ברור

 

אקספוזיציה
או: הטרגדיה של הדברים הפשוטים

פעם דברים היו פשוטים יותר. העולם התחלק לשני סוגי אנשים. אלו שצודקים, ואלו שלא. וכמובן שאלו שצודקים חשבו שהאחרים לא צודקים, ואלו שלא צודקים היו בטוחים שהם דווקא צודקים, וכל האחרים אינם צודקים.
אם ניקח למשל את העיירה הקטנה שלנו, אז גם שם זה היה כך. מר אפיק רוס, שגר בבית עם הגדר שצבועה בשחור, האמין שיש אלוהים, אבל השכן שלו פאולו סקונדו, שגר בסמיכות אליו והייתה לו גדר שצבועה בלבן, ממש לא האמין בכל זה. וזו רק דוגמה אחת. היו גם המקרים של אלו שהאמינו בכל ליבם שקומוניזם הוא פתרון, והיו את אלו שבכל ליבם האמינו שלא. היו אלו ששמו את כל מבטחם בימין, והיו אלו ששמו אותו בשמאל, אלו שהאמינו באהבה ואלו שלא, וכל זה רק בעיירה הקטנה שלנו. לכל אחד היו אמת וצדק משלו, שאמנם היו שונים זה מזה, אבל מה שחשוב שלכולם הייתה וודאות. וודאות שהאמת שלהם היא היחידה שנכונה. ולמרות שהקורא המשכיל עלול לחשוב על האנשים שמסופר בהם כחשוכים ונבערים מדעת, זה לא משנה דבר, כי כולם היו מאושרים באותה תקופה. הייתה וודאות, והוודאות הובילה למשמעות, כי צריך להגן בחירוף נפש על האמת שלך, וההגנה בחירוף נפש על האמת שלך הובילה לעשייה וחוסר שעמום. אז נכון שמדי פעם נהרגו כל מיני אנשים בגלל האמונה או חוסר האמונה שלהם, ונכון שלפעמים הועלו מכשפות על המוקד, אבל תאמינו לי שגם המתים והמעונים היו מאושרים, כי הם התענו ומתו למען האמת שלהם.
אלא שיום אחד הכול השתבש.
לעיירה שלנו הגיעו שמועות על המצאה חדשה, שכבר עשתה לה שם במקומות אחרים. בהתחלה השמועות הופיעו לא מרוכזות. אחת פה, אחת שם, במרווחים של זמן ועם פסיקים ושורות שלא היה רשום בהם כלום. כמו תזמורות ללא נגנים, או נגנים ללא כלי נגינה. אבל לאט לאט זה התחיל לחלחל לתודעה של כולנו. מורים ומטיפים צצו בעיירה והתחילו להורות ולהטיף, ומסוקים של הממשלה חגו בשמיים ופיזרו כרוזים וצעקו סיסמאות בשבח ההמצאה החדשה. העיתונים ושלטי החוצות התמלאו בפרסומים, ובטלוויזיה תכניות התרחבו לכמעט כפליים מאורכן, עד שלא יכולת לדעת אם הפרסומות מפריעות לתכנית או להיפך, ואז כבר אי אפשר היה להתעלם יותר. משהו חדר לתוכנו ושינה את העיירה שלנו לבלי היכר. כל-כך שינה, עד שאפילו אפיק רוס ופאולו סקונדו, שכל-כך שנאו פעם האחד את השני, התחילו לפקפק בשנאה שלהם. וזה היה נורא, כי זה שינה לנו את כל הסדר של החיים.
בבית הספר התחילו לדבר איתנו על מילים כמו מודעות עצמית ופוסט מודרניזם, ועל זה שאין אמת אחת, אלא הרבה אמיתות וכל אחת מהן נכונה, וגם שאין יפה או מכוער, או טוב ורע, כי כולם יפים ומכוערים וטובים ורעים וצודקים ולא צודקים באותו הזמן. ואתם עלולים לחשוב שזה היה טוב כי זה גרם לסובלנות ופתיחות וכל החרא הזה, אבל האמת שזה היה רע. פשוט רע. האמת שהלכה לאיבוד לקחה איתה גם את האמונה והוודאות, והוודאות לקחה איתה את המשמעות, שלקחה את הצורך להלחם למען האמת שלך.
זה התחיל בזה שבוקר אחד אפיק רוס צבע את הגדר השחורה שלו בנקודות לבנות שהפריעו לשחור, מעשה שלא היה עולה על הדעת קודם לכן, ועוד לפני שמישהו בכלל הספיק לעכל את מה שקרה, נצפה פאולו סקונדו מול הגדר שלו, כשהוא אוחז בידו מברשת, ומסביבו מפוזרים פחי מתכת מלאים במגוון צבעים כצבעי הקשת.
לאנשים שהסתובבו ברחוב באותם ימים צמח בלבול בגודל של כדור באולינג בתוך המוח, ובמקרים הקיצוניים, אצל אלו שחשבו יותר מדי, התנפח כדור הבאולינג למימדים כה עצומים, עד שלא הייתה לו ברירה אלא לפרוץ החוצה מתוך הראש. וזו כפי שאמרתי, הייתה רק ההתחלה.
אחרי זה הופיעו, בחוסר התחשבות ובמהירות בלתי נסבלת, הפחד והדיכאון וחוסר האונים, ועוד כל מיני דברים שקודם לא הכרנו כמו נקיפות מצפון וביקורת עצמית ותחושת אשם. וזעם. זעם בלתי מתפשר על כל המצב הזה. והבעיה עם הזעם הזה הייתה שכבר לא היה לך מקום לפרוק אותו, כי האנשים שלא צודקים נעלמו מעולמנו, ומלחמות היו עסק פרי היסטורי של נבערות מדעת. מראות מוזרים של אנשים שנראו עומדים ברחוב ומנהלים בקול רם שיחה נוקבת עם עצמם, ומטיחים האשמות בעצמם ומכים את עצמם עד זוב דם, של אנשים שהצמיחו גיבנת מכובד הראש, או לחילופין התגברו על הגיבנת באמצעות ראש נוסף שצמח על הצוואר, שלא לדבר על הדברים האלה שדמו להכלאה בין שפירית לתיש ( שמשום מה כמעט תמיד ענו לשם יוסי) שריחפו בין האנשים ולא הפסיקו להמהם שירים א-טונאליים של שיינברג, מראות מוזרים אלו הפכו כה שכיחים, עד שאף-אחד כבר לא היה יכול לייחס להם את המונח מוזר.
בניסיון חתרני אחרון להציל משהו מן העיירה המדרדרת שלנו, כינס מר סלע, ראש העיירה, את סגניו, ויחד הם ניסחו מברק שאותו הם שלחו בבהילות אל משרדי הממשלה, אבל במברק שנשלח חזרה ונשא את חותמתו האישית של ראש הממשלה נכתב כי " בשמה של הקדמה מנוי ובטוח עימנו, הממשלה והוגי ההמצאה, כי התהליך שהעיירה עוברת הינו טבעי בעליל. עליכם לשים את מבטחכם בממשלה, כיוון שהממשלה פועלת ותמיד תפעל בנחישות, וללא לאות,לרווחת אזרחיה. ההמצאה כמובן נוסתה על חולדות מעבדה וקרפדות, ובהצלחה חסרת תקדים. על כן כל דאגה היא מיותרת בעליל".
אבל אני לא חושב שמשהו מהמכתב הצליח לנחם את סלע, כי כשהוא הגיע לבסוף( ולקח לו המון זמן להגיע, כי נראה שהדבר היחיד שעומד איתן בפני השינויים הוא הבירוקרטיה שנשארה בעינה), היינו כבר שקועים עמוק בתוך השלב של האדישות וחוסר ההחלטיות, ובשלב הזה באמת שכבר לא היה אכפת לאף אחד משום דבר, וגם אם היה אכפת, כבר לא נותרה שום דרך להחליט. האדישות כיסתה את העיירה שלנו כמו כיפה ענקית של אובך, שמתוכה אי אפשר היה להבחין או להרגיש בדבר.
אין לי מושג כמה זמן נמשך המצב הזה, והאמת שלא נראה לי שנשאר אדם שיכול היה להעיד בוודאות על מושגים של זמן, כי ברגע שהפכת אדיש לחיים, גם הפכת אדיש לזמן, או שהזמן הפך אדיש איליך.

אולי המקרה של מרדכי צווינגלר הוא שטלטל וניער אותנו לבסוף, או שהוא היה פשוט הקש ששבר את הגב של הגמל, כמו שאומרים.

פיתוח
או: מה שקרה עם מרדכי צווינגלר

באותם ימים שרר מחסור במזון בעיירה. נחמיה הקווקאזי, שהיה אחראי על הובלת סחורות מחוץ ולתוך העיירה, התפטר כבר מזמן, מה שהוליד גל התפטרויות מהיר בקרב כל נהגי המשאיות והאחראים על האספקה והמסחר. הטענות חזרו על עצמן פחות או יותר. ברור היה לכולם שעם האובך הענקי הזה שכיסה את השמיים, לנהוג ברכב זו סכנה של ממש, אם לא משימה בלתי אפשרית. אבל לא זה מה ששבר אותנו. עם הרעב הסתדרנו איכשהו. אכלנו פרוסות של לחם יבש וחלב שהחמיץ, וזה הספיק. לאף-אחד לא היו דרישות קולינאריות גבוהות מדי. אבל אז קרה המקרה של מרדכי צווינגלר, שזעזע משהו בתוכנו.

יום אחד לקח מרדכי את המפתחות, נכנס לטנדר בצבעי אדמה שלו, והתחיל לנסוע. בהתחלה זה עוד עורר עניין כלשהו אצל כמה אנשים שישבו והתנודדו הלוך ושוב בכיסאות הנדנדה בחזית המרפסות של הבתים, כי נדמה היה שחלפו יובלות מאז ששמענו טרטור מנוע באוזניים, או ראינו משהו שזז במהירות של יותר מכמה מטרים לשעה. אבל מהר מאד ההתעניינות הזו שככה, כי גם אם עוד היה בתוכנו אופטימיסט כבוי, שחשב שהנה נעשה לו מעשה בעל מטרה, הרי אחרי כמה שעות של נסיעה רציפה, וכמה עשרות פעמים שראו את מרדכי עובר בכל רחוב, גם הוא והטנדר אדמה שלו הפכו לחלק מהנוף האדיש שהורגלנו בו.
אבל אז מרדכי נעלם. אף-אחד כמובן לא שם לב לזה, אבל בלילה נגלתה הרוח שלו לאפיק רוס בחלום וסיפרה לו שמרדכי והטנדר שלו צללו לתוך תהום, ושהם כבר לא חלק מהעולם הזה.
אפיק שאל את הרוח אם זה היה משהו מכוון, אולי איזשהו ניסיון למרד או משהו בסגנון, אבל הרוח רק משכה בכתפיים. "הוא פשוט יצא בטעות מהמסלול שהקיף את העיירה והמשיך לנסוע" הסבירה. "ולא, לא שהוא לא ראה את התהום, או לא ידע על קיומה. מרדכי היה בהחלט אדם עם רגליים על הקרקע, כמו שאומרים, אבל כשמצא את עצמו פנים אל פנים מול התהום, והתעורר הצורך להחליט אם להוריד את הרגל מהדוושה או להשאיר אותה במקומה, פעל חוסר ההחלטיות בעוכריו של מרדכי, כיוון שהנימוקים בעד כל אחת מההחלטות היו משכנעים מאד".
אפיק ניסה להתווכח, הוא אמר שחייבת להיות איזו סיבה, מניע, אבל הרוח משכה עוד פעם בכתפיים והוסיפה שגם היא, אחרי שעות של מחשבה שהקדישה לעניין, לא מוצאת אפילו טענה אחת כלפי מרדכי, כי כל הקטע הזה בעצם לא משנה דבר, וחוץ מזה , שיעזוב אותה בשקט כי היא כבר עייפה מהעניין הזה.

השמועה על נסיבות מותו של מרדכי שטפה את העיירה המאובקת שלנו כמו נחשול גואה. אפיק התנצח ארוכות עם פאולו, שהתדיין בכובד ראש עם מישה החלבן, וזה מיהר לבשר את הבשורה לבנו אלכסיי שהיה פעם אחראי על חלוקת העיתונים, ולאשתו פיפה, שאלו בעלי הזיכרון ארוך הטווח עוד הצליחו להיזכר שפעם הייתה מכונה בפינו גוגלה, ולא בגלל הסופר, אלא פשוט עקב יכולתה המרשימה להפיץ מידע במהירות גבוהה יותר ממנועי החיפוש שבאינטרנט.
בפעם הראשונה מזה זמן רב פשטה העיירה שלנו את תחפושת מושבת המתים שעטתה על עצמה, ולבשה במקומה תכונה מסוימת. תושבים רבים החלו לקום מכיסאות הנדנדה שלהם ופשוט, למחות. לזעוק בקול כנגד העוול הגדול שנגרם להם. לכולנו. אומרים שמהפכות הן עניין של תזמון מתאים, פירות שמבשילים זמן רב, מבשילים כמעט עד ריקבון, עד שמונפת הזרוע שתדגדג את צמרות העצים. הפירות הרקובים היינו אנחנו, תושבי העיירה, והזרוע הייתה זרועו של מרדכי.
טלוויזיות נותצו בחמת זעם, הלחם היבש והחלב החמוץ נזרקו לפחים, כסאות הנדנדה הוטחו ברעש מפתחי הבתים החוצה, ובקרנות הרחוב התקבצו חבורות חבורות של תושבים שהציתו מדורות מכוחם של סערת רוחות, וכרוזים ועלונים ומודעות שהצטברו בבתים או נתלשו מלוחות אבן עגולים ושלטי חוצות. כל חפץ שנמצא חשוד בקשר כלשהו אל הממשלה והוגי ההמצאה החדשה, העלה את רף תמרות העשן, עד שאלו חדרו את ענני האובך האדיש ופזרו אותו לכל עבר. התחלנו לראות מחדש, והרגשנו שמשהו צריך להיעשות. גם סלע כנראה שהרגיש בכך, שכן עוד לפני שהצליח האספסוף הזועם להגיע עד בית העירייה ,תפס אותו סלע בדרך והכריז בראש חוצות על אסיפה של התושבים המתוכננת להערב. רוחות של שינוי הלמו בלב העיירה.

לאסיפה הגיעו כולם. צעירים ומבוגרים כאחד. עוללים שעורסלו בזרועות אמהות וקשישים שהובילו כסאות גלגלים או טופפו את דרכם במקלות הליכה, התושבים עם כדור הבאולינג בתוך המוח, ואלו כמו סימון ודני פרנקו ואליעזר הקצב שהסתובבו עם זוג ראשים. גם אלו שעדיין המהם להם היוסי באוזניים( אם בהתחלה עוד ריחפו השפיריות-תיישים בין האנשים, הרי שאחרי זמן מה גם הן התעייפו ופשוט התקבעו איפשהו באזור התנוך) לא החמיצו את ההזדמנות. היו כאלו שבאו עם תכניות לגבי מה צריך לעשות, ורבים שלא הייתה להם תכנית, אבל גם הם כמו השאר הרגישו את חשיבות האירוע. אפילו סרחיו ,שהיה אחראי על המזל, והמהמר הכי טוב בעיירה, לא הצליח להסתיר קריאת השתאות מכמות האנשים. ככלות הכול, היו אלו אותם פרצופים ששעות ספורות קודם-לכן הסבירות על זה שיקימו את ישבנם מכיסאות הנדנדה הייתה קלושה יותר ממשקלן של מספר אמבות ידידותיות.

האווירה באסיפה הייתה קולנית וכאוטית. סיסמאות הושקו והועפו במהירות מצדי האולם, אנשים נדחקו בכל פינה והתנצחו בצרידות צורמנית, שלוותה במקהלת כחכוחי גרונות ושעולים טורדניים של אלו שרצו להגיד משהו אבל לא מצאו מה. פעוטות יבבו, צעירים חבטו בקירות ורקעו ברגליהם, מה שגרם לפאניקה מערכתית באמפליטודת היוסים, שזמזמו וקרקשו בדציבלים מוגזמים ולא הצליחו לפגוע כמעט באף תו. בכל צעד ושעל התערבבו זעם ורגשות נקם עם בהלה והיסטריה, ונמזגו אל תוך קדירת לחשושים חסרי פשר וצורה. הרוחות סערו במיוחד, אבל סלע, כמו פוליטיקאי משופשף, הצליח לגנוב רגע שקט והתחיל לדבר על הטרגדיה של מרדכי.
הוא אמר שהוא מבין לסערת רגשותינו, ולתחושה כי משהו חייב להיעשות, ואף הוא שותף לה בכל רמח איבריו, אבל לפני זה הוא מבקש שנכבד את מרדכי בדקת דומיה. התושבים הנהנו במבוכה, הרכינו ראש, והתאפקו כמעט דקה שלמה ללא מילה, אבל אז נשמעה אשתו של נחמיה הקווקאזי כשהיא צועקת "מוות לסובלנות!", ומייד שבו והתלהטו הרוחות.
פניו של סלע היו אדומות כדם וורידים נראו כאילו הם עומדים להתפקע לו מתוך המצח, אבל לבסוף הוא הצליח להשתיק אותם שוב.
"תושבים טובים" קרא."רגעים לא פשוטים עוברים עלינו. אנו ניצבים מול בעיה קשה , בעיה שאני יודע שמטרידה אנשים רבים וטובים, ומובן שהיא מצריכה פתרון, אך אל לנו להקל ראש בבעייתנו. האויב שאנו עומדים בפניו היום הינו אויב קשה ואכזר, נחש ערמומי המתפתל בתוכנו, שבקור ליבו ואכזריותו כבר הספיק לקטוף מאיתנו בן מן הטובים בבנינו, ולהרעיל את מוחות ילדינו. על-כן אל לנו להניח לסערת רגשות ופזיזות להפריע להיגיון סדור ולמחשבות שקולות, שכן רק באמצעות סדר, ואחידות שורות, נוכל להכריע את אויבינו". הוא השתהה לרגע ובחן את ההמון," עכשיו כל אחד ידבר בתורו".
ראשון דיבר מישה החלבן. הוא הציע שברגע זה נקום ונצעד לכיוון משרדי הממשלה ואל בעלי ההמצאה החדשה, ונבהיר להם בדיוק מה דעתנו על כל העניין הזה. אולי אפילו נפתח בשביתת רעב או משהו. אחד מזוג הראשים של דני פרנקו התערב ואמר שלדעתו זה רעיון לא רע, אבל זמנים קשים דורשים מעשים קשים, ולכן יש צורך בתגובה קיצונית יותר, פעולה שתפגע בעקב האכילס שלהם. קריאות הן מהדהדות נשמעו מרחבי האולם, אבל כששאל סלע מהו לדעתו אותו 'עקב אכילס שלהם', נדם קולו של פרנקו והופנה פנימה אל התרוצצות מחשבתית מראש לראש. ללוקה מהמשק היה רעיון יותר מעשי. היא הציעה להכין שלטי ענק בגנות הסובלנות, והאמיתות הכפולות וכל זה, ולתלות אותם ישר מול המשרדים שלהם. גם הצעה זו עוררה קריאות תמיכה. סלע רשם בפנקס הקטן שלו וקרא "הלאה". אחרי זה דברו בתורם נחמיה הקווקאזי, שייצג את כל נהגי המשאיות, ואליעזר הקצב וסימון, ושטרסלר, שהיה זקן העיירה ו"ראה דברים רבים בחייו", ופאולו סקונדו ואפיק רוס. הצעות רבות נזרקו לאוויר הדחוס, ואלו שלוו בקריאות "הן" או במחיאות כפיים נכנסו לפנקס הקטן של סלע. ההצעות נעו משביתות רעב ומחאות שקטות, ועד פעולות אלימות יותר כגון שריפת צמיגים ופגיעה בתשתיות, וסקילה והעלאת מתנגדים וכופרים על המוקד. היה אף מישהו שהציע להקים מקהלה קקפונית משותפת של התושבים והיוסים, הצעה שעורה עניין בתחילה אך נפלה במהרה, כיוון שלא היה אחד שהצליח לשיר את מה ששרו היוסים, כך שלבסוף הוחלט לשלח אותם להתאבד לממשל ולהוגים באוזניים כמו קאמיקאזות יפניות.
אחרי כמה שעות של דיונים ארוכים נראה כי התכנית הולכת ומגבשת לה צורה. לוקה ופיפה יכינו את השלטים, דני פרנקו וכל שאר בעלי שני הראשים יהיו אחראים על איסוף נתונים לגבי מיקום תשתיות רגישות, נחמיה ושאר הנהגים אחראים על ההובלה, ופאולו סקונדו ואפיק רוס יכינו רשימה של כופרים פוטנציאלים. הצעירים ושאר התושבים שלא קבלו תפקיד מיוחד יאספו חומרי דלק, ויצוותו לפי הצורך לקבוצות השונות.
סלע סיכם את הדברים, שילח עוד כמה סיסמאות מתלהמות כמו "די למודעות העצמית", "הלאה הפוסט מודרניזם" וכמובן ש"למען עתיד ילדינו", ופיזר את האסיפה. מחר עם שחר יירשם לו פרק חשוב בדפי ההיסטוריה.

צעדנו לאיטנו הביתה. תשושים ועם זאת חדורי משמעות וסיפוק עצמי. חיינו בחשכת האדישות זמן רב, רב מדי, אך ממחר הכול עומד להשתנות, וחיינו שוב לא יהיו אותו הדבר. ידענו זאת, חשנו זאת בכל איבר מגופנו, ואכן לא טעינו, כי למחרת בבוקר גילינו שעוד במשך הלילה הספיקו לבנות חומות ענק, שהקיפו את העיירה מכל צדדיה, וניתקו אותנו מן העולם.

רפריזה וקודה
או: החיים מחוץ לעולם

אפשר אולי לחשוב שכאן יגיע חלקו העיקרי של הסיפור. אפשר לדבר המון על כל התקופה שהיינו כלואים ,על הרגשות והתחושות והמעשים שלנו, ועל זה שניסינו לברוח או לא ניסינו, ועל מה שקרה בסוף, אבל האמת היא שאין לי הרבה מה לספר. אומר בפשטות: היינו מאושרים. נכון, היינו מבודדים מן העולם, ללא כל יכולת לדעת משהו על המתרחש שם מחוץ לחומות שהקיפו אותנו, אבל האמת שגם קודם-לכן, בימים שקדמו להמצאה וכל מה שבא בעקבותיה, גם אז לא ידענו ממש, וגם אז לא היו רבים מאיתנו שיצאו את תחום העיירה. היו כמובן כל אלו שהיו אחראים על האספקה והמסחר, שבעקבות תפקידם נאלצו לצאת ולחזור, אבל אצל רובם לא היה ביציאה משהו מלבב מדי, אלא יותר מעין כורח במסגרת התפקיד. מבחינת מזון דווקא היינו מסודרים, אפילו יותר מאי פעם. הצורך לשרוד על אפם וחמתם של הכולאים גרם להיקף יצרנות ופריחה שכמותן לא ידענו מעולם. אדמות טרשים שוממות הפכו לשדות חיטה ושעורה, ובמקומם של עשבים שוטים ניטעו עצי הדר. יקבים, גרנות ורפתות חדשות הוקמו, ומישה החלבן אף פיתח שיטה חדשה להעלאת תפוקת החלב של הפרות. בבתי הספר חזרו לטפח את המוחות הקטנים בחומר הישן והטוב. השירה, הספרות, המוסיקה, הציור, הספורט, כל האמנויות פרחו. סופרים היו איכרים ונפחים ומשוררים ורועי-צאן והכול ביחד, ובתוך העולם הגדול שמחוץ לחיינו נבנה לו עולם חדש-ישן, העולם שלנו. אבל הדבר החשוב ביותר שקרה היה שהסדר שב על כנו. הגדרות של אפיק רוס ופאולו סקונדו חזרו לצבעיהן המקוריים, והשנאה הישנה הטובה שבה לקנן במוחם. נקיפות המצפון, הביקורת העצמית, תחושות האשם, האדישות וחוסר ההחלטיות, אותו חוסר החלטיות שרצח את מרדכי, התפוגגו והתנדפו כלא היו, ובמקומם הופיעה תקווה של זעם יוקד ושנאה חסרת מעצורים כלפי האשמים האמיתיים, אלו שניסו לערער על סדרי עולם ודרדרו אותו אל תהומות הקדמה, אותן תהומות שבוקר בהיר אחד פערו את לוען הרעב ובלעו חיים את מרדכי והטנדר שלו.
כתובות נאצה בגנותם רוססו על כל קיר ונחרטו בכל אבן, ולפעמים, באירועים חגיגיים, היה זורק לנו סלע איזו עצם בדמות אחד מהמטיפים והמורים הישנים שלא הספיקו לברוח ממתקן הכליאה המפואר שלנו. הם היו כלואים בבית העירייה, כלא בתוך כלא. באירועים החגיגיים היה סלע משחרר אחד מהם, ולספירת עשר היינו מתחילים לרדוף אחריו עד שנתפס, והועלה על המוקד לקול תשואות החוגגים והמוסיקה שניגנה התזמורת, ואז היינו משתכרים ושרים ורוקדים עד אור בוקר.
היו אלו שצודקים, ואלו שלא צודקים. הכול היה ברור.
כמעט חמש שנים זה נמשך, החיים בעולם שלנו, עד שיום אחד זה פשוט נפסק. באותה קלות כמו שהחל. ללא התראה מוקדמת. קמנו בבוקר וראינו אותם באופק, מפלסים דרכם בין שברי אבנים וענני אבק שהיו פעם חומה. הם לא דיברו הרבה, רק לחצו את ידינו ואמרו שבעולם שוב יש מלחמות.