. חיכיתי שהן יעשו הפסקה ושאלתי אותה איפה חנה.
"לא שמעת?" היא הסתכלה עליי מופתעת. "חנה לא פה יותר".
הרגשתי כאילו העולם קורס עליי. כמו הפעם ההיא שאמא לא הגיעה לשיחת הוידאו השבועית שלנו ואבא סיפר לי שהיא מאוד חולה.
"היא בדיוק אורזת עכשיו" היא קטעה לי את המחשבות, "אם תזדרז אולי תספיק לתפוס אותה".
רצתי מהר אל מגורי הבנות והתחלתי לחפש בחדרים. לא היה לי מושג איפה חנה גרה כי אסור לנו באיסור חמור להכנס אליהם אבל עכשיו לא ממש היה אכפת לי והתחלתי לצעוק את השם שלה עד ששמעתי אותה קוראת לי מאחד החדרים. היא היתה לבד שם, המזוודה שלה כבר סגורה ותיק הגב הירוק שלה תלוי על הכתף.
"ככה התכוונת ללכת, בלי להגיד לי כלום?". רציתי לחבק אותה, אבל במקום זה מה שיצא לי.
היא השפילה את העיניים. "אני לא מבין", אמרתי, "שבועיים לא טובים ושולחים אותך הביתה?"
היא חייכה אליי את החיוך העקום משהו שלה. "אתה יודע איך זה בחווה, רפי. או שאתה טוב או שלא תהיה פה". היא ציטטה את הססמא שהיתה תלויה בכניסה לחדר האוכל.
התקרבתי אליה והיא התרפקה עליי לכמה שניות ואז זזה אחורה.
"ביי, רפי" היא אמרה ועקפה אותי. בהיתי בה מתרחקת במורד המסדרון. אחרי כמה שניות היא נעצרה, כאילו מתחרטת, הסתובבה אליי ואמרה "אנחנו לא מוצרים, רפי, תזכור את זה".

אני לא זוכר יותר מדי את הדרך מהמגרש לחדר שלי או את המשך היום ההוא. אני זוכר ששני חבר'ה מהקבוצה דיברו איתי ואמרו לי לא לקחת כל כך קשה את הצעקות של המאמן, יש גם ימים כאלו. התקלחתי ונפלתי על המיטה עד שסמי העיר אותי ללכת לארוחת ערב. ישבתי בשולחן בלי לאכול כלום ובהיתי בחברים שלי שאכלו ופטפטו מסביבי, כאילו שום דבר לא קרה. כאילו לא גודלנו ודושנו מגיל אפס, כמו דשא, רק כדי שנוכל להכניס כסף לבעלים של החווה. הסתכלתי על הויטמינים שלי בתיעוב. תהיתי מי מהם אחראי על מצב הרוח שלי. היו שם חמישה כדורים. בסוף הביקור שלנו בבנין המנהלה רשמנו על דף את החומרים שהאכילו אותנו ולמחרת בדקתי און-ליין מה הם החומרים האלו. מסתבר שרק שניים מתוך החמישה היו כדורים פסיכולוגיים והשלושה האחרים סתם משפרי ביצועים על המגרש, כאלו שנועדו להגדיל את אספקת החמצן ללב או את לחזק את השרירים. לקחתי כדור אחד ליד, הוא היה בצבע אדום. אדום זה לא צבע שאמור לגרום לך לאהוב כדורגל, חשבתי, ובלעתי אותו. בשנים הראשונות שלי בחווה הייתי צריך מים כדי לבלוע את כל הויטמינים אבל עכשיו כולנו מתורגלים מספיק ובולעים אותם בקלות. שני הכדורים הבאים היו לבנים. אחד היה עגול והשני אליפטי מוארך. מי אמר שהכדור הוא עגול, צחקקתי במרירות לעצמי, ובלעתי את שניהם. שני הכדורים האחרונים היו ירוק וורוד. אחד-אחד זרקתי אותם באוויר ותפסתי עם הפה שלי. היי, הם דאגו לי לאינסטינקטים משופרים, לא?

ביום שישי הבקעתי את השלושער הראשון שלי. הראשון היה בנגיחה, השני היה דחיקה של כדור על סף השער אבל השלישי היה אמנות של ממש. וולה מהאוויר על קו ה-16, ממש כמו הגול שהנדו הבקיע בגמר ליגת האלופות לפני שנתיים, רק יותר חזק ומדויק. גם סמי ופרד אמרו. אפילו המאמן התלהב וטפח לי על הגב אחרי המשחק. תמשיך ככה ותגיע רחוק, הוא אמר. אני מת על כדורגל. אני הולך להפוך לשחקן הראשון שייקנה בשני מיליארד, אתם תראו, אני אהיה סופרסטאר.