דרך הקריסטל

אני מנסה להזכר מתי היתה הפעם הראשונה. יצאנו ארבעתנו לבדוק את הסביבה החדשה, הירידה היתה יחסית פשוטה, לא חשבנו על החזרה, שצריך לעלות את השבילים האלה, לטפס את המדרונות התלולים. והרגליים, זה היה כאילו הן צרחו עלינו שנפסיק, שאי אפשר עוד, אז רכנו על ארבע ומשכנו עם הידיים. אבל, לא זו היתה הפעם הראשונה. קראו לה, נדמה לי, דרך הקריסטל. אסיה אהבה אבנים, במיוחד כאלו שממשיכות לצמוח. אבן צומחת? תשאל, אבל זה רק בגלל שב-"חי-צומח-דומם" איש מאיתנו אינו חושב במאות שנים. רק בשנות אדם.

את אסיה הצלחתי לגייס ברגע, הבעיה היתה עם וולף. וולף אהב את הבית. את ארבע המשבצות שישב עליהם להרכיב פאזלים או לגו או כל דבר שאפשר לחבר. אבל אם הצלחנו להוציאו אותו, תמיד היה רץ קדימה לפני כולם, העיניים שלו תקועות באדמה והוא מחפש: אבנים, מטבעות ישנים, חפצים שנשמטו מידיים עייפות. אוסף ואוסף מהכל, אבל מה שבאמת חיפש היה מה שנקרא "זיעת" החמה.
הכי קל היה תום. כי ברגע שכולם הסכימו, הוא הצטרף, המאסף. סוחב על גבו את התיק הכי כבד, בשקט. אם אמרנו ימינה – פנה ימינה, אם אמרנו לעצור – עצר. בקלות היה אפשר לטעות ולחשוב שבעצמו אין לו איזושהי דעה, רק כשנתקענו מבלי לדעת לאיזה כיוון ללכת, כשלא נמצא הסימון, כשהשמש איימה להיעלם, גילינו את החושים החדים של תום.

בעצם אני זו שאהבתי ללכת. את כולם גררתי אחריי. הייתי חייבת ללכת. ביערות, בחורשות, בשבילים ארוכים, לנשום את הטחב, לדלג בין הסלעים, להשרט, להעלם בין העצים הגבוהים. אף אחד לא ידע להסביר את זה. ברגע שדרכתי בְּמקום, מקום שמעולם לא ביקרתי בו קודם, הרגשתי שהייטב אני מכירה את האופן שבו מטפסים השרכים על העץ, הדרך בה מחלחלים המים ויוצרים אפיקים קטנים, את הטיפה הקרה שנופלת ומשמיעה פּוּק.. פּוּק.. פּוּק.. את עומק גווני הירוק שמעולם לא היו בארץ בה נולדתי, ובכל זאת, את הכל אני יודעת בתוך הבשר. אבל המוח, המוח מתעקש, הוא קצת יותר איטי, ולא יודע את הַהֶקשר הנכון, אולי כבר שכח את הכל. והם באים איתי, אסיה וולף ותום, נגררים אחריי, כי איזו ברירה אני משאירה להם, הם יודעים – אם אני לא הולכת אני נכבית.

לקח להם זמן לעלות על זה. אני חושבת שאסיה היתה הרגישה מבניהם לגלות. אסיה ו-וולף היו מושכים אותי מהידיים, דוחפים אותי לאוטו, תום מארגן תיק עם מעט צידה ומים ונוסעים רחוק. כל הדרך הגוף שלי היה במלחמה, הרוח מהחלון חובטת בו שכבר יתעורר, והריחות של העשב ועדרי-הבקר מפתים אותו לצאת מבפנים להסתכל בחוץ. המכונית עוצרת בחניון מאולתר, ממול שלט שמראה על תחילת הדרך. בבת-אחת כל הדם ששקע לי בכפות הרגליים עולה בחזרה לגוף. אני מתחילה ללכת.

אי אפשר לעצור אותי, השביל מושך ואני בעקבותיו, נפתחת והולכת ובכלל לא ברור מה מצפה לי בקצהו השני, ולאן אני בכלל צועדת, אבל הרגליים קדימה. והם נגררים אחריי, תום עם התיק, אסיה ששמחה על עוד מעשה טוב שעשתה מבלי שאף אחד ישים לב, וולף שבלית ברירה שוב הוציאו אותו מהבית.

ככה זה המשיך, לפעמים היו לי סמנים מקדימים, וידעתי לארגן את כולם לפני הכיבוי הקרב, ולפעמים נבלעתי בתוכו והייתי צריכה אותם שימשכו אותי החוצה. עד אותה פעם בדרך הקריסטל. הרגשתי את החנק, שכבר מוצא לו נקודה נוחה בבית החזה, ארזתי את התיקים, קבעתי מיקום ויצאנו לדרך. כשהגענו לתחילת המסלול, המקום היה עמוס שלטים, אבל אף אחד מהם לא הראה את היעד שלנו. זכרתי שבדרך ראינו מלון תיירים, רצתי לכיוון שלו, הפקידה בדלפק הסתכלה עליי בתחילה בתמיהה כאילו לא ברור לה על איזה מסלול אני מדברת
"אני מחפשת את דרך הקריסטלים, שאפשר למצוא בה אבנים יפות", חזרתי שוב, והראיתי לה עלון שמראה שפה זה המקום. פתאום היא חייכה, "זה באמת השם של הדרך, אבל זמן רב איש לא קרא לה כך", היא הוציאה ממתחת לדלפק מפה קטנה, ובחנה אותי, שלרגע, חשבתי גם אני לעצמי, איך אני נראית בעינייה.
"יש לך שתי אפשרויות:", היא פתחה, "לצאת מכאן ולהתחיל לעלות את המסלול, אבל אז את צריכה להגיע לנקודה הזו למעלה עד השעה 17:00. משם יקח אותך אוטובוס בחזרה את כל הדרך למטה. אבל תזכרי שאסור לך לפספס אותו, אחרת את פשוט בבעיה!",
"ומה האפשרות השנייה?", מיהרתי לשאול
"בשעה 15:35 יצא אוטובוס מכביש הכניסה למלון, הוא יקח אותך לקצה השני של המסלול, הקצה הגבוה", היא המשיכה לדבר אליי בלשון יחיד, ובאמת עמדתי רק אני מולה, אבל רציתי לתקן אותה, להגיד שאנחנו יחד, ארבע ביחד, ולא הספקתי, "ומשם תעשי את כל הדרך בירידה לפי הקצב שלך".

השעה הייתה 14:10, את האוטובוס הקודם פיספסנו בשבע דקות. חיכינו. עדיין לא הזדמן לנו לעשות מסלול כזה, באוטובוס שלוקח אותנו לתחילתו.

התחנה שבה היינו אמורים לרדת היתה "בית מרפא גרימזל". האוטובוס עלה וטיפס בכביש מפותל, כביש יפה שנחצב בהר. אחרי כמה דקות של התפעלות ילדית מן הנוף שנגלה לפנינו, הסתכלנו בחשש-מה בדרך שהשאיר מאחורינו – הדרך שנצטרך לעשות בחזרה כדי להגיע לנקודת המוצא שלנו, שם מחכה לנו האוטו לחזור הביתה. אבל האוטובוס המשיך להתפתל ולעלות גבוה, הבטן שלי התכווצה וכבר הצטערתי שהתעקשתי על המסלול.

בקצה של שום מקום התגלתה חומת אבנים קרה ומבריקה בצבע אפור כסוף, עליה התנוסס השלט "בית מרפא גרימזל". על רקע נוף הסלעים הפזורים באי סדר קוסמי, אבני החומה היו מסותתות בדיוק שתופס את העין. כאילו מתוך החלקים והשברים שסובבים מכל עבר, פתאום התקבצו חלקם יחד לקיים איזשהו צורה וסדר.

בגובה שהיינו, רחוק-רחוק מעל פני הים, מזג האוויר השתנה. עטפנו את עצמנו בכל פיסת בד שהייתה ברשותינו.
"אם נתחיל ללכת לא יהיה כל-כך קר", קפצתי מיד, מנסה להתעלם ממה שגעש בבטן. "הפקידה בקבלה אמרה שכל הדרך היא בירידה, אז זה צריך להיות קל", המשכתי לנסות לנסוך מעט ביטחון.

הירידה היתה תלולה, שלא מצאנו איך הכי נכון להניח את רגלינו מבלי שיתעקמו, יחליקו, או יתקעו בין הסלעים. חשבתי לעצמי "אם כך תהיה כל הדרך, לעולם לא יסלחו לי", ובקול אמרתי, "קדימה, זו דרך עם אוצרות שמחכים רק לנו". אבל מפלצות הגרניט מסביבנו לא נראו מזמינות. נעצתי גם אני את עיניי באדמה למצוא משהו, כלשהו, הרי אם הבטיחו בעלון, חייב להיות משהו.
"אני רוצה לחזור", דווקא אסיה נשברה ראשונה, וזה היה סימן לא טוב
"לאן לחזור?" שאלתי בפחד, "עד שנצליח לעלות את כל מה שירדנו, כבר נסיים את כל המסלול, וחוצמזה, אנחנו לא יודעים מתי יגיע האוטובוס הבא"
"זה לא איכפת לי, אני רוצה לחזור, אין לי מצברוח להיות כאן", מכל מה שציפיתי שיקרה באותו רגע, הקריאה של וולף, זה שחשבתי שתוך שנייה יצטרף למקהלה של אסיה, היתה כמו יד על הכתף הרועדת שלי, הוא צרח ממרחק-מה "מצאתי, מצאתי, אסיה בואי, מצאתי", ובאמת הרגשתי הקלה באותו רגע, שרציתי לנשק את שני עיניו הרואות. שם בשביל שבו כל האבנים נראו קשות ואטומות, פתאום הציצה אליו נקודה שקופה, צלולה של סיטרין. ולזמן מה, גם הכובד שישב לי על החזה הפך שקוף עד שהתפוגג. תום לא חיכה הרבה הוא לקח אבן אחרת והחל לחבוט כדי לפרק את האוצר שהבטחתי להם. ואסיה כבר שכחה ממצב-הרוח, רק חיוך עיגל לה את כל הפנים, "קדימה, תום, תנסה מכאן, תן לי, רגע, תן גם לי לנסות". אבן החן היתה בידנו. ענברית, נוצצת, עכשיו כבר הדרך היתה קטנה עלינו. היה זמן להצטלם עם השלל, לשים לב לנוף. זוהי דרך אבני החן שלנו. ארבעתנו קיפצנו, צחקנו, משמאלנו, בביצה שנתגלתה, חיפשנו לשמוע את קול הצפרדעים. זו היתה התמונה האחרונה. הסלעים שינו את אופיים.

בין שיחים ומרבדי טחב התגלו סלעים חומים, עגולים, חלקים כמו לחמניות ענק. עצרנו להפסקת אוכל. טיפסנו לאט על אחת מלחמניות הענק היפות, נשכבנו ופרסנו לנגד השמש את האוצורות שברשותינו. כמעט זהו, כמעט אין מה עוד לבקש. רק הדרך, שכחנו ממנה. כמה כבר עברנו? כמה נותר לנו עוד לגלות? כמה הספיקה להתהפך ולהשתנות תחת רגלינו מבלי שנתנו על כך את הדעת?
"הגיע הזמן להמשיך הלאה", קראתי. על סלע הלחמניה שוטט זרם דק של מים, שמשום מקום נבע. אבל זה היופי שפה, אני חושבת לעצמי. כף רגלי מונחת על האיזור הרטוב, וברגע אני כמעט מאבדת את האחיזה. רק מעט מים הפכו את הלחמנייה שלי לאיבוד שליטה. "שימו לב," אני מסמנת לאחרים, "רק תשימו לב".

ממרחק קצר אנחנו רואים שלט. ו"שלט זה טוב, כי זה אומר שאנחנו בדרך הנכונה", ולפעמים הוא גם מגלה לנו כמה עברנו. "הלכנו קרוב לשעה, ובעלון היה כתוב כי הדרך כולה לוקחת שעתיים ורבע. עכשיו, אנחנו רק צריכים להגיע עד השלט ולוודא". השלט עמד בדיוק לפני הפנייה שמאלה, כמו אות שכל מה שנגלה יהיה רק אחריו. רצנו נרגשים. נעמדנו תחתיו וקראנו. השמש שעד אותה נקודה עמדה במרכז השמיים, בהירה, הסתתרה פתאום מאחורי ההרים, וההרים, מאיפה הם הופיעו פתאום, שרשרת הרים, ומסלול צר נחצב למרגלותם.
"השלט אמר שנשארו שעתיים, אתם יודעים מה זה אומר?!", וולף היה הראשון לצעוק את מה שחשבנו כולנו.
"זה לא יכול להיות! בטח יש פה טעות, מי תיכנן את הדרך הזו?", ניסיתי למצוא איזשהו הגיון
"הלכנו כמעט שעה שלמה, והספקנו ללכת רק רבע-שעה של המסלול!" וולף ממשיך לצעוק את הפחד של כולנו, לתרגם אותו למספרים.
לבד, באמצע המרחב שמרגע-לרגע הפך ליותר גדול ואינסופי, לבד, מול הסימן היחיד שאי פעם מישהו עבר פה, ועשה את הדרך, השעה היתה רבע לחמש. עשינו רבע-שעה בשלושת-רבעי-שעה, נשארו לנו עוד שעתיים, שזה, שזה, כמה זה? אף אחד לא רצה לעשות את החשבון, עכשיו חייבים ללכת בלי הפסקות, מבלי להסתכל רחוק-מדי על פני השטח המשתנים, ללכת צעד צעד, מכשול מכשול.

וכמעט זו היתה תוכנית מושלמת, כמעט, כי פתאום סלעי הלחמנייה, לא היו בצידי הדרך עטופים ברכות בתוך עשבים. עכשיו הם היו הדרך עצמה. ומפל של מים זרם על גבם, לתוך התהום החלקה שהתגלתה מימינם.
וולף היה הקטן מכולנו, ועליו פחדתי יותר מכל כמו על ילד קטן.
"תן לי יד, וולף" בקשתי, "תן לי יד, זה מאוד מחליק פה"
וולף הסתכל אליי, "רק בגללך אנחנו פה, אני לא רוצה שום יד, אני יכול להזהר לבד"
"לא, תן לי יד, אתה עלול להחליק", אחזתי בכוח ביד של וולף והוא נאבק לשחרר אותה, רגל ימין שלי נשענה חצי צעד אחורה, והדבר הבא היה הקול של פניי נחבטות בסלע. לא הבנתי מה קרה, רק שמעתי את וולף בוכה, "בגללך, את רואה, בגללך", קמתי, עדיין מבלי להבין מה קרה, היד שלי בתוך היד של וולף ותום ואסיה אוחזים בו ומסתכלים עליי בתדהמה.
"עזבי את וולף, טפלי בעצמך" תום צועק לעברי
"אני בסדר", אני אומרת מבלי להבין וזרמים של דם נוטפים לי מהאף, "אני מצטערת, וולף, אני מצטערת, רק רציתי.."
"למה בכלל החזקת אותי? אמרתי לך שיותר טוב לבד"

דבר מצלילות הסיטרין לא הגיע אלינו, האבן המופלאה נשכחה בתוך התיק. קטנה ומכווצת כמונו.

זו היתה הפעם האחרונה שיצאו לטייל איתי. מאז את כל הנופים אולצתי לראות מתוך חלון המכונית, חולפים על פניי. והבנתי אותם, גם אני פחדתי, באותו רגע כל היופי הזה שבחוץ היה נראה שִׁקְרִי. יפה מרחוק, יפה בתמונות. ומקרוב מאיֵים.

עד שבאחת הפעמים נסענו בתוך יער, בחוץ טפטף הגשם, והריח של האדמה – זה מה שהייתי זקוקה לו. להרגיש מתחת לרגליים. גם הם ידעו את זה.
"תעצור פה, תום, רק לרגע"
"אנחנו חייבים להמשיך וחוצמזה יורד גשם"
"אז רק לתמונה, אתה יודע, אני רק אצָלֶם וזהו"
ירדתי מהמכונית, והמצלמה בידיים שלי, אין לי מה לעשות איתה, אבל החזקתי אותה, כי זה מה שהבטחתי. המכונית, הצחוק של אסיה, הקולות של תום ו-וולף הכל נעלם. אני עומדת באמצע הכביש ובבת אחת כל הנופים הרדומים מתעוררים. אנחנו מכירים כאילו תמיד היינו יחד – עלים, שרכים, גזעים. אני עומדת בתוך עצמי, וכוּלי נפרס מסביב.

ביד שלי מונח הדו"ח של ד"ר גלוזמן.

"ג', רווקה בת 34, אושפזה בהוראת פסיכיאטר מחוזי, בשל מצב פסיכוטי חריף.
סמוך להתפרצות ההתקף עברה אירוע לחץ. לטענתה, איומים של אחיה בנוגע לתשלומי שכר-הדירה של ההורים. סרבה לאשפוז.
היא נשלחה לאבחון על מנת לשפוך אור על מצבה הנפשי –
ג' הינה הקטנה מבין שני ילדים, ולה אח הגדול ממנה. אין בין האחים יחסי קירבה. ומדי פעם מתעוררים בניהם וויכוחים לגבי ירושת ההורים. שני הוריה של ג', שנפטרו, היו אנשים חולים.
ג' החלה לטפל בהם באופן אינטנסיבי כשהייתה בכיתה ד'. עקב כך לא התאפשר לה לקיים אורח חיים המותאם לגילה, וליצור קשרים עם קבוצת השווים לה. בסוף יום הלימודים היתה ממהרת הביתה לנקות, לבשל, לרחוץ את הוריה ולהאכילם. ג' מעידה שלא הצליחה ליצור מערכות יחסים של חברות עם עמיתיה לכיתה. בזמן שהייתה מטפלת בהוריה הייתה שוקעת בפינטוז. לדבריה:
'זה התחיל כמשחק. הייתי משחקת עם עצמי. בזמן שהאכלתי את אמא.
היא היתה כמו תינוק, רוב האוכל היה נפלט לה בחזרה מהפה.
רציתי לספר לה סיפור, שיהיה לה נעים, שאשכח מהמראה של האוכל הנוזל. אבל אז הסיפור השתלט על הראש שלי, דיבר מעצמו.
הגוף שלי היה קפוא, אבל במחשבה קרו לי כל-כך הרבה דברים.
הדברים שעשיתי, שהעזתי, המקומות אליהם הגעתי בכוחות עצמי, זה עשה לי התרגשות בגוף.
תחושה של כח שמעולם לא היתה לי'.
בשל הימנעותה מקשרים בינאישיים, נראה כי תפיסתה העצמית כמעט שאיננה מבוססת על התנסויות ממשיות עם הזולת. הדיבור של ג' קטוע, יש בו הפסקות מרובות וזמני השהייה ארוכים. במהלך השיחה אינה מתבוננת בבן שיחה, אלא בנקודה כלשהי בחלל. ג' משתמשת בפינטוז כאמצעי הגנה, ועם השנים חיה בפרקי זמן הולכים וגדלים במציאות מנותקת. כאמור ג' סובלת מדיסוציאציה. ובזמנים המנותקים ג' יוצרת דמויות ומערכות יחסים, בהם היא מצליחה להיות גורם מוביל ומשפיע על האחרים המומצאים. וכן, זוכה להיות נאהבת ומטופלת בעצמה על-ידי אחרים שאיכפת להם ממנה".

העיינים הפקוחות שלי אינן רואות את מה שמתרחש סביבי. הן מזמן לימדו את עצמן להשלים את הפער.
רק השפתיים, עדיין לא מעזות, אפילו לא ללחוש, " אסיההה … תום … וולףףף… כולכם חלקים ממני".