האפשרות השלישית

הלנה: מצבנו בכי רע. כוחות האופל מתחזקים, והם צרים על שערינו יומם וליל. >
מעיין המים הטהורים שהשקה את עץ החיים יבש. אימה ובלבול אוחזים באמיצים שבגיבורי הממלכה. >
השעה קשה, אבל עוד יש תקווה. אתה, מר מגפיים, נער אמיץ וטהור לבב, אתה התקווה הזאת! >
אולי צעיר אתה, אך גופך חזק, לבך נכון, ונפשך שוחרת צדק. בעזרתך הרוע יפוג, ומעיין המים הטהורים ישוב ויזרום! >
מר מגפיים, האם אתה מוכן לשאת בעול הצלת העולם? >
מר מגפיים: לא. >
הלנה: אני יודעת שגורל העולם הוא נטל כבד, אבל אני מאמינה שכתפיך יכולות לו. הבס את האופל שקם להשמידנו, והחזר אותנו לימי החסד! >
מר מגפיים, האם אתה מוכן לשאת בעול הצלת העולם? >
מר מגפיים: לא. >
הלנה: אני יודעת שגורל העולם הוא נטל כבד, אבל אני מאמינה שכתפיך יכולות לו. הבס את האופל שקם להשמידנו, והחזר אותנו לימי החסד! >
מר מגפיים, האם אתה מוכן לשאת בעול הצלת העולם? >
לא! אני לא מוכן! אני בכלל לא יכול! אני לא גיבור, לא צעיר, ולא קוראים לי מר מגפיים! את שומעת אותי, הלנה? זאת טעות אחת גדולה! את מבינה?
לא. כמובן שאת לא מבינה. את הרי לא שומעת אותי. פנייך, העשויות משש שורות פיקסלים, לא צוירו עם אוזניים, וגם אם היו, לא הייתי יכול להסביר לך את המצב. רק שתי אפשרויות ניצבות בפניי:
> כן. לא.
פעם הבחירה הזאת בין "כן" שממשיך את המשחק ו-"לא" שמחזיר את השחקן לאותה הבחירה עד שיבחר ב-"כן" הייתה נפוצה למדי. אני זוכר שחלק ניכר מהכיף במשחקים האלה היה פשוט ללחוץ על "לא" פעם אחר פעם ולהתפקע מצחוק על ההתנצחות האינסופית הזאת בין דמות השחקן לדמות המשנה. עכשיו זה לא מצחיק בכלל. אני חייב לבחור, כל פעם מחדש, אם להמשיך בסבל הנורא הזה, או להישאר תקוע בתוך דיאלוג עם אישה בדיונית. הסיבה היחידה שאני עדיין בוחר ב-"לא" מדי פעם היא התקווה הבלתי-אפשרית שתסכימי לשחרר אותי מהחובה הזאת.
מר מגפיים: לא. >
הלנה: אני יודעת שגורל העולם הוא נטל כבד, אבל אני מאמינה שכתפיך יכולות לו. הבס את האופל שקם להשמידנו, והחזר אותנו לימי החסד! >
מר מגפיים, האם אתה מוכן לשאת בעול הצלת העולם? >
אוך! ברור לי שזה מה שתגידי, אבל מה עוד אני יכול לעשות? אין לי עוד אפשרות!
למה בכלל הסכמתי להיכנס לסיפור הזה? במבט לאחור, זה כל כך טיפשי. היו לי רעיונות, עבודות, הורים אוהבים, בית, אפילו גוף משלי היה לי, וזרקתי את כל זה בגלל פנטזיה!
פנטזיה שנראתה כל כך קרובה להתגשמות, כאשר נעניתי לדפיקה על דלת דירתי בשעת אחר-צהריים מוקדמת. מהצד השני עמד איש מעונב, עם חיוך מנומס.
"שלום. אתה רמי כדורי?"
"כן?" עניתי לו, כאילו אני לא בטוח שזאת התשובה הנכונה. לא רציתי להסגיר את עצמי כל כך מהר בפני זר כזה, עם הבעה כל כך מלאה בסיפוק עצמי, שמופיע בלי כל אזהרה ושואל לשמי, אבל אלה הם כללי הטקס.
"היי, רמי. שמי מיקי, נעים מאוד." הוא לחץ את ידי במרץ. "יש לי הצעת עבודה בשבילך. אני חושב שהיא עשויה לעניין אותך."
הוא לא היה האיש המלוקק הראשון שמתדפק על דלתי עם הצעת עבודה. בדרך כלל, ההצעה שלהם לא מעניינת בכלל.
"לא תודה," אמרתי, "אני עובד על פרויקט עצמאי כרגע, ואין לי זמן למשהו נוסף." כשראה שעמדתי לסגור את הדלת, הוא מיהר להוסיף את משפט המחץ: "המעסיק שלי רוצה ליצור את חוויית הבריחה המושלמת."
פתחתי את הדלת בחזרה. במקום לומר: "ידעתי שתעשה את זה," הוא פשוט חייך.
"מה זאת אומרת, 'חוויית הבריחה המושלמת?'" שאלתי.
הוא כחכח בגרונו, כאילו שקל מה לומר, אבל היה ברור שהוא מדקלם.
"החיים הם בחירה מתמדת. בכל פעם מחדש צריך לבחור אם לחיות או למות. נכון?"
שתקתי לרגע במבוכה. לא ציפיתי מטיפוס כמוהו לשאלה פילוסופית כזאת. "נכון," מלמלתי.
"ובכן, אנחנו עובדים על יצירה של אפשרות שלישית, שתהיה יפה יותר מהחיים, מפחידה פחות מהמוות, ושונה לחלוטין מכל חוויה אנושית בהיסטוריה. אנחנו מחפשים אנשי תוכנה מבריקים שיבדקו את הרעיונות והעיצובים שלנו, ויביעו דעה. האם אתה מעוניין?"
עמדתי ובהיתי בו זמן מה. אחר כך השפלתי את מבטי, וניסיתי להגיד "כן" או "לא", אבל כל מה שיצא לי זה: "אההה… אממממ…"
"אל תענה עכשיו," הוא אמר לי באדיבות. "אני מבין שאתה עסוק ויש לך שיקולים משלך. הנה כרטיס הביקור שלי. תתקשר אליי כשיש לך תשובה."
וכך, בחיוך ידידותי ובמחווה מנומסת, הוא הלך. סגרתי את הדלת, ובחנתי את כרטיס הביקור בעל העיצוב המינימליסטי. "אפשרות שלישית," הבטיח הלוגו הכחול-שמיים האופטימי של החברה. קרסתי על הכורסה הנוחה. אחרי שנרגעתי מעט, הסתכלתי מסביב. הסתכלתי על הדירה המבולגנת שלי, שלא ניקיתי כבר חודשיים. הסתכלתי על עמדת העבודה שלי, העמוסה פתקים עם משימות שכבר אין לי כוח למיין. הסתכלתי על השעון, שתמיד הזכיר לי כמה מעט זמן יש לי. הסתכלתי על עצמי, על הכרס התופחת שלי, על הקרחת המתפשטת לאורך ולרוחב ראשי, על כל הכישלונות והאכזבות שליוו את חיי.
בכל פעם מחדש צריך לבחור אם לחיות או למות. נדמה לי שאני הייתי צריך לבחור הרבה יותר פעמים מאנשים אחרים. בהרבה מהפעמים האלה הייתי גם קרוב מאוד לבחירה במוות, אבל הפחד מהלא נודע תמיד עצר אותי בסוף.
זה לא שאהבתי את הקיום שלי. למעשה, שנאתי את החיים שלי. מגיל צעיר מאוד הייתי מופנם, מגושם, פחדן וכבד-משקל. ילדים אחרים נהגו להתעלם ממני, וכשכבר התייחסו אליי, הייתי מעדיף שיתעלמו. במרוצת השנים למדתי לסלוד ולפחד מאנשים. לא היו לי הרבה חברים, וגם עם אלה שהיו היה קשה לי להסתדר, ובדרך כלל זה נגמר ברע.
חיי החברה שלי הם לא הדבר היחיד שהיה מאבק ממושך. כל דבר שעשיתי דרש ממני מאמץ רב, והרבה פעמים זה לא השתלם. אף פעם לא הרגשתי שאני באמת טוב במשהו, ולמרות שלמדתי הרבה ועבדתי קשה, התוצאות תמיד היו מאכזבות בבינוניותן. אלה היו חיים מעייפים ובלתי-מספקים, אבל עד לא מזמן, לא הייתה לי ברירה אלא לחיות אותם.
הדבר היחיד שאהבתי בחיי זה משחקים. במשחקים אתה יכול להיות חזק. במשחקים העבודה שאתה משקיע משתלמת. במשחקים יש לך את הכוח לבחור מה יהיה העולם שסביבך, ומי אתה תהיה בתוכו. במשחקים אתה שוכח, גם אם רק לרגע, את העולם האמיתי.
זאת הסיבה שלמדתי תכנות. רציתי לפתח משחקים טובים, כאלה שנותנים לאנשים כמוני סיבה לקום בבוקר, כאלה ששואבים אותך לעולם שלהם ונותנים לך כמה שעות של שלווה. חשבתי שזה יעשה אותי מאושר.
היו לי לא מעט הצלחות. משחקים שעבדתי עליהם זכו לאהדת הקהל, וגם מעסיקים גילו בי עניין. היה לי הכבוד לשתף פעולה עם בכירי המפתחים והמעצבים בעולם. למדתי הרבה, והשתמשתי בידע שצברתי כדי ליצור משחקים טובים יותר ויותר.
זה לא הספיק. לא משנה כמה סוחפים היו המשחקים שיצרתי, הם לא יכלו להעלים את הקושי, הבדידות והתסכול. אחרי כל משחק הייתה עולה אותה השאלה: "מה עכשיו?" שוב נותר לי רק לבחור בין חיים ומוות. ניסיתי להתחמק מהבחירה הזאת. ניסיתי ליצור משחק יותר סוחף, יותר שואב, יותר ארוך ויותר מעצים, אבל זה אף פעם לא הספיק. כל כך רציתי ליצור משהו שישמש תחליף לשתי האפשרויות הארורות האלה. כל כך רציתי להיות מסוגל להימלט מהחיים שלי, ולא לחזור. כל כך רציתי ליצור את חוויית הבריחה המושלמת.
בטלפון, מיקי מסר לי כתובת, קומה ומספר, ואמר לי להיות שם למחרת בשעה חמש. את הזמן שבין שיחת הטלפון ליום המחרת בשעה חמש העברתי בין "אולי הפעם זה הדבר האמיתי" לבין "מה לעזאזל אני עושה".
אחרי לילה נטול שינה, הלכתי אל הכתובת, עליתי אל הקומה, מצאתי את המספר, ונכנסתי בדלת. המקום לא נראה שונה מכל מקום אחר שעבדתי בו: לובי, מזכירה, נאון, קולר עם כוסות חד-פעמיות. אמרתי למזכירה שמיקי הזמין אותי. המזכירה הנהנה בחיוך סבלני, הרימה את שפופרת הטלפון וחייגה. מיד אחר כך, מישהו ענה לה ב-"כן?" עמום. "מר כדורי הגיע לפגישה." הקול בצד השני מלמל שהיא יכולה להכניס אותי. היא ניתקה. "בוא איתי," פקדה עליי בנועם, והלכתי אחריה אל דלת של אחד המשרדים. היא דפקה בעדינות ופתחה את הדלת בלי לחכות לתשובה.
מבעד לעשן הסיגריות הסמיך שאפף את החדר, הבריקו עיניו של האיש הישוב מאחורי השולחן רחב הידיים וניקבו חור בתוך הגולגולת שלי. חליפתו המהודרת כאילו נלקחה מתמונה של דוגמן במגזין והודבקה בקולאז' מתחת לראשו של קבצן מלוכלך. ידיו הדקות, המצהיבות, שולבו על השולחן. הסיגריה שעישן לפני רגע הייתה מונחת כבויה במאפרה. כל הופעתו הייתה כאילו היה מוכן לבואי כבר לפני שנים.
אסי תלתן, בכבודו ובעצמו. איש העסקים הפרוע, היזם המשוגע, בעל אלף החלומות. הוא קיבל שמות רבים מהעיתונים, כי הפרויקטים שלו היו תמיד גדולים ורוויי סיכונים, אבל בדרך נס הוא תמיד הצליח להפוך אותם לרווחיים. פתאום כל הפרשה נראתה לי הגיונית. אין איש מתאים יותר ליוזמה יומרנית כזאת מאשר אסי תלתן.
הוא בחן אותי בקפדנות, מכף רגל ועד ראש, לפני שאמר: "שלום מר כדורי. אני שמח שבאת. בוא, שב."
צייתי. תלתן הוא מסוג האנשים שקשה לסרב להם. הוא הביט בי בשתיקה זמן מה. אני לא ידעתי מה להגיד. "ובכן," הוא אמר לבסוף, "אתה בטח רוצה לשמוע מהי חוויית הבריחה המושלמת." הנהנתי בהיסוס. "אז אראה לך." הוא נעלם לרגע מתחת לשולחן ושב כשבידו קסדה שנראתה כאילו נגנבה מאוסף האבזרים של אולפן קולנוע. מעין קערה מתכתית עם תערובת של חוטים, נורות וכפתורים שצצים ממנה. תלתן חייך בפעם הראשונה מאז שהגעתי, כנראה בגלל שראה את התמיהה על פניי. "הקסדה הזאת היא האבטיפוס הראשון שלנו. טובי המוחות פיתחו אותה. לכאורה מדובר במכונת משחקים פשוטה, אבל היא הרבה מעבר לכך. היא מאפשרת לאדם לחוות את המשחק ללא גבולות."
ההתלהבות שלי דעכה למשמע דבריו. מכונות מציאות מדומה יש בשפע, וגם אני כבר פיתחתי כמה. הוא נראה לי פחות מרשים, ויותר כמו סתם עוד איש עסקים, שחושב שהטכנולוגיה מפצה על עיצוב רע.
"לפני שאתה שופט אותי בחומרה," אמר כאילו קרא את מחשבותיי, "אני רוצה להדגיש: לא מדובר בעוד מכונת מציאות מדומה. מדובר בתחליף אמיתי לחיים עצמם!"
"למה הכוונה?" שאלתי בספקנות.
"במכונות מציאות מדומה, אתה רק רואה ושומע. החושים האחרים שלך עדיין מקורקעים בעולם האמיתי. משחקים של מציאות מדומה גם נגמרים בשלב מסוים, ואתה חוזר לחיים שלך בתחושת אכזבה. במכונה הזאת, אין צורך לצאת." הוא קם, ועיניו הגדולות נפערו עוד יותר. "המכונה מעתיקה את התודעה שלך אל הדיסק הקשיח שלה, ומשם מעבירה אותך לשרת. ההדמיה של המכונה יוצרת את כל החושים שאנחנו מכירים, אבל היא גם מסוגלת ליצור חושים אחרים, חושים שאין לאף אחד בעולם הזה. אתה יכול לבחור לחיות בה לנצח, אם תרצה. במלים אחרות, זוהי לא מציאות מדומה, אלא מציאות של ממש, טובה ומשוכללת יותר מהעולם הקטן והמסכן שלנו. זוהי חוויית הבריחה המושלמת!"
הרגשתי איך עיניי נפערות ללא שליטה. הוא תיאר את זה כאפשרות שלישית, אבל בעצם מדובר באין-ספור אפשרויות! אפשר לעשות הכל, להיות הכל, ואפילו מעבר למה שאדם פשוט יכול להעלות על הדעת. אם מה שהוא אמר נכון, הרי שהוא המציא חוויה אינסופית!
"נראה לי שעכשיו אתה מבין," הוא אמר בחיוך מנצח. "אתה רוצה הדגמה?"
"כן!" קראתי בקול רם משהתכוונתי. הוא העביר לי את הקסדה. היא הייתה כבדה למדי, והרושם של אבזר קולנוע חלף מראשי. "הקסדה מוגדרת לפעול באופן מקומי כרגע, עם משחק ישן שהמפתחים השתמשו בו בתור ניסיון. אני אנטר את ההתקדמות שלך במשחק דרך המחשב שלי, ואתקשר אתך דרך המיקרופון. תחבוש את הקסדה כך ששני הכפתורים הגדולים פונים קדימה. כשאתה מוכן, פשוט תלחץ על הכפתור הגדול הימני."
ישבתי עם הקסדה על הראש רגע אחד, וניסיתי לתאר לי איך זה יהיה. בסופו של דבר, הייתה רק דרך אחת לגלות. לחצתי על הכפתור. המכונה נכנסה לפעולה. ראיתי את האורות המשונים שלה מתפזרים בחדר בשלל צורות וצבעים. קול רובוטי מעל ראשי הכריז על תהליכים:
"מאתחל מערכת",
"מפעיל משחק",
"מחבר שחקן".
תלתן הרים אליי אגודל ואיחל לי הצלחה, ואז העולם נעלם, והתחלף בחושך מוחלט.
מתוך החושך הופיע המסך הראשי של המשחק: "סוד עץ החיים". הכרתי את המשחק הזה. שיחקתי בו הרבה בתור ילד. היו לי שפע זיכרונות טובים ממנו. לא יכולתי לחשוב על משחק טוב יותר כדי לבחון חיים אחרים.
הדבר הראשון שהרגשתי הוא נוקשות. לא יכולתי להזיז את הידיים, הרגליים, הראש והצוואר. הרגשתי כמו החץ בתפריט: יכולתי רק לנוע למעלה ולמטה, ולבחור.
כאילו משום מקום, שמעתי את קולו של תלתן: "כפי שאתה בוודאי שם לב, המכונה גורמת לך להיות ממש חלק מהמשחק. זה קצת מבלבל בתור התחלה, אבל מתרגלים לזה."
הבטחתו עודדה אותי. מבלי שהבנתי בדיוק איך, אבל בהתרגשות רבה, בחרתי ב"משחק חדש". אז עלה המסך של בחירת השם לדמות השחקן. בלי לחשוב פעמיים, כתבתי "מר מגפיים" והמשכתי אל המשחק עצמו. "מר מגפיים" היה השם שתמיד בחרתי לדמות השחקן, במשחק הזה ובכל משחק ששיחקתי מאז.
אמא: "מר מגפיים! מר מגפיים, קום!" >
זה היה מוזר. יכולתי לשמוע את הטקסט שמופיע על המסך השחור. לא לקרוא, אלא ממש לשמוע. עד אז הבנתי את מה שתלתן אמר, אבל רק אז הצלחתי באמת להרגיש את היכולות שיש למכונה.
"לשמוע טקסט, הא? מדהים!" קרא קולו של תלתן מתוך הריק.
"בהחלט!" השבתי.
"תמשיך. זאת רק ההתחלה."
המשכתי. המסך השחור התחלף לאטו בתמונה שלי, בחדר שלי. שכבתי במיטה וישנתי, עם אנימציה של שני פריימים. הרגשתי איך אני עובר מנשימה לנשיפה בקצב אחיד ובחדות. זאת לא הייתה נשימה שהייתי רגיל אליה. קולה של אמא שלי העיר אותי, וקפצתי על הרגליים. הפעולות היו מתוכנתות שיקרו בכל אופן, אבל הרגשתי איך השרירים שלי פועלים כדי לקום. אמא שלי נכנסה לחדר. היא הייתה אותה האמא מהמשחק, אבל הפעם, היא הייתה אמא שלי באמת. זיכרונות חדשים שלי עם אמא הציפו את ראשי.
אמא: קום כבר, ישנוני! אתה עוד תאחר ליום ההולדת של סבא שלך! אתה לא רוצה לאכזב את הזקן, נכון? >
אל תשכח להביא לו מתנה. לא צריך משהו מפואר מדי. סלסילת עוגיות תספיק. >
אמא יצאה מהחדר. אני נשארתי בפנים. השליטה הועברה אליי. מעולם לא חוויתי משהו כזה. כל פעולה שלי הייתה מכנית, מדויקת, ועם תנועה מינימלית. זזתי במשבצות ברשת הבלתי-נראית של העולם החדש הזה. הכל היה כל כך מקובע ומגושם, שהיה קשה לי להבין איך אני מצליח בכלל לזוז, אבל זה לא שינה לי; הייתי מוכן לחקור את החיים המוזרים האלה, כי ידעתי בלי שום ספק שזאת האפשרות השלישית, ושמכאן ואילך זה רק ילך וישתפר.
המשחק היה מהנה מאוד, ממש כפי שזכרתי אותו בילדותי. יכולתי להטיל כשפים, הייתה לי משימה חשובה, נלחמתי במפלצות מבעיתות וניצחתי, והכרתי חברים חדשים. תלתן ואני שוחחנו על כל הדברים שאפשר לעשות עם מכונה כזאת, ואיך אפשר לשפר את החוויה ולפתוח בפני המשתמש יקום שלם. מעולם לא הייתי מאושר יותר.
ואז התגנבה לראשי מחשבה.
"תגיד, מר תלתן. האם אפשר למות בהדמיה הזאת?"
"כמובן. אף אחד מהבודקים שלנו לא ניסה עד כה, כולם חששו מאוד מהחוויה, אבל אם זה מסקרן אותך, אתה מוזמן לנסות."
עד לאותו הרגע, הייתי צריך תמיד לבחור בין חיים למוות, אבל עכשיו הייתה לי נקודת שמירה, ויכולתי למות ולחיות בו זמנית. הייתי חייב לנסות. הייתי חייב להרגיש איך זה למות. הייתי חייב.
הפסדתי בכוונה למפלצת קטנה שפגשה אותי בשדה. היא הרגה אותי. לרגע קט, לא הייתי. זה היה הדבר הנורא ביותר שהרגשתי אי פעם. אדם חי לא יכול להבין בכלל את התחושה הזאת.
מסך ההמשך עלה, אבל החלטתי שהגיע הזמן לצאת. חזרתי לתפריט הראשי.
"נו? ספר לי מה הרגשת. אני סקרן ל—קקקקקקקקךךךךךךקךקךקךךקךךךךךך…"
קולו של מר תלתן השתבש, ואז דעך לחלוטין.
"מר תלתן?" רציתי לשאול, אבל לא יכולתי לדבר. ניסיתי שוב: "מר תלתן?" אבל כלום לא יצא מפי. בעצם, לא היה לי פה. לא היה לי גוף. הייתי רק החץ שמרחף באוויר, ליד אפשרויות התפריט. ניסיתי להסיר את הקסדה מראשי, אבל לא היו לי ידיים. הייתי תקוע לחלוטין, ללא קשר עם העולם החיצון.
גם עכשיו אני לא יודע בדיוק מה קרה. כנראה שחווית המוות הייתה חזקה מדי, ומשהו השתבש בהדמיה. גופי התנתק לחלוטין ממוחי, כך שאיני יכול לשלוט בעצמי בחיים האמיתיים. נותר רק המשחק.
קיוויתי שהתקלה תתוקן בעתיד הקרוב, והחלטתי להמשיך במשחק, בהיעדר אפשרות אחרת. אני לא יודע כמה זמן עבר מאז. אולי כמה ימים. כל כך הרבה זמן אני לכוד בעולם הזה, בגוף הנוקשה של מר מגפיים, בלי יכולת להזיז את השרירים שלי כראוי. אני זז בריבועים קטנים, מציית לפקודות המתוכנתות שהמחשב שולח לי. אני דמות במשחק, קטנה, עלובה וחלשה, שצריכה למלא תפקיד, כמו כל הדמויות האחרות. אפילו בחיים האמיתיים הרגשתי יותר חופשי.
רק אחרי שהתקדמתי קצת נזכרתי כמה המשחק הזה קשה. כל קרב הוא קרב של ממש, ומתתי כל כך הרבה פעמים, וכל מוות מחדש היה אותו עינוי נוראי. הייתי חבול, פצוע, מדמם, כואב, גוסס, מת, ולא הייתה לי שום ברירה אלא להמשיך ולחזור על זה, שוב ושוב. התקווה היחידה שהייתה לי היא שאחזור לעצמי אחרי שאסיים את המשחק.
עד שהגעתי לנקודה הזאת, בה פוגשים אותך, המלכה הלנה. הבטת בי במבטך הרציני, ואני התקרבתי אלייך ביראת הכבוד הראויה.
הלנה: אתה הוא מר מגפיים, העלם האמיץ שמציל את אנשיי מציפורניהם של שוחרי הרוע? >
בשם כל הממלכה, אני רוצה להודות לך. בלעדיך לא היינו יכולים לאויב זה, אשר לפתע הרים ראשו. >
בזמן שדיברת, עלתה בי מחשבה מטרידה. איך בעצם נגמר "סוד עץ החיים"?
הלנה: הייתכן שאתה הוא שליח הגורל, אשר בא לחלץ אותנו ממצבנו המר? >
עליי לוודא. בוא איתי. >
קמת והלכת אל חדר סודי שמאחורי כס מלכותך. הלכתי אחרייך, בעודי משחזר את הסוף של המשחק.
הלנה: התדע מה הפר את שלוות מפלצות היער? התדע כי רוּניר, הקיסר המרושע, שב וכבש את כיסאו הקודר שבצפון? >
זכרתי שהגיבור נלחם ברוניר, ומנצח.
הלנה: התדע כי טירתו הוקמה בשנית, וצבאו חזק מאי-פעם? >
הטירה האפלה קורסת.
הלנה: הבט וראה מה רוניר עשה. >
הנה עץ החיים, אך הצהיבו עליו, קמלו פרחיו! >
עץ החיים מתחדש. את כל זה זכרתי, אבל במשך השנים למדתי שמשחק לא באמת מסתיים כאשר הסיפור נגמר.
הלנה: מצבנו בכי רע. כוחות האופל מתחזקים, והם צרים על שערינו יומם וליל. >
משחק מסתיים רק כאשר השחקן יוצא ממנו. המשחק ממשיך לרוץ כל עוד זה לא קרה.
הלנה: מעיין המים הטהורים שהשקה את עץ החיים יבש. אימה ובלבול אוחזים באמיצים שבגיבורי הממלכה. >
בימינו, כאשר המשחק נגמר, בדרך כלל השחקן חוזר לתפריט הראשי ויוצא משם, אבל במשחקים מהתקופה של "סוד עץ החיים", אחרי הקרדיטים, לא קורה כלום. יש רק מסך שחור, הודעת "תודה ששיחקתם", וזהו. מה שהשחקן היה עושה כדי לצאת זה לכבות את המערכת.
הלנה: השעה קשה, אבל עוד יש תקווה. אתה, מר מגפיים, נער אמיץ וטהור לבב, אתה התקווה הזאת! >
במלים אחרות, גם אם אנצח, לא אצא מפה. למעשה, אני בכלל לא יודע מה המכונה תעשה לי אם אנצח. אני אפילו לא רוצה לדעת. רק מישהו מבחוץ יכול לחלץ אותי מכאן, וזאת בתנאי שהמכונה לא מחקה לי את המוח. מה אם אני עכשיו כלוא בתוך הקסדה, או בתוך השרת, בלי אפשרות לחזור? מה יקרה לי אם יכבו את המערכת? האם פשוט אעלם?
הלנה: אולי צעיר אתה, אך גופך חזק, לבך נכון, ונפשך שוחרת צדק. בעזרתך הרוע יפוג, ומעיין המים הטהורים ישוב ויזרום! >
ומה אם פשוט אמשיך לשחק במשחק הזה, כבול בתוך גוף שאיני יכול לסבול, עם שם מטופש שאיני יכול לשנות, לעולם ועד? מה אם אמשיך למות פעם אחר פעם, בלי שאוכל למצוא מנוחה אמיתית לנפשי? האם זאת הבחירה שלי עכשיו? חיים אומללים, או הלא-נודע? איך אוכל לבחור בכלל?
הלנה: מר מגפיים, האם אתה מוכן לשאת בעול הצלת העולם? >
לכן אני לכוד כאן, בשיחה איתך. אני לא יכול. אני לא יכול לסבול את המחשבה שאמות שוב, ואני לא יכול להעלות על הדעת מה התחושה שיוצר הסוף. את חייבת להבין את זה, הלנה! למרות התכנות שלך, למרות המבט הרציני הקבוע שלך. את חייבת להבין!
מר מגפיים: לא. >
אני יודעת שגורל העולם הוא נטל כבד, אבל אני מאמינה שכתפיך יכולות לו. הבס את האופל שקם להשמידנו, והחזר אותנו לימי החסד! >
מר מגפיים, האם אתה מוכן לשאת בעול הצלת העולם? >
אין לי לאן ללכת, הלנה! אני לכוד בתוך המשחק הזה ללא אפשרות לברוח! בבקשה, בבקשה תני לי עוד אפשרות! בבקשה תני לי אפשרות שלישית!
מר מגפיים: לא. >
אני יודעת שגורל העולם הוא נטל כבד, אבל אני מאמינה שכתפיך יכולות לו. הבס את האופל שקם להשמידנו, והחזר אותנו לימי החסד! >
מר מגפיים, האם אתה מוכן לשאת בעול הצלת העולם? >
חייבת להיות אפשרות שלישית…
מר מגפיים: לא. >
אני יודעת שגורל העולם הוא נטל כבד, אבל אני מאמינה שכתפיך יכולות לו. הבס את האופל שקם להשמידנו, והחזר אותנו לימי החסד! >
מר מגפיים, האם אתה מוכן לשאת בעול הצלת העולם? >