האיש והאגדה

המהפכה הצרפתית? הייתי שם. הפלישה לנורמנדי? ראיתי מקרוב. פרל הארבור? בסרט הם עשו את זה יותר יפה, אבל חוויתי גם את זה. על הטיטאניק ביליתי שעות לפני הפגיעה, ואלמלא יסורי המצפון זה יכל אפילו להיות כיף. ח'צרה בספטמבר? הייתי. לא נהניתי. היה אפילו קצת מעיק.
קרו לי גם כמה תקריות משעשעות, ואת חלקן לא אשכח הרבה זמן. העולם כולו משוכנע שכריס קולומבוס גילה את אמריקה, אבל ישנם כמה אינדיאנים בתחילת האלף השני שיודעים שאני ביקרתי שם קודם. זה היה די נחמד; הם סגדו לי במשך שבועיים שלמים מתוך הנחה שאני סוג של אל, עד שהאדם הלבן הניח שם את רגלו ואני נאלצתי להתחבא כדי לא ליצור מהומה. ביוון העתיקה, לעומת זאת, היה קצת פחות כיף להיתקע. עייף ורעב מצאתי שם אכסניה בתוך מבנה מוזר ועשוי עץ, כדי לגלות בבוקר עקוב מדם שבתוך סוס טרויאני לא כדאי לישון.
אבל ככה זה כשאתה נווד זמן. לפעמים אתה מגיע לתקופה רק כי הגורל מושך אותך לשם, ולא כי זה טוב לסטטיסטיקה שלך, להרגשה, או מוסיף תמונה לאלבום. נכון, הסיבה השלישית היא זו שמושכת נוודים מתחרים להסתובב כמו אידיוטים בהיסטוריה שכולם מעדיפים לשכוח, אבל לפעמים קורה שיד הגורל מכוונת. כמו אז, יום לפני סוף התחרות.
לא האמנתי בזה עדיין כשמצאתי עצמי תקוע ולחוץ באותו בוקר מבאס של 1963. יממה לפני מועד ההגשה האחרון ודוקא אחרי שהפעם תכננתי את היעד שלי לפרטי פרטים, דברים החלו להשתבש. לא אפרט כאן את שרשרת התקלות שכללו, בין השאר, בננה עבשה ואי הבנה לגבי האצבע שכיוונתי אל השומר באחוזה, כי השורה התחתונה היא שאל חווילתו של ה"מלך" לא הצלחתי להכנס, ועדיין חסרה לי תמונה בודדה. בעיניי, כל מה שקרה מסביב כבר מזמן הפך להיות אגדה.
אז אני מוצא את עצמי בפאב באזור המפוקפק – הייתי ממש צריך לדלג על גופת קבצן כדי להכנס – של גרייסלנד, עם סוללה גרעינית שלא יכולה לקחת אותי רחוק יותר מחצי קרוטון אחורה בזמן, ובלי תוכנית גיבוי. אל תטעו; בדרך כלל איני נופל לייאוש וכמעט תמיד מפגין יצירתיות של הרגע האחרון, אבל הפעם, כשבדמיוני הצטייר קים הג'ינג'י משוויץ באלבום התמונות המושלם שלו ובגביע המוזהב שזכה בו, אל רקותיי טיפס כאב ראש שהזכיר לי את שהותי בתקופה הרדיואקטיבית הסגולה. טוב, לכם עוד אין מושג על מה אני מדבר, אבל לא אקלקל את ההנאה.
כשברקע החל להתנגן שירו של פרסלי "זה בסדר", וזרה לי מלח על הפצעים הפתוחים, הבנתי שזה הסימן בשבילי להתחפף. שילמתי למוזג, הנפתי את תרמילי על גבי, וכשגררתי עצמי לכיוון היציאה, ראיתי אותה. היא ישבה קרוב לדלת, בראש מורכן, ונראתה לי בתחילה כמו בובת שעווה יפהפייה מהמוזיאונים שמנציחים את היופי מפעם. עיניה החומות היו מקובעות בנקודה חסרת משמעות כלשהי, תואמות לשמלה הפרחונית שלבשה ומשדרות עצב אמיתי. בתחילה לא שמה לב אליי, ורק כשהתמהמהתי במבט עליה, איני יודע למה, עיניה נחו על שלי מבלי לשנות את הבעתן.
"שלום," אמרתי.
היא הנהנה בראשה.
"את מכירה אולי דרך להכנס לאחוזה של "המלך"?" שאלתי. אין לדעת מאין תגיע הישועה.
"'המלך' – אתה מתכוון לאלביס?"
"לא, דובי גל. בטח אלביס."
זה לא שעשע אותה. בוחנת אותי בחשד מה עדיין מתוך דכאונה, היא משכה בכתפיה.
שקלתי לרגע את צעדי, ואז מבלי להסס יותר עשיתי צעד והתיישבתי במקום הפנוי לידה בשולחן. "תראי, אני יודע שאני אמור להיות מנומס ולהתעניין במה שקרה לך, אבל אם להיות גלוי איתך, זה ממש לא מטריד אותי. אז בואי בבקשה נקצר את ההליכים ותספרי לי מה הכניס אותך לדיכאון, אני בטוח שאת משוכנעת שכל העולם מסריח ואין לך כוח, וגם לי יש סדר יום עמוס, למען האמת."
היא תלתה בי את שתי עיניה, וגבותיה הורמו בפליאה. "סליחה?"
"בלי משחקי 'אני מופתעת'," ביקשתי. "דברי, הזמן שלי קצר."
"הזמן שלך קצר.."
"נכון."
"כמה חבל," ירתה. היה די ברור שהיא רואה בי מאצ'ו מהסוג שאפילו עדיין לא קיים בתקופתה. שתחכה לסבנטיז, חשבתי ברוע.
"אמרי לי לפחות את שמך."
"סינדי."
"סינדי," חזרתי. "זה היה כל כך קשה? אני אוליבר, אבל את יכולה לקרוא לי אולי."
"ולמה שאקרא לך בכלל..?"
"אולי כי אני נווד זמן."
"נווד זמן," אמרה במכניות.
"זה אומר שאני נודד בין תקופות כתחביב, בעיקר למטרות תיירות ורווח. הנה," הראיתי לה את שעון המעבר עם הסוללה הגרעינית שלי. "כמעט לכולם בתקופת הבית שלי יש כזה. אני מקיש את תאריך היעד ומגיע אליו, וזה די נחמד, הייתי כבר בהמון המון מקומות מגניבים."
בהינו זה בזה. שריר לא זע בפניה, וגם החיוך שעל פני נתקע איכשהו ונראה כמו עווית כאב. זה היה רגע 'דרך-ללא-מוצא' קלאסי, אם כי המוצא שמצאתי לעצמי רגע אחר כך היה פשוט לקום וללכת מבלי להוסיף מילה.
כנראה היא ידעה שאחזור, כי כשרגע מאוחר יותר התיישבתי שוב מולה, היא לא נראתה מופתעת.
"רוצה לראות את אלבום האגדות שלי? זה יעודד אותך."
"את המה שלך?"
הנפתי את תרמילי על השולחן והוצאתי ממנו מול עיניה אלבום גדול ומעוצב. כריכתו הייתה עשויה עור בצבע אדום שעליו התנוסס הכיתוב "האיש והאגדה".
"אתה מאוד אוהב את עצמך," אמרה בציניות.
"נורא מצחיק. זה לא אלבום עליי," אמרתי ופתחתי אותו. "טוב, באיזשהו מקום זה כן," חזרתי בי, ולא היה בכך צורך; דמותי התנוססה על כל תמונה ותמונה, אך כל פעם לצד דמות אחרת. סינדי בחנה את האלבום, תחילה באי רצון, אבל לא יכלה להעלים את הפתעתה כשראתה אותי לצד ויליאם שייקספיר, ופעם אחרת לצד ליאונרדו דה וינצ'י. היא דפדפה.
"זה חלק מתחרות. כל נווד מתחרה מקבל אלבום כזה, והמטרה היא להיות הראשון שימלא אותו בתצלומים משותפים עם 'אגדות' מרחבי ההסטוריה עד למועד קו הסיום," הסברתי. "יש שלוש מאות עמודים, עמוד לכל תמונה. מה את אומרת על פלה?"
הצבעתי על דמותי המחוייכת שהופיעה ליד הברזילאי האגדי; שיניו היו צחורות ובידו הימנית אחז כדורגל חתום. סינדי כלל לא הכירה אותו כיוון שלא היה עדיין ידוע בתקופתה, אבל תמונות רבות אחרות הקשו עליה להסתיר את הפתעתה ונדמה היה שהדיכאון שלה מתפוגג ומתחלף במין סקרנות.
"אתה באמת נווד זמן."
"כן."
"אבל אני לא מבינה. כל האנשים האלה פשוט מסכימים להצטלם איתך?" התפלאה.
"ובכן.. לפעמים אני צריך להפעיל שכנוע," הסברתי בחיוך כריזמטי, "אבל בדרך כלל הם מוכנים. יחסי ציבור, את יודעת. לעתים נדירות אני נתקל בקשיים, כמו עכשיו, עם פרסלי.."
"ומה זה?" הצביעה על תמונה שבא הופעתי רק אני, כשלצד מותני מבצבץ שפיץ קטן של כובע משולש.
"נפוליאון ואני."
שתיקה קלה.
"אה."
דפדפתי הלאה והראיתי לה אנשים שזיהתה, ביניהם תומס אדיסון, הגברת מהמונה ליזה וכריס קולומבוס (שלמרות שהעמדתי פנים שהגעתי לאמריקה אחריו, פניו עטו מבט חשדני משהו). לאט לאט נדמה היה לי שזיק ניצת בעיניה.
"מרשים," אמרה, ולגמה מהאלכוהול הצהוב שלה, שנראה כמו שתן.
"ממש לא, אני בצרות." אמרתי נוגות. אני חושב שבאיזשהו מקום סתם חיפשתי אדם כלשהו לפתוח את ליבי אליו. "מחר נגמרת התחרות, ואני תקוע בלי תמונה משלימה. תארי לך, אני כמעט היחיד שהגיע למאתיים תשעים ותשע צילומים, ואלמלא הסנוביות של פרסלי יכולתי לסגור עניין. את מכירה אולי איזה טיפוס מוכר וחשוב שחי כאן בתקופה? אם רק הסוללה שלי לא הייתה עייפה.. היא לא תיקח אותי לשום כיוון למרחק של יותר מכמה שעות.."
"כמה?"
"כמה מה?"
"שעות."
השתהיתי על פניה בחשדנות. "לא יודע… חצי יום בערך.. ואם לא יוולד כאן מחר איזה הארי פוטר זה לא יעזור לי, למה את שואלת?"
"חצי יום יספיק…" מלמלה לעצמה בהתלהבות. "תקשיב," אמרה לי והזדקפה, "אם תיקח אותי לתקן משהו שקרה לפני כמה שעות, אני אכניס אותך בתמורה אל האחוזה של אלביס פרסלי."
טרקתי את האלבום בבת אחת ונעצתי בה מבט. "הרגע אמרת שאת לא מכירה דרך פנימה."
"אולי עוד לא ידעתי שאני יכולה להרוויח מזה."
"לעזאזל," סיננתי קללה. "דוקא זה צריך היה להיות המקצוע העתיק בהסטוריה."
"סליחה?"
"כלום. בסדר. מה את צריכה לתקן?"
"לא חשוב," אמרה בביטול, "אבל כדאי שנזדרז. אם נבזבז זמן, יעברו יותר מדי שעות ולא נוכל להגיע אל היעד שלי."
היא קמה ועשתה צעד לכיוון פתח הפאב, אבל אני שילבתי את ידיי. "לא כל כך מהר, קליאופטרה. גם אני יודע לעשות עסקים. אני רוצה ביטחון כלשהו שאת לא מרמה אותי."
"אני לא מרמה אותך!" כעסה.
"מניין לי שאזרחית פשוטה שכמותך יכולה להביא אותי אל אלביס? בעצמך אמרת שאת לא מכירה דרך-"
"אבל באותה מידה אתה יכול לרמות אותי!" קטעה אותי, "לברוח ברגע שתהיה לך התמונה הטפשית."
"ובאמת שקלתי את זה, לכן אני דואג."
"בסדר, בסדר," אמרה בחופזה. "נעשה את זה ככה: בשביל להכניס אותך אל אלביס אנחנו צריכים מפתחות, אבל גם גישה. קודם נשיג לך מפתחות, אחר כך תביא אותי לאן שאני צריכה, ורק אז אראה לך את הדרך אל הדלת שתוביל אותך אליו."
חשבתי על דבריה. ניסיתי להיראות כאחד שנאלץ להתפשר, אבל בליבי הודיתי שהפתרון מצא חן בעיניי, יחד עם אישיותה מלאת חוכמת הרחוב. חייכתי.
"עשינו עסק," אמרתי, ויחד יצאנו אל מחוץ לפאב, כשאני מדלג שוב מעל הקבצן המת. היא תקעה בי מבט מזלזל ושילבה את ידיה, מפעילה חשיבה מהירה.
"בסדר. מפתחות. פגוש אותי בעוד חמש דקות מול האחוזה. תביא תחפושת של אלביס."
חשבתי שלא שמעתי היטב. "מה?"
"אתה רוצה מפתחות, או לא?"
"ומאיפה אשיג-" התחלתי, אבל השתתקתי כשעיניי פגעו בנוף הרחוב הגרייסלנדי. באדן חלונה של כל חנות שהיא, הוצעו תחפושות של אלביס למעריצים במידות שונות ואינסוף צבעים ודוגמאות. פיאות נוכריות, מכנסיים רחבות, משקפי שמש משובצות ומעוצבות בטעם רע, הכל התנדנד בזויות שונות ונשא תוויות מחיר.
ידי אחזה שוב ברקתי. "חמש דקות."

*

האחוזה של אלביס "המלך" פרסלי הייתה המבנה הגדול והמפואר ביותר בגרייסלנד. למזלנו, הזמר גם השקיע מאוד בעיצוב שיחים שהקיפו את גינתו, בין השאר בדמות חיות או צורות הנדסיות, מה שנתן לנו כמה וכמה אפשרויות מחבוא. זה לא שיפר את מצב הרוח שלי, שכן ידעתי שאם סינדי לא תחדל בקרוב מלצחקק, יתפסו אותנו גם אם נסתתר מאחורי האלביס הענקי והירוק עשוי העלים.
"אם לא תסתמי עכשיו, אני אראה לך את ההלוויה שלך."
"מצטערת.." חייכה, ושתי גומות עיטרו את לחייה. "זה פשוט כל כך הולם אותך."
לבשתי תחפושת אלביס זולה והזויה, בצבע סגול זוהר שיכל לגרום גם לציור המעוות ביותר של פאבלו פיקאסו להקיא את ארוחת הבוקר שלו. פיאות הלחיים הסינתטיות גירדו וגרמו לי להזיע ביתר שאת, והגרוע מכל, עוד לא הבנתי איך כל זה מקרב אותי אל המפתחות.
"לפחות אצלי מדובר רק בתחפושת," עקצתי ברוע תוך מבט על שמלת המלמלה שלה, שיצאה מהאופנה בערך עוד עשור או שניים מהיום. העדפתי להניח שבגלל הפרט הקטן הזה סינדי כלל לא נעלבה.
"לא, באמת, פתאום אני מצטערת שלי אין מצלמה.." אמרה עכשיו ונראתה כנהנית מכל העניין. "אולי נצלם אותך, תמונה קטנטונת, עם זאת שלך?"
"היית מתה," משכתי את תרמילי קרוב יותר אליי, כאילו כדי להגן עליו. "חוץ מזה, קיבלנו פילם ספור עבור התחרות, ככה שנשאר לי בדיוק צילום אחד, ואני לא הולך לבזבז אותו על הרעיונות המטורפים שלך, שאגב, עדיין לא הסברת לי-"
"רגע, יש לכם טכנולוגיה גרעינית למסע בזמן, אבל אתם עדיין מצלמים עם פילם?"
"אישה, אפשר בבקשה להתקדם?!" כמעט זעקתי בתחינה.
"בסדר, בסדר!" הרצינה, ויחד איתי הרימה את מבטה מעבר לשיח, אל השביל המוביל לפתח המבנה בתוכו, הנחתי, היה עסוק אלביס פרסלי בהשמנה. שני שומרים ישבו בסככה הסמוכה לדלתות הכניסה הכבדות, ושוחחו ביניהם.
"זה, זה אחד אלים," מלמלתי בטינה והצבעתי אל הגדול יותר מבין שניהם, שמראהו העלה בי את זכר פגישתנו הקודמת וגרם לאמת ידי לכאוב. "אין לו ראיה מי יודע מה, אבל הוא יודע להרביץ."
"חטפת מכות, הא?"
"כבר עברתי דברים יותר חמורים כדי להשיג תמונות," אמרתי, נזכר לפתע כמה קשה היה לשכנע את יגאל תומרקין לחייך למצלמה.
היא הנידה בראשה כשעקבה אחרי מסלול הפטרול של השומרים. "טוב, לעניות דעתי זה טפשי."
"מה טפשי?"
"לעבוד קשה כל כך בשביל להצטלם עם אנשים שפשוט מוגדרים כ'אגדה', בעוד שחלקם לא עשו דבר חשוב באמת. אני בכלל לא אוהבת את אלביס פרסלי."
"את צודקת," אמרתי ביובש. "דעתך באמת עניה."
היא גלגלה את עיניה.
"אז איך אנחנו לוקחים את המפתחות?" שאלתי.
"פשוט מאוד," אמרה והחזירה את עיניה אל המחבוא. "נכנסים ולוקחים אותם."
בהיתי בה עד שלסתי נשמטה בזעם. "לא, אל תגידי לי שכל התוכנית שלך היא שפשוט אתחזה לאלביס ואכנס הביתה."
"ברור שלא, אידיוט-רב-תקופתי אחד," התעצבנה, ואני הופתעתי קצת. "אתה תתנהג כמו מעריץ מעיק, ותאלץ אותם לנטוש את העמדה כדי לרדוף אחריך."
"ואז את תקחי את המפתחות!" הרגשתי כאילו ניעורתי לחיים, אבל היא שוב דאגה לצנן את שמחתי בצורה בוטה.
"לא. נימלט ביחד, ונתחבא או שנעסיק אותם בערך עשר דקות."
"וזה יתן לי את המפתחות?"
"לא, זה יתן פרק זמן בו השומרים מחפשים אותנו ומותירים אותם ללא שמירה."
נעצרתי, מבולבל. "ואז.."
"ואז אתה תחזיר אותנו דקות ספורות אחורה בזמן ואל המסתור בו אנחנו נמצאים עכשיו, והדרך תהיה פנויה."
שתקתי.
"וזה יתן לך את המפתחות." סיימה בהבעת ניצחון שלא הייתה מביישת את ז'אן דארק. ואני יודע, כי הצטלמתי עם הבחורה.
"בסדר, אני מבין אותך.." דיברתי לאט. "אבל למה להגיע לפתרון שמחייב עוד התבלות של הסוללה שלי? למה שלא פשוט תקחי את המפתחות כשהם ירדפו אחרי?"
"כי שום דבר לא מבטיח לי שהם לא יחזרו ויפתיעו אותי, אלא אם כן כבר עברנו את המרדף הזה וראינו שהוא אכן יתמשך כראוי. וחוץ מזה, אני רוצה לוודא שאתה באמת מסוגל לנוע אחורה בזמן."
"ממש חשבת על הכל, מה?" אמרתי בתסכול. התמונה הנשגבת נראתה רחוקה מתמיד.
"פחות או יותר. אז אנחנו הולכים על זה?"
"אין לי הרבה ברירות," קיטרתי, "כל עוד את מתחייבת שהמפתחות יפתחו את הדלת הזאת."
היא הנידה בראשה. "הם לא. ניסיתי להסביר לך את זה. רק אלביס בעצמו מחזיק את המפתחות לדלת הראשית, אבל מה שאתה יכול לסחוב זה את המפתחות לדלת האחורית, אליה צריך לדעת איך להגיע."
"שיהיה." כבר הייתי מיואש.
"מוכן?"
"כן."
לפתע היא דחפה אותי בכוח מן המחבוא החמים שנתן השיח הירוק, ואני מצאתי עצמי חשוף לחלוטין מול עיניהם של שני הגברתנים. הם פסקו משיחתם כשדמותי המחופשת צצה מולם ברישול, כאילו נפלה מן השמים ללא מטרה ואינה יודעת בעצמה מה היא רוצה לעשות, ובהו בפה פתוח כשזו צעדה לכיוונם בהיסוס ומלמלה שלא התכוונה ל'מוכן' במשמעות הזאתי.
הרגשתי שכבה חדשה של זיעה, שלא הייתה קשורה לפוליאסטר המגרד. "הם מסתכלים, מה עכשיו?" סיננתי בזווית הפה אל סינדי, מנצל בעיקר את ההלם שתקף את השומרים. הם פשוט הסתכלו עליי והתקשו לעכל את רמת השיעמום שמעריץ של אלביס יכול להגיע אליה.
"תעשה חיקוי של אלביס!" שמעתי אותה צועקת מן השיח. אזרתי את כוחותי והתרכזתי, אבל עובדה חדה מאוד פשטה במחשבותיי: מעולם, אבל מעולם מוחי לא היה ריק כל כך מיצירתיות. כמעט החלטתי לסוב על עקביי ולברוח, אבל כשדמות העמוד השלוש מאות של האלבום הצטייר בדמיוני חלק ועירום, החלטתי ללכת עד הסוף, יהיה מה שיהיה.
עשיתי עוד שני צעדים צולעים קדימה. "תראו אותי, אני אלביס… חה חה," אמרתי בקול רועד חלול, שכלל לא נשמע מוכר. אי שם, בתוך השיחים, סינדי הליטה בידיה את ראשה בייאוש.
"אני אוהב את אלביס!! אתם שומעים? אלביס הוא המלך! אני רוצה לראות אותו עכשיו. אלביס, אלביס, אלביס."
"תראה את הדפוק הזה," נהם השומר הגדול לחברו הגדול קצת פחות.
"אף פעם לא מספיק להם, מה?"
ניסיתי לעשות 'הליכת ירח', ועד שהצלחתי קלטתי שזה בכלל מייקל ג'קסון. בכל אופן, כנראה שהיכולת לבטל את החיכוך עם הדשא היטיבה עמי, כי עם כל שניה שעברה צברתי ביטחון. עשיתי חיקוי של הקול העמוק, והנעתי את גופי בבוטות מופרזת לצלילי ה"זה בסדר" שסרבו לעזוב את מוחי גם אילו רציתי בכך.
"טוב, זה מספיק," הגדול הפשיל את שרווליו כשעשיתי תנועה פרובוקטיבית אחת יותר מדי. "אני הולך לשים לזה סוף." והוא נע במהירות מפתיעה לכיווני, משאיר את חברו מאחוריו. לפתע חדרה למוחי המשמעות של ההישענות האדישה הזו של השומר האחר, וכשתפסתי לאימתי שהוא לא זז מעמדת השמירה שלו זרקתי מבט חרד אל סינדי. גם היא נראתה מבוהלת, ולמראה לחייה המחווירות אגרופיי נקמצו בזעם.
"הנה אפשרות ששכחנו לחשוב עליה. לא?"
היא פעלה מהר. ידה הזריזה הרימה אבן קלה והשליכה אותה בחדות; זו עפה ופגעה במדוייק במצחו של השומר השני, שהתנער בחימה וניתק ממקומו.
"תפוס אותם!" שאג, ורץ גם הוא בעקבות קודמו, לשמחתי, או שלא כל כך. רגליי ניתקו ממקומן וטסו לאחור, ידי האחת תפסה בתרמילי והשניה בסינדי, שזינקה אף היא כחץ מקשת. חצינו את המדשאה במהירות ויצאנו החוצה, מודעים היטב לכך ששני הרודפים יצאו גם הם אחרינו. סינדי, שהייתה המהירה יותר, הובילה אותנו דרך רחובותיה של גרייסלנד, העמוסים לעייפה בעוברים ושבים של שעות העומס. הם הביטו בעניין בשני הצעירים שאחד מהם בתחפושת אלביס הופכים דוכנים כדי לפלס לעצמם דרך, ואז בשני אנשי החוק הכבדים המנסים להדביק את מרוצתם. באיזשהו שלב הסתבכתי בתוך מתלה ענק של תחפושות אלביס שהוצג ברחוב לראווה, ובעמל רב השלכתי אותו לאחורי והכשלתי בו את השומר הגדול. רק כשהתרחקתי שמתי לב שזו הייתה החנות בה רכשתי את התחפושת שאותה לבשתי, ואם להודות על האמת, זה שיפר במעט את הרגשתי.
זה באמת נמשך בערך עשר דקות. סינדי הובילה אותנו לתוך כמה סמטאות שהכירה היטב; לקחנו כמה פניות חדות לתוך מבנים אבל הרודפים היו נחושים ללכוד אותנו. לבסוף, בדיוק כמו שתכננה, משכה את ידי ולקחה אותי אל גשר שהחל בצד הרחוב הראשי. השומרים, שחלפו שם רגע לאחר מכן, לא עלו בו אלא המשיכו ישר, לכיוון החנויות.
הגענו אל הנקודה הגבוהה של הגשר מתנשמים ומתנשפים. צנחתי ותפסתי בצד גופי, בעוד סינדי רכנה והביטה דרך המעקה אל הרחוב שמתחת. "הנה הם," אמרה, והצביעה. רכנתי לצידה וראיתי שהשניים חיפשו אותנו כעת בתוך הפאב בו היינו רק לפני שעה קלה, שהיה, מסתבר, ממש מתחתינו.
כשנשימתי חזרה אל עצמה, אמרתי "יופי של פגיעה עם האבן."
"יופי של חיקוי של אלביס.."
"כן, אני מתאמן," אמרתי בעוקצנות.
"גם אני." האמת, כמעט שהאמנתי לזה. ואז ראיתי את ידה מול פניי. "קום, אנחנו צריכים לחזור אחורה בזריזות."
מעודד מכך שהחלק הקשה מאחורינו, שלפתי את שעון הזמן ובלחיצת כפתור פתחתי את המסך המתקפל שלו. ידיי המיומנות ממאות מסעות הקישו את התאריך והשעה הרצויים בתוספת נקודות הציון אותן חישבתי, ואז זה קרה.
סינדי פערה את פיה קמעא כשדלת זוהרת של מעלית הופיעה משום מקום ונפתחה לצידנו. עד לאותו רגע אמנם האמינה, אך לא הפנימה את גודל פריצת הדרך המדעית. היא הביטה כשנכנסתי פנימה, דרך הדלת הכפולה והמוזהבת, והזמנתי אותה להכנס.
"את באה?"
"וזה לא מסוכן?" היססה.
"לא יותר מלזרוק אבן על איש חוק."
סינדי חייכה. "אז בסדר." היא עשתה את הצעד ונכנסה יחד איתי. היה שם קצת צפוף יותר, שזה מצחיק, כי בכלל לא מדובר בחלל ממשי אלא בשטח תלוש מציאות חצי וירטואלי דחוס קרינה אלקטרו סולארית גרעינית ברמה שתיים פסיק שש, אבל לבדיחה הזאת כבר התרגלתי.
"יש לך משהו להגיד לפני שאני לוחץ על הכפתור?" שאלתי אותה בארשת של חשיבות.
"תיפטר מהתחפושת."

דקה לאחר מכן שעטנו אחוזי התרגשות על השביל הפנוי. עמדת השומרים הייתה מופקרת לחלוטין, כשרק דונאט חצי אכול ובקבוקי בירה שאך נפתחו העידו על כך ששני המאבטחים נאלצו לקטוע את עבודתם החשובה עד מאוד.
סינדי גיששה על ווים ליד הדלת, ושלפה משם צרור כבד. "אני לא יודעת איזה מהם אתה צריך, אז ניקח הכל."
רוחי הייתה בשחקים. "מעולה! עכשיו תסבירי לי איפה הדלת."
"ניסיון נחמד, אבל לא," נזפה בי, "סיכמנו שעכשיו תורי."
"בסדר, בסדר…" אמרתי באי רצון, כמו ילד קטן שנתפס על חם. "את יודעת, יכולת לבוא כאן לקראתי קצת… בסך הכל, התחרות הזאת זה לא דבר של מה בכך.."
"היי!! אתם!"
הצעקה הגיעה מכיוון השער, שם עמד שומר חדש שככל הנראה הוזעק כתגבורת. מבטי שנינו זינקו אליו כששמענו את קריאתו, וסינדי אחזה בזרועי בבהילות.
"קח אותנו הכי רחוק שאתה יכול!"
"בשמחה, בוס," אמרתי והקשתי. עכשיו, כשחצי עבודה כבר הייתה בידיי, הייתי חדור ביטחון כתמיד. המעלית הגיעה, ועד שזינק אלינו השומר, חמוש באזיקים, כבר לא היינו שם.

*

רוח הבוקר ליטפה את פנינו, כשהילכנו שוב ברחובה הראשי של הפרבר, חמש שעות לפני כן. עיניי היו כבושות באלבום האגדות שלי, מנסות לדמיין את התמונה האחרונה, שעה שסינדי ניסתה שוב ושוב להאיץ את הקצב.
"את חושבת שתמונה אופקית תתאים יותר הפעם?"
"אני לא מבינה בצילום." אמרה בידיים משולבות, שערה החום מתבדר.
"זה לא קשור לקומפוזיציה של צילום, אני מנסה לנחש מה רמת ההשמנה שלו."
"של מי?"
"של אלביס." סגרתי את האלבום והחזרתי אותו אל תוך התרמיל.
"אלביס לא שמן," אמרה סינדי. "הוא רזה ומטופח, כל החברות שלי מתות עליו."
חייכתי חיוך של מיליון דולר, מקווה בליבי שחברותיה יאריכו ימים.
כשהתרחקנו ממרכז העיר ונכנסנו אל אזור מוזנח יותר, סקרנותי גברה. "אז מה אנחנו הולכים לתקן, סין?"
"שום דבר מיוחד," ענתה קצרות.
"תני לי לנחש," ניסיתי את מזלי, "הפסדת חזק בהימור, ועכשיו את חוזרת אחורה כדי להפוך את הגלגל. לכל נווד יש את התקופה הזאת שלו, אישית התעשרתי מזה כשבישראל הייתה הגרלה של חמישים מיליון."
היא תקעה בי מבט מתנשא. "כן, משהו כזה."
"לא?" הסתקרנתי יותר. "אז מה? אולי נוהל 'עדכון ביצועי מבחן'? או פעולת 'שד"כ'?"
"מה זה 'שד"כ'?"
"שחזור – דייט – כושל", הסביר.
"הגענו," שמה סוף לספקות, ואני הרמתי את מבטי. המבנה שראיתי גרם לי לשכוח מההנחות השונות, והציף אותי במין גל עמום של אכזבה. זה נראה מבחוץ כמו מוסך אטום אבל ישן ונטוש; הקירות היו עירומים מסיד במקומות רבים ובגג חסרו רעפים. היה פתח לדלת ששיווע מאוד לדלת שתמלא אותו, ודרך הרווח הפרוץ ראיתי כרעי מיטה ונחרדתי מול המחשבה שמישהו גר שם.
"מה זה פה?"
"המקום שלי," אמרה סתומות.
נותרתי נטוע במקומי כשהיא חלפה על פני צירי הדלת היתומים. "את.. את גרה כאן?" התחוור לי שמדובר בהומלסיות לשמה, וכמעט נגעלתי על שהסתובבתי איתה כבר שעה ארוכה.
"בערך, לא בדיוק. אני רק לוקחת משהו וחוזרת, אתה יכול רק לחכות כאן אם אתה רוצה." היא נעלמה בפתח לפני שהספקתי לפלוט הערה צינית על כמה שאני מת להכנס, ונותר לי רק למתוח את צווארי כדי לעקוב אחריה. משנעלמה מטווח ראייתי לא יכולתי שלא להתקרב עוד מפאת הסקרנות, ובסופו של דבר נכנסתי פנימה, משתדל שלא לגעת בדבר.
המקום היה מבפנים כפי שנראה מבחוץ. רהיטים שבורים היו פזורים בחדר הכניסה, ביניהם ספה סגולה שהפנים הספוגי שלה התפזר ויצר תחושת אוי חזקה. בצד ימין היה מה שנראה כמו מטבחון עלוב, שכלים רבים נערמו בו ומשכו אליהם זבובים. ריח עז של הפרשות דחף אותי אל החדר הבא, מרווח הרבה יותר אבל עמוס מיטות. על רבות מהן שכבו אנשים.
"סינדי!!" נשמעו קריאות ילדים, בן ובת שרצו מקצה החדר ופגעו בסידני בחיבוק עז. שלושה ילדים נוספים, בגילאים שונים, שהיו ישובים על שטיח קרוע ועסוקים במשחק כלשהו, נופפו לה לשלום. כולם, ללא יוצא מן הכלל, לבשו סמרטוטים ובגדים הגדולים מהם בכמה מידות. סינדי רכנה אל הילדה זהובת השיער שחיבקה אותה.
"זרובבלה נקרעה לי," אמרה הקטנה, וכשהראתה את הסמרטוט עם העיניים המצויירות בטוש ציינתי לטובה שלפחות יש לה דמיון מפותח. "תתפרי לי?"
סינדי חייכה ועשתה עצמה כחושבת על נושא מהותי. "הממ… אני חושבת שהגיע הזמן לקנות לך זרובבלה חדשה."
מעבר לצהלות השמחה של הילדה נשמע קולו של הבן, "סינדי, רוצה לשחק במשהו?"
"אוי, אתה יודע שהייתי רוצה, אבל אני כל כך ממהרת," חיבקה אותו. "ילדים, זה אוליבר הנחמד, יש לי עניין קטנטן לסדר איתו, ואז אחזור ואשחק איתכם כמה שתרצו." ובמילים אלו נעמדה והתרחקה, מותירה אותי חשוף למבטיהם הסקרניים של השלושה. למזלי, משפטים נוספים מילאו את הדממה ומנעו ממני את הצורך לדבר.
"מה שלומך היום, סבתא?" סינדי נעצרה מיד בדרכה, כדי לשאול בשלומה של זקנה ששכבה על אחת המיטות. היא היטיבה את הכריות ויישרה את השמיכה כך שתכסה את כל גופה, כשהקשישה מלמלה בפה חסר שיניים משפט שכלל בתוכו "כאבים, הרגליים.." לאחר מכן צפיתי בסינדי הנעלמת אל תוך דלתותיו של ארון מעץ, וכנראה שהריכוז הסקרן שלי הוא שמנע ממני לשים לב לכך שידיים קטנות נברו לי בתוך התרמיל.
"היי, מה אתם עושים?!" הזדעקתי, ושלושת הילדים התרחקו כמו חתולים שרגל גסה הבריחתם מפח האשפה. "יש כאן דברים יקרים!!" נסוגתי לאחור והצצתי אל תוך התרמיל היקר, מוודא שהמצלמה לא נפגעה והאלבום שלם ואדום כתמיד. הילדים לא הראו סימן כלשהו של עלבון, כמאפיין ילדים הרגילים לנבור באשפה.
"אתה חבר של סינדי?" שאלה הילדה. אדם מבוגר שישב על כיסא מתנדנד בחן אותי בעין חשדנית.
"בטח," אמרתי, כיוון שלא הייתה תשובה הגיונית אחרת לומר. רציתי לשאול מי הם לעזאזל, אבל לא מצאתי ניסוח שיאפשר תשובה במשפט אחד.
נשמתי לרווחה כשסינדי סגרה את הארון, ובידיה קופסת קרטון סגורה. "בוא," אמרה לי בחופזה, ומיהרתי אחריה בצייתנות.

ההליכה המשותפת שעשינו יחד מאוחר מכן, הייתה באווירה שונה מאוד מקודמותיה. מצאתי עצמי מוטרד ממה שראיתי, ולא בדיוק ידעתי מה לשאול.
"את מטפלת בכל האנשים האלה?"
"משתדלת, אבל אני ממש לא עושה הרבה," אמרה תוך כדי הליכתה המהירה, לחייה סמוקים ממאמץ הנשיאה. "אצל הזקנים באמת מספיק לי לדעת שיש להם קורת גג מעל הראש. אצל הילדים זו בעיקר עבודת הקשבה ותשומת לב."
מצחי היה מקומט. "מה את בשבילם? ממש לא הבנתי.."
אבל היא השתיקה אותי כשעלינו שוב אל הגשר. לכאן רצתה להגיע, כאן רצתה לתקן משהו, וחושיה נדרכו כשהתקדמה מהר לכיוון הנקודה הגבוהה שלו. כשהארגז עודנו אחוז בידה חיפשה משהו, או מישהו, ואני הבטתי סביבי בניסיון לאתר את מבוקשה, אבל לא ידעתי מה אני אמור לראות. אנשים רבים טיילו והשקיפו מלמעלה על הנוף הגרייסלנדי, על החנויות שמתחת ועל אחוזתו של אלביס "המלך" פרסלי, ולא הראו שום סימן לדבר משמעותי כלשהו שאמור להתחולל.
ואז סינדי רצה. שמלתה התנופפה ברוח כשעקפה קבוצת תיירים נלהבת, והגיעה לקצה הגשר שממול. שם התיישבה ליד אדם שנראה קצת מוכר, למעשה, לגופו מעיל בלוי וקרוע ופניו אינן מגולחות. זה היה הקבצן שאת גופתו ראיתי מחוץ לפאב ברחוב שמתחת, רק מספר שעות מאוחר יותר.
"בבקשה סבאל'ה, אל תקפוץ," ביקשה ממנו ואחזה בו ברוך. "הנה, תראה מה הבאתי בשבילך." ומן הארגז הוציאה כיכר לחם, מים, כמה ירקות ושמיכה. הקבצן תלה בה שתי עיניים מלוכלכות והתקשה להבין, בדיוק כמוני.
אני חושב שהוא התרצה בסוף. ככה נראה לי, כי סינדי רצה אליי וחיבקה אותי. "תודה אולי, לא אשכח לך את זה. ממש תודה." היא נראתה שמחה יותר מכל שלב כלשהו מאז שראיתיה לראשונה. חיוך ענק היה מרוח על פניה.
בלעתי את רוקי. "רגע.. בשביל זה חזרת? בשביל.. בשבילו?"
"חזרתי בשבילו, כן." וזרקה אליו מבט, כנראה כדי לוודא שהוא אוכל.
הייתה שתיקה מעיקה, במהלכה אני חושב שממש התאמצתי כדי להבין. "אבל.. הוא לא באמת סבא שלך, נכון?"
"נכון."
"אבל את לא הרווחת כלום מזה. או שכן?"
סינדי נעצה בי מבט חודר. "לא, אולי. לא הרווחתי כלום." אחרי רגע נוסף עשתה צעד לאחור ואמרה, "אני חושבת שאחזור אליו. תקשיב עכשיו. תקיף את האחוזה מאחור, יש שם גינה שהיא בעצם ציבורית. תחצה אותה, תיכנס לתוך המחסן ותצא מצידו השני. יש שם שביל שאם תמשיך איתו ותפנה בסופו ימינה, יקח אותך לדלת האחורית, שמובילה אל חדר העבודה של אלביס. זאת הדלת שלך, יש לך מפתח. בסדר?" ופנתה לטפל באיש חסר הבית, שוכחת לגמרי מקיומי.
הלכתי. זו הייתה הפעם השניה היום שעזבתי אותה מבלי יכולת להוסיף מילה. אבל הפעם, לעומת זאת, נראתה הרבה יותר מופתעת כשחזרתי חזרה דקה אחת מאוחר יותר.
"כן, אולי?" תלתה בי את עיניה כשצצתי מולה, התרמיל מונח עדיין ברישול על כתף אחת.
"את רוצה אולי… להצטלם איתי?" שאלתי בהיסוס. המילים יצאו כבדות וקשות לביטוי.
"אני?!" פערה זוג עיניים חומות. "אבל מה יהיה עם התחרות?"
משכתי בכתפיי. לא ממש הייתה לי תשובה לשאלה הזאת. "נראה לי שזה קצת טיפשי להצטלם עם אנשים שסתם מוגדרים כאגדה, וחלקם לא ממש עשו שום דבר חשוב באמת."
היא חייכה חיוך ענק, שובה לב. "בשמחה," אמרה. הנחתי את המצלמה על מצב השהייה, ונתתי את החיוך הטוב ביותר שיכולתי להפיק. אני חושב שהרגע שבו יצא הפלאש הוא זה שבו הבנתי שאת התחרות כבר הפסדתי, אבל אני לא כל כך בטוח. כך או כך, באיזשהו שלב העדפתי בסופו של דבר לוותר על המעלית שאמורה הייתה לקחת אותי חזרה, ולהשאר בחברתה יום או שניים. טוב, אולי קצת יותר, אבל זה בין כה לא משנה. כל מה שקרה מאז, כבר מזמן הפך להיות אגדה.