האיכר והכהן

המבנה שנקרא בשם "נצח" היה גוש עצום ומרובע של אבן אפורה, לבנת ענק מארמונותיהם של האלים עצמם, גדול וגבוה ונישא ומרשים. הקירות היו חלקים ואחידים, ללא סימני טיח, ללא צבע, ללא שריטות קטנות, בליטות מחוספסות, עשב מטפס ושאר סימנים שיעידו על פגעי הזמן. אדיש, אפור, עתיק; נצח נתן למתבונן את התחושה שהוא ניצב מול אחד מאיתני הטבע, כוח בלתי מנוצח.

מקדשו של אל הזמן לא נבנה על ידי בני תמותה. הוא תמיד היה שם, בעמק הנסתר בין רכס הרי קאגנאל, וכנראה שתמיד יהיה. מבקרים וצליינים עשו את דרכם אל המקום הקדוש במשך כל ימי השנה. כמעט כולם חיפשו את ברכתו של כרונין. רובם ביקשו פתרון למצוקתם הרגעית או הקבועה, מרגוע לכאבים אמיתיים או מדומים, מרפא לרגל מדממת או מחלה ממארת. מעטים מהם חיפשו חיזיון: רסיס מידע מהעבר הרחוק או מההווה המתרחש או נבואה לעתיד הרחוק. מעטים עוד יותר ניסו להצטרף לאפורים, ולמצוא את ייעודם כמשרתים של אל הזמן, ואלה בדרך כלל נאלצו לשוב כלעומת שבאו לאחר שתפילות שנשאו במשך לילה שלם לא נענו.
והייתה גם פעם אחת, לפני מאות רבות של שנים, בתקופת שלטונו הקצרה של הקיסר ארדוואר השלישי, בה מבקרים הגיעו אל המקדש כאשר הם מביאים איתם אלימות ומוות…

מהעמק השקט עלה עשן ממאות מדורות מלחמה קטנות, מזהם את האוויר הצלול. הרוח נשאה עימה קולות של אנשים, אלפי אנשים; חמשת אלפים פרשים מהצבא הקיסרי הנאמן הסתופפו סביב אש המדורות, צולים בשר, משוחחים, מקללים, מספרים בדיחות גסות וסיפורי קרב. לא היו קטטות, וקללות לא הרחיקו לכת למהלומות; לגיון זה היה ידוע לשמצה במשמעת הברזל שלו, משמעת שנאכפה בקפדנות על ידי מפקדם, גנרל דארן אונייז, שהיה ידוע כאונייז איש הברזל, אונייז הנאמן, ויותר מכל בשם 'האיכר'.
אונייז נולד וגדל ברובע סואן של ארדאנין סיטי ומעולם לא עמל בחווה או עבד את האדמה. הערת אגב של אחד ממפקדיו הראשונים, "עקשן כמו איכר", נדבקה והעניקה לאונייז את כינויו. במרוצת השנים, לאחר שזכה בפיקוד משלו על יחידה והשתתף בקרבות העקובים מדם במלחמת פרחי האודם, נוספה לכינוי משמעות אפלה, בעקבות מנהגו של אונייז להוציא להורג שבויי מלחמה בשדות חיטה ושעורה. "הם יכולים לזבל את האדמה", הוא נהג לומר לחייליו. הסיפורים התפשטו, ואונייז צבר מוניטין של מפקד נאמן, אכזרי, וחסר רחמים לגמרי.
כעת ישב האיכר לצד שולחן מערכה בתוך אוהל אדום גדול, במרכז מחנהו, והאזין לשליח שהקריא דיווח מהמלחמה המתחוללת.
החדשות לא היו טובות. בדרום, הברון קאלהאס צירף את כוחותיו לצבאו ההולך וגדל של הפר השחור, ולמעשה הצטרף לתומכים בביינארד אלארון, הקיסר מטעם עצמו. מהומות שוב פרצו במחוז קייראתיס, אותה דוכסות ארורה שמעולם לא קיבלה בשקט את כיבושה על ידי הקיסרות. האלפים ביער המוזהב הגיעו סוף סוף להחלטה, והודיעו כי הם אינם מתערבים במלחמותיהם של בני האנוש, ומסרבים להיענות בקשתו של הקיסר ארדוואר השלישי, הקיסר האמיתי, ולהצטרף לכוחותיו בגבול המערבי. הידיעה האחרונה לא הייתה רעה לגמרי; משמעות התעקשותם של האלפים לעמוד מנגד הייתה גם שהם לא יסייעו למורדים.
בצפון, בארדאנין סיטי, החיפוש הגדול עדיין היה בעיצומו. ביינארד אלארון, לאחר שאיבד את צבאו בקרב הצמידים השחורים, הסתתר עם קומץ נאמניו בעיר הגדולה, חבוי בין מאות אלפי התושבים והפליטים שהגיעו מהמערב. הבוגד היה מצוי ממש מתחת לאפו של הקיסר, אבל שני לגיונות שסרקו את העיר, חקרו ועינו חשודים בבגידה והציעו פרס על ראשו לא היו מסוגלים למצוא את הקיסר הכוזב.
ובכן, הבדיחה סרת הטעם הזו תיגמר עם שחר. צבאותיו של הבוגד בדרום התכוננו לצעוד צפונה בדרך המלך ולהגיע תוך כמה שבועות לארדאנין סיטי, והליגיונות שבדרכם, מוכים וחבולים משנה וחצי של לחימה במורדים שצצו תחת כל עץ רענן, לא יהיו מסוגלים לעצור אותם. הקיסר היה נואש, וכצעד אחרון הוא שיגר את הלגיון של האיכר לעמק הזה.
השליח סיים להקריא את הדיווחים ונותר עומד במקומו, עיניו מביטות קדימה. הגנרל שיחרר אותו בנפנוף יד, וצפה בו מצדיע ויוצא מהאוהל. כשכנף האוהל הוסטה, אונייז זכה בהצצה חטופה במבנה הענק שבמרכז העמק,במרחק לא רב ממחנהו. המקדש היה חשוך לגמרי, כתם שחור כנגד השמיים זרועי הכוכבים. אור לפידים לא בקע מהחלונות הפעורים בקומות העליונות, אור מנורות לא האיר את השער הכפול הגדול שבכניסה. המקדש נראה נטוש, אך אונייז ידע שלא כך הוא. בדרכו הנה הם נתקלו בצליינים שמיהרו לברוח מהעמק כשהגיעה הידיעה על בואו של הלגיון, וקיוו שלא להיתקל בפרשים מטילי האימה. תקוותם התבדתה. הם נחקרו כמובן, כולם, ואונייז למד מהם שלמרות שכל המבקרים הסתלקו, כל הכהנים נותרו במקדש, עד האיש האחרון.
אם כך, מדוע אין שם אור?
"המפקד"! נשמעה קריאה מחוץ לאוהל, ואונייז נדרך בכסאו.
"הכניסו אותו", הוא פקד, וכנף האוהל הוסטה שוב. ארבעה חיילים, חרבם שלופה, ליוו איש חמישי שצעד ביניהם. החיילים היו גבוהים ממנו, רחבים ממנו וחמושים; אך בעוד שהוא צעד בנינוחות קדימה, לעבר אונייז, דווקא הם היו אלו הנראים נפחדים.
אונייז קם מכסאו. "אדון נצח", הוא אמר והרכין את ראשו בקידה קלה.
"גנרל אונייז", אמר האדון נצח. הוא לא נראה מוטרד כלל מארבע החרבות שריחפו סביבו, קרובות עד כדי סכנה. "אתה יכול לקרוא לי קאי".
"קאי, אם כך". אונייז הצביע על כסא עץ פשוט מעברו השני של השולחן, בדיוק מולו.
"שב", הוא אמר בחדות, והתיישב בעצמו. קאי התיישב. אם הוא הוטרד בדרך כלשהיא מהפקודה הגסה, הוא לא הראה זאת.
"יין?"
"לא".
"אנשים קדושים לא שותים יין"?
"אני לא שותה יין".
"בסדר גמור". האיכר מזג לעצמו יין אדום כהה לתוך ספל עץ פשוט.
"אני חייב להזהיר אותך, קאי. החיילים שלי, אלה שעומדים מאחוריך, הם הטובים באנשיי. פקדתי עליהם לתקוף אותך, לערוף את ראשך אם יצליחו, ברגע שיהיה להם נדמה כי אתה מנסה להטיל עלי לחש מסויים. למען הזהירות, אני מציע לך לדבר לאט, ולא לבצע תנועות פתאומיות עם הידיים". אונייז הציץ אל החיילים הניצבים דרוכים מאחורי קאי. אחד מהם, הימני ביותר, מחה זיעה ממצחו. זו הייתה משימה לא קלה, ואונייז ידע זאת. לאיים על כהן של כרונין…
קאי הנהן בראשו. "תודה על אזהרתך, גנרל. אני אנסה לדבר לאט".
אונייז המתין מספר רגעים, בוחן את האדם שמולו. אדון הנצח היה ראש המסדר של כרונין, האדם הבכיר ביותר במקדש הנצח, ולפיכך האדם הבכיר ביותר במסדר הכהנים של אל הזמן ביבשת. הוא נראה כמו אדם רגיל לגמרי – עיניים חומות, שיער שחור קצר, תווי פנים נאים אך פשוטים. גלימתו האפורה לא הייתה שונה מכל גלימה אחרת של כהן של כרונין שאונייז פגש במהלך חייו, והוא לא ענד טבעת, עגיל, או כל תכשיט אחר המציין את מעמדו הרם כפי שעשו כהנים בכירים במסדרים אחרים. אך אונייז ידע שהופעה חיצונית עשויה להטעות. הוא עצמו נראה כאיכר אמיתי – מבנה גוף גדול ורחב, לסת מרובעת, גבות שעירות מחוברות. מראה חיצוני אכן יכול להראות. הוא הביט בקאי, ואדון הנצח הביט בו חזרה.
"איפה הוא"? הוא שאל לבסוף.
"מי"?
שריר רטט בלחיו הימנית של אונייז. "הבוגד. החלאה שהכריז על עצמו כקיסר. ביינארד אלארון. איפה הוא"?
קאי הרים את גבותיו בפליאה. אם אמיתית או מזוייפת, אונייז לא ידע. "ואתה חושב שהוא כאן, גנרל? אני מבטיח לך, אין איש בשם זה בנצח. רק אני ושאר אחיי הכהנים, וביינארד אלארון לא הצטרף למסדרנו".
אונייז חייך חיוך חסר הומור. "מצחיק מאוד. קיוויתי לתשובה מספקת יותר מתכסיסי התחמקות. אנחנו יודעים – אנחנו חושבים – שהוא בארדאנין סיטי. אנחנו מחפשים אחריו כבר כמעט שנה. כל היבשת יודעת זאת. איפה הוא"?
גבותיו של קאי צנחו חזרה. "זאת, אינני יכול לומר לך".
"אה, אני חושב שאתה יכול. אתה מבין, ניסינו הכל. קוסמים, כוהנים של מסדרים אחרים.
ללא הועיל. לבוגד יש כנראה אמצעי נגד, משהו שחוסם את הלחשים שלנו. ניסינו עינויים של נאמניו של הבוגד. פרסים. אני נמצא כאן כי אין לנו ברירה אחרת. לקיסר עצמו אין ברירה אחרת. איפה הוא"?
"אינני יכול לומר לך".
"אתה יכול, ואתה תגיד לי. אתה אדון נצח – ואתה יכול לדעת את כל מה שקורה בהווה, כל מה שמתרחש כעת. יש לך את הכוח הזה, אנחנו יודעים. ביקשנו את השירות הזה מכהן אחר שלכם"…
"אלאווס בוראיין, מהמקדש בארדאנין סיטי", קטע אותו קאי.
"כן. יכול להיות, אני לא יודע את השם שלו. זה לא משנה, הוא מת עכשיו. הוא אמר לנו, לפני שהוא מת, שהאל שלכם נותן את הכוח הזה רק לכהן בדרגת אדון נצח. אתה יכול לומר לי. תגיד לי"!
"לא, גנרל"! קולו של קאי הפך קר, כמעט מלא בבוז. "אני לא יכול. שליט הזמן, מי ייתן וימשיך להשגיח עלינו לנצח נצחים, אינו 'נותן' את הכוח הזה כשאדון נצח 'מבקש' אותו. הוא מעניק אותו כשהדבר ראוי; והדבר אינו ראוי. אנו איננו נוהגים להתערב במלחמותיה של הקיסרות, לא למען קיסר זה או אחר. אנחנו לובשים גלימות אפורות, לא את סמל החרב הבוערת של הקיסרות".
אונייז ציפה מראש לחוצפה שכזו מצד הכהן, אך הדבר עדיין העלה את חמתו.
"כמה כהנים יש במקדש שלך, קאי"? הוא התיז. הוא ידע את התשובה, כמובן – אותו כהן בארדאנין סיטי מסר את כל הפרטים לחוקרים שלו.
"שמונים ושלושה כהנים, גנרל, כולל אותי".
הכהן נתן את המספר הנכון. "ברשותי יש חמשת אלפים פרשים. חמשת אלפים אנשים, כולם וותיקי קרבות, כולם מאומנים וממושמעים.אתה מסרב לומר לי. טוב ויפה. מחר, עם אור ראשון, אני אפשוט על הבנין המכוער הזה שלך, אשלוף את הכהנים מהכוכים שלהם ואהרוג אותם אחד אחד, עד שתסכים לומר לי איפה הבוגד מסתתר. שמונים ושתיים הוצאות להורג, קאי, החל מהבוקר הקרוב, שמונים ושניים אנשים שיוצאו להורג לנגד עיניך. אחרי שנסיים איתם, אני אתחיל איתך. והאמן לי, אתה תתחנן לספר לי את כל מה שאתה יודע על מקום הימצאו של הבוגד. אני מבטיח לך".
"ואני מאמין לך. יש לך מוניטין, גנרל אונייז, כאדם שמקיים את הבטחותיו".
"בדיוק". אונייז חשק את שיניו. ההצגה השלווה הזו, הפנים החתומות האלה, אולי הרתיעו אנשים אחרים אבל לא אותו. הוא לא ייתן לכהן הזה להפחיד אותו. "כהנים הם בני אדם, בדיוק כמו כל אחד אחר. הם מדממים, והם מתים". למה הוא מספר לו את זה?
"ללא ספק. ואנחנו יודעים גם מתי".
אונייז החל לומר משהו, ואז נעצר. "מה אמרת"?
קאי רכן קדימה במושבו. אחד החיילים שמאחוריו הזיז את חרבו לכיוון עורפו של הכהן, אך אם אדון הנצח הבחין בתנועה, הוא התעלם ממנה. "כל כהן של שליט הזמן יודע את עת מותו. אנחנו יודעים מתי, אם כי לא בדיוק כיצד. אנחנו לא מפחדים למות, גנרל. חיינו מוקדשים למסדר".
"וחייהם של החיילים שלי מוקדשים לקיסר". מבלי לדעת מדוע, אונייז חש חמת זעם רצחנית גואה בו. הוא רצה לתת את הפקודה ולהרוג את האיש החצוף הזה – לא; הוא רצה לעשות זאת בעצמו. אך באיגרת ששיגר למקדש הוא התחייב למעבר בטוח, והאיכר תמיד קיים את הבטחותיו. לא משנה; מחר הולך להישפך דם רב, מספיק כדי להרוות את אדמת העמק הקטן.
"חייהם של החיילים שלי מוקדשים לקיסר", הוא חזר ואמר. "וגם הם לא מפחדים למות. חזור למקדש שלך, כהן. אם עד אור ראשון לא תתקבל תשובה מהימנה בדבר מקום הימצאו של הבוגד, אנחנו ניפגש שוב, והפעם אני אעמוד בראש חמשת אלפים"…
צעקה נשמעה מבחוץ ושיסעה את דבריו. "הצילו"! מישהו צווח. "לא! הצילו! שהאלים יעזרו לי"!
אונייז נעמד על רגליו בן רגע, חרבו שלופה, עיניו בולטות מחוריהן. הצעקה נשמעה שוב, והפעם הצטרפו אליה צעקות וצווחות מכיוונים שונים, מסביב לאוהל, קרובות ורחוקות. אלה לא היו הצעקות המוכרות לכל חייל של גברים גוססים או גברים נלחמים. אלה היו קריאות של פחד.
פחד מדבק.
"שמרו עליו"! נבח אונייז על ארבעת חייליו, וחצה בשני צעדים מהירים את המרחק בינו לבין פתח האוהל. הוא העיף מבט אחרון אחורה, באדון הנצח שהמשיך לשבת בכסאו בשלווה בעוד הוא מוקף בטבעת פלדה של ארבעה להבים, ויצא החוצה –
– אל תוך טירוף. גברים, חיילים חמושים וחגורי שריון, התרוצצו מסביב לאוהל, מסביב למדורות, התגלגלו על הרצפה, נתקלו זה בזה, צועקים, בוכים, מתחננים, צורחים במלוא גרונם. מעבר למדורות, בגבול המחנה, אונייז ראה אנשים – צלליות מטושטשות עומדות במעגל, צלליות לבושות בגלימות בד ארוכות, נושאים את ידיהם מעלה בתפילה.
ואז הוא ראה את הרוחות.
הן ריחפו באוויר, ערפל כסוף שהורכב מאלפי דמויות שקופות למחצה, מתערבל כמו יצור חי מעל ללגיון המבוהל. הן נכנסו אל תוך האוהלים, מעוררות מקהלות של צרחות, עפות מעל למדורות, דולקות אחרי חיילים נמלטים. אחת מהן, רוח רפאים חיוורת, התנתקה מהשאר וטסה לכיוונו במהירות, שקטה כקבר. אונייז אחז בחרבו בכוח, פניו קפואות בהעווייה שחשפה את שיניו, מוכן להתמודד עם היצור, כיאה לחייל ומצביא בצבא הקיסר.
ואז הוא זיהה את תווי הפנים של הרוח ושמט את חרבו.
זה היה הוא עצמו. לסת מרובעת, החזה הרחב והשרירי, הגבות הצפופות. זה היה הוא, אך שונה – במקום השריון המלא, המעוטר בדרגות הגנרל, אונייז השקוף לבש חולצה שחורה בלויה. במקום זקנו הקצר המטופח, אונייז הרפא היה מגולח למשעי. ועיניו; לרפא לא היה עיניים. בארובות העיניים היו נעוצים מסמרים ארוכים. דם חיוור, שקוף, זלג מטה מהעיניים ההרוסות אל הסנטר חסר השיער.
כנגד רצונו, בפעם הראשונה בחייו, אונייז פלט צעקה צרודה של אימה טהורה. המסמרים בעיניים – כל חייל בצבא הקיסר הכיר את המוות המזוויע הזה. זה היה מוות ששמור לבוגדים שהורשעו, הוצאה להורג לאנשים שהפכו עיוורים לחובתם.
אונייז כרע ארצה, מתנשף, ממשש בקדחתנות את עיניו כדי להיווכח שהן עדיין שם. זה היה נורא, זה היה מחריד. זה היה מה שציפה לו, מוות כבוגד. זוהי רוח הרפאים שלו עצמו, שזומנה מהעתיד על ידי אותם כהנים, אותם כהנים…
אונייז הזדקף. אותם כהנים… שכעת עמדו מחוץ לגבולות המחנה והתפללו, גורמים לצבא שלו להתפורר סביבו. הכהנים האלה, שכלל לא היו במקדש הלילה אלא המתינו מסביב, בחשיכה, המתינו לרגע המתאים לתקוף.
הגנרל קם על רגליו, מתעלם מהצלם הקודר, השקוף, שעמד מולו. הוא הרים את חרבו ונכנס חזרה לאוהל.
קאי עמד על רגליו, אך החיילים כבר לא הקיפו אותו. שניים מהם היו עדיין באוהל: אחד מהם שכב בפינה, מכורבל לכדור, עיניו עצומות בכוח. השני כרע על ברכיו, מייבב בפחד, מנסה בידיו החשופות לחפור שוחה באדמה הקשה של האוהל, מבקש מקום להימלט אליו.
אונייז התעלם משניהם וצעד היישר אל קאי.
"אני חושב שטעית, גנרל", אמר הכהן. "החיילים שלך אכן מפחדים למות. כל אחד מהם רואה כעת את רגע מותו, ואתה תיווכח לדעת כי"…
אונייז הלם בו בכוח בבטנו. הכהן התקפל לשניים, מנסה לשאוף אוויר, והגנרל תפס בשיערו והשליך אותו על ברכיו, מצמיד את להב החרב לגרון החשוף.
"יש לך אשליות יפות, כהן", הוא התיז. "אני לא יודע מה הראית לחיילים שלי, אבל שכחת פרט קטן אחד: אני הוא האיכר. אני הוא הגנרל הנאמן ביותר של הקיסר, והמוות הממוסמר שהראיתם לי לא עושה עלי רושם. אז תפסיק עם זה – תגיד לכהנים שלך להפסיק עם זה".
קאי סובב את ראשו להביט בפניו הכועסות של אונייז. הלהב החד שפשף את גרונו, וזרזיף דק של דם החל לטפטף מטה אל שקע הצוואר. שני הגברים התעלמו מהחתך.
"אלה אינן אשליות, גנרל. אנחנו יודעים כיצד אנו נמות – וכעת גם אתם יודעים". קולו של קאי השתנה, ולראשונה מאז שנכנס לאוהל הוא איבד את שלוותו. "אתה לא תקבל את התשובה שלך. קח את החיילים שלך, גנרל, קח אותם ועזוב את העמק הזה"!
"חתיכת ממזר"! אונייז הניף את ידו אחורה, מתכוון להלום בפניו של קאי בניצב החרב, אך הכהן היה מהיר יותר. הוא התפתל הצידה, מהיר כחתול, דחף את אונייז ומיהר אל פתח האוהל. אונייז שאג בזעם ושעט קדימה, מנסה להדביק את הכהן הזריז. השניים יצאו החוצה, אל אוויר הלילה הקר ומקהלת הצרחות, ואונייז תפס בידו האחת בכתפו של קאי, קורע את גלימתו, ובידו השנייה נעץ את החרב עמוק בתוך גבו של הכהן.
זה נגמר מהר מאוד. קאי פלט אנקת כאב חנוקה, ונעמד על מקומו, גופו מתקשח בעווית. אונייז שלף החוצה את החרב בתנועה חלקה אחת, והכהן נפל קדימה על פניו, עיניו פעורות בכאב.
"ממזר", ירק אונייז. קאי שכב למרגלותיו, גלימתו האפורה הופכת ארגמנית, עיניו מתרוקנות במהירות מהבעה.
"ממזר", קלל אונייז, בפעם האחרונה. הוא הביט בגופה, מתנשם ומתנשף, הביט בחרב המגואלת בדם שאחז בידו… ואז נגהה עליו ההבנה של מה שעשה. אדון הנצח, האיש היחיד ביבשת שהיה יכול לגלות את מקום מחבואו של הקיסר הכוזב. האיש היחיד, ואונייז קטל אותו.
האיש היחיד…
"מה עשיתי"? הוא מלמל. "או, אלים! אלים יקרים"!
במחנה של הלגיון שלו, היחידה הממושמעת ביותר בצבא הקיסרי, קולות האימה הלכו וגברו. אך גנרל דארן אונייז, האיכר, לא שמע אותן. הוא עמד בתוך מעגל דממה משלו, מעל גופה של אדם בגלימה אפורה, ממשש את עיניו כאילו הוא מנסה לגרש את הכאב המייסר שידע כי עתיד להגיע.