הדק יוצא לאור

"הי לופשק! מה נשמע ? למה אתה כזה ממורמר? לא אל תגיד לי הם שוב פעם נטפלו אליך בדרך לכאן נכון?"

לופשק הנהן בראשו"יצורים ארורים! צריך לשים סוף לכל זה, הם לא יכולים להיטפל ככה לכל טרול שהם רואים!!"

לופשק חייך בעצב ואמר "יניב זה בסדר, אתה לא צריך להתעצבן הם לא שווים את זה"

"ברור שהם לא שווים את זה ! חבורה של מטומטמים אין להם זכות לעשות מה שהם עושים!"
לופשק נאנח בעצב כל פעם קורה אותו דבר. כל פעם שהוא בא לבקר את יעקוב מישהו נטפל אליו וכל פעם יניב מתעצבן ואומר שהוא ישים לזה סוף ואז באות שתי דקות של שקט ולאחריהן יעקוב מתחיל להעלות כל מיני רעיונות לא מציאותיים לפתרון הבעיה.
הוא חיכה שתי דקות וזה בא
"אתה יודע מה יש לי רעיון!" אמר יניב וניצוץ של התלהבות נראה בעיניו
"על מה חשבת?" לופשק ניסה להסתיר את קוצר הרוח שבקולו ללא הצלחה
"אני יודע שאתה חושב שהרעיונות שלי לא מציאותיים אבל הפעם באמת יש לי רעיון טוב. חשבתי לעצמי שבעצם הבעיה הכי גדולה שלכם היא התדמית אם נצליח לשנות את התדמית שלכם לא תהיה לאף אחד סיבה להטפל אליכם"
"ואיך אתה רוצה לשנות את התדמית שלנו?"
"בעזרת הכלי הטוב ביותר- תקשורת"
"תקשורת?"
"כן תקשורת. תחשוב על זה – השעה שמונה בערב כל העולם יושב מול הטלוויזיה וצופה במהדורת החדשות ואתה יודע מי יהיה הנושא המרכזי של המהדורה?"
"מי?"
אתם כמובן! אני רואה כבר את הכותרות- האמת שמאחורי האגדה- הטרולים הם לא מי שחשבתם! זה יהיה כל כך טוב. לופשק תראה קצת סימני התלהבות אנחנו הולכים לפתור את הבעיה שלכם אחת ולתמיד!"
"כן, בטח"
"למה אתה מזלזל? הפעם הרעיון שלי באמת טוב!"
"לא אמרתי שהוא לא טוב אבל תגיד לי איך אתה מתכוון לגרום למישהו ובתקשורת להתעניין בנו? אתה יודע אנחנו די שנואים בעולם הזה…"
"יש לי קשרים"
"יש לך קשרים?"
"כן! אל תזלזל בי הספקתי להכיר הרבה אנשים בחיים שלי ואני מכיר בחורה שמתאימה בדיוק למטרה הזאת
"ולמה אני לא ידעתי על זה עד עכשיו?!"
"יש הרבה דברים שאתה לא יודע עלי" יניב חייך חיוך של אחד שיש לו מה להסתיר.
"כנראה, אז מתי הולכים?"
"עכשיו, אני רק אנעל נעלים"
יניב נעל נעלים והם יצאו לדרך.
דנה הידידה של יניב גרה מרחק חמש דקות הליכה מהבית של יניב, אבל כשהוא הלך לשם באותו יום יחד אם לופשק המרחק הזה נראה כמו נצח. אחד הדברים הנוראים היותר היה ללכת עם טרול ברחוב, ההצקות של הסובבים אותם היו פשוט בלתי נסבלות ובאותם רגעים הוא העריץ את לופשק על כך שהוא מצליח לסבול את זה בכל פעם שהוא בא אליו הוא ניחם את עצמו בעובדה שהבית של דנה נמצא במרחק של חמש דקות בלבד מהבית שלו אבל שהוא הגיע לבית של דנה זה כבר לא כל כך ניחם אותו. הוא ידע שדנה מעולם לא הייתה חובבת טרולים כמהו. היא אפילו אמרה לו מספר פעמים שהיא לא מבינה מה הוא מוצא בטרולים אבל הוא לרגע לא חשב שהמצב כזה גרוע. היא לא הצליחה להסתיר את הבעת הסלידה על פניה כשהיא פתחה את וראתה את לופשק עומד לצידו ובקושי רב הצליחה להעלות חיוך על פניה ולהזמין אותם להיכנס בטון ידידותי. יניב הרגיש את הכעס בדבריה וקיווה שלופשק לא שם לב לזה.
היא הכינה לשלושתם קפה וכיבדה אותם בעוגיות ואז שאלה אותם את השאלה שבטח רצתה לשאול ברגע שפתחה את הדלת
"מה מביא אתכם לפה? אני מתארת לעצמי שלא סתם קפצתם לביקור"
"חשבנו שאולי תוכלי לעזור לנו במשהו" אמר יניב ובחן את תגובתה
היא הביטה עליו ואז על לופשק
"בשביל מה אתם זקוקים לי?" שאלה
"אנחנו חושבים שנגרם עוול לטרולים עוול ואנחנו רוצים שתעזרי לנו לתקן אותו"
"לטרולים נגרם עוול?" היא שאלה וזלזול ברור נשמע בדבריה.
"כן נגרם להם עוול! את מבינה הטרולים הם לא מה שאת חושבת שהם הם לא טיפשים הם לא אלימים והם לא גנבים?! הם יצורים טובים וחכמים וכל האגדות האלו שמספרים אליהם הופכים אותם למשהו שהם לא. וזה לא מגיע להם! נראה אותך מסתובבת ברחוב כשבכול מקום שאת הולכת מישהו נטפל אליך נראה מה תרגישי אז!"
"תירגע! אני לא מכירה את הטרולים שאתה מכיר" היא הביטה על לופשק "יכול להיות שהם שונים משאר הטרולים אבל גם לי יצא לפגוש טרולים במהלך החיים שלי והם בדיוק מה שמספרים עליהם!"
"הטרולים שהכרת לא נחשבים ואת יודעת את זה טוב מאוד את לא יכולה לקחת קומץ קטן של טרולים סוררים שיושבים בבתי הכלא ולחשוב שכל אוכלוסיית הטרולים כזאת! זה לא צודק!"
"בטח שזה צודק! הטרולים מתחבאים היערות בהרים ומתחת לאדמה. והטרולים היחידים שיוצאים נכנסים ברובם לכלא." היא הביטה שוב על לופשק "אם היו שם טרולים שונים הם היו כבר יוצאים מהמחבוא שלהם ומראים לעולם שהם שונים ממה שאומרים עליהם ועובדה שזה לא קורה!"
יניב פתח את פיו לענות אבל לופשק שעד עכשיו ישב בשקט התפרץ לשיחה והוציא את כל הזעם שנאגר בתוכו.
"את יודעת למה אנחנו מתחבאים? כי אתם ושאר היצורים החיים לא מאפשרים לנו לצאת ואף פעם לא אפשרתם לנו להפך אתם אלו שגרמתם לנו להיכנס אל המחבוא הזה מלכתחילה. ואל תביטי בי במבט המזלזל הזה! הכל היה באשמתכם! את יודעת בכלל שיש לנו אותו אב משותף ולא אני לא מתכוון אל קוף אני מתכוון אל בנאדם. כן יש לנו אב אנושי משותף. ותפסיקי כבר להביט בי במבט הזה! את יכולה לזלזל כמה שאת רוצה אבל תביטי בי אני באמת כל שונה ממך? לא! אולי אני מכוער אבל חוץ מזה אני נראה בדיוק כמוך ואני בנוי בדיוק כמוך במידה מסוימת אני בנאדם או לפחות זה מה שאבות אבותיי היו. את מבינה אבות אבותיי היו התגלמות הכיעור האנושית. אף אחד לא רצה אותם והם יכלו למצוא לעצמם רק בני זוג מכוערים כמותם, זה לא הפריע להם להפך הם שמחו להיות אם אנשים שמבינים אותם אבל זה יצר בעיה- גנים של אבא מכוער ואמא מכוערת יוצרים ילדים מכוערים וכך נוצר מין חדש- מין של יצורים מכוערים. אבל זאת לא הייתה בעיה כל אחד מאיתנו ישלים מזמן עם הכיעור שלו ולמדנו לחיות עם זה בשלום אבל לכם זה כן הפריע ולא נתתם לנו דקה אחת של שקט את ם הצקתם לנו, אפלתם אותנו ומררתם כל שנייה מחיינו, עד שאבות אבותינו החליטו פשוט להעלם. הם חשבו שאם הם יעברו לחיות במקומות מבודדים אתם תשכחו אותנו ותיתנו לנו לחיות בשלווה ובשקט אבל הם טעו ובגדול. אתם החלטתם להפוך אתנו לשעיר לעזאזל. האשמתם אותנו בכל הפשעים שקרו באותה תקופה ושלא היה במה להאשים המצאתם סיפורים מזעזעים. אמרתם שברחנו להתחבא כדי להתחמק מעונד. המצאתם עלינו כל מיני אגדות מרושעות שהציגו אתנו כטיפשים, אלימים ,גנבים ורוצחי, טענתם שאנחנו חוטפים אנשים לעבדות או סתם כדי לאסור אותם . האשמתם אותנו בכל העלמות של כל יצור אנושי ולנו לא היה מה לעשות מלבד להישאר במחבוא שלנו ולקוות שיום יבוא וכל זה ייפסק. זה מעולם לא נפסק ואנחנו מעולם לא יצאנו נכון שיש כמה מעטים שיוצאים כדי לשדוד אתכם, ויכול להיות , אני לא אומר שלא, שרובם בעלי מנת משכל נמוכה אבל הם לא מייצגים! הם מיעוט בתוך רוב שהוא בדיוק ההפך אבל לכם נוח לחשוב שזהו המצב. זה מתאים לסיפורים שלכם ומונע מכם להודות באמת המרה ולקחת אחריות על העוול הגדול שגרמתם לנו" הוא הפסיק ולדבר והשקט השתרר בחדר. דנה שקעה במחשבות ויניב ולופשק חיכו בשקט לתגובתה. לבסוף היא אמרה בקול שקט
"אני רוצה להתנצל בשם כל בני עמי אני באמתלא ידעתי את כל זה ואני בטוחה שאם אנשים אחרים היו יודעים הם לא היו מתנהגים אליך ככה אבל יש משהו שלא מסתדר לי בסיפור שלך. אם הטענה שלך נכונה ואתם באמת הייתם בני אדם פעם או אפילו אפשר לקורא לכם בני אדם גם היום תגיד לי למה אין בני אדם שדומים לכם במראה החיצוני?"
"אממ…. אני לא יודע בדיוק וסביר להניח שיש שצריך עוד לעשות מחקרים בנושא אבל אני חושב שאנחנו פשוט לקחנו איתנו את מאגר הגנים שיוצרים יצורים כמונו והשארנו לכם מאגר גנים שיוצרים יצרום יפים או לפחתו כאלו שקרובים להיות כאלה"
"אני מבינה" היא הרהרה כמה שניות ואז הוסיפה "אז איך אתם רוצים שאני אעזור לכם?"
יניב חייך ואמר
"חשבנו שאולי תוכלי לעשות כתבה על הטרולים שתגלה לאנשים את כל האמת על העם המסכן הזה"
"זה רעיון נהדר! הכתבה הזאת יכולה להביא המון רייטינג." היא פנתה אל לופשק "מוצא חן בעיני מה שסיפרת. אני לא ידעתי שזה מה שקרה ואני בטוחה שגם רוב בני האדם לא יודעים את זה. הזמן כנראה הפך את כל האגדות למציאות אבל אתה יכול להיות בטוח שאני יכן את הכתבה הזו ואני יעשה אותה בצורה הטובה ביותר כך שאחרי שהיא תפורסם אף אחד לא יאמין יותר לאגדות והעוול שנגרם לכם יתוקן"
"תודה לך" אמר לופשק הוא התרגש הוא לא האמין שסוף כל סוף הגיע הקץ לסבל של הטרולים
"ונראה לי שזה הזמן המתאים לקום וללכת ולתת לדנה לעבוד על הכתבה שלה מה אומר לופשק?"
"שאתה צודק בהחלט. הגיע הזמן שנעזוב"
הם קמו מהשולחן ודנה ליוותה אותם לדלת.
במשך השבוע שבא לאחר אותה פגישה דנה עמלה קשה על הכנת הכתבה היא חקרה את הנושא, אספה עדויות, צילמה קטעים ובסוף לאחר העריכה המתאימה היא יצרה את הכתבה שתגלה את כל האמת ורק את האמת על הטרולים, ושבוע לאחר מכן השעה שמונה בדיוק הכתבה שודרה במקלטי הטלוויזיה בכל הבתים בעולם. הרעש הציבורי היה הציבור הופתע לראות את הכתבה. בהתחלה האנשים לא האמינו אבל ככל שחלף הזמן והעובדות שבכתבה הוכחו שוב ושוב כנכונות לא נשאר לציבור כלום מלבד רגשות אשמה,וכך נפתח המבצע הגדול לפיצוי הטרולים- הטרולים הפכו להיות שווים לבני אדם בחוק, התחילו ללמד את ההיסטוריה של הטרולים בבתי הספר, נערכו ערבי התרמה גדולים בכל העולם ונאספו מיליארדי שקלים שבעזרתם נבנו בתים לטרולים בלב האוכלוסייה האנושית ויותר אף בן אנוש לא העיז להגיד מילה או חצי מילה כנגד הטרולים וגם בסיפור הזה כמו בסיפורים רבים אחרים התקשורת הוציא לאור את האמת וגרמה לבני האדם לתקן עוול של שנים.