בין גהנום לגן עדן מאת מיקה עילם

 אני פותח את הדלת ונכנס הביתה. והיא יושבת שם, מחבקת את ברכיה, ופשוט בוהה באופק. עולה בי השאלה אם לגשת ולשקת לה בלי לשאול קודם מה זה שמטריד את מנוחתה כל כך, אבל הרגלים הם הרגלים, ולפעמים הם אלו שמנחים את בן האדם ולא להפך. כשאני נושק ללחיה עורה מרגיש יבש וקר. אני נעמד לצידה וחש בדחף לחבק אותה, ואני יודע, שהיא תשמח לכך, ובכל זאת, מחכה עד שתזמין אותי. כאלה הם משחקי הכבוד הקטנים האלה שלנו. היא נראית חיורת, אני קולט פתאום. "שלום לך" אני לוחש ברכות, פוחד להפריע בפתאומיות לדממה. קולה נשמע מנוכר וחסר רגש, ואף עיניה לא זזות ממקומן, כששפתיה התמות נפשקות ואומרות, לא בלחש אך גם לא בקריאה, " איבדתי את התינוק."

"זה… ואו", זה הדבר היחיד שאני מצליח להוציא מפי לפני שאני קורס לישיבה. "אני יודעת." היא אומרת, הפעם עם שמץ ברור של מרירות בקולה. ואני…. אני נשאר משותק. העניין הוא שאין לי מושג למה. הרי, אני התנגדתי לכל עניין התינוק הזה מלכתחילה. זה היה רעיון של איה הכל. בקשה שלה שרציתי בכל מעודי להתנגד לה בכל תוקף. אבל היא ערמומית וחכמה, היא כמו העכביש הקטן שלי, איה. והיא התחננה, והיא הבטיחה, והיא איימה.

אולי איימה היא לא המילה המתאימה… היא ניסתה לאיים אבל היה ברור שמשהו מחלק אותה לשניים מבפנים, לא מסוגלת לבחור ביני לבין התינוק. והיא ניסתה שוב ושוב ללא הצלחה, עד אשר שיחה אחת, עם דמעות נוצצות בעיני השקד שלה, הסבירה לי בדיוק מה יקרה אם אני אמשיך לסרב לה. בקול רועד דקיק ומט להישבר של איום משובש היא דיברה, ואז קמה בשקט אך באלגנטיות כאילו הכל בעצם תוכנן מראש, ועזבה את הדירה. יומיים לא דיברנו, וכשלא יכולתי יותר מחלתי על כבודי במאמץ רב, והתקשרתי, והתרפסתי, ונכנעתי והיא חזרה, ואז התחלנו לנסות, וזה לקח זמן, וזריקות, ורופאים וכסף, אבל בסוף גילינו שהיא בהריון. אני זוכר את הרגע הזה. היה לה על הפנים את החיוך המקסים הזה שלה, זה השברירי והמטורף, שחוזר תמיד כשהיא מרגישה שהגשימה ייעוד בחייה, החיוך שלפני השבר. ואז כרעתי ברך, והיא ציחקקה בפני ולא הסכימה להינשא לי.כמו היום, גם אז זה לא באמת כאב, כי לא באמת רציתי, פשוט… שיערתי שהיא רצתה. אבל אחרי שזה נגמר משהו בי החמיץ קצת. אולי התרגלתי לרעיון.

ועכשיו… עכשיו היה גם ככה. לא רציתי את הילד הזה. היא רצתה אותו, אני רק רציתי מה שיעשה אותה מאושרת, מה שיגרום לה להישאר. אולי פשוט… התרגלתי לרעיון. אני קם. אני מתהלך בחדר הלוך ושוב, מכיוון החלון למטבח, כאחוז תזזית. פרק זמן כלשהו עובר, כזה שאני לא יכול לקבוע אם עבר ביעף או שמא נמשך לנצח. כשאני עוצר עוברת בי מחשבה אחת: לעשות משהו. רק לא להכנע למחשבות. אז אני מכין לה תה עם שתיים וחצי סוכרזית, ואת הקפה השחור, כפית אחת, שלי. כשהשתייה מוכנה, אי אפשר עוד לברוח, אז אני מניח את הספלים על השולחן בסלון ויושב על ידה, בוהה בקיר. הם יפים, הספלים, ואני נזכר ששמעתי את אמא אומרת פעם שקיבלה אותם מאיזו גברת זקנה שמתה, ופיסלה עליהם, וצבעה אותם בעצמה. מפלי שיערה הגולש, הערמוני, החלק, נוצצים לאור השקיעה הבוקעת מהחלון. אולי טוב שבאתי מוקדם, למרות שכרגע לא באמת הרגשתי שהנוכחות שלי באמת עוזרת לה במשהו, אבל היה קל יותר לחשוב ככה, כי אחרת קיצרתי סתם את אותו זמן חסד של חוסר ידיעה מבורך. אני כובש דחף פתאומי לקבור את פני בשיערה, להידבק לנצח לריח הזה שלה, שתמיד מנחם אותי, אבל עכשיו תורי לנחם.  בעודי חושב מה יש לי להגיד כבר, מזדחל לו, לאט, כמו ספקות לתוך הלב, בכי עדין של תינוק מהדירה השכנה. כה מציק. כה מתגרה.

"אנחנו יכולים לאמץ". אני מוצא בתוכי את האומץ, ספק ללחוש ספק לומר, לבסוף. "או לנסות שוב." קולי מתגבר."אנחנו עוד צעירים, יש לנו זמן, איה." כעת כבר לא ניתן לטעות בדמעה הנוצצת בתוך עיניה, נכנעת לבסוף ויורדת מטה מטה, על לחיה הורדרדה. בפרץ שובבות לא צפוי ולא מובן, ליבי רוצה לעקוב אחר הדמעה במסעה מטה, עד שתתנפץ על שדה, אך היא נמוגה באזור הסנטר ואיתה גם פרץ האנרגיה והשובבות שגעש בי. "הם אמרו שהרחם קרס לתוך עצמו." היא מסרבת לתת לקולה להישבר, עומדת איתנה מול הרוח, אך לבסוף גם היא נכנעת ולוחשת "הם אמרו שאני לא אוכל להביא עוד ילדים." היא מתקפלת לתוכי אז אני מחבק אותה, חזק ויציב, כמו בן זוג טוב באמת, מהסוג שמגיע לה. זה נראה לא הוגן שהאשמה בסיפור הזה נעוצה בה. הפעם לא אכפת לי כמה זמן עובר. הילדה הקטנה שלי צריכה אהבה.

*  *  *

מגיע הרגע שבו, לפי כל הכללים הברורים, צריך להיכנס למיטה. אנחנו מתכסים ישר בשמיכה, ואני לא שואל אותה אם היא רוצה אפילו, למרות שיהיה זה שקר אם אומר שהמחשבה לא חלפה במוחי, ונשארה, והסתובבה קצת באזור, אבל באופן מאוד לא ישראלי, בחרתי שלא לממש אותה. לפעמים עדיף להקריב קצת היום מאשר להקריב המון מחר.

היה ברור לי שהיא לא תרצה הרי, נכון? אבל אין סיבה לענות את עצמי בשאלה הזו, בכל אופן לא יכולתי להודות בפניה שאני חלש מזה. אני נשאר ער ומחשבותי לא חסות עלי. "יכולת לנחם אותה יותר" גורס צד אחד של מוחי ואילו הצד האחר אומר בכלל "יכולת לפחות לשאול. יצאת פחדן, אחי. ולא רק פחדן, גם לא מסופק". וכאילו שזה לא מספיק המוח שלי גם מצליח להשחיל בפנים: "איזה באסה, התינוק שלי מת. מת. ואיתו מתו גם כל האפשרויות. עד שהתרגלתי לרעיון…" מצחיק לומר את זה, אבל הקול הזה מלווה באיזה שהוא סוג של שיר קינה מוזר, המהום קול נשי ללא מילים. וזה נמשך לנצח, כמו נפילה אל תהום בלי תחתית.

*  *  *

אני נכנע, מסתובב על צידי וקם מהמיטה. השעון אומר לי שארבע עכשיו.

במעיין ערפול של השעה אני מבחין בחוסר הימצאה שם, ושליד שידתה מונח ספר תנ"ך קטן. אני אשקר אם לא אומר שהמראה ממרמר אותי קצת, טוויסט קטן, מעצבן, ולא הכרחי, בשיאו של המתח בסיפור האהוב עלייך. אני הולך להכין לעצמי קפה. באמת צריך להפסיק עם זה מתישהו, אני עוד אתמכר לזה בסוף. אומרים שקפאין זה כמו סם. אבל בינתיים, הרגל הוא הרגל ואני לוגם מהקפה. הוא חמים ומריר, מנחם מצד אחד, ולא נותן לספקות למוש מצד שני. אני מסתובב לכיוון הסלון ואז היא נקראת בדרכי. "אוי איה'לה, קמת? " קולי חורק בעוד ידי משפשפות את עיני. היא לא עונה ואני מסתכל שוב. משהו כאן מוזר. היא לא נראית ישנונית ו… אני מוכן להישבע שהפנים שלה היו נמוכות משלי בבירור בפעם האחרונה שהסתכלתי. מבטי סורק את גופה, לבן מכף רגל ועד ראש, מטה מטה, עד רגליה, שמרחפות מעל פני הקרקע בכמה סנטימטרים… רק רגע, מרחפות מעל פני הקרקע?! אני נסוג לאחור באופן מידי, וקולי, שקיוויתי שישמע תקיף, נשמע יותר כקולה של ארנבת מבוהלת וצרודה, לו רק יכלה לדבר, כשאני שואל: "מי… מי…. את?" האיה-לא-איה שלי רק נועצת מבט חודר, מהסוג שסורק את נשמתך, בתוך עיני, ולא עונה. היא לבושה בשמלה לבנה ענקית חסרת צורה, כמפל מים משדיה. עיניה מבזיקות בלבן לרגע. או שדמיינתי? להטיל ספק בשיפוט של עצמי נראה לי כמו הצעד הנכון כרגע, אז אני פשוט מקבל עלי את האפשרות שאני טועה וממשיך הלאה, וכל עוד אין לי הוכחה, אני מחליט בו ברגע, אני טועה וצודק בו בזמן. היא מסובבת את גבה אלי, אך לא את ראשה, ואת מבטה היא לא מתיקה ממני. היא מושיטה אלי יד לבנה,יד של שלג מוצק, או רוח קרה משועבדת, ומישרת מבט, שרק בזכות ניואנסים קטנים, כמעט מינורים, נתן להבחין שמשמעו הוא שהיא מחכה, ומבטה אומר, בקול רם ובירור, "נו כבר!" ומרגע שהבחנת בכך, שוב לא תפקפק בטענתך. אני מושיט לה יד רועדת, ומסתכל סביבי תחופות בספקנות, למרות שבשלב הזה ברור כבר שכל העולם קשר קשר נגדי, ככה שגם אם אסתכל, מה אני כבר יכול לעשות? "חייב להיות לזה הסבר הגיוני" אני ממלמל ביני לבין עצמי כמו נבל בסרטים מצוירים. בהבזק קצר, מוטל בספק, איה-לא-איה מרימה גבה ומגלגלת עיניים במבט ביקורתי. היא אוחזת בידי ועפה, מובילה אותנו, במהירות, להתנגשות בלתי נמנעת בקיר. אני מקפל את פני בתוך ידי ועוצם את עיני. בבושה מסוימת,כעבור כמה שניות, אני מרים את ראשי, לאט, ומבחין שהיא עצרה והקיר מזמן כבר איננו. במבט שמשמעותו האפשרית היחידה היא "נו באמת" היא מביטה בי, מחכה שאבין. אנחנו לא נמצאים בחדר שמאחורי הקיר, או בכל מקום בסביבת הבית. המקום בו אני נמצא מרתק אותי ומפחיד אותי בו-זמנית. במחשבתי על המקום עולה בי מוזיקת תופים שבטית. הסביבה שלנו אדמדמה-ורדרדה מוזרה ובתוך החלל העגול שעוטף אותנו נמצאים כלי דם קטנים, פועמים. אני לא אוהב את המחשבה שעולה לי בראש. "אנחנו…. אנחנו בתוך רחם, נכון?" אני שואל, וקולט שקולי הונמך לכדי חצי-לחישה. היא מהנהנת ומצביעה אל עבר חתיכה קטועה של חוט ירוק- חבל הטבור. יופי. עכשיו לא רק שאני הוזה, תת-המודע שלי מנצל את ההזיות כדי להטיף לי מוסר. יש. היא מחווה בידה קדימה ומבטה אומר "הייתי צריכה להשקיע יותר בלימודים, להשיג לעצמי עבודה אמיתית, לא את החרא הזה." אז אני מרחף-נופל לי קדימה, וחודר דרך קרום שקוף כלשהו. אחרי הקרום, צף לו בנבכי הזמן, פרח סחלב ענקי, אקזוטי אך עדין, לבן מנוקד בורדרדות, ובתוכו, כפנינה בתוך צדפה, יושבת בישיבת פרח הלוטוס, עיניה עצומות בשלווה, זרועותיה מוטלות בצרדה לצדדים, גאה וזקופה, על פניה נסוך חיוך שברירי אך רוגע, האישה היפה ביותר שראיתי מימי. עורה לבנבן, עדין, מתוח ומפיץ הילת זהב קלה, כאילו גולף משנהב. שפתיה דקות אך נשיות, מבנה פניה מזכיר לי צורת לב, גבותיה קווים דקים ומתוחים, וריסיה ארוכים יותר מן האפשרי, ללא כל ספק. אפה סולד ועפעפיה מולעטים במעין צללית עדינה שנראית טבעית ביותר על עינה, ורודה-סגלגלה מנצנצת. שערה החום החמים-ערמוני, אסוף בראסטות שנראות טבעיות, עד כמה שזה אפשרי, ובינהן מרחפים, כן, כן, אני לא טועה, פרפרים קטנים בצבע הצללית שלה. אז יורד מבטי אל גופה. היא עירומה לגמרי, אני מבחין ומסמיק מיידית. בטנה לא מושכת תשומת לב, והיא מתוחה וקורנת גם בישיבתה. רגליה נראות ארוכות וקלילות מתוך הישיבה, ושדיה בשרניים אך זקופים וחסרי בושה, תורמים לתדמיתה השברירית כמו גם לכוח הנפשי, העדין והמוכח, המוקרן מתוכה. איך שהוא הכל משתלב בה בצורה מושלמת. אני מוכן להשבע שאיה-לא-איה נועצת בה לרגע מבט של מדקרת קנאה, עטוף וספוג ברגשות ממקרה עבר כל שהוא. היא מתעשתת ומצביעה, במבט נייטרלי, לכיוונה של האישה היפיפיה. אז אני מדדה לעברה בצעדי- נפילה קטנים, והיא מצדה, מותחת רגל ארוכה בפוינט כלפי מטה, ולאחר מכן מיישרת, כאילו ישנה רצפה של ממש. איך שהוא אני יודע שלאישה הזאת יש כוחות שאני לא רוצה להתעסק איתם, ומתוך כבוד אני מנסה לא לעלות את מבטי מעלה, מעל ירכיה, לא בהצלחה מרובה, יש לציין. לחיי מעקצצות, ואני מושיט את ידי אליהן כמו מבלי שליטה. המחשבה היחידה שמרחפת בראשי באותו רגע, למרבה הטמטום, הוא שלא רחוק הזמן שאפשר יהיה לטגן עלי ביצה. אני מסתכל על עיניה והיא פוקחת אותן באחת, מסנוורת  אותי בעינים חומות-ענבריות. "בוא" היא קוראת בקול צלול, מושלם, הקול שהיית מקבל אם היית מתרגם שדה פרחי לילך לצליל. היא מושיטה לי יד ומכשהיא רואה שאני עוד עומד נטוע ופי פעור, היא מצחקקת ולוקחת את ידי אליה בעדינות. אני לא יכול להפסיק לחשוב על הצחוק שלה. נדמה שהוא מהדהד בחדר כמו פעמונים. היא הולכת ואני גורר את רגלי אחריה, אל תוך מסדרון חסר גבולות וחשוך, המואר בידי מנורות צהובות-עמומות המפוזרות באקראיות באותו מקום חסר גבולות. אני מסתכל סביבי ושם לב לדלתות שונות ומוזרות הפזורות, ללא כל סדר הגיוני ברחבי החלל: רחוק מאתנו, ימינה וקדימה, דלת עגלגלה וכחולה. לשמאלנו דלת ורודה, אליפטית וקטנה, מעין כיסוי לחלון. לבסוף אנחנו מגיעים לדלת מלבנית, צרה ומאורכת, בצבע כסוף, מבריק, שכמעט נדמה כי הוא מייצר הבזקי אור משל עצמו. הדלת נפתחת למגע ידה, ואנחנו צועדים בדממה פנימה, לתוך מעבר כסוף שמשניי צידיו מעקה מתכת וממצידיהם סגול עמוק, כמעט שחור, מכסה עד האופק ומעורר קלסטרופוביה ופחד מהאינסוף בו זמנית. קו האופק כולו הוא אש, להבות מרצדות באופן על טבעי, זורחות. משהו בי מתעורר ונסוג בבהלה למראה אותן להבות קדומות. היא לבושה כעת גלימה שחורה וברדס שמסתירים אותה, אני מבחין פתאום. צעדינו מהדהדים על גבי הרצפה הסגולה המבריקה, נדמית מעט כסופה בחלל הסגול. כשאני שם לב אני רואה שם תמונות מושטשות מרחפות, עשויות מנקודות. הולוגרמה מרוחקת של זר פרחים, ייצוג ערפילי של טבעת נישואין, קווי מתאר של גביע. "מה זה, לאן לקחת אותי?" הקול שלי יוצא בלחישה בלתי מכוונת. "אתה מכיר את המקום הזה בשם אחר, אבל מספיק שתדע שזהו ההיכל בו נוצרים החלומות, ובו הם מתים." אני מעיף עוד מבט היקפי סביב. הלהבות שוב תופסות את מבטי, נראות כעת כאש כתומה-אדומה בעלת קווי מתאר כחולים מרצדת באופק. אני מטה את ראשי להסתכל על אותה אלה יפיפיה במבט שואל, מרגיש בור וחסר כל יכולת הבנה כתינוק בן יומו, אך היא איננה. אחרי רגע של ספק, אני יודע שאני צריך להמשיך, וכאן אין ברירה מלבד ישר. חלומות אבודים נגלים מצדדי כל העת, מפעמים יאוש בשולי מחשבתי. כשהשביל מתחיל להציג ברירות אני פונה באופן שרירותי כמעט, עוצם את עיני ומתרכז, מנסה לכבות הכל מלבד צו ליבי המידי. שנים עברו מאז שעשיתי את זה, אני נזכר פתאום, שנים עברו מאז שכיביתי הכל והקשבתי רק לקול הקטן בתוך ראשי. אני לא יכול להגיד כמה זמן אני מהלך באותו מבוך. רגע אחד אני יכול להישבע שאני נמצא שם כבר שנים ורגע לאחר מכן אני מפוחד ונרגש, הכל זר וחדש לי בעולם ערפילים זה, הניצב במימד משלו. אני מתבונן סביב, מנסה להבין מה מעשי במקום הזה. נצנוץ מצד ימין שלי. אני רוכן להסתכל ואני רואה מולי תמונה שבורה, מעיין קולאז מנופץ של שלוש משפחות מאושרות… בכולן, אני שם ליבי, יש דמות אחת מוקפת באדום, ולאחר זמן מה אני מזהה…אותי. אני קוטף את התמונה במאמץ מתוך הערפל, מצמיד אותה לחיקי וממשיך ללכת, לאט יותר הפעם. המחשבות מתערבלות בתוך מוחי והאזורים שאני מגיע אליהם נהיים הזויים יותר ויותר. הרצפה מעוותת, החלומות שבורים, הערפל מטפס ויורד כבעל חיים משל עצמו.  ככל שאני ממשיך ללכת, אני לוקח יותר ויותר דברים. מפתח עשוי מענן, ואני יודע שהוא מפתח אבוד, המפתח האבוד שלי. מדליית זהב מרטטת, עשויה ממעיין חומר דומה לג'ל, ועליה חרוט שחקן ברגע הבעיטה בכדור. דמות הולוגרמה, נעה הלוך ושוב, של בחורה יפיפיה אך שבורה במעט. אני מביט בה היטב ויודע שיש בה קצת מכל האהבות הנכזבות שלי. בדל סיגריה כבוי, נוטף עשן. חוברת תוים מתפוררת שאבד עליה הקלח. אבא שלי עומד, מסתכל הישר אל תוך עיני, על שפתיו נסוך חיוך אמיתי וידו מונחת באגרוף על חזהו. שפתיו מתוות בקלילות "אני גאה בך". אני מרגיש את עיני מתלחלחות ושואב הכל פנימה. אסור לי.אסור לי לבכות. זה לא הולם אותי, זה לא הולם את מי שאני. אני הולך, וזה מופיע לצידי, הכל, מהדברים הכי קטנים לדברים הכי גדולים בחיי. מדי פעם מתחילות להשמע ברקע צרחות, דקות, מרוחקות, אך מרטיטות את מה שזה לא יהיה שנמצא בתוכי. אני מוטרד מהעובדה שהצרחות שוליות בעיני, שאני לא רוצה לגלות את מקורן ולעזור. בתוכי, אני אומר לעצמי, "זה רק כי זה חלום. זה לא היה קורה במציאות." אבל משהו בי יודע שזה לא, זה לא חלום.בסופו של דבר אני מגיע למעיין שער, שבתוכו רק שחור. הוא נראה כמו סוג של פורטל, משגר.

כשאני מכניס את היד ומביט הישר לתוך אותו שחור, היד שלי אינה שם, אבל אני מרגיש אותה! אני מזיז את כף היד ומרגיש את משב הרוח הקליל, אווחה בקושי, ניעות האויר עקב התזוזה, אבל לא רואה כלום. אני מנסה למשוך את היד שלי החוצה. תחילה בקלילות, אחר כך בכוח, אך היד אינה יוצאת. יש לי רק חור בכתף. הלב שלי מתחיל לפעום מהר יותר, לרוץ במקום ללא כל מטרה. זיעה, זיעה קרה מבצבצת, ניגרת על מצחי. אני רוצה לרוץ, לברוח משם, אבל ברגע שאני מתחיל להסתובב אני שומע את תחילתו המחוספסת של צליל קראאאק איום ורואה חתך,

משולש של כלום ובו אויר בין ידי לכתפי. אני בוהה בחלל הריק, אך לא מרגיש כאב כלל. התחושה דומה יותר למעיין נימלול, כאילו היד נרדמה. כשמכה בי ההבנה שאין ברירה אני עוצם את עיני חזק, ועל רשתית עיני מרצדים צבעים. אני לוקח תנופה ורץ בכוח לתוך השער. אני עף לרגע קט, יודע מחוסר התחושה האוחז בי שאני נמצא בשומקום. רגע אחר כך נוחתות רגלי בטלטלה, וידי מושטות קדימה על הרצפה. אני רוכן ככלב. תחושת גירוד בידי מבשרת לי שזו משלימה את עצמה. באיטיות ובחשש אני פותח את עיני, מניע את ראשי כמה שפחות כשאני מעיף מבט סביבי. אני רואה את הרצפה הסגולה, המיסטית, המרצדת. אני רואה את אותן להבות מאיימות בשלל צבעים באופק. ואני רואה… ארכיון. מדפי ברזל אפורים, רעועים, אחד על השני ותיקיות בתוכם, ככל שהעין יכולה לראות. עובר בי הדחף לגשת אליהם ולדחוף אותם, וכשאני עושה כן, כל הכונן מתנודד קדימה ואחורה, כמו ג'ל. אני מדפדף בתיקיות הקרטון המתפוררות, מתתמלא באותה תחושה של מרץ וספקות המתלווה לכל מעשה אסור. רשומים עליהן שמות, ואני יודע, שהתיקיה המתפוררת הזו מכילה את כל מה שאדם הוא. כתובים עליהן מספרים, מספרי שנים, עם מקו, כמו שכותבים על גבי אנדרטה או מצבה לאדם שמת. בחלק מהתיקיות השנים עוד לא התרחשו, או עוד לא נגמרו. אני מעיף מבט סביבי, כל האופק כולו, מלבד הלהבות שבסוף, כולו ארכיונים, מדפי ברזל שחוקים ועליהם תיקיות. אני משוטט שם לנצח, עובר ושם לב תוך כדי הליכה שהרקע משתנה: חדר ירוק מלא גוונים וחי, מעוצב בצורת ביצה. חדר כתום מלבני שעוביו קטן ופאותיו ישרות. חדר נפתולי שתקרתו גבוהה, בצבע תכול טהור עם קווי אויר לבנים הנמצאים בו. לא משנה לאן אני הולך ומה הרקע הרודף אותי, הלהבות תמיד מפעמות באופק והמדפים הרעועים של הארכיון תמיד נמצאים שם. מדי פעם נשלכת ידי לדפדף בתיקיות ועיני קולטות שם שאני מכיר. דור שחף, הוא היה איתי בכיתה בחטיבת הביניים! תמיד ניסה להוכיח שהוא חכם. כשאני לוקח את התיקיה שלו אני מרגיש מרושע, אבל הצדק זורם דרך אצבעותי, מלווה אותי. מיד כשאני פותח את התיקיה משהו נכנס לתוך מוחי. קשה לתאר את התחושה הזו במילים. הלם מוחלט, שניה של עלפון בה משהו מספר לי סיפור מלא צבעים וקולות בשניה אחת, ויוצא. אני ממצמץ בעיני, מתנדנד וראשי מסתחרר. זה לא בדיוק לדעת את הפרטים, זה להבין את האדם, זה סיפור מעשיה. פתאום אני יכול לראות את הבעיות שהיו להורים של דור שחף. אני מסלק אותן ממוחי. גם אם חייו עשו אותו איש שאני לא מחבב, אין האשם בי. אני ממשיך לדפדף בתיקיות בלי לפתוח אותן. אני מדפדף, וממשיך ללכת, נתקל אז בתיקיה ועליה מספרי שנים, מספר שמתחיל מהשנה הזו. המראה הזה מעורר בי חיה, פחד קדום שלא ידעתי לתת לו שם עד כה, ובטני מתהפכת. הפחד שהכל ידוע מראש מחלחל בי כמו מים לתוך ספוג. אין בי כוח, אין בי כלום, אם זה נכון. אני מביט, מוקסם ומזועזע, בתיקיה, עד שברגע אחד ישנו חור במקום שבו הייתה התיקיה, וקול של תנועה, כאילו מישהו משך אותה לאחור. אש, אותן להבות קסומות המרצדות באופק, פורצת מאותו חור. בדחף מטופש, אני מכניס את ידי אל תוך האש, לקחת את התיקיה, ליצור קשר עם מ שלקח אותה, לא להכנע לעצמי ולבדידות, למסע הזה שאני עושה כאן לבדי, כבר שניות שנמשכות לנצח ושנים הנגמרות ברגע. הלהבות מעכלות אותי. לא את מי שאני, לא את רגעי האושר, גם לא את אוסף התכונות. הלהבות אוכלות לאט ובכאב, משתהות, כמו נהנות מכל רגע, את רגעי ההארה שלי, רגעי ההשראה שלי, רגעי המחשבה הכנה והפילוסופית. חשבתי שאלמד לא להכניס את היד לתוך דברים במקום הזה. עכשיו אני מנסה לכבות אותה ולא מצליח, היד נשארת עפופה בלהבות והיא מעלה עשן כסוף שנוזל כלפי מטה, החלומות שלי. משהו בצד השני מושך אותי בכוח ובפתאומיות, המשהו שיש לו את הכי הרבה כוח בעולם, אני יודע, ונמאס לו לחכות.

אני נמצא בחדר אחר, עם אותה רצפה סגולה מההתחלה. האש שוב לא אוחזת בידי, רק מרצדת במרחק. ארכיון. תלוי מעליו שלט פלסטיק שחוק, אני מבחין. "ארכיון 42. ארכיון קיצוני. מקרים בעייתים" הלב שלי דופק ואני מוכן להשבע שגיטרה חשמלית מנגנת בתוך אוזני, ריף עוצמתי, קשמיר של לד זפלין. הכוננית דקה הרבה יותר הפעם. מונחות עליה בערך מאתיים תיקיות. בניגוד לכל החדרים האחרים, אני שם לב, בחדר הזה כל התיקיות עבות מאוד, בעוד שכל חדר אחר הכיל תיקיות במגוון רחב ושונה של עוביים, מהעבה ביותר לדקה ביותר. אף אחת מהן לא הייתה עבה כמו התיקיות כאן. אני מניח את היד והולך קדימה, לעבר הצד השני של הכוננית. היד שלי רועדת ושערותי סומרות כשאני שולף את התיקיה. היא ענקית. אני אוחז בדש הקרטון המתפורר, עוצם את עיני בחוזקה ומתחיל לפתוח כשקול קוטע אותי. "אל תעשה את זה!"זה הקול של איה, אני מבין פתאום. כל כך קסום בתוך הבדידות הזאת. כל כך חם. אני פותח את עיני והיא עומדת מולי, באותה שמלה של תחילת המסע הזה, ידיה על מותניה וכפות רגליה יחפות על הקרקע. העור שלה זוהר בנוגה עדין, לא קסום, מוכר.כתמתם ורך. כל הגוף שלה, נמוך בכמה סניטמטרים ממני. אני יודע שהוא לא באמת מושלם, אבל הוא היה. והפנים שלה יפות ועדינות. איך יכולתי לחשוב אי פעם שיש מישהי יפה ממנה? דמעה נוזלת על לחיה והיא מחייכת אלי חיוך קטן שטמונה בו עצבות. "אני אגלה לך הכל" היא לוחשת. "אל תפתח את זה. בבקשה." אני מלטף את לחיה ומביט בה. "אני קצת מבולבל." צליל קולי נשמע לי זר בתוך החלל האינסופי."זו לא המטרה של כל זה? שאני אסתכל? שאני אחווה? שאני אדע?" "אהובי…"היא מהססת בעודה מדברת, ומסיטה קלות את מבטה, לא מסתכלת אל תוך עייני."אסור לי, אסור לי לספר לך. אתה אמור להבין לבד, אבל אני אספר. בבקשה ממך, רק סלח לי אחר כך." היא מפנה את גבה אלי, מרכזת את שתי ידיה בנקודה אחת וכעבור מספר שניות נוצר בתוך החלל שער פורטל שחור, זהה לאחד שהביא אותי לארכיון. החלל השחור שבפנים רוטט ונצבע באיטיות, מלמטה כלפי מעלה, בסגול מבריק נוזל, כאילו שפכו לקה בין שתי שכבות זכוכית, והיא זורמת בניגוד לכיוון המשיכה. הצבע מרצד ואני רואה בצד השני תמונה של אישה ישנה. אין כל שמיכה עליה, והיא לובשת חולצה מחוייטת ומכנסי ג'ינס ארוכים. היא פרושה, ישרה כמוט ברזל, וידיה לצידי גופה, על המזרן. פניה מוזרים מעט בעיני, מעוררים בי תחושה שאני אמור להכיר אותה, למרות שאני מוכן להשבע שמעולם לא ראיתי אותה בעבר. היא מעוררת בי תחושה מוזרה. היא לא מכוערת, אבל משהו בה נראה סוער כל כך, משהו בה מטריד אותי.עיניה עצומות אך עפעפיה נעים, כאילו היא נאבקת בחלום טורדני. שלולית קטנה של קצף נמצאת ליד פיה, אני מבחין פתאום, ועל השידה המבולגנת שליד, ניירות מקושקשים, ספרים פתוחים, חוברות קומיקס, וחבילה מרוקנת של כדורים. "אני מצטערת, אני מצטערת כל כך…" איה לוחשת לצידי. "מה…מה..?" אני מנסה לנסח שאלה, לא מבין, או אולי לא רוצה להבין, מה הקשר בין מי שאני לבין אותה בחורה. איה לוקחת את ידיה, מניחה על לחיי ומסיטה את ראשי אליה בתנועה זורמת אך רכה. אין מנוס עכשיו, אני חייב לראות את התשובות שבעיניה. "מה אתה רואה?" היא שואלת אותי, לא מתיקה את מבטה. "אישה, והיא ישנה. איך זה קשור אלי?" "היא ישנה, או שזה מה שאתה רוצה לראות?" עיניה מבהירות לי מה התשובה הנכונה. "היא מתה, עומדת למות, אבל זה היינו הך." אני אומר מהר ובלחישה, נושף את זה החוצה. ידיה לוחצות את ידי בחוזקה. "היא התאבדה." אני אומר ומסיט את מבטי. אני מגלה שעורי חם וידי מזיעות קלות בתוך ידיה. היא מסיטה את פני בחזרה אליה בחדות ומשיבה את ידה לאותה אחיזה בידי. "והיא אתה. יותר נכון, אתה היית צריך להיות היא. היא אתה ביקום מקביל." אני יודע שהדברים שהיא אומרת אמורים להשמע לא מובנים באוזניי, דברי שיגיונות חולמניים, אבל משהו בי קמל כשהיא אומרת את זה, חלק עתיק ואפל בתוכי יודע שהיא צודקת. "אתה היית אמור להיות שבור בהמון תחומים, בחלקם אתה אכן שבור, היית אמור להיות שלב ניסוי כושל באבולוציה אבל מוביל ומנהיג לשינוי מתוך אמפתיה, וכחלק מכל זה, היית אמור הרגיש יותר גבר מאישה ולחיות בתוך גוף של אישה. זאת, שאתה רואה מולך, היא עברה הרבה בדרך לזה. קצת כמוך, היו לה סיבוכים אחרים בחיים, שהשתלבו ביחד עם הכל ליצור את התסבוך הגדול שהיא." אני חש רחמים גואים בי. רחמים ותוגה. עליה ועלי. אני מניח את היד על התמונה שלה באותה שער פורטל, יודע שהוא רק מראה לי, והוא לא יפגע בי. היא עושה תנועה אחרונה עם ראשה על המיטה, תנועה זויתית וחדה, ואז פשוט שוכבת, דוממת, ואני יודע שהיא מתה. אני הייתי צריך להיות שם, אני יודע, כמו תינוק שהיה אמור להיוולד אבל לא נולד, גם אני שייך לארכיון הפגומים, ארכיון מספר 42. "בגלל זה את הפלת?" אני שואל בלחש, הפעם דמעה כבר נוזלת על לחיי, קרירה. "בגלל זה, בגלל כל הכשל המערכתי שנוצר בעולם, בגללך ובגלל 202 האנשים הפגומים… חלק מהתסבוכים הנוכחים שלך קרו כי היית פגם במערכת, אבל כמו כל יצירה אנושית, הרבה מכל זה קרה בדרך." היא אומרת, לא מאשימה ולא מתנצלת. אני מסתכל אל תוך עיניה. "אני מצטער." אני לוחש ומחבק אותה צמוד. רק איתה משהו בי שלם. אני אוחז בפניה, נוטה הצידה ומנשק אותה. יש לה טעם מריר-מתוק, טעם של סוף. אני מרפה ממנה ואוחז בידיה. יכולתי להמשיך כך שעות, רק להסתכל בעיניה, להבין מה זה בפנים שנותן לי עוגן יחיד בסערה שעוברת עלי עכשיו. "אז מה הולך לקרות עכשיו? מה המטרה של כל זה? זה אומר שיש אלוהים, או כוח ששולט עלינו? איך זה הגיוני שיש רק 202 פגומים? אני מכיר יותר מדי קשרים, תסבוכות בדמות אדם. איך בכלל אפשר לדעת שמישהו פגום? כל מי שהתוכנית לגביו לא מתגשמת במאה אחוז פגום? כל האנשים המתוסבכים האלה- אז יש אלוהים, והוא סתם סדיסט? ו.." "שששש" היא מניחה את אצבעה על שפתי, לוחצת את ידי בידה השניה ומסתכלת עמוק בעיני. "לנשום עמוק. להשלים." אני עושה כמצוותה, מרפה שרירים ששאלות בוערות זורמות בהם. "יופי. ככה. חשבתי שכבר למדת-אין טעם בשאלות כאלו במקום הזה, אהובי. מה שאינך יודע- חפש עמוק בעצמך וגלה. מה שבכל זאת אינך יודע- תגלה בקרוב, ומה שאף על פי כל אלו אינך יודע- פשוט לא משנה." אנחנו הולכים קדימה, יד אחת שלנו עודנה שלובה. הפורטל פשוט מופיע באופק, ואנחנו עוברים דרכו ללא כל חשש או בעיה, בבת אחת ובתיאום, אנחנו מים זורמים. כשאנחנו יוצאים בצד השני, אנחנו מגיעים לחוף נטוש. מים ירקרקים-כחולים וגלים קטנים ורכים, קצף לבן בצידיהם. שכבה דקה של חול זהוב ורך מעל אדמה סלעית הנחשפת כשחופרים עמוק בעזרת הרגליים, צוקי אבן מזדקרים ליד מרמזים עליה. השמיים נראים כמו שקיעה בגווני פסטל נמרחים, והצבעים נשברים באופן מושלם. הלהבות השטניות של קוו האופק נדמות כמעט לאותו פס אדום, אך לא ניתן להתעלם מנוכחותן בשמש.היא משחררת את ידי בדחיפה קלה ואני צועד, מדשדש בתוך המים, שלא עולים אל מעל קו המותן שלי. כשאני מכניס את ידי ומוציא אותה אחר כך, אין עליה כל טיפה והעור יבש לחלוטין, אפילו קצת יותר סדוק ומקומט משהיה לפני שנכנסתי. אני מעיף מבט אליה והיא מחייכת אלי חיוך עצוב אחרון ושולחת נשיקה באויר, כמו של כוכבת קולנוע. אני כמעט יכול להרגיש את מגעה על לחיי. או שאולי אני יכול להרגיש אותה באמת. היא מפנה את הגב והולכת הלאה, צועדת על גבעה חצי-חולית, לא מביטה לאחור. אני יודע שעלי לעשות כמוהה, אך הדמעות נוזלות מתוך עיני, נופלות בקול טפטוף רך על המים ומתאדות ברגע המגע. אני ממשיך ללכת, לא מביט לאחור. כמו הפורטל, האישה היפיפיה מתחילת המסע שלי פשוט מופיעה באופק. לא קלטתי כמה זמן צעדתי, כמה עורי התייבש וראשי נהיה כואב. אני נופל לפניה בהשתחוות, ראשי נוחת בכבדות בתוך המים לרגע, משמיע קול חבטה, ואני עוצם את עיני בחוזקה ונזהר לא לשתות. "קום." אומרת האישה ואני מציית. היא חופנת מים מתוך הים המוזר בין שתי ידיה בעדינות, כמו עריסת תינוק. ברגע אחד המים מתלקחים, נהיים לכדור אש קטלני בשלל גוונים ואני יודע שהוא ישמיד את כל ישותי. רק זכרון נודד אחד, קצף גל בתוך המים הללו, גל ותיקיה במדור הפגומים, ישארו מישותי לעולם. היא משליכה אותו עלי ואני מביט בפניה. כך המוות קסום, השכחה הנצחית יפיפיה. כשהאש אוחזת בי באחת, אני מרגיש צריבת כאב בלתי יאומן לשניה, ואז רק דגדוג. במקביל, אני יכול להרגיש את כל מי שאני, כל החלומות, ההערות, המחשבות, הכשלונות, הקשרים, החפצים שהותרתי בעולם, התסבוכים שלי, נמסים לאט ובעשן חצי-נוזלי כסוף הניגר ממני בתוך המים. האישה הזו מסתכלת בתוך פני וכל קשת הרגשות האפשרית משתקפת בפניה. אני יודע עכשיו את כל הטעויות היפיפיות שעשיתי בחיי. אני יודע מה אמור היה לקרות לי. אני יודע מי אני, והידיעה מחלחלת בי ומתפזרת במים באופן איום ומדהים. אני רואה את איה, קצת שונה ועם מישהו אחר, ותינוק בזרועתיה. אני רואה את אחי גדל לבד, מתלבש באופן מושלם על תפקיד הבכור. אני רואה את הקולגה שלי מתקן את מה שתיקנתי בעצמו, אני יכול להריח את הסיפוק שלו. אני כועס, אני מדוכא, אני מאושר ואני משלים עם המצב, וכל הרגשות שלי מתפזרים לתוך המים כלא היו. המחשבה הניתנת לניסוח, מחשבה שאיננה חיוך קצף על פני מיי נשמות, המחשבה המסורתית האחרונה שעוברת בי היא שכולנו טעויות של היקום ושל התודעה, אבל יש אושר מסוים בלהיות טעות איומה שכמוני.