בשר טרי של ילד רך

1.

אצבעותיה המיובלות החליקו על תערובת המרציפן החמה, נותנות לה צורה. פניו של גמד הגינה התעצבו לפי הקווים שהיא שרטטה. היא החליקה את אצבעה בעיגול על צדו של הגמד, יוצרת אוזן ימנית. היא החליקה את אצבעה השניה, כמלטפת חתול ויצרה את האוזן השמאלית. על השולחן נחו כבר שלושה גמדי גינה עשויים מרציפן, עורם אדום מִתּוּת, כובעם ירוק מתמצית מלפפון וחיוכם סגול מסלק. כשתסיים את הרביעי, תציב את כולם גאים בגינה, מזמינים. היא אהבה לפסל בממתקים. הדבר היחיד שהיא אהבה.
רעש בחוץ. קולות של ילדים. היא הניחה את גמד הגינה הגמור למחצה והאזינה. קולות הילדים התקרבו. היא קמה, מזיזה אך בקושי את עצמותיה הקשישות לאחר הישיבה הנוקשה. היא תזמין אותם להיכנס, תכבד אותם במזון ומשקה.
היא ניגשה אל הדלת ויצאה אל החצר. מחוץ לשער עמדו שני ילדים קטנים, בן ובת, רזים מאוד, לבושם דל וקרוע, שערם סתור ופניהם מלוכלכים בשוקולד. הם אחזו בידיהם מוטות שוקולד אותם עקרו מראש השער. הם הפסיקו לאכול והרימו אליה מבט מבוהל.
היא ספקה את כפיה וקראה, "מה אתם עושים?"
הילד עמד לפני אחותו ואמר, "אני מתנצל, סבתא. טעינו ביער כל היום ללא אוכל. אנחנו רעבים".
היא נזכרה שזו היתה מטרתה כשיצרה את בית הממתקים. היא חייכה חיוך רחב וחם.
"בואו ילדים חביבים", אמרה. "אתן לכם אוכל".
היא פתחה את השער והזמינה אותם להכנס בתנועת ידה.
"תודה, סבתא", אמר הילד אך לא זז. הוא הביט בה בעיניים מכווצות, חושש מטוב ליבה.
הילדה מאחוריו החלה לבכות.
"למה את בוכה?" היא שאלה ברוך.
"אני רעבה", אמרה הילדה.
"בואו, היכנסו", היא אמרה. "ביתי מלא אוכל. אשמח לחלוק אותו עמכם".
הילד הביט באחותו, והבעת פניו הקשה התרככה. הם נכנסו אל החצר. היא הובילה אותם אל המטבח, שם נתנה להם לחם טרי ומים צלולים. הילדים אכלו מהלחם במהירות. היא הדליקה את התנור כדי לחמם עבורם דיסה.
"כיצד הגעתם אל היער, ילדים חביבים?" שאלה.
הם סיפרו לה על אמם החורגת שלא חפצה בהם. האם הכתה אותם, הרעיבה אותם ולבסוף נטשה אותם ביער. הם ניסו לחזור הביתה אך לא מצאו את הדרך.
המטבח נמלא בריח הדיסה הטוב והילדים הניחו את הלחם מידיהם. היא מזגה דיסה לקערות והגישה להם.
"אתם כל כך רזים", אמרה, "ובביתי לא חסר מזון. הישארו פה זמן מה. אני בודדה כל כך".
"תודה, סבתא", אמר שוב הנער, אך מבטו נותר חשדן. הילדה חייכה אליה ואכלה מהדייסה בכל פה.

היא סידרה להם מקום לינה רך ונוח ליד האח. הם המשיכו לקרוא לה סבתא. היא המתינה עד שנרדמו בפנים שלוות, לפני שהלכה לנמנם בעצמה למשך הלילה.
בבוקר היא הגישה להם ארוחת בוקר, ביצה, גבינה ושוקולד. הילדה נצמדה אליה ובאה איתה אל הגינה, שם צפתה בה מתקנת את השער.
"אל תאכלו את הבית", היא אמרה לילדה. "אני אתן לך כמה ממתקים שתרצי".
הילדה חייכה ורצה בחזרה לתוך הבית.
"הנזל", צעקה, "סבתא אמרה שהיא תתן לנו ממתקים".
היא מרחה את עיסת השוקולד על השער. האויר הקר האיץ את התקשותה. היא חייכה לעצמה. שני הילדים מצאו חן בעיניה. הם יתאימו. היא רק צריכה להמתין שיעלו בשר על עצמותיהם.

שני הילדים שיחקו כל היום בגינה. היא השלימה בינתיים את גמד הגינה הרביעי, והציבה את כולם בחצר. בצהריים הכינה ארוחת מלכים, והאיצה בהם לאכול את כולה.
"אתם כל כך רזים", אמרה. "עליכם לאכול".
"מתי תגרשי אותנו, סבתא?" שאל הילד.
"אתם יכולים להישאר פה כמה שתחפצו", היא אמרה, מחייכת חיוך אמהי. "אני אוהבת ילדים".
"חבל שאבא לא פה", אמרה הילדה.

כמה ימים עברו עליהם בשלווה. גרטל הקטנה ישבה והסתכלה כיצד היא מפסלת במרציפן ושוקולד. הנזל נותר כל העת חשדן. הוא החל לדבר על כך שהם צריכים לחזור לאביהם, לספר לו מה עשתה אמם החורגת. גרטל פרצה בבכי, ואמרה שהיא רוצה להישאר עם סבתא.
לילה אחד היא התעוררה מנמנומה לשמע רחשים. היא הלכה לפתח הבית ומצאה את שני הילדים, מנסים לפתוח את דלת הבית. היא הדליקה נר.
"לאן אתם הולכים, חמודים שלי?" שאלה.
"אנחנו הולכים הביתה", אמר הנזל.
"אבל אנחנו נחזור", אמרה גרטל. "נחזור עם אבא".
"אתם לא הולכים הביתה", היא אמרה.
הנזל לחץ שוב על הידית. הדלת לא נפתחה.
"תני לנו ללכת", דרש.
היא בחנה אותו בעיון. הוא החזיר לה מבט מתריס, פניו אמיצים. היא ידעה שהוא ינסה שוב לברוח. היא לפתה את זרועו, מפגינה את כוחה האמיתי, ופתחה את הדלת. הוא ניסה להשתחרר, וגילה שידו תפוסה בסלע. רגליו החליקו, והוא נותר תלוי על ידה. היא יצאה החוצה, גוררת אחריה את הילד הצורח והבועט. גרטל הקטנה רצה אחריה.
"לא, סבתא", צעקה. "הוא יהיה ילד טוב".
היא הקיפה את הבית אל לול התרנגולות, פתחה את הכלוב הריק, השליכה את הילד פנימה, וסגרה עליו את הדלת. הוא נפל על רצפת הברזל הקשה והחל לבכות. היא הוציאה את המפתח מכיסה ונעלה את הדלת. גרטל התנפלה על דלת הכלוב והחלה לטלטל אותה. היא תפסה אותה בכוח, קרעה אותה מהסורגים וגררה אותה אחריה אל הבית, בוכיה גם היא. היא טרקה את הדלת אחריהן, והחזירה את הילדה למיטתה שליד האח.
"לכי לישון", אמרה בקול קשה. "אחיך ילד רע, אבל את ילדה טובה. שמעי בקולי, שלא אאלץ להעניש גם אותך".
הילדה התחבאה מתחת לשמיכה, מתייפחת. היא חזרה למיטתה שלה, אך הבכי מהמטבח הטריד את מנוחה.
"שתקי!" היא צעקה. הבכי פסק.

בבוקר היא הגישה לילד את ארוחתו בתוך הכלוב. הוא סירב לאכול.
"אם לא תאכל", אמרה, "אכה את אחותך".
הוא הביט בה, עיניו אדומות מבכי והחל לאכול. היא עמדה והשגיחה עד שסיים הכל.

חודשיים חלפו, וגרטל הקטנה עדיין רזה. היא לא אבתה לאכול, ובכתה הרבה. היא עשתה כל מה שנאמר לה, עזרה בעבודות הבית. הנזל שהיה סגור בכלוב ואולץ לאכול שלוש ארוחות גדולות בכל יום השמין. הוא הפסיק לבכות, ומבטו היה קפוא. היא הוציאה אותו יום אחד מהכלוב, ובדקה את שריריו. הם היו רכים ונעימים. פיה נמלא ריר. היא השליכה את הילד בחזרה אל הכלוב וחזרה אל הבית. גרטל הקטנה צחצחה את כיור המטבח. היא הביטה בה והחליטה לשמור אותה כשפחה. יבואו ילדים אחרים אל בית הממתקים. חבל על גרטל, שכבר היתה מאולפת היטב. הילדה יכולה לעזור בבישולים, להפיג את הבדידות.
היא התכופפה אל התנור, והדליקה בו אש.
"הביאי לי עוד עצי הסקה", היא הורתה לגרטל.
הילדה השליכה את הסמרטוט, ורצה החוצה למלא את המצווה. היא חזרה חיש קל כשבידה ערמת עצים.
"לשם מה את מדליקה את התנור, סבתא?" שאלה.
"אחיך השמין והגיע הזמן לבשל אותו", היא אמרה. "בואי תלמדי את המלאכה".
"כן, סבתא", אמרה הילדה והתכופפה לידה. היא נכשלה על גזע עץ ונפלה עליה.
"מה את עושה?" היא שאלה והעמידה את הילדה על רגליה.
"סליחה, סבתא", אמרה גרטל והכניסה את ידה לכיסה.
היא חזרה אל התנור, הראתה לגרטל כיצד מסדרים את העצים בתוך האש. הילדה הצייתנית ראתה הכל, הנהנה, והתכופפה להביא עוד בול עץ. המכה היתה לא צפויה. היא התנודדה, וראתה את בול העץ מתקרב אליה שוב ומכה בראשה. היא כשלה ונהדפה לתוך התנור, לתוך האש הלוהבת. היא צרחה. הילדה דחפה אותה פנימה וטרקה עליה את הדלת. היא צרחה שוב כשהאש אחזה בבגדיה. החום שרף את עורה. היא חבטה בדלת, צורחת בכאב.

כשהשתקמה דיה כדי לזחול החוצה מתוך התנור, הבית כבר היה ריק וקר. הממתקים נמסו ונאכלו כולם. היא זחלה בחצר, יצור ראשוני שטוהר באש. הכל היה אבוד. לא נותר לה עוד דבר.

2.
היא עמדה גאה בפתח הגלריה. היום הראשון לפתיחת התערוכה, והמון אדם זרם פנימה. הורים וילדים חפזו לראות את תערוכת הסוכר. עוגיות וסוכריות, מרציפן ושוקולד, הכל מעשה ידיה. שולחנות וכסאות, אגרטלים ומנורות, הכל עשתה, הכל מממתקים. מבטה ליטף את הילדים החולפים על פניה. שמנמנים, מלאים, רכים.
מאות שנים חלפו עליה בייסורים עד שגידלה עצמות, בשר ועור. היא חזרה לאהבתה הישנה, פיסול בממתקים. אבל כעת כשהיתה מסופקת, הגיע הזמן לחזור ליעודה.
העיתונים התאהבו בה. 'גברת הממתקים' קראו לה. אמנית הטעם.

היא ישבה בחצר ביתה, מכינה פסל שוקולד, כשראתה שני ילדים עוברים על המדרכה. פניהם נפולים, עיניהם חוששות, בגדיהם מלוכלכים. הם נעצרו ליד הגדר והסתכלו בקערת השוקולד. היא חייכה אליהם, והזמינה אותם בתנועת יד להיכנס אל החצר.
"רוצים שוקולד?" שאלה.
שני הילדים הביטו זה בזה והתלחשו אחד עם השני.
"בואו", היא אמרה, "תראו כמה זה טעים".
הם נכנסו לתוך החצר, אבל נשארו רחוקים.
"אמא אמרה לא לדבר עם זרים", אמר הילד.
"בייחוד לא עם זרים שמציעים ממתקים", אמרה הילדה.
היא חייכה חיוך רחב מאוד ואמרה, "אני לא זרה. אתם יודעים מי אני. אני גברת הממתקים".
הם התקרבו. הילדה ליקקה את שפתיה. היא הושיטה להם בובות שוקולד קטנות.
"אתם נראים אבודים", היא אמרה. הם לקחו את בובות השוקולד ונגסו בהן. אור עלה על פניהם.
"ברחנו מהבית", אמר הילד.
כאילו נשלחו אליה במתנה. היא הושיטה להם עוד בובות שוקולד, מביטה ביצירותיה הנגרסות בפיותיהם של הילדים. היא הניחה את קערת השוקולד והבובות המוכנות על מגש, וניגבה את ידיה במגבת, מותירה עליה כתמים חומים.
"בואו איתי", אמרה. "אתן לכם ארוחת ערב. הלילה תוכלו לישון אצלי".
היא נכנסה לתוך הבית והם אחריה. היא הובילה אותם למטבח, שם נתנה להם לחם עם חמאה וחביתה. הם התנפלו על האוכל.
"מה שמכם, חמודים?" שאלה.
"אני עמיאל", אמר הילד.
"אני תמר", אמרה הילדה.
הם לא שמו לב שהיא עומדת ובוהה בהם. השמות. היא בלעה את רוקה. לא, זה מקרי. אלה שמות נפוצים מאוד בחבל הארץ הזה שהיא השתכנה בו. ואלה גם לא שמות הילדים ההם. היא תהיה זהירה הפעם, לא תניח לעצמה להיקשר לאחד מהם. היא המתינה די והותר להשגת מטרתה.
היא הראתה להם את מיטת הקומתיים שסידרה בחדר האורחים, והם רבו מעט על הזכות לישון במיטה העליונה. הם עשו אמבטיה ביחד ושכבו לנום שבעים ומאושרים. היא הביטה בהם בחיוך, והלכה לנמנם במיטתה.

בבוקר הבית נמלא בצחוקם של הילדים. הם רצו בין החדרים, התחבאו מתחת למיטות, זללו שוקולד וסוכריות. היא אמרה להם לא לצאת אל הגינה, כדי שהוריהם לא ימצאו אותם. הם סיפרו לה שאמם מתה ואביהם מכה אותם. כשישבה להכין פסלי ממתקים, התיישבה לידה תמר הקטנה והביטה בנעשה בעיניים גדולות. היא חייכה ונתנה לילדה גוש שוקולד מוכן לעבודה ומפסלת כדי שתוכל לנסות גם היא. הילדה עבדה בריכוז ובקפידה והצליחה להוציא תחת ידיה בובת שוקולד קטנה ומכוערת. אך הילדה היתה מאושרת מבובתה, ורצה להראות אותה לאחיה.
לצהריים היא הגישה להם בשר ותפוחי אדמה. תמר הקטנה חיבקה אותה וקראה לה דודה שוקולד. בערב היא אפתה לכבודם עוגת גבינה עשירה עם קצפת.

בבוקר ציפתה לה הפתעה. היא הכינה להם חביתיות במייפל ושוקולד ופרוסות לחם לבן מטוגנות בחמאה ובצל. תמר אכלה בתיאבון אך עמיאל הקטן אכל רק חביתיה אחת.
"האוכל שאת נותנת לנו נורא משמין", אמר. "אמא אמרה שצריך לאכול הרבה ירקות".
"נכון", הסכימה תמר. "אמא תמיד נתנה לנו סלט".
"אבל אני לא אמא שלכם", היא אמרה בחיוך. "אני נותנת לכם אוכל טעים".
פניו של עמיאל התכרכמו והוא אמר, "הסלט של אמא היה מאוד טעים".
היא הבחינה בטעותה ואמרה מיד, "אני בטוחה שהוא היה טעים. אבל אני לא יודעת להכין סלט. הסלט שלי לא טעים".
הילד קימט את מצחו, חושב מעט על העניין. הוא הנהן וחזר לאכול.
היא בחנה אותם היטב כשאכלו. הם לא היו רזים כמו הילדים ההם, אבל היה עליהם להעלות מעט במשקל. היא זכרה היטב שהנזל שישב בכלוב השמין היטב, אך גרטל, שעבדה כל היום, נותרה רזה. היא אמנם שכנעה כבר את הילדים לא לצאת לחצר, אך גם לא רצתה שיתרוצצו בבית. הם צריכים לנוח ולאכול. היא זקוקה לכלוב.
היא השאירה אותם בבית, התרתה בהם לא לצאת, ויצאה אל העיר, שם רכשה מכשיר טלוויזיה והזמינה טכנאי שיחבר אותה לכבלים.
הילדים היו מאושרים, והחלו לריב על השלט. הם שקעו לבסוף מול סרט מצויר, והיא יכלה לחזור לפיסול בממתקים. הדבר היחיד שהיא תצטער להשאיר מאחור הוא הממתקים. היא עבדה בתשומת לב רבה, יוצרת בובות עשויות מזיגוג סוכר.
"דודה", אמרה מאחוריה תמר הקטנה. "הטלויזיה משעממת אותי. אני רוצה לראות מה את עושה".
"בואי חמודה, שבי פה לידי ותסתכלי", היא אמרה והחלה להסביר לילדה מה היא עושה.
בערב הילדה עזרה לה לנקות את המטבח ולהכין ארוחת ערב.
"דודה, למה את לא אוכלת כלום בעצמך?" שאל עמיאל הקטן בעודו אוכל קציצת בשר שמנה.
"אני אמנית, אני אוכלת בלילה כשאתם ישנים", היא אמרה.
"אמא אמרה שלא טוב לאכול בלילה", אמר עמיאל.
היא תפסה את מסעד הכסא והידקה את אצבעותיה עד שהלבינו. אם הילד יגיד את המלה אמא עוד פעם אחת, היא תתפוצץ. אבל אסור לה להבריח אותם. היא חייבת להיות סבלנית.
"ואמא צדקה", היא אמרה. "לילדים חמודים כמוכם לא טוב לאכול בלילה. אבל לאמנים יש כללים אחרים".

בלילה היא התעוררה מתנומתה כשתמר הקטנה נכנסה לחדר השינה שלה.
"דודה", אמרה תמר. "אני יכולה לישון איתך? חלמתי שאבא שלי בא ומרביץ לי".
"בוודאי", היא אמרה, והרימה את השמיכה כדי שהילדה תוכל להתרפק עליה. "אני אשמור עליך מפני החלומות הרעים".
היא הצמידה אליה את גופה החמים והרך של הילדה. משהו בגוף האנושי שסיגלה לה הגיב לתחושה של ילד קטן צמוד אליה. הילדה נרדמה ונשימותיה הסדורות השרו עליה שלווה.

הימים הבאים היו מאושרים. כפי שקיוותה, עמיאל התמכר לטלויזיה. היא הכינה לו קערות חטיפים כדי שיוכל לאכול בעודו צופה בסרטים. תמר הקטנה היתה כרוכה אחריה, עזרה בשמחה בעבודות הבית והביטה במלאכתה עם הממתקים. עמיאל נחרד לראות בטלויזיה שקופית עם תמונות שניהם ובקשה מהמשטרה לעזרה בחיפושים. היא ליטפה את שערו ואמרה לו שאם לא יצאו מהבית, איש לא ידע שהם שם. הם יכולים להמשיך ולהסתתר, ואביהם לא יוכל להכות אותם.
"כאן בטוח עבורכם", אמרה, והילד נרגע.

בשבועות הבאים עמיאל הלך והשמין. לא היה לה תנור גדול מספיק, והיא החלה לבנות אחד בחצר ולאסוף עצי הסקה. היא תצטרך לעשות את זה בלילה, כדי לא להחריד את השכנים. רק תמר הקטנה – בכל פעם שנחו עיניה על הילדה היא חשה צביטה קטנה בָּלִיבָּה, בשורש הראשוני הקבור עמוק בתוך גופה. החיוך הגדול שלה, האור בעיניה, ריחה הצעיר, מגע ידיה הקטנות המחבקות בלילה. ואז היא נזכרה בגרטל הבוגדנית ובמה שעוללה לה. אבל הפעם המקרה שונה. תמר אוהבת ומסורה. לא, היא תחזיק את הילדה לצדה. יבואו ילדים אחרים אליה. וכשתגשים את יעודה, היא תיקח את הילדה איתה.

לילה אחד תקף אותה הרעב והיא ידעה שהגיע הזמן. היא ניגשה אל חדר הילדים ומששה את זרועו של עמיאל. היא היתה שמנמנה ורכה. פיה נמלא ריר. היא לפתה את ידו וגררה אותו אל מחוץ למיטה. הוא נפל על הרצפה, והתעורר.
"דודה, מה את עושה?" הוא צעק.
היא לא השיבה וגררה אותו החוצה אל המטבח. הוא החל להשתולל כעכבר במלכודת.
"דודה", צעקה גם תמר מאחוריה, "תעזבי את עמיאל. הוא לא עשה כלום".
"תחזרי לחדר שלך", היא אמרה, "אני לא רוצה לפגוע בך".
"אל תהיי כמו אבא. אל תרביצי לנו", אמרה תמר והחלה לבכות.
"תחזרי לחדר שלך", היא צעקה.
תמר נמלטה. היא הוציאה מהמגירה את הסכין החד, ואז עלה בדעתה פגם בתוכניתה. היא חייבת לשחוט את הילד ממש ליד התנור הדולק. אבל התנור בחצר, והילד בינתיים יצעק ויזעיק את השכנים. היא לא גרה ביער מבודד. יש אנשים מסביב.
היא הניחה את הסכין, וסחבה את הילד המשתולל אל חדרון המחסן. היא מצאה חבל וקשרה את הילד היטב, ואז חסמה את פיו במגבת כדי שלא יצעק. היא גררה אותו החוצה, השליכה אותו למרגלות התנור, והדליקה את האש. היא סידרה את עצי ההסקה בתוך התנור, ליבתה את הלהבה. היא תפסה את שערו של הילד. עיניו השמנמנות התרוצצו מצד לצד ומצחו הבהיק מזיעה. היא גיששה אחר הסכין ולא מצאה. היא השאירה אותו במטבח. היא עזבה את הילד וחזרה אל הבית. הסכין לא היה במטבח. היא חיפשה במגירה, על השיש, על השולחן.
תמר. היא יצאה שוב אל החצר וראתה את הילדה, הסכין בידה, חותכת את החבלים שכפתו את אחיה.
"מה את עושה, ילדה רעה?" היא שאלה.
תמר הרימה את עיניה המלאות בדמעות, נסוגה לאחור הסכין מונפת לפנים.
"חשבתי שאת אוהבת אותי", היא אמרה, מתקדמת אל הילדה, "וגם את בוגדת בי".
הילדה כשלה ונפלה. היא חילצה את הסכין מבין אצבעותיה הרפויות, ופנתה בחזרה אל הילד. הוא השתולל וניסה לשחרר את החבלים שנותרו קשורים. היא תפסה בשערו, ומשכה את ראשו לאחור, חושפת את צווארו השמנמן והרך. היא הרימה את הסכין. משהו כהה חבט בראשה מאחור, והיא נפלה, נחבטת בתנור הלוהט. בולי עץ בוערים נפלו מתוכו, מתפזרים סביבה. תמר השליכה את בול העץ שאחזה, תפסה את הסכין וחתכה את שאר החבלים שכפתו את אחיה. שני הילדים אחזו יד ביד, ונמלטו. היא ניסתה לקום כדי לרדוף אחריהם, אך האש אחזה בבגדיה, בעורה, בשערה. היא צרחה ונפלה, לפיד מעוות.

כשמכבי האש הגיעו, לא נותר מהבית כמעט דבר. יצור ראשוני שטוהר באש זחל, נסתר מכולם, החוצה אל השממה.

3.

עד שגידלה שוב את גופה ועורה כבר לא נותר כמעט זמן. היא עמדה להחמיץ את יעודה. היא שקלה את מעשיה ולבסוף השיגה עבודה כקונדיטורית על ספינת הגירה שיצאה לכיוון הנכון. היא תמצא דרך להגשים את יעודה במהלך המסע, וגם תתקרב הביתה. סוף כל סוף הביתה.
היא פיסלה ממתקים בקונדיטוריה, הכינה חלליות שוקולד, אקדחי מרמלדה, כוכבי לכת קטנים מסוכרים. החנות שפעה ילדים, שמנמנים, עליזים. לפעמים היתה עומדת בחדר התצפית ובוהה בכוכבים, מחפשת את זה שלה. נוסעת הביתה.

בין הילדים שבאו לקונדיטוריה לאכול ממתקים היה אחד קטן שחזר כל יום. הוא היה ילד שמנמן בהיר שיער בעל פנים רופסים. הוא נהג לבוא עם אמא שלו בכל יום וטעם בכל פעם ממתק אחר. כשחלפו הימים החל להגיע לבדו, והיא נתנה לו מהממתקים ללא תמורה. כשאמר לה את שמו, היא קפאה. שמו היה הנס. אבל הוא כאילו נשלח אליה.
"יש לך אחות?" היא שאלה.
"לא", הוא ענה, והיא נרגעה. מלבד השם דבר לא היה דומה לילדים הקודמים. לא היה לו אב, אך היתה לו אם אוהבת, הוא היה ילד בודד והוא כבר היה שמנמן ומוכן.
לא היה מקום לתנור עצים על גבי הספינה. הדבר טרד מעט את מנוחתה. היא תאלץ להסתפק בתנור של הקונדיטוריה, ולקוות שימלא את תפקידו. הפעם היא חייבת להגשים את יעודה. לא נותר לה עוד זמן.

יום אחד נכנסו לקונדיטוריה שני קצינים בשעה שכיבדה את הנס הקטן בעוגיות וניל מסוכרות. הם קרסו לשני כסאות סביב אחד השולחנות העגולים ונופפו לה בידם.
"מיד אחזור, חמוד שלי", היא אמרה להנס ונפנתה לשרת את הקצינים.
"מה בשבילכם, נכבדי?" שאלה.
"אני מת לקפה", אמר אחד הקצינים, "ואני אשמח גם לפרוסה מהעוגות המדהימות האלה שאת עושה".
"אותו דבר בשבילי", אמר השני.
היא הכינה עבורם קפה ופרסה מהעוגה. הם ישבו שרוכים בכסאותיהם והניחו את כובעיהם על השולחן.
"אתם נראים עייפים", אמרה כשהגישה להם את המזון.
"עושים סריקות בספינה", אמר הקצין הראשון, "קיבלנו שדר מהמפלסת, והקפיצו את כולם לעשות חיפושים. מטורפים, אני אומר לך". הוא לגם מהקפה שלו ונאנח, הבעה מאושרת על פניו.
"ידי זהב", מלמל.
היא התיישבה לידם.
"מה מחפשים?" שאלה.
הוא אכל חתיכה מהעוגה ונאנח שוב.
"את נהדרת", אמר, "לא יאמן מה שאת מוציאה מכמה מוצרי יסוד. את חייבת להשאר על הספינה כשנגיע, אל תרדי לכוכב החדש עם כולם".
"אני אחשוב על זה. מה היה בשדר?"
הוא הניח את המזלג ואמר, "אז זהו. קיבלנו פתאום שדר מהמפלסת שנרצחו שם שני ילדים. משהו מטורף לגמרי. חשבו שעשה את זה פסיכי קניבל, תפסו אותו שניה אחרי שחתך להם את הגרון והתכוון לבשל אותם".
"זה נורא", היא אמרה, וניסתה להישמע מזועזעת.
הוא הלם בידו על השולחן, מקפיץ את המזלגות.
"כן, ואת לא תאמיני. כשהם תפסו אותו, הוא קרס והתפורר ומהגוף שלו הגיח איזה מין משהו כזה מאורך, כמו תולעת גדולה. הם אמרו שזה היה מבחיל, והריח גרם להם להקיא. ועד שהם התעשתו, הוא נעלם. הם עקבו אחריו לפי הריח, וגילו שהוא עשה את דרכו לאחד מתאי המילוט ושיגר את עצמו".
הקצין השני אמר בפה מלא עוגה, "הם חושבים שזה איזה חיזר. קיבלנו הוראה לסרוק את כל הספינה, לחפש דבר כזה גם אצלנו".
"זה מיותר", אמר הקצין הראשון. "ברור שאין פה כלום. אבל אנחנו על הרגליים כבר איזה שש שעות בגלל זה".
"הם כתבו איך הם תפסו אותו?" היא שאלה.
"הוא הדליק אש גלויה כדי לבשל אותם", אמר הקצין הראשון, "דפקט גמור. גלאי העשן התחילו לצפצף והוא נתפס תוך דקות. חבל רק שהספיק לחתוך לילדים המסכנים את הגרון".
"ששש", היא אמרה, והצביעה על הנס שהיה בטווח שמיעה.
הם העיפו לעברו מבט, והרימו את גבותיהם.
"נכון", אמר הקצין הראשון, "חבל להפחיד את הילד". הוא טעם עוד מהעוגה ושוב עלה על פניו חיוך רחב.
"תתחתני איתי?" שאל.

הזמן הלך ואזל והנס בילה בקונדיטוריה יותר ויותר שעות. דאגה כרסמה בליבה. ילד אחד לא מספיק, היא זקוקה לפחות לאחד נוסף. לאחר מה ששמעה מהקצינים, ידעה שתהיה חייבת לבשל את שניהם יחדיו. אם ילד אחד יעלם, מיד יחלו חיפושים ותוצב שמירה על הילדים האחרים. היא ביקשה מהנס שיביא עמו חבר לקונדיטוריה. יומיים לאחר מכן הוא הופיע עם ילדה שמנמנה וחמודה.
"מה שמך, חביבתי?" היא שאלה וכמעט נחנקה מהתשובה.
"גרטכן", אמרה הילדה בחיוך מתוק, והתרכזה בקערת השוקולד שלפניה.
היא בהתה בילדה. האם יש איזו רוח שרודפת אותה, מפריעה לה להשלים את יעודה? אבל לא היתה לה ברירה. נותרו לה רק כמה ימים. הפעם היא תשים לב לילדה.
היא רכנה לפנים ואמרה בקול מתוק, צופן סוד, "חמודים שלי, אם תבואו מחר כשהקונדיטוריה סגורה, אני אחכה לכם ואראה לכם את השוקולד הסודי שלי, שאף אחד לא זכה לטעום ממנו".

הפעם דאגה להכין הכל מראש. היא פינתה את התנור הגדול. היא הוציאה את עצי ההסקה מהמחבוא שלהם. היא טיפסה אל התקרה כדי לחבל בגלאי העשן. היא אטמה את כל חרכי האוורור כדי שהעשן לא יזעיק גלאים של חדרים אחרים. היא הכינה חבלים לקשירה, ואת הסכין. היא תהרוג קודם כל את הילדה.

נקישה נשמעה על דלת החנות, והיא מיהרה לפתוח אותה. שני הילדים עמדו בפתח, ועל פניהם חיוך רחב.
"בואו", היא אמרה במאור פנים.
הם נכנסו והיא הושיבה אותם לשולחן מול קערת סוכריות.
"אכלו", היא אמרה, "עוד מעט אתן לכם לטעום מהשוקולד הסודי".
הם דחפו את אצבעותיהם השמנמנות לתוך הקערה, והיא ניגשה לנעול את דלת החנות. כשכמעט סגרה אותה, הופיעה יד בתוך הסדק, ופתחה אותה בחזרה. היא ראתה את פניו של הקצין, מחייכות מולה.
"סגור עכשיו", היא אמרה.
"אני יודע", הוא השיב והושיט לה פרח אדום עשוי פלסטיק.
"אתה לא יכול – " היא החלה לומר, אך הוא כבר הדף אותה קלות ונכנס.
"אני רוצה לשכנע אותך להתחתן איתי, יפהפיה נהדרת שלי", אמר.
"זה לא הזמן המתאים", היא אמרה והצביעה על שני הילדים.
פניו נפלו.
"יש לך אורחים, אני רואה".
הנס הפנה את ראשו ואמר בחיוך גדול, "גברת קונדיטורית הולכת לתת לנו את השוקולד הסודי שלה".
הקצין צהל כאילו היה ילד קטן בעצמו, והתיישב ליד שני הילדים.
"גם אני רוצה לטעום מהשוקולד הסודי", אמר.
היא נאנחה, סגרה את הדלת ונעלה אותה. מבטו של הקצין התקבע על בולי העץ.
"למה יש לך עצים במטבח?" שאל.
היא לקחה מחבת גדולה וכבדה, הניפה אותה באויר והנחיתה אותה על ראשו. הוא קרס כבובת סמרטוטים על השולחן, ואז החליק אל הרצפה. שני הילדים צרחו. היא תפסה את הילדה, הטילה אותה על הרצפה, וקשרה אותה בזריזות. הילד רץ אל הדלת והחל לטלטל את הידית. היא התקרבה אליו. הוא ניסה לברוח ולהסתתר מתחת לדלפק, אך היא גררה אותו החוצה, הכריחה אותו לשכב ליד הילדה, וקשרה גם אותו. היא בדקה שוב את החבלים שכפתו את הילדה. הם היו חזקים. היא השליכה את שני הילדים הבוכים והצורחים ליד התנור, והחלה להכניס לתוכו את בולי העץ. היא הדליקה את האש. העשן התאבך בחדר האטום, והקשה על הנשימה. הילדים החלו להשתעל. היא שלחה את ידה אל הסכין כששמעה צליל שיעול גם מכיוון גופו הרפה של הקצין. היא התקרבה אליו וראתה אותו זע קלושות, לוחץ על כפתור בחגורתו.
"לא", היא צעקה ותלשה את המתקן מהחגורה. הכפתור הבהב באור אדום. עליה למהר. היא שלחה את ידה אל הסכין. וראתה את הילדה בועטת בו עם רגליה הקשורות. הסכין החליק על הרצפה, ואבד במסך העשן שכיסה את החדר. היא זינקה אחרי הסכין, מגששת על הרצפה. היא נחבטה בלהב, נדקרת. היא אחזה בקת, ומיהרה בחזרה אל התנור. היא גיששה אחר גופם של הילדים, שמעה אותם משתעלים ממרחק. הם התגלגלו. היא זחלה לכיוון קולות השיעול. תפסה גוף חמים ורך של ילד. היא מיששה את פניו, תפסה בשערו וגררה אותו בחזרה לכיוון התנור.
חבטות נשמעו על דלת החנות. מהלומות חזקות. הילד תחת ידיה בכה והשתעל. היא מיששה את צווארו. קשה היה לפעול כך, כשהעשן אופף אותה. היא תפסה את הסכין שוב.
פיצוץ קרע את דלת החנות. העשן נסחף החוצה, אנשים באו פנימה. מישהו תפס את ידה האוחזת בסכין, אחר קרע את הילד ממנה. היא קפאה, הניחה להם לכבול אותה באזיקים, לכבות את האש, לגרור אותה לבית האסורים. היא החמיצה את יעודה.

"אז מה יש לנו פה?" שאלה מפקדת הספינה.
היא ישבה, כבולה לכיסא בשרשראות. המפקדת ישבה מולה בעיניים יוקדות. היא לא הגיבה.
המפקדת נטלה דף נייר, הביטה בו ואמרה, "את עלית על הספינה כדי לנהל קונדיטוריה. כולם אהבו אותך, בייחוד הילדים. עכשיו אחד מאנשי הצוות מאושפז עם פגיעה מוחית ונזק לריאות מהעשן. שני ילדים מאושפזים עם פגיעות משאיפת עשן לאחר שניסית לרצוח אותם".
היא הסתכלה על המפקדת ולא הגיבה. דבר לא היה חשוב יותר. היא החמיצה את יעודה.
"למה הדלקת אש? רצית לבשל אותם?" שאלה המפקדת.
היא לא אמרה דבר.
"האם את כמו היצור ההוא שרצח את הילדים על המפלסת? גם לך יש בבטן מין תולעת מגעילה ומסריחה? את רוצה שאשלח אותך לניתוח?"
ניתוח? לא, אסור להם לראות את הליבה, את היצור הראשוני שבתוכה.
"החמצתי את היעוד שלי", היא אמרה, "אבל לא איבדתי את כבודי".
המפקדת השמיעה צליל קטן כאילו גיחוך, "ניסית לרצוח שני ילדים. המון כבוד יש בזה".
"אם תנסי לנתח אותי, אני אשמיד את הספינה", היא אמרה.
"איך בדיוק?" שאלה המפקדת.
"יש לנו דרכים", היא אמרה.
"החמצת את היעוד שלך", אמרה המפקדת, "מה הוא היעוד שלך?"
הרעב התגבר. היא החלה לאבד את צלילות דעתה.
"בשר טרי של ילד רך", היא מלמלה.
"זה היעוד שלך?"
"לבשל אותו, בזמן הנכון", היא מלמלה, "לאכול אותו. לחזור הביתה עם המהות, עם הטעם".
ראשה התנודד.
"הגזע שלי", מלמלה, "מחפשים גזעים חדשים. דוגמים את הצעירים".
"אני לא מבינה", אמרה המפקדת.
"הספינה שלנו התרסקה. בודדים שרדו. צריך למלא את היעוד".
עיניה נעצמו, "רעבה. חוזרת הביתה".
"לאן הביתה?" שאלה המפקדת. מישהו תפס בכתפיה וטלטל אותה.
"הגזע שלי", היא מלמלה שוב, "מחפשים את הטעם הנכון, הטעם המתאים. היעוד שלי היה להביא טעם חדש, טעם רענן, טעם שנוכל לאמץ ולצוד ולבלוע".
"למה את מתכוונת?"
"מאוחר מדי. כל ההזדמנויות אבדו. לא יכולה עכשיו לספוג טעם".
היא הסיגה את מהותה בחזרה אל היצור הראשוני. גופה כמש. היא פרצה החוצה, מפזרת גז הגנה. מעליה התנשאו בריות גבוהות עוטות מסכות. משהו קשה חבט בה. הכל החשיך. רק הרעב נותר. ואז גם הוא נעלם.