גאון האור

אם אכן ארע הדבר, ובכך צריך כל בר דעת לפקפק, היו ודאי הגמד והרוח הזוג המוזר ביותר שאי פעם הילך על פני האדמה למודת הקרבות של החזית, אדמה שלא מכבר שוחררה מכבלי עריצותם של יצורים דמויי אלים. אודותיהם של יצורים אלה, דמויי האלים, לא ידוע הרבה. מרבית הבריות שנפל בחלקן לחזות ביצורים בעלי השררה מצאו את מותן בידיהם, ואילו היתר לא הרבו בשיחה עליהם, ומכל מקום, אירועים אלה התרחשו לפני עידנים רבים, כך שממילא, כל מידע שאפשר והיה קיים בעבר, נעלם כעת והתפוגג.

אגדות נושנות, אלו מהן ששרדו, סיפרו כי היצורים, מיומנים היו במלאכת הקוסמות והנעימו זמנם ברכיבה על גבי דרקונים, אולם ראייה אין לא לאחד ולא למשנהו. עוד סיפרו האגדות כי את היצורים שירת גזע קדום, שמוצאו הקמאי אינו ידוע ואף אינו חשוב, משום ששועבד ע"י היצורים זמן כה רב עד שהשיל הוא אט אט מעליו את כל תכונותיו ומאפייניו הישנים ונותר כישימון רוחני, נבוב וחסר זהות, ישות שהיא שלילית לחלוטין ואשר מתקיימת בצללים ובעלטה – שמם של בני אותו גזע נודע אז כ"בני האופל".
באחת התהפוכות האירוניות ביותר שהעולם ידע, קראו בני האופל תיגר על אדוניהם ומרדו בשלטונם. הייתה זו מלחמה עקובה מדם, כאשר הדם שנשפך היה, על פי רוב, דמם של בני האופל. זמן רב נראו היצורים, הרכובים על דרקוניהם יורקי האש, כבלתי מנוצחים, אלא שדווקא כאשר נדמה היה שהקרב צפוי להיות מוכרע לרעתם של בני האופל, נטשו היצורים את עולמנו, לוקחים עמם את קסמיהם ואת דרקוניהם יורקי האש.
בטרם עזבו, בהבינם כי לעולם הנשלט בידי בני האופל אין כל תוחלת, הקימו היצורים את מפקדת האור, שהורכבה מגזעים שהיו באותה העת צעירים ונרפים, כמו גזע הגמדים וגזע בני האדם. גזעים אלו, שזכו לכינוי "בני האור", צוידו בכלים ומכשירים אשר אמורים היו לסייע בידיהם להביס את בני האופל, אלא שחלקים רבים של הציוד נגנבו ע"י בני האופל עצמם, והכוחות התאזנו.
הגמד והרוח היו ודאי הזוג המוזר ביותר שאי פעם הילך על פני האדמה החרוכה והשרופה של החזית, על כתפיהם הונחה משימה בעלת חשיבות עילאית, בה עמדו ללא סייג. מול עיניהם ניצבה קובייה מוזהבת, על גביה חרוט בכתב עתיק "היא הסיבה והיא התוצאה, שמרו עליה והשתמשו בה בחוכמה" ואיורו של דרקון מלכותי.
הגמד היה שקוע כולו בקסמה של הקובייה המוזהבת ובהודעה המשונה החרוטה עליה, וכאשר הרים את ראשו הבין כי נותר בגפו. בלית ברירה, החל הגמד מכתף את הקובייה הכבדה ונושא אותה בעמל רב לעבר מפקדת האור. 10,000 שנים מאוחר יותר נולד פאני דרוקר.

לפני שהכל התחיל (וגם אחרי שהכל הסתיים) היה פאני דרוקר רואה חשבון קטן במשרד רואי חשבון גדול. זולת היותו רואה חשבון קטן, פאני היה גם בחור קטן, נמוך קומה וצנום, בעל אישיות קטנה ושכל גדול מאוד.
מבחני IQ מוקדמים ונשכחים סיפרו עליו בזהירות, כאילו מופתעים בעצמם מגודל הבשורה, כי פאני הוא האדם החכם ביותר שאי פעם נולד, או לפחות מאז שהומצא מבחן ה-IQ. פאני תמיד הצניע את העובדה הזאת, מאחר והיא הסבה לו מבוכה רבה, או שמא, הוא זה אשר בייש אותה.
כל-כך הצניע פאני את חוכמתו הנדירה, וכל-כך עשו כן הוריו הזקנים – שדגלו בענווה כדרך חיים, וחוץ מזה פחדו מעין הרע – עד כי זו נשתכחה עד מהרה מלבו של פאני ובהתאמה, מלבם של הכל. אמנם, אין העולם יודע להשגיח בתבונה בשיעור שכזה, אלא רק במקרים יוצאי דופן, תחת הצטרפות של תנאים אובייקטיביים מסוימים מאוד, שמעולם לא התקיימו במקרה של פאני.
פאני העביר את ימיו ושנותיו כשהוא נוהג חוסר ביטחון וחוסר מעוף, תכונות אותן הנחילו לו הוריו לאורך שנים, וכעת היה זה מאוחר מדי לשנות זאת. אין עוררין שאדם עם האינטלקט שלו עשוי לשנות את העולם באחר צהריים אחד, אלא שפאני תמיד היה עייף אחר הצהריים, צפה בטלוויזיה או סתם נמנם על הספה.

לפני שהכל התחיל (ואחרי שהכל הסתיים) היה פאני בן 35 ופרוד מאשתו מזה שנתיים. הפרידה מאשתו מעולם לא הפתיעה את פאני, נהפוך הוא – את כל שנות נישואיו, 8 במספר, בילה בתדהמה מוחלטת על כך כי זו עדיין לא עזבה, ומשעזבה כאילו נשם לרווחה וברך על הסוף הידוע מראש.
אישתו של פאני הייתה, כמובן, אישה דמיונית, פרי מוחו הקודח, אשר בדה אותה כאשר הבין לבסוף כי לעולם לא יהיה עם אישה. כפי שניתן לנחש, הבנתו של אדם חכם כפי שפאני חכם הינה הבנה נוקשה וחלוטה, שאינה מותירה מקום לספק. עולם הרגש של פאני, שהיה מפותח הרבה פחות מעולם השכל שלו, התקשה להתמודד עם ההכרה השכלית המצמררת הזו ולכן פנה בשנית אל השכל, אשר בתורו המציא, בקלות יחסית, את שירה, שהייתה לא יפה מדי ולא מכוערת, ונתנה מנוחה ללבו הפועה של פאני.

לפני שהכל התחיל (ואחרי שהכל הסתיים) היה פאני קורבן לתקיפות מיניות חוזרות ונשנות מצד הבוס שלו, אדם המורגל בשררה ויודע כי זו מצויה תדיר בידיו ומותניו. הבוס של פאני היה תמיר ורחב גרם, שניכר בו כי בעברו היה אדם יפה תואר, אולם כעת משהפליאו בו הקרחת והכרס, נותרו בו רק רמזים לעברו המפואר. אובדן יופיו לא הסב לבוס של פאני כל צער וזאת מאחר וכל החסדים המיניים אותם נהג לקבל בזכות קלסתרו ושריריו, קיבל כעת בזכות אופיו הדומיננטי ומעמדו בחברה.
כל מי שאינו טורף מיני יתקשה להבין כיצד ידע הבוס של פאני שפאני יהא מושא מושלם להגשמת תאוותיו שאינן יודעות שובע, אלא שהבוס של פאני הינו טורף מיני. ככזה, חושיו המחודדים תרים אחר אותן תכונות שיניאו את מושאו מהתנגדות כלשהי, גם לאחר מעשה. פאני היה קורבן אידיאלי, אחד החביבים על הבוס של פאני, שבכל יום שלישי היה מזמן אותו אליו למשרדו, כף אותו על שולחנו, מפשיל את מכנסיו ובמשך כמחצית השעה נותן מענה לאותם שדים המתרוצצים בראשו הרדוף.
פאני, שמעולם לא ניהל מערכת יחסים עם אישה, למעט, כאמור, עם אשתו, לא ידע, למרות תבונתו העילאית, כיצד לסווג את המפגשים השבועיים עם הבוס שלו, שהיו, למעשה, החוויה המינית היחידה שחווה בכל שנותיו. הוא לא נהנה מהם, זאת הוא ידע, אולם גם לא התנגד, אפילו לא בפעם הראשונה – השאלה לגבי העדפתו המינית לא הטרידה אותו, ואכן, הגדרות מעין אלו אינן מן העניין ככל הנוגע ליצורים שכליים כמו פאני, כפי שהן אינן מן העניין ככל הנוגע לטורפים כמו הבוס של פאני.

באותו יום שלישי היה פאני בדרכו חזרה מהעבודה לביתו כאשר לפתע הוצפו עיניו בדמעות. מחשבות סרק על פוטנציאל שאבד החלו מעמיסות רחמים עצמיים על הפסיכולוגיה המסובכת גם כך.
לו היה פאני אדם שמאמין במיסטיקה היה ודאי חושב שהשלט נקרה בדרכו בצו גורל, ברם פאני מעולם לא האמין במיסטיקה (וזאת משום שכל סודות העולם היו גלויים לו) והוא ידע שהשלט לא נקרה בדרכו, כי אם הוא היה זה שחיפש את השלט ומצאו, מבעד לעיניים דומעות. תלוי על קיר עזוב, על פניו חלף אלפי פעמים בדרכו לביתו, מתנסח השלט בפשטות: "חידת אגדת הדרקון ממתינה לחכם באדם". ומתחת מספר טלפון מהוה.
פאני שלף מכיסו את מכשיר הטלפון הנייד שלו וחייג בזהירות את המספרים, כמו לו טעה לא ניתנה לו הזדמנות נוספת. מקץ מספר שניות ענה לו קול נשי מהעבר השני "אגדת הדרקון בע"מ, שלום, במה אוכל לעזור?" פאני היה מבולבל.
"אני מתקשר בקשר למודעה, אה… חידת אגדת הדרקון…"
"כן, אדוני, האם אתה החכם באדם?"
"ובכן, אינני יודע, אבל…"
ניתוק, צליל חיוג.
פאני נתמלא בתחושת מרמור שעל פי רוב אינה מאפיינת אותו, בדעתו היה להתקשר בחזרה לפקידה החצופה הזאת ולתת לה שיעור אחד או שניים בנימוסים, אולם לא עשה כן. תחת זאת, שב פאני לביתו, התקין לעצמו ארוחת ערב קלה, צפה במעט טלוויזיה, טיפס למיטתו ונרדם, חולם על אגדות, דרקונים וחידות.

קולו של השעון המעורר היה צורם והוא סימל לפאני את תחילתו של יום נוסף בשרשרת של ימים נעדרי טעם ומהות של ממש, מחשבה זו לא תטריד אותו בהמשך היום, רק עתה, בשניות הספורות בין צרצור השעון המעורר ובין היקיצה המלאה, הוגה פאני בעניינים שמוטב היה לו הניח להם במקומם. ידו של פאני נשלחה כבר אל השעון, על מנת לכבותו, כאשר הבין כי זה האחרון כלל לא צלצל, קולו הצורם לא נשמע היום. 'אם כן' חשב פאני 'כיצד התעוררתי' ולפתע הזדעק למראהו המבחיל של גמד אבדקן, עטוי מעיל פרווה אשר בלט היטב בחום המהביל של אוגוסט, ישוב על כסא נדנדה מעץ במרכז חדר השינה של פאני ולא חדל להתעטש.
"מצטער שהערתי אותך, חבר, אבל האבק פה מעורר לי את כל האלרגיות… לא היה מזיק להעביר מטאטא מדי פעם, אתה יודע"
"אני… אני כל הזמן מתכוון לנקות פה, אבל אף פעם לא… לא יוצא לי מי אתה לעזאזל?! מה את עושה כאן?! למה אתה לובש מעיל?! ומאיפה, בשם אלוהים, הבאת את הכסא הזה, הוא הרי לא שלי, מה, אתה מסתובב עם כסא נדנדה לכל מקום?! אין בזה היגיון, אין בשום דבר מזה היגיון…"
"הירגע, חבר, כל דבר בזמנו. בינתיים, תתחיל לארוז תיק, יש לנו עוד נסיעה ארוכה היום, וקח איתך מעיל טוב, אתה תודה לי על זה אח"כ".
המצוקה שפאני חווה עלתה כעת על גדותיה, הוא התבונן סביבו והבחין שהטלוויזיה עדיין במקומה, זה הרגיע אותו, הגמד איננו גנב. אבל הוא בהחלט פולש, וזו עוד העובדה הפחות תמוהה בכל הסיפור. הוא הבין שהוא עומד על רגליו, כנראה התרומם באחת כאשר ראה את הגמד. פאני התיישב על מיטתו וספק כפותיו האחת בשנייה, הוא אינו אדם אלים, גם אם היה, מעטים הם היצורים שהיה עשוי לגבור עליהם עם גופו החלש והצנום, ואף על פי שהגמד היה עוד יותר נמוך ממנו, הרי שמשהו במבנה גופו של הגמד ואף יותר מכך בקולו העמוק ובטון הדיבור השליו שלו, גרם לפאני לחשוב שלו ניסה לסלקו מהדירה באופן אלים, היה פאני יוצא כשידו על התחתונה.
"מה אתה רוצה?" אמר פאני, מפויס נוכח המחשבה הקודמת,
"שאלה טובה, חבר, אני רואה שיש משהו במה שסיפרו עליך. אני רוצה את מה שכולם רוצים, אני מניח, עולם שטוב לחיות בו, זה מה שכולנו רוצים, אני מניח"
"מה שסיפרו עלי?! מי סיפר לך עלי? אתה קשור לאיגוד רואי החשבון?"
"רחוק מזה, חבר, אני קשור לאיגוד חשוב הרבה יותר"
"יותר חשוב מאיגוד רואי החשבון?"
"כן, חבר, יותר חשוב. עכשיו בוא, אנחנו כבר מאחרים" סיים הגמד בקולו העמוק והסמכותי, שלף מזוודה מהארון והחל אורז את בגדיו של פאני במהירות מפתיעה נוכח גופו הקצר, ופאני, שמעולם לא היה אדם אסרטיבי במיוחד, החל מסייע לו לארוז.

פאני והגמד ירדו במדרגות הבניין ויצאו החוצה אל תוך הרחוב ההומה כבר בהמיית הבוקר של המון אנשים שהיו בדרכם למקום עבודתם. בימים כתיקונם, כאשר היה יוצא פאני לרחוב ושומע את שאונו, היה פאני שמח בהשתתפותו בהוויה האנושית, שהרי גם הוא, ככולם, החיש פעמיו מדי יום אל מקום עבודתו. היום, שוב לא חש פאני את אותה קרבה מוכרת ומנחמת אל העוברים והשבים ברחוב, הוא ומכרו החדש, גמד מזוקן שהתעקש לשאת את מיטלטליו, היו, ככל שהצליח להסיק מאירועי הבוקר המעורפלים, בדרכם למקום העולה בחשיבותו אפילו על איגוד רואי החשבון. לימוזינה ארוכה ושחורה עצרה בסמוך אליהם, ובאופן מפתיע החל הגמד צועד צעדים קטנים לכיוונה.

הערת המספר: מסעם של פאני והגמד אל החזית, וליתר דיוק, אל מפקדת האור, לא נעדר תלאות וקשיים, אלא שממני לא תוציאו מילה אודותיו. עת קיבלתי את הרשות לספר סיפור זה, הושבעתי ע"י שר צבא האור, ליפקין, כי לא אחשוף כל פרט העלול להוביל את מבקשי רעתם למפתן דלתם. שבועה זו, בדעתי לקיימה כלשונה, וזאת מתוך הכבוד הרב שאני רוחש למאבקם, הנצחי, של בני האור שהוא חסר פשרות ועקוב מדם. אספר רק את הברור מאליו, והוא שהדרך לחזית הינה רצופה בצוררים, שודדים ואנשי בלע המשחרים לטרף, ואלמלא הגנתו הנאמנה של בן לווייתו של פאני, מונדלק – אשר משמעות שמו בדיאלקט הגמדי הרווח בעיירה בה נולד, הינו, בתרגום חופשי, "זה הדוחף חרקים לאפו ומראה סימנים של וירטואוזיות בחרב" (גמדים קיבלו את שמם, על פי רוב, בגיל 11) – לא היה פאני שורד אפילו חלקיק זעיר ממנה. סוף הערה.

פאני ומונדלק פסעו אט על המשעול הסודי והבלתי מסומן במפות, אשר מוביל לאבולי מפקדת האור, מוקפים בחיילי "משמר המועצה העליונה" שליוו אותם מרגע שהופיעו השניים במעגל החיצוני של המפקדה. כשראה אותם, נשם מונדלק לרווחה לראשונה בכל המסע, הוא הצליח במשימתו, הגאון הגיע בבטחה למפקדה.
בקיטון המאובטח ביותר בכל מפקדת האור, מאובטח אף יותר מחדרו של נציג המועצה העליונה של האור – היושב דרך קבע במפקדה ומשמש דה-יורה כמקשר בין ההחלטות האסטרטגיות שמתקבלות באגף המלחמה במועצה העליונה לבין המהלכים הטקטיים הנגזרים מהן ע"י מפקדי צבא האור – ניצבת קוביה.
"לאן אנו הולכים?" שאל פאני התשוש את מונדלק, שהיטיב להסוות את תשישותו.
"אל הקובייה, גאון יקר, זה הרי ברור"
"ביקשתי ממך אינספור פעמים לא לכנותי כך"
"וכיצד אקרא לך, אם לא בשם בו החליט הגורל לכנותך?"
פאני לא האמין בגורל, אבל הוא האמין במונדלק, ואם הלה חפץ לכנותו בשם כזה או אחר, הרי זה עניינו, והוא הרוויח את הזכות לעשות כן – מעולם לא ראה פאני יצור כה קטן, בעל שיעור קומה כה נשגב.
משהגיעו השניים לפתחו של הקיטון המאובטח, סימן אחד השומרים, ככל הנראה הבכיר שבהם, כי השער ייפתח וזה עשה כמצוותו, מאחוריו ניצב שער נוסף וקבוצת שומרים נוספת, ועוד נוספים לאחריהם, ורק לאחר שחלפו השניים על פני חצי תריסר שערים, הגיעו לבסוף אל פנים הקיטון. פאני הבחין בהידוסו של מונדלק ואף בכבוד המלכים שנוהגים בו השומרים ותהה בלבו בחברתו של מי הוא נמצא.
"כאן נפרדות דרכינו, גאון יקר" אמר מונדלק ומולל בזקנו העבות,
"האם זה באמת הכרחי, מונדלק, האם לא תוכל להישאר עמי עוד?"
"לא אוכל, הגם שארצה, אבל השארתי חיילים רבים בשדה הקרב והבטחתי להם שאשוב במהרה. ומכל מקום, אין לך צורך בי עוד, כאן תהא מוקף באנשי חוכמה ורוח, ואילו אני, רוחי מצויה בזרועותיי האוחזות בחרב, אין מקומי במפקדה מצוחצחת, כי אם בזוהמת הקרב" ומולל בזקנו העבות.

עזיבתו של מונדלק, על אף שהייתה צפויה, הותירה את פאני הלום. הייתה זו הפעם הראשונה מאז יצא למסע זה שמצא עצמו לבדו. במהלך המסע המפרך, היה מונדלק אחראי על פתרון בעיות והדיפת סכנות, כעת, ידע פאני, נשואות העיניים אליו, אלא שלא היה לו מושג ולו הקלוש ביותר באשר למשימתו הצפויה. בכל אימת שניסה לתחקר את מונדלק על אודות משימה זו, נדם האחרון ומלא פיו מים, כל שהסכים לומר הוא שאין זה מקומו לספר על המשימה וכי על כך אמונים אנשים ראויים יותר. ככל שניסה, לא עלה בידו של פאני לדמיין ישות ראויה יותר ממונדלק לעשות דבר מה.
כה טרדו מחשבות אלו את מנוחתו של פאני, עד כי לא השגיח ביצור מחודד האוזניים שעמד בסמוך לו בחצי הדקה האחרונה. להגנתו של פאני, יש לגלות כי ליטו, השדון מחודד האוזניים, היה באותה שעה בלתי נראה.
"האדון הגאון, האדון הגאון…" אמר ליטו והגיח מהמעטה השקוף שעטה על עצמו. פאני נחרד נוכח הופעתו, כאילו יש מאין, של השדון, אולם שב עד מהרה לעשתונותיו, הזמן הקצר שבילה במקום המשונה הזה הרגיל אותו לאי אילו הפתעות.
"כן…" הפטיר פאני, מקבל על עצמו את הכינוי המחייב "ומי אתה עשוי להיות?"
"ליטו, כמובן, עוזרך הנאמן, נושא כליך, הסנשו-פנשו לדון קישוט שלך… לא שאתה תגמור כמוהו, כמובן, זה רק לצורך הדוגמה"
"העוזר שלי… אז אולי אתה תוכל להסביר לי במה אתה מתעתד לעזור לי"
"או לא, אדוני, אינני יכול, אין זה מקומי, ישנם אנשים…"
"ראויים יותר, אני יודע"
"כן, אדוני, ראויים יותר, כמו נאת, שר המדע, האדם החכם ביותר בממלכה, כלומר, עד שאתה הגעת, כמובן"
משום מה חשב פאני על ילדותו, על הוריו הזקנים.
"והיכן אותו נאת, אם יורשה לי…" עוד בטרם סיים פאני את משפטו הופיע מאחוריו אדם גדל מימדים, שאך בקושי הצליח להזדקף בתוך הקיטון. דומה שהתכונה הבולטת ביותר אצל נאת היו גביניו העבים והשחורים ששיוו לו מראה זועף עד, חזות אשר הלמה היטב את אישיותו.
"אני רואה שהגאון הגיע" סינן נאת מבין שיניו בזלזול מה. פאני לא תיקן אותו, הכינוי "הגאון" נעם לו לפתע, במיוחד כאשר הוא בקע מפיה של ברייה מגודלת ותבונית כמו נאת.
"הדרך הייתה ארוכה ומפרכת, מונדלק לחם בצורה מעוררת השתאות ואני…"
"זמננו קצר, גאון, והמלאכה מרובה. בסוף המלחמה יהיה לנו הרבה זמן לנוסטלגיה, אבל קודם צריך לנצח.
אני הוא נאת, שר המדע של המועצה העליונה ועל כן האוטוריטה האינטלקטואלית הגבוהה בממלכה. עלי הוטל להרצות בפניך אודות משימתך בשירות האור"
"סוף סוף, כבר התחלתי…"
"משימתך, אם כן, היא צבאית לחלוטין, אינך עוסק בפוליטיקה, ועל כך עליך להכיר תודה, לא בחינוך, או מדע, או אומנות. למרות זאת, במסגרת משימתך תהא לך גישה לכל הידע שנצבר בממלכה מקדמת דנא ועד ימינו אנו, וזאת מהסיבה הפשוטה שאתה תזדקק לו.
למעשה, יש שתי סיבות בלבד שאני הוא זה המרצה בפניך היום אודות משימתך ולא שר הצבא, ליפקין, הראשונה פרוזאית למדי, והיא שבימים אלה של דם ועשן, ליפקין הוא האדם העסוק ביותר בממלכה. הסיבה השנייה היא הקובייה".
"הקובייה?!"
"הקובייה!".

הרצאתו של נאת הותירה את פאני תשוש ונרפה, הוא התיישב על רצפת הקיטון וספק כפותיו האחת בשנייה. האחריות שהושלכה לפתע על כתפיו הייתה קשה מנשוא – "הטקטיקן הראשי של צבא האור" הגדרתו הרשמית של תפקידו ברשות האור וכמו כן הופקד על פיצוחה של אחת החידות העתיקות והסודיות ביותר שנודעו בתולדות מפקדת האור, היא "חידת אגדת הדרקון".
"הם נואשים, אתה יודע…" הפריע ליטו את חגיגת הרחמים העצמיים שהתחוללה בקרבו של פאני,
"מי אלו?"
"המועצה העליונה… נאת, ליפקין, רמיש, איבליש, כולם. המפלה קרובה מתמיד והמעמד שלהם נחלש, זאת הסיבה שהביאו אותך לכאן, זה והנבואה כמובן"
"יש נבואה?"
"מקורה אינו נודע, אפילו מונדלק אינו מכירו, או שאינו מוכן לומר. כך הוא נוהג לעיתים מזומנות"
"מונדלק?! מדוע שדווקא מונדלק יידע אודות כך דבר מה?"
"האם רבים האנשים שהכרת בימי חייך שגילם רבבה?"
"די לך לשקר!"
"דע לך שמונדלק הוא השליח הבלתי מעורער של האור, ממנה המועצה העליונה, מקים הצבא ומוצא הקובייה. בזכותו בלבד עמדה מפקדת האור זמן כה רב מול האכזריות הפראית של בני האופל. אלא שלאחרונה נראה שאין די בו, לא בו ולא בכל אנשי השם והגיבורים הגדולים שיצרה המלחמה הזאת. אנחנו מפסידים, אתה מבין, הגעת לספינה טובעת, רב-חובל, וכולם נושאים אליך עיניים שתדע לנווט אותה אל החוף".
היה זה הרבה לעכל, 'כולנו אבודים' חשב לעצמו פאני וניקה את האבק הקל שהצטבר מעל הקובייה המוזהבת שניצבה לפניו "היא הסיבה והיא התוצאה…" זה אולי העניין המגוחך מכולם, חשב פאני, לצפות ממנו, רואה חשבון זערורי, לפצח תעלומה שהעסיקה את מיטב המוחות ב-10,000 השנים האחרונות, ללא הועיל. המחשבה שהחפץ הבוהק הזה, שדמה יותר לקישוט או פריט אומנות מאשר לכלי נשק רב עוצמה, דווקא הוא טומן בחובו את ישועתם של בני האור, הינה מחשבת עוועים.

פאני דרוקר, "הטקטיקן הראשי של צבא האור", או בכינויו הפחות רשמי "הגאון", ישוב היה על כיסאו בחדר המצב של מפקדת האור, רכון קדימה על פני שולחן רחב שהיה עמוס לעייפה במפות, סקירות מפורטות של סדרי הכוחות באזורים שונים ותכניות קרב שדרשו את אישורו. ישיבה זו, כאשר עיניו נעוצות בנייר כזה או אחר המצוי מולו, ללא ניע, כאילו היה ראשו מאובן, הפכה לסימן ההיכר של פאני. מזה חודש ימים שלא מש הגאון מכסאו, אלא כדי לעשות את צרכיו. ארוחותיו מונחות לפניו בידי משרתים ושינתו אקראית וטרופה.
התנהגותו זו של פאני, שנבעה ללא ספק מהחרדה העמוקה שאחזה בו, עוררה את כבודם והערצתם של הסובבים לו וטיפחה מיתולוגיה קטנה מסביבו. אמרות כגון 'ריכוזו של הגאון הוא עילאי' 'אינו זקוק לשינה או מנוחה' 'גאונות שכזו מנצחת את צרכי הבשר' היו שגורות בפי הנוכחים בחדר המצב, וככל שהרחיקה האגדה והגיעה החוצה לאלו שמעולם לא פגשו בפאני, לא כל שכן צפו בהתנהגותו, כך גדלה היא ונעשתה לעל אנושית. השמועה אודות הגאון העל אנושי התפשטה גם בין החיילים הנלחמים בשדה הקרב והפיחה חיים מחודשים במורל ובחדוות המלחמה. בין השומעים על אודותיו של הגאון היה מונדלק, שבחיוכו העקום ובשתיקתו לא הסגיר את אנושיותו הניכרת של פאני.
פאני ידע היטב שהאשראי שהוא מקבל הינו זמני בלבד, רק במזל לא גרם עדיין למותם של רבים, לא יחלוף זמן רב בטרם יבינו כולם כי הוא זיוף. מחשבה זו אך הוסיפה למצוקתו של פאני וכתוצאה גם לסגפנותו והתעמקותו בים של מספרים, תכניות ומתארי שטח. ליטו, השדון, היה היחיד שתקשר באופן ישיר עם פאני. זאת עשה באצטלה כי אין להפריע את מיקודו של הגאון, ברם למען האמת הבין ליטו כי לו נאלץ פאני לשוח עם כל הגורמים השונים הדורשים תשומת לב בשעת מלחמה, היה פאני קורס לבטח.
באופן הדרגתי אך מתמיד נעשה שולחנו של פאני, עליו הונחו נתוני התקדמותה של המלחמה, לכל עולמו, כאשר ליטו בלבד הוא קשרו לעולם החיצון. במעין סוליפסיזם קטטוני החל פאני שוכח את המשמעויות הגשמיות של החלטותיו, דיווחים אודות מותם של חיילים התקבלו אצלו באותה השלווה בה התקבלו דיווחי תחמושת ולוגיסטיקה – היה זה אז שהאגדה שנרקמה מסביבו של הגאון הפכה אמיתית.

יותר ויותר, הצטברו על שולחנו של פאני דיווחים חיוביים באשר להשגתם של יעדים שנראו עד לפני חודשיים כבלתי מושגים. חיילי צבא האור, חמושים בתקווה מחודשת ובתכנית קרב שלא תמיד הבינוה, אבל כמעט תמיד הצליחה, נלחמו בחירוף נפש והדפו, פעם אחר פעם, את מתקפותיהם של בני האופל, שדמו כפרץ של עוצמה גסה ומחרבת. אולם היכן שאדם אחר עשוי היה להתעודד לו ולשוות בעיני רוחו את סיומה של המלחמה הנוראה, הבחין פאני כי בכל אימת שהדף צבא האור התקפה של צבא האופל, לא איחרה לבוא התקפה נוספת לאחריה. דומה היה כי גם התנופה המוראלית שרחשה כעת בקרב החילות המנצנצים של האור לא העלתה או הורידת מול החלל הרוחני שמלא את לבם המושחר של בני האופל, שכל מהותם הינה מלחמה. 'זהו מאבק נצחי' חשב לעצמו פאני באחד מאותם רגעים בודדים בהם הרשה לעצמו להרהר בדבר מה זולת התקדמות המלחמה, 'במקרה הטוב' מלמל חרישית ושב לחישובי תחמושת כאלה ואחרים.
"האדון הגאון…" פנה ליטו, שחרף הזמן שחלף לא ויתר, אף במעט, על הגינונים בהם נהג באדונו,
"כן, שדון, מה בפיך כעת? מהו מניין ההרוגים הנוכחי?"
"אינני יודע לספור כה גבוה, אדוני…" אמר ליטו בהלצה שרק אלו העוסקים במלחמה יכירו,
"מוות או מאבק, רק אותם מציע העולם, ושוב אינני יודע מיהו העדיף בין השניים"
"עליך לקום ולהתנקות, אדוני, נקבעה לך פגישה חשובה היום"
"בטל אותה, שדון, אין לי פנאי לפגישות, שלא לדבר על חשק"
"הו, את הפגישה הזאת אדוני ירצה לקיים"
"חדל, שדון, יש הרבה עבודה לעשות, אנחנו מובסים שוק על ירך באזור 663-3, אינני מצליח להבין מדוע, עשינו כל מה שצריך, אני ודאי מחמיץ משהו…"
"עם כל הכבוד, אדוני, כשמונדלק מוצא הקובייה מבקש להיפגש עמך, אין זה נהוג לסרב"
"מונדלק?! מדוע לא אמרת קודם? איני יכול להיפגש עמו כך! עלי להתנקות!".

כל המפקדה הייתה כמרקחה שעה שנכנס הגמד, בהידוסו הרגיל, מלווה באישה ששיעור קומתה הינו רם ונישא, גופנית ונפשית כאחד. מונדלק והיפוליתה הילכו יחדיו ברחבי המפקדה, כפי שעשו פעמים אינספור בעבר, שחים ביניהם על עניינים שברומו של עולם, אינם מביטים במסלול הליכתם, בידעם כי כל העומד לפניהם ימוש חיש קל מפני כבודם, אפילו היה הוא צומח או דומם.
"מונדלק!" הזדעק פאני בקול ילדותי כמעט בראותו את מגייסו ומגנו,
"גאון, הזמן שבילית כאן לא היטיב עמך, הינך שדוף עוד יותר משהיית באותו יום בו נפגשנו בחדרך המאובק"
המחשבה על אותו יום שלחה תחושת מועקה בלתי מוסברת במורד גופו של פאני,
"אנחנו שולחים את כל המזון לחיילים, הצבא צועד על קיבתו, אתה יודע, והמפקדה צועדת על אורות ניאון"
"כמה נכון, ידידי, כמה נכון. ואיך מתקדם פיצוח החידה, גאון, לא נוכל להמשיך לצעוד על קיבתנו בלבד"
"שניים מטובי אנשיי מופקדים על כך…"
"טובי אנשיך… לפני חודשיים לא השתמשת במושגים כמו 'אנשיי', לא כן?"
"הרבה התרחש בחודשיים הללו"
"אתה, כמובן, צודק, גאון יקר, כתמיד.
האם הכרת את ידידתי היפוליתה, מפקדת הצבא בכבודה ובעצמה. המורא אותו היא נוטעת בלבבות אויביה עולה אך במעט על האימה שהיא מטילה על חייליה, יש לכם הרבה על מה לשוחח", משסיים את דבריו ובטרם הספיק פאני להשיב, החווה מונדלק בראשו כלפי ליטו השדון והשניים עזבו יחד את החדר, מותירים מאחוריהם את פאני והיפוליתה לבדם.
"אז אתה הגאון שכולם מדברים בו, איכשהו ציפיתי שתהיה גבוה יותר" פצחה היפוליתה בדברים בנימת הדיבור האופיינית לה, שתמיד נשמעה כאילו היא מכילה מעט זלזול בבן שיחה,
"אני ציפיתי שתהיי נקבית פחות… אבל כבר למדתי שבעולם הזה צריך להיות מוכן להפתעות" היפוליתה חייכה. לו היה פאני מכיר את היפוליתה, היה הוא מבין כמה נדיר היה לראותה מחייכת,
"הזמן מתבזבז, כפי שמונדלק אמר, יש לנו עניינים רבים לדון בהם – בראש ובראשונה, אזור 663-3, 'מחוז המתים', הגיע הזמן שמישהו יסביר לך מה בדיוק מתרחש שם"
"אני חייב להודות שאני נבוך, כל מה שהצליח במחוזות אחרים נכשל שם כישלון חרוץ, מניין הגופות, כלומר… החללים, רק הולך וגדל. עברתי על הנתונים פעמים רבות, זה לא מסתדר"
"המלחמה הזאת לא תנוצח ע"י טקטיקה, מבריקה ככל שתהיה, אנחנו זקוקים נואשות למה שרק הקובייה יכולה לתת, רק כך נוכל להשיב מלחמה במחוז המתים"
"אני חושש שאינני מבין"
"זה בגלל שאינך יודע אודות הדרקון"
"דרקון… זה הרי מגוחך".

'השולט באזור 663-3, שולט בעולם'. תפיסה זו הינה התפיסה השלטת במלחמת האור באופל, ומקורה עתיק כמעט כמו המלחמה עצמה. אחת התובנות הראשונות שפאני הגיע אליהן במהלך תפקודו כ"טקטיקן הראשי", הייתה להתייחס בחשדנות לתפיסות מקובעות המגיעות בצורה של משפטים סתומים אשר נשמעים יותר כמו מעשיות ילדים מאשר תכנית אסטרטגית, מלחמות נצחיות משופעות בכאלה. אלא שתפיסה זו האמורה הייתה האמת לאמיתה. מיקומו האסטרטגי של האזור הוא כה משמעותי, עד כי כל ילד המתבונן במפת החזית יוכל לומר בפה מלא כי על מירב המאמץ להתרכז שם. עובדה זו לא נעלמה, כמובן, מעינו של האויב, וכך היה שמאז ומתמיד היה אזור 663-3 זירה לקרבות איומים, שתבעו קורבנות המון, משני עברי המתרס, עד כי זכה האזור לכינוי המפוקפק "מחוז המתים".
כתשעה חודשים עובר להצטרפותו של פאני לשורות צבא האור, ביום המכונה בהתאמה "יום המתים", חשפו מצביאי האופל נשק חדש והרסני, הוא הדרקון האדום. אין זה ידוע, כיצד הגיע הנשק לרשותם של גדודי האופל, או מדוע המתינו זמן כה רב עד לשימוש בו, ברם ידוע גם ידוע כי מאותו הרגע השתנה מאזן הכוחות לבלי הכר. כוחו של הדרקון היה רב מעבר לכל דמיון, קשקשיו כמוהם כשריון בלתי חדיר, פיו מפיק להבת אש בוקקת כל.
יחידות האור הוכו במחוז המתים מכה ניצחת. בצר להם, פנו מנהיגי האור, בעצתו של מונדלק (שכמוה כפקודה), לנבואה ישנה שהתנסחה כך: "במלאות 10,000 שנים למלחמה, ייוולד מושיע לאור, אדם שמצערו גוף ומרביתו רוח – והוא יחדש את ימי הדרקון".

ביקורה של היפוליתה הותיר את פאני מעורער, החיילים אותם שלח השכם וערב למשימות עתירות סכנה, חלקן משימות התאבדות של ממש, החיילים אותם היטיב לשכוח, הפכו כעת מוחשיים וקיבלו את דמותה של אישה, מדהימה בכוחה ומרשימה ביופייה, תמירה ואצילה ובעלת סגולות שעשוה לאלה בין בני אדם. דמותה של היפוליתה נצרבה היטב במוחו של פאני וסירבה להרפות. באופן מודע יותר או פחות החל פאני מגונן על מושא האובססיה שלו ממקום שולחנו בחדר המצב. פאני עשה זאת למנהג קבוע להתעדכן תדיר במיקום הכוחות אותם הובילה היפוליתה בעצמה, לעבות את המיגון סביבם ולשגר אותם למשימות פשוטות יחסית, ואף זאת עשה בלב כבד. רחשי לבו של פאני לא נותרו כמוסים זמן רב והשמועה אודות הגאון השומר את אהובתו פשטה בקרב הכוחות הלוחמים והתקבלה שם ברגשות מעורבים, חלקם של השומעים ראו בכך סרה באמרם כי בשדה הקרב אין מקום לשיקולים זרים, ואילו חלקם האחר קיבל השראה מהמחווה העצומה, נזכרים כי מצויים בעולם עניינים החורגים ממלחמת קיום, עניינים בשמם שווה להילחם.
"מה אתה חושב שאתה עושה, לעזאזל?!" הסתערה היפוליתה לתוך חדר המצב ללא כל אזהרה,
"מ… מה את עושה כאן?" שאל פאני, כמעט נופל מכיסאו,
"אני בחופשה, אז חשבתי לקפוץ לבקר"
"בחופשה?! את לא אמורה להיות בחופשה…"
"מעניין, הייתי יכולה להישבע שבשבועות האחרונים אני רק משקיפה על הקרבות מהצד. אתה מוכן להסביר לי מה אתה עושה?"
"אה… אילוצים טכניים, את מבינה, פעם זאת את ופעם מישהו אחר"
"כן, אלא שלאחרונה התפתחה אצל החיילים שלי תחושה שמישהו שומר עליהם, וזה לא כוח עליון"
"אני…"
"אל תגיד אילוצים טכניים, כי אני אצטרך להכות אותך אם תגיד, אני רואה מה אתה עושה. תקשיב לי טוב, אני עבדתי קשה בשביל המעמד שלי והגעתי אליו כי הייתי הכי חכמה והכי חזקה, ואני לא אתן לגבר שקרא יותר מדי ספרים על נערות במצוקה להרוס לי את זה, ברור?"
"את לא מבינה, אני…"
"מספיק עם הגמגומים, אני מבינה טוב מאוד, אתה חושב שנשים לא מתאימות למלחמה, לידיעתך…"
"אולי תשתקי לרגע אחד! אני מנסה לומר לך משהו" היפוליתה הייתה המומה, "אני לא מגן עליך כי אני חושב שאת לא מתאימה… את דווקא מתאימה מאוד"
"אז מדוע?"
"לא משנה"
רק אז הבינה היפוליתה, ששהותה הארוכה בין חיילים פגמה ביכולתה הנשית לקלוט רמזים דקים, את הסיבה האמיתית ל"חופשה" שלה.

חדרו של פאני היה, ככל החדרים במפקדה, אטום ונעדר חלונות. החיווי היחיד שהעיד על כך כי עלה הבוקר היו נקישותיו הזהירות של ליטו על הדלת "האדון הגאון, התעורר נא, ישנם עניינים דחופים לענות בהם".
פאני פקח את עיניו בעצלתיים, היה זה הלילה הראשון בו ישן בחדרו מאז דרכה רגלו במפקדת האור. המראה שנגלה לעיניו הנפקחות הבהיר לו שמאורעות ליל אמש אכן התרחשו במציאות, חרף חוסר סבירותם הקיצוני. היפוליתה הייתה עסוקה בעטיית בגדיה ושריונה על גופה המושלם, חלקים חשופים ממנו עדיין נגלו לעיניו של פאני המטולטל.
"לאן את הולכת?"
"התעוררת! אני מניחה שבמפקדה אפשר לישון עד מאוחר"
"למעשה, זה הלילה הראשון שישנתי …"
"הירגע, אני חייבת ללכת, אני מקווה שאתה לא נעלב, גאון"
"האמת שקיוויתי ש…"
"הרשיתי לעצמי לפשפש לך בדפים בזמן שישנת, אחרי הכל, יש לי סיווג בטחוני מספק…"
"אלו סתם שרבוטים, אי אפשר לעשות איתם דבר"
"אל תמעיט בערכם, תכנית האב שלך לגבי מחוז המתים היא לא פחות מגאונית – אני רוצה להוציא אותה לפועל מוקדם ככל האפשר, ואני אוביל את הכוחות"
"בשום אופן לא! זאת התאבדות! אני לא מאשר אותה"
"אני חושבת שהגיע הזמן להפסיק לשחק ברגשות, אין לנו את הפריבילגיה הזאת. לא שזה לא מחמיא לי…" אמרה היפוליתה ברכות בלתי אופיינית, נשקה לפאני על מצחו, אחזה בנדן חרבה ויצאה מהחדר האפלולי, משאירה אחריה פגיון כסוף, ספק מתנה על לילה קסום.

הידיעות על מותה של מפקדת צבא האור, היפוליתה, החלו זורמות מכיוונים שונים. בתחילה שמועות בלתי מאומתות ואחרי כן הודעות רשמיות. אבל גדול נפל על הממלכה ופאני הסתגר בחדרו וביקש להיעזב לנפשו, את הוראותיו המעטות העביר בדפי נייר מקומטים מתחת הדלת, אותם אסף ליטו בנאמנות. הדיווחים מאזורי הקרבות נשמעו גרועים מאי פעם, כאילו בלכתה, נטלה עמה היפוליתה את גבורתם ועוזם של חייליה.
בארמון השנהב, מקום מושבה של המועצה העליונה, נועדו שרי האור ונושא שיחתם היה הכניעה הבלתי נמנעת לרודנות האופל, חלקם ביקשו להקדים את מועד הכניעה על מנת לזכות ברחמיהם של בני האופל וחלקם האחר טענו כי מוטב לבצע התאבדות קבוצתית מאשר ליפול לחסדיהם של חסרי החסד. אף אחד מבין שרי האור לא עסק עוד בניצחון, הייתה זו אפשרות מגוחכת, בדיוק כמו כריית האוזן לנבואות נושנות. בקצה השולחן, במקום של כבוד, ישוב היה מונדלק "מוצא הקובייה", אשר לא פצה את פיו לכל אורך השיחה. בשעת כושר אחת, חמק מונדלק משולחן השרים והחיש פעמיו לעבר מפקדת האור.
"אנו תלויים בך, גאון יקר, אחרת, מותם של רבים, מותה שלה, היה לשווא"
"הבאתי עלינו חורבן, מונדלק"
"אם כן, אחריותך היא להוביל אותנו החוצה"
"כיצד? בטח בי, אין כל דרך לנצח! המוני חיילים מתו באחריותי, על כך לא יסלחו לי, היא מתה בגללי, על כך לא אסלח לעצמי…"
"די לך, כל ילד יודע שבשביל להכין חביתה צריך לשבור ביצים, ובשביל לנצח במלחמה צריך להקריב חיילים"
"מה אמרת?"
"בשביל לנצח במלחמה…"
"צריך לשבור ביצים! איך לא חשבתי על זה קודם?! בוא איתי, אין זמן להשחית!"

פאני ומונדלק סחבו בקושי את הקובייה אל מחוץ למפקדה, "זקנתי" מלמל מונדלק לעצמו בחצי חיוך. "מה עכשיו?" שאל מונדלק "הב לי את המקבת, מונדלק",
"מה בדעתך לעשות?"
"הבעיה היא שאף אחד לא קורא כבר, הבט בעמוד 528" פאני הגיש למונדלק ספר מאובק, בעמוד 528, תחת הכותרת "התרבות הדרקונים" הופיעה התשובה הברורה לחידה עתיקת היומין "היא הסיבה והיא התוצאה"
"ביצה, מונדלק, ביצת דרקון זהב!" אמר פאני והניף את המקבת מעל ראשו, כאשר פגשה זו את הקובייה, החלה האחרונה להיסדק, ומבין הסדקים בקעה אלומת אור מוזהבת.
לאחר שהתפזר העשן הסמיך, ניצב במקומה של הקובייה דרקון עצום מימדים, עורו עשוי קשקשי זהב רומצים וכל חזותו אומרת עוצמה. "ניצלנו" אמר מונדלק וטיפס ללא מורא על גבו של הדרקון "קדימה, אין לנו זמן להשחית" הפטיר בחיוך כלפי פאני, שהחל אף הוא מטפס על גוף הדרקון, נעזר בקשקשיו הבוהקים.

לאחר שהכל הסתיים, ישוב היה פאני דרוקר בכסאו, רכון על שולחנו במשרד רואי החשבון הגדול בו עבד. "היכנס אלי, בבקשה" נשמע קולו המחוספס של הבוס מהעבר השני של הקו. פאני הזדרז לקום מכיסאו ולמלא אחר בקשתו של הבוס, כאשר תחב את ידו לכיסו מצא שם, למרבה הפלא, פיגיון כסוף.