היפה מכולן מאת עמית בלום

תמיד רציתי להיות יפה. לא סתם יפה, הכי יפה. יופי היה שאיפתי היחידה. מהרגע שגדלתי מספיק כדי להבין מה הוא יופי, התחלתי לעשות הכל – ואני מתכוונת הכל – כדי לשמור עליו. מרחתי תמרוקים, תרכיזים טבעיים ומשחות על עורי הלבן. סירקתי את שערי השחור בכל יום בוקר וערב. את שפתיי כיסיתי באודם שהופק מדובדבנים וגרגירי יער, שרקחתי בעצמי. ובגדיי אותם ממנתי או תפרתי בעצמי, היו ראויים למלכה.

משפחתי שהיו צוענים חסרי כל, לא הבינו את הלהט ששלט בי. מסופקים בבגדיהם הצבעוניים וחסרי הטעם בעוסקם יום אחר יום, במסחר, להטוטים וגזל. מעולם לא נשארנו באותו מקום יותר משבוע. ובכל פעם שעזבנו נאלצתי לקפל את הקרונות כך שציפורניי נסדקו. לסייע עם הסוסים עד שריחם דבק בי. ולעזור בנהיגה בקרונות, אבק הדרכים כיסה אותי כמו עור שני. לשטוף אותו בכל יום הינה מלאכה האורכת שעה ארוכה.

לאף אחד ממשפחתי דברים אלה לא נגעו. הם כינו אותי "המלכה", למרות שהיחס אליי היה זהה. כך יום רדף יום, שבוע נבלע בשבוע ושנה הוחלפה בשנה. עשיתי כל שביכולתי לשמור על יופיי אך בכל זאת אצבעותיי התקשחו ועורי התקלף. שיערי איבד את צבעו, נקשר ונתלה בגושים. עורי נשמט והתקמט וידיי העלו יבלות.

עד היום בו נכנס הזקן למחנה.

משפחתי קבעה מחנה ללילה בשדה נטוש, מצפון עיר חסרת שם אותה עזבנו עם שחר. מדרום חורש אפל. הקרונות סודרו בחצי מעגל, החיות רעו בשדה. כולם ישבו סביב מדורת הבישול, סיפרו סיפורים, שרו שירים, צחקו והמתינו לבשר שישחים.

הוא נכנס ברישרוש גלימות. כולם שתקו באחת והרימו מבט. דמות שמסתורין ואופל מתלווים אליה. למרות שנשען על מקל וגלימותיו האפורות נתלו סביבו בריפיון, פניו חשפו את מחשבותיו בבירור. "להרוג את כולם, או שמא אשאיר אותם לשעשועיי?"

באותו הרגע נכנסתי למעגל, אור המדורה משתקף בשערי האפרפר והרטוב מרחצת הליל. סרט אדום יין מנע ממנו להתפזר ברוח. לגופי עטיתי שימלת משי ארוכת שרוולים בצבע ארגמן עמום, קשורה בשרוך שחור בחזה. עגילי זהב עגולים הצמדתי לאוזניי ושרשרת אבן חן כחולה תליתי לצווארי. לרגליי נעלתי מגפי עור שחור, שהוברקו במשך שעה ארוכה. וטבעת כסף מעוטרת בעלי תאנה ענדתי על קמיצת ידי הימנית.

מבטינו נפגשו, הסומק שעלה על לחיי אבד בתוך עורי הוורוד כבר משיפשוף פניי בנהר. פניו – לעומת שלי – היו חלקות וזוויתיות, מרהיבות ועוצמתיות. ידעתי, גורל שזור ביננו.

"מי זו פרח בר בינות הקוצים?" שאל בקול קר כברזל אך מלא כמיהה.

יישרתי את גבי ועמדתי זקופה ככל שיכולתי. בתנועה חלקה פיזרתי את שיערי והשבתי בקול שליו ככל שיכולתי. "זקן, המלכה מברכת אותך בבואכה למחנינו הצנוע. שב, אכול ודע שאין לך אוייבים ביננו."

הזקן צחק בקול מתגלגל, ובלתי נעים בעת ובעונה אחת.

"מלכתי" השיב בקידה, "יופייך הינו אחד מפלאי תבל. מדוע הינך יושבת כאן בשדה ולא בארמון, שכל אדם יוכל להנות מזיו פנייך."

"אנא זקן" עניתי וקולי מריר ושבור "אל נא תלעג למלכה שיופיה עבר ואיננו עוד. וממלכתי נעה עימי בכל אשר אלך. איש אינו חפץ לראותי על כס."

"אינך חייבת לוותר על שגזל ממך הזמן. בואי עימי ואראה לך דרך לזכות ביופי ניצחי ובארמון אמיתי."

יכולתי לראות על פניו שאין הוא מתלוצץ. טון דבריו הבהיר שהוא דובר אמת, או משוגע.

"אלך עימך" שמעתי עצמי אומרת וחיוך טורף על פניי.

"זיכרי" אמר ולפתע פניו מלאיי רצינות ומבטו פלדה "איני נסיך ובסוף הדרך לא מובטחת לך נשיקת אהבה."

"אני מבינה ובכל זאת עד קצוות תבל, אלך."

לכל אורך השיחה, בניי משפחתי ישבו קפואים במקומם. הבשר נחרך ונשרף מהעדר עירבוב. אף אחד לא נע ולא זע. כאילו קסם הוטל עליהם, ברגע בו נכנס הזקן למחנה.

"בואי" פסק ופנה לאחור, "אל תקחי דבר".

הלכתי אחריו בכבדות בלילה החשוך. מאחוריי שמעתי נהמות ולאחר מכן זעקות וצעקות. בכל זאת לא פניתי לאחור, המשכתי לפסוע באיטיות אחריו. נכנסו לחורש בצעדים חרישים. העצים סביבנו נעו ברוח קרירה. הסהר מעל צבע את העולם בלובן חלבי מחליא. לא ידעתי לאן פנינו מועדות ובליבי לא רציתי לדעת. חשבתי על הפרס שהובטח לי בסוף הדרך, יופי ניצחי.

החורש הפך ליער עבוט וככל שפסענו עמוק יותר אור הירח מעל אבד בין הצמרות. העצים הפכו צפופים וחדים יותר. שמלתי נתפסה בענפים קוצניים ונאלצתי לעצור פעמים רבות כדי לשחררה. גלימותיו לעומת זאת כמו החליקו על הקוצים והוא לא נאלץ להאט את מהלכו אף לא לרגע. ממרחק ינשוף קרא ומעליי עטלפים ריחפו בשקט. לפתע פסענו מעבר לעצים לתוך קרחת יער שטופה באור ירח. במרכזה פתח אפל, המוביל למעמקי האדמה.

הזקן עצר והצביע לעבר הפתח.

"בקצה המנהרה ממתינים לך חלומך וארמונך" אמר הזקן בקול מקפיא.

"אך רק אם תגיעי לסופה. אם תאבדי בדרך לעולם לא תראי בשנית" הוסיף בחיוך.

התחלתי לפסוע לעבר הפתח האפל כשהוסיף "דעי, שעלייך לחוות את הגרוע ביותר ולוותר על החשוב ביותר בכדי לזכות במה שהובטח."

כשניצבתי לצד הפתח יכולתי לחוש ברוח מקפיאה הבוקעת ממנו. היססתי, בהיתי באפילה בלי יכולת לנוע ותחושה שאם אקח עוד צעד אחד נוסף אפול מקצה העולם.

"מה קרה מלכתי?" שאל הזקן בלעג, "אינך רוצה להשיב את שאבד? אולי אעניק את מתנתי לאחרת?"

חשלתי עצמי לבאות ונכנסתי לפתח, בעודי מגניבה מבט אחרון לעבר הזקן. לרגע אחד נדמה שצילו, לאור הירח היה בעל קרניים וזנב. אך כשעצרתי לבחון זאת לעומק, כוסה הירח במעטה עננים ואני נותרתי עומדת בחשיכה.

לקחתי צעד נוסף פנימה ורגלי החליקה, נפלתי לתוך המערה בלי יכולת לעצור. מעליי שמעתי צחוק מתגלגל. המדרון בו החלקתי התמתן עד שהצלחתי לעצור את נפילתי. מצאתי עצמי, במערה חשוכה לחלוטין, קפואה ותחובה. שורשי עצים שבקעו מהאדמה מעליי, התחככו בראשי ובמרחק נשמע רחש מים זורמים.

התקדמתי חרישית, מנסה לנקות את החול והבוץ מבגדיי. פניי זעפו על קרע שנפער במהלך הנפילה בשרוולי השמאלי. מיששתי את דרכי קדימה, המערה נמשכה והתפתלה. ככל שהתקדמתי חשתי, שאני יורדת עמוק יותר לביטנו של העולם. כל צעד מוביל אותי עמוק יותר לשאול ממנה לא אוכל לחזור.

היית על סף אפיסת כוחות, כבר איני רגילה למאמץ מעין זה. עצרתי לנוח, נשעתי בגבי על קיר החול וניגבתי זיעה קרה ממצחי. עצמתי את עיניי לרגע, מה שהעיר אותי העתיק את נשמתי. משהו קר וחלקלק התחכך ברגליי. ניסיתי לנוע אך ידיי נקשרו באותו חומר חלקלק, קריר וחי. היצור עטף את גופי ונכרך לאיטו סביב גרוני, שובר בקשקשיו את שרשרת אבן החן הענודה לצווארי. לשון מפוצלת ליטפה את לחיי השמאלית. בכל נשימה שלקחתי חשתי אותו מתהדק יותר. רק בזכות הקיר מאחוריי לא נפלתי. כוחו ומשקלו היממו אותי. עמדתי שם בחושך, נטועה במקומי והיצור נכרך ולוחץ. ראותיי זעקו לאוויר אך לא יכולתי לזוז.

צבעים מילאו את עיניי בדרכי לאובדן הכרה. בעיני רוחי ראיתי את הסרט הראשון שקניתי. הייתי אז ילדה כבת שש. אני זוכרת שכרכתי אותו סביבי כמעט כמו שהיצור נכרך סביבי. סביב גופי וצווארי, כמעט מתי באותו היום. אבל, מה לא עושים בשביל יופי.

באותו הרגע הבנתי אין זה יצור חי שאוחז בי, אלא סרט. קצהו מתחכך בלחיי. אימצתי את זרועותיי והלחץ סביבי השתחרר. לרגליי נפל סרט בד מתפורר ואכול עש.

הזדקפתי וסידרתי את שימלתי. את שרשרת אבן החן לא הצלחתי למצוא. המשכתי להתקדם, עמוק יותר לתוך האפילה. מרחוק נגלה אור זהוב. הגברת צעדיי קדימה, האור התגבר והתחזק. שימלתי נקרעה וידיי התלכלכו כשעברתי בין שיחים קוצניים. אך הייתי חייבת להגיע לאור, חייבת.

המערה הסתיימה בפתאומיות, לפניי נפתח עמק מרהיב ביופיו. שמש זהובה האירה אחו ירוק ופרחוני. עצי פרי נשאו פירות בצבעים מרהיבים, יותר משראיתי בכל ימי נדודיי. במרכז האחו זרם נחל, מימיו צלולים וכחולים. התעלמתי מהכל, מהשקט הלא טיבעי, מהעובדה שלא היו בעלי חיים בעמק. רצתי לנחל להרוות צמאוני. טבלתי את ראשי במים ובלעתי מלוא לוגמי. כמעט הקאתי, למים היה טעם מוות. הסתכלתי סביב, דגים מתים צפו על מי הנחל. ביטני געשה, רעב לא טיבעי תקף אותי. כאילו הורעבתי במשך ימים. הייתי מוכרחה לאכול. רצתי לעץ פרי קרוב. עץ תפוז, פרותיו זהובים ומושכים יותר מכל זהב או יהלומים. כשנגעתי בעץ, כל פירותיו נפלו לקרקע בעת ובעונה אחת. בפוגעם בקרקע נפתחו ושיחררו צחנת ריקבון מתקתק. בתוך כל פרי זחלו תולעים לבנות מבחילות.

ביטני לחצה, הרעב היה כבד מנשוא. במרחק קצר ניצב עץ תפוחים אדומים כדם. כרעתי על ברכיי וזחלתי על הדשא הירוק. כל תנועה משלחת כאב ובחילה בכל גופי. הגעתי לבסיס עץ התפוחים ונגעתי בגזעו. כמו התפוזים, כל התפוחים נפלו משחררים את תכולתם המרקיבה. כל התפוחים למעט אחד. תפוח אדום, גדול ויפה נשאר תלוי במקומו על ענף נמוך. אחזתי בגזע והרמתי עצמי בכוח. הושטתי את ידי ובכוחותיי האחרונים קטפתיו. התפוח נשאר כשהיה, אדום ומזמין.

נעצתי בו את שיניי, ומיד חשתי בריקבון השורר בקירבו. בשר הפרי שחור, ירוק ומצחין. בקושי רב הצלחתי לבלוע. חתיכת התפוח נתקעה בגרוני, נחנקתי. ניסיתי לנשום, להשתעל, לבלוע אך חתיכת התפוח נשארה נעוצה במקומה. תפוח כה יפה, ובה בעת מורעל. לנגד עיניי עלו תמונות משפחתי. המשפחה שהשארתי מאחור גם כשצעוקותיהם עלו מאחוריי. לא עצרתי ולא פניתי לאחור גם כשהזקן חשף בצל אור הירח את דמותו האמיתית. בשבילי רק יופי ואני אוותר על הכל למענו. אשכח את כולם, אבגוד במי שצריך רק להיות היפה מכולן. במאמץ בלעתי את חתיכת התפוח הופכת את הרעל שבו לנצח לחלק ממני.

חשתי את כוחתיי שבים אליי. נעמדתי וראיתי מהאחו מתפתל שביל שיש לבן. עקבתי אחריו עד שמעבר לעיקול נגלה אליי ארמון. כולו עשוי שיש לבן וצחור, בוהק באור השמש. לארמון היו ארבעה מגדלים בגבהים שונים עם גגות מחודדים. חלונות גבוהים קבועים לאורכם. מרחוק לא האמנתי שהוא אמיתי, אך ככל שהתקרבתי חזיתי ביציבותו. שער מתכת כסופה וחומת שיש נמוכה הקיפו את הארמון. פתחתי את השער בדחיפה, מבלי שנשמע קול חריקה. שלוש מדרגות שיש ארוכות הובילו לדלתות עץ כפולות. הדלתות התנשאו לגובה חמישה מטרים וכוסו בלכה שחורה. פתחתי את הדלתות ובפנים ראיתי עמודי שיש גבוהים שעיטרו את אולם הכניסה. שטיח מבד לבן ורך הוביל מהכניסה לתוך הארמון.

בפנים הכל שקט, כמו באחו אין נפש חיה. אף משרת לא פתח את הדלת, או עוזר שפנה להציע עזרה.  הכל דמם, שיש קר ומת.

עברתי בינות לחדרי עבודה, אולמות נשפים, חדרי הסבה ואוכל, מטבחים, אולמות שינה וספריה. כולם היו מרוהטים, מלאים בהכל מלבד אנשים. הארמון היה מתוחזק להפליא אך נטוש. החדר האחרון אליו נכנסתי היה חדר הכס. השטיח הלבן הוביל מהכניסה לכס מלכות עשוי זהב לבן, שניצב במרכז החדר. מאחורי הכס מוסתר למחצה מאחורי ווילון אדום כהה, מוקם ראי גדול.

מלבד אלה החדר היה ריק. צעדתי פנימה לכיוון הראי. מאחורי עלה רחש גלימות. על כס המלכות ישב הזקן.

"מלכתי" אמר בהרהור, "לא האמנתי שתגיעי עד כאן. את הראשונה שהגעת. הראשונה שלמדה שיופי, אפילו סרט בודד, יכול להרוג. הראשונה שלמדה לקבל את סגולותיו של תפוח מורעל."

הוא שתק לרגע ואז חייך באופן בלתי נעים.

"נותר לך מבחן אחרון ותזכי ליופי נצחי, ובארמון הזה. הביטי בראי היודע כל ושאלי את השאלה השולטת בנשמתך." בעיניו ניגלה טירוף ורעב. "דעי שאם תטעי אזכה אני ביופייך ובשנותייך."

סבתי במקומי ופניתי לראי. הסטתי את הווילון הצידה ובכך חשפתי את כולו. תלוי על קיר. ראי גדול, שני מטרים גובהו וחצי מטר רוחבו. מסגרתו זהב טהור בוהק. הזהב עוצב בפיתולים ובדמויות עלים ופרצופים. החדר לא השתקף בראי, רק עשן אפרפר לבן נראה בתוכו.

נעמדתי מולו, הדמות שנגלתה לעיניי הייתה סיוט שהתגשם. אישה זקנה, על פניה וידיה יבלות ושריטות. עורה מקומט, סדוק ופצוע. גופה שמוט וחסר גיזרה מושכת. שיערה לבן, חסר חיות וקרחות פזורות בו. עיניה נפולות ונפוחות. ובתוך פיה שיניים צהובות בודדות נתלו בריפיון. צעקתי מעמקי נשמתי, צעקה מרה וכואבת. זו לא אני! חשבתי. לא יכול להיות!

"תשאלי!" שאג הזקן וראיתי שממצחו בוקעות זוג קרניים אדומות. "תפנימי את החזות הזו, את יתרונותיה! דעי שאחרי שתפנימי תוכלי לעבור בין אחת לשניה. ועכשיו תשאלי!"

הוא צדק, הייתה בליבי רק שאלה אחת. שאלה שידעתי שהתשובה לה, תביא לי אושר. שאזכה בכל שאי פעם חלמתי עליו. שאלה התשובה תזכה אותי, ביופי, ארמון ואוייבים.

"ראי, ראי שעל הקיר, מי היפה בכל העיר?"

"את מלכתי" ניתנה התשובה, "הינך היפה מכולן."