המסע

"וישק יעקב לרחל וישא קולו ויבך" בראשית כט' –יא

 

הוא היה עייף, כל כך עייף. עייף יותר מאשר ניתן בחיים שלמים. חיים שלמים וצמה.

* * * * *
אורו הנוגה של ירח הביצות חדר מבעד לפתח שנקרע בקיר, מבליט את פניהם החיוורות של שני ילדים קטנים. בן ובת. ילדיה של מכשפת הסיפורים. באפלת הלילה הארוך ביותר נדמה היה כי ראשיהם צפים באויר ,מנותקים מגופם, מחכים שתישא אותם הרחק באמצעות כישרונה. כל מאורות הבית הושכבו לישון, יוצרים עלטה ברוכה. הגיע הזמן – בישר לה הירח. הגיע זמן טקס הסיפור, זימרה העלטה. היא בחנה את שני עולליה, פאר יצירתה. בעולם אחר ובזמן אחר לא העלתה בדעתה שיבוא הרגע בוא תכניס לעול האגדה את ילדיה עצמה ובשרה. הסיפור על יק ורל בער בעצמותיה, מבעיר ומלבה גחלי זיכרון עשנים. היא נשמה עמוקות, מגייסת את כוחות הסיפור לעזרתה, מנסה לבנות את הריכוז הנדרש באמצעות קליעת הצמה מחדש. הפעם, יותר מתמיד, חשה בעול כישרונה. למרות מאות הטקסים חשה כמספרת זוטרה העומדת לפני טקס בתוליה. בוחנת את עיני התום התלויות בה בציפיה ובמעט חשש. היא חייכה חיוך מרגיע. לשניה אחת אחרונה עוד הייתה האם שמנסה להתעלם מחשיבותו של הארוע, נלחמת בחששות הכרוכים במסע אל מקורות הסוד. נושאת בגאון בעול, הכבוד והאחריות של עיצוב נפשות תמות ורכות. רק אתמול נולדו וכבר נידרשים הם אל המסע. היא ידעה שהיא רק מושכת זמן. נקודת המפגש בין האור שמבחוץ ובין העלטה שמבפנים החלה לרחוש. האוויר שינה את הרכבו והקסם החל להיווצר. עוד שלשלת בתולדות העם עמדה להקשר בידיה האמונות. רוקמת את החור, שנוצר במארג הזמן בגלל שגיונות העבר. שוזרת אותו בכישרונה וסוגרת עוד לולאה באמצעות חוט הסיפור.
"התקרבו חמודים שלי. הסכיתו ושמעו חביביי. שמעו על כוחה של האהבה ועל מסעו המופלא של גיבור צעיר על מנת להשיגה. היה זה לפני שנים רבות מאוד בראשית העם והעולם. האלים הסתובבו בארץ והענקים עשו בה כשלהם. החיים, למעט בני האדם ששרדו אך בקושי, היו קשים. קסם ומפלצות מלכו במחוזות רבים. העולם היה עדיין פרא וכולם שיוועו לגיבור".

* * * * *

האולם היה מלא. אנשים ישבו במעברים, מותירים למאחרים להצטופף בעמידה בירכתי האולם. סטודנטים שנה שלישית לקרימינולוגיה נראטיבית ישבו צמודים לאלה מפסיכולוגיה ופסיכיאטריה מקראית. פותרי תעלומות שנה ב' גדשו את המעברים, מותירים את השורות הראשונות לסמינריסטים של החוג למספרי סיפורים וחוקרי אגדות. כל השיחות והלחישות נפסקו באחת. הוא טיפס לקתדרה בצעד צעיר שלא שיקף כלל את שנותיו. כמו תמיד לפני שהתחיל, אצר בצמה משיער שחור את שיערו הלבן. הניגוד בין השחור והלבן ניכר למרחוק, מקנה לו ארשת של גיבור אנכרוניסטי. הוא אפילו לא עצר להתבונן בעיניים הרעבות שחיכו למוצא פיו. כמו תמיד, ללא שום הקדמה, הוא התחיל מיד בהרצאתו. כאילו אין זו הפעם האחרונה שבה יעמוד על במה זו. הסטודנטים לא ראו לפניהם את דמותו הצנומה של המרצה קטן הגוף, הם רק חיכו שיוביל אותם למסע נוסף בעולמות חדשים, עולמות רווי סוד וקסם שיצק במילותיו.
"מה עובר בראשו של בחור צעיר העומד לפגוש באהבת חייו? כיצד פגישה כזו הופכת להיות אחת מהתעלומות המעניינות ביותר של המקרא?" הרעים בקולו כך שגם אחרוני היושבים שמעו אותו.
" יעקב פוגש את רחל ומתאהב. לכאורה – גבר פוגש אישה. אישה פוגשת גבר. אהבה גדולה , חתונה, ילדים והם חיו להם באושר ואושר עד עצם היום הזה. מה שמשך את תשומת ליבנו הוא רגע המפגש עצמו. לעינו המנוסה של פותר תעלומות סימן חמש, משהו כאן לא מסתדר. ההרמנויטיקה ותורת הפערים של פרי/שטרנברג מאפשרת לנו כיום למלא פערים בטקסט המקראי, שלא היו ניתנים להבנה לפני כמאה שנה. אם נציב את את הארועים במדרג האינטרטקסטואלי על שם קריסטבה נמצא בו אנומליות ברורות."
הוא העביר את מבטו על שורות המאזינים ואוזניהם הכרויות, מגביר את האפקט הדרמטי של דבריו. שמח כי התאפשר לו, גם אם בפעם האחרונה, לקחת אותם עמו אל נקודה אהובה כאובה בעבר רווי סוד. בנשימה עמוקה הוא מתגבר על עייפותו מתנחם כי מסיים הוא לשלם את חובו.
" הבה נצא יחדיו למסע קסום אל העבר. נצטרף למסע שעשה יעקוב בדרכו לכיבוש ליבה של רחל. מסע אשר בו ננסה יחדיו לפצח תעלומה מיסתורית רבת שנים. האתגר גדול מתמיד, כי לרובכם רק הטקסט עצמו עומד לעזר. במהלך ההרצאה נצרף אל הטקסט את האינטלקט, הניסיון והמיומנות שלנו בפתרון תעלומות. נגלה משמעויות חדשות שהסתתרו מעינהם של טובי החוקרים.
איך ידע יעקב שיתאהב? האם ידע זאת בחוש? הראה את הנולד?
כששאל את הרועים הבאים מחרן האם מכירים הם את דודו, נראה כי ידע כבר מה תהא תשובתם. מעשיו היו שקולים ומדודים, לא מעשים האופיינים לבחור צעיר, העושה בגלות הרחק מביתו. אומרים כי הרושם הראשון הנו הרושם החשוב ביותר. טוענים, כי אין הזדמנות שניה ליצירת רושם ראשון. את כל אלה ויותר יעקב כבר ידע. אחרת, לא ניתן להסביר את רצף הפעולות המוזר בפגישתו הראשונה עם רחל."
הוא הרים את התנך בידו, היטיב את משקפיו על שורש אפו והקריא:
"וירא הנה באר בשדה. שלושה עדרי צאן רובצים עליה. כי מהבאר ההוא ישקו אותם מים, והאבן הגדולה על פי הבאר.
לכאורה לפנינו, תמונה כפרית פסטורלית, המהווה תפאורה מושלמת לסיפור אהבה הרואי. נוכל לתאר לעצמנו בקלות את העליצות וההמולה של תחילת היום. הרועים הצעירים משוחחים, כבכל יום, בעת המפגש החברתי ליד הבאר. בדיחות, מהתלות הדדיות, צהלות צחוק ומשובה המתאימים לנערים בגילם. הרבה הורמונים מסתובבים באויר."
תאוריו החיים, שהיו סוד קסמו כמרצה, יצרו בקהל המאזינים הגדול את התחושה שגם הם שם יחד איתו, כמעט רואים, שומעים ומריחים את המתרחש.
"הבאר היתה בודאי אחת מנקודות המפגש החשובות של הנוער. שם התחככו נערים ונערות אלה באלה. בדקו , השוו וריכלו. אין לנו את התאור המדויק של השעה בה התחוללה אחת מסצינות החיזור המופלאות ביותר. אבל ניתן להבין מדברי יעקוב כי היום רק החל: הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה. היתה זו שעת הזריחה. אומנם הכותב מנסה להטעות אותנו כשהוא כותב: וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם וירא הנה באר בשדה.
האם יש כאן מישהו שסיים קורס אגתה כריסטי? יפה! את בבקשה, איך היית מכנה את הכתוב כאן? נכון מאוד! המספר, מבלי לומר זאת במפורש, גורם לנו לבנות תמונת עולם מוטעית.
האם רק במקרה הגיע יעקב לבאר בשעה כה מוקדמת? האם הלך כל הלילה כדי להגיע בזמן, או שישן בקרבת מקום? מעיון מעמיק בעובדות עולה כי לא סביר שהמפגש היה מקרי. בחירת העיתוי, בחירת המקום ובחירת דרך הפעולה מעידים על ידע מוקדם ותכנון. מה שחסר לנו זה המניע. אני רוצה להזכירכם, לאלה מכם שאינם שולטים בסיפור המקראי, הפרק שקדם לפרק בו אנו דנים הוא חלום יעקוב.
בסדרת פעולות קצרה והחלטית שובה יעקב את ליבה של אהובתו. ראשית, הוא מופיע כאשר ליד הבאר נמצאים חלק מהרועים, אך לא די כדי לגלול את הסלע מפי הבאר. כל מה שקורה מנקודה זו ואילך או שהוא פרי תכנון מבריק או יד הגורל, אצבע אלוהים אם תרצו. אני טוען, כי הכל תוכנן לפרטי פרטים על ידי יעקב. בהמשך ההרצאה היום גם אוכיח זאת. אבל לפני כן, כמה נקודות מעניינות. נקודות שנשמטו משום מה ממחקרים רבים שנעשו בידי טובי החוקרים המקראיים. אם אכן היה כאן תכנון מוקדם, יעקב שלנו נהנה מהרבה מאוד מזל. האם היה זה מזל של אוהבים, כפי שהסופר המקראי היה רוצה שנחשוב, או שמא היה ברשות יעקב מידע מוקדם שלא יתכן שיהיה ברשותו. למשל: כיצד ידע יעקב שרחל היא זו שתרעה באותו היום את העדר? נניח שידע, הוא לא יכול היה להיות בטוח שהיא תגיע בדיוק בעיתוי הנכון. בדיוק כשהיו די רועים ליד הבאר, אבל לא מספיק, כאמור. מספר הרועים שליד הבאר היה קריטי לתוכניתו. אם רחל היתה מקדימה, לא היה יכול יעקוב להפגין את כוחו בצורה דרמטית כפי שעשה. מעשיו היו כל כך מרשימים דוקא מכיוון שהיו רועים אבל לא די בכדי לגלול את האבן.
* * * * *

"בואי חמודה שלי שבי קרוב אלי ואתה חמוד שב כאן, בצד השני. אתם זוכרים שיק ברח כי פחד מזעמו של אחיו. יק הצעיר גנב בעורמה את כוחו של אחיו וברח מפחד זעמו. אחיו היה חזק ומהיר חימה. יק היה קטן, צנום וערמומי. כשכוח אחיו ברשותו, הוא לא פחד להסתובב בגפו על פני האדמה. הוא סמך על יכולתו להתמודד עם הרעים והליסטים שפשו בארץ. בעזרת כוחו המיוחד גילה, כי הרחק בתוך הארץ מסתובבת לה בחירת ליבו. בלילות היה חולם עליה. באותה תקופה חלם יק הרבה. בחלום היה כוחו גובר ונושא אותו על פני הרים וגבעות, נחלים וגאיות. כך ראה לראשונה את רל. בעיני החלום שלו. רל היתה יפה. הכי יפה שיק ראה מימיו. יפת תואר ומראה. שערה השחור כאבן בהט בלע כל קרן אור, והיה בעל כוח מהפנט משלו. עיניה כזוג פחמים שחורות. עיניים מכשפות שקראו לו בלחישה. קראו אליו בקול שרק הוא שמע. יק, יק אייכה. רל הפכה עבורו לקריאת רוח ה'אורל' המשיבה הביתה את הספינות בשלום. הוא היה חייב לצאת למסע. הוא ידע שלא ימצא מנוח, לא בימים ולא בלילות, עד שיזכה ברל שתעמוד לצידו. הוא ידע כי הארוע עומד בטבור הקיום"
"אמא! כמו אז שכל כך רציתי שתקנו לי אופני רוח. גם אני לא הצלחתי לישון בלילה. כל הזמן רק חשבתי על האופניים"
"יק לא היה חזק פיסית. תמיד היו הגדולים מתעמרים בו, ורק זריזותו וערמומיותו חילצה אותו לא פעם בעור שיניו. הוא היה חכם אבל לא היה לו בטחון רב בעצמו. זו הסיבה שגנב מאחיו את כוחו. הוא חשב כי באמצעות כוחו של אחיו יהיה הרבה יותר חזק ובטוח. לצערו גילה, שבדיוק ההפך קרה וכעת נאלץ לעזוב את ביתו ולברוח מפני כעסו של אחיו. כך החל מסעו של יק."
* * * * *

עייף, כל כך עייף.
מותש חישב בראשו.
עוד אלפיים חמש מאות חמישים וארבע זריחות לרחל
אלפיים חמש מאות חמישים ושש שקיעות ולאה כבר מאחוריו
עייף נפל שדוד על מצעו.
כוחו כבר לא עומד לו.
האם יהיה עמו מחר?

* * * * *

הוא עצר, אוזר כוחות אחרונים. הקהל הגדול היה שבוי ועסוק עמוק בתוך התעלומה. הייתה זו מעין סימביוזה. הם היו זקוקים לריגוש ולידע שהעניק להם. משהו שלא יכלו להגדיר אבל היה בו הרבה מעבר ללימוד אקדמי גרידא. כל אחד בקהל היה לכוד כעת בתוך סיפור התעלומה. לכוד עד שישחרר אותם. הם הרגישו שהם מתחברים בהרצאותיו למשהו הנמצא מעבר להם, דבר מה שמילא אותם סיפוק, צורך שלא ניתן להגדרה. הוא היה זקוק להם לתיקון מעשיו. על טעויות משלמים… חשב בעייפות. טוב שזה התיקון האחרון.
"אבל הכל, עד לכאן, אלו הן השערות בלבד. ספקולציות סמנטיות על חשבון הטקסט. בכדי לאמת אותן, אנו זקוקים למידע נוסף , עובדות נוספות או אולי להוכחה אחת ניצחת.
לכאורה, אין זה סביר שליעקב היה ידע מוקדם על העומד להתרחש. למה שיהיה לו ידע כזה? כיצד בכלל יכול היה לרכוש אותו? הוא יכול היה לעקוב מרחוק אחר הרגליהם של הרועים והרגליה של רחל. מתוך מעקב מתמשך היה יודע כי רחל היא זו הרועה את העדר וכי היא נוהגת להגיע בשעה קבועה לבאר. אבל פרוש כזה מניח, כי יעקוב הכיר את רחל וחמד את ליבה לפני שהגיע לחרן. אין שום ממצא בטקסט התומך בהשערה זו. וכי מדוע נחשוד ביעקוב? נראה כי עד עתה כל בניין ההשערות לתפארת שבנינו – מתמוטט. למה מלכתחילה חשדנו כי משהו שונה או מוזר בכלל התרחש ליד הבאר? מדוע טרחנו לפשפש באותה פגישה ידועה? האם הסברינו טובים יותר מאשר שלילתה של האהבה במבט ראשון? האם הכל רק בגלל משפט אחד? הייתכן, כי משפט אחד בכל הסיפור, הוא אשר גורם או צריך לגרום, לאוזני הבלש שלנו להתחדד, לשערנו לסמור ולליבנו להחיש פעימותיו? בדיוק כמו לבבותיהם של הזוג הצעיר… וכמובן שלעולם אסור לנו לשכוח את המניע. מה מניע את יעקב לסדר הארועים המוזר והלא שיגרתי?
זכרו ושננו היטב, תמיד – היוצא מן הכלל ילמדנו על הכלל. אם נבין למה עשה את אשר עשה נפצח את התעלומה.
"סדר הארועים כפי שמדווח לנו התנך הוא כדלקמן:" שוב פתח את התנ"ך והקריא בקול רועד משהו כמי שנפרד, יוצק בפעם האחרונה את הקסם לתוך הטקסט.
"ויגש יעקב ויגל האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אימו וישק יעקב לרחל וישא קולו ויבך. ארבע פעולות שיעקב מבצע בזו אחר זו מטילות צל כבד של חשד, כי הארוע אינו תמים כלל. פעולותיו של יעקב לא מתישבות עם תאוריית סיפור האהבה ממבט ראשון. קודם כל הוא מגלגל לבדו את האבן מעל פי הבאר. אבן, אשר על פי דברי הרועים, רק כאשר נמצאים כולם ניתן לגול אותה. ברור כי במעשה קטן זה, בהפגנת כוח ילדותית משהו, זוכה יעקוב לתשומת ליבה של רחל. אולי אפילו בהערצתה ובהערצתנו. אבל שלוש פעולותיו הבאות, משכנעות אותנו סופית, כי אין זו יד המקרה. אם אכן זוהי פגישתו הראשונה עם רחל, כיצד מבלי להציג את עצמו הוא ניגש ונושק לה? בתקופה ההיא הנשים היו צנועות וכבודן נשמר בשבע עיניים. איפה היום תמצא מישהו שיהיה מוכן לעבוד שבע שנים תמורת ידה של בחירת ליבו. אין ספק שבאקט הנשיקה ליד הבאר מבצע יעקב מעשה שחורג משמעותית מכללי ההתנהגות המקובלים. רק בסוף מעשיו, לאחר שהוא נושק לה, הוא מזדהה כבן דודה. סדר הדברים ההגיוני היה אמור להיות הפוך. כלומר, קודם להציג את עצמו כקרוב משפחה ורק לאחר מכן לתת ביטוי לקירבה המשפחתית שביניהם.
תפקידנו הואלזהות את החריגות הקטנות. לחשוף את הסטיה או האנומליה המרמזת על מה שקרה שם באמת. לאחר שיעקב נושק לרחל הוא נושא את קולו, כלומר צועק. מה פתאום ? אנו שואלים שוב. ולבסוף – הוא בוכה. שימו לב שוב לרצף פעולותיו – גולל! מנשק! צועק! בוכה! ארבע הפעולות הללו אינן מתישבות עם תאוריית האהבה ממבט ראשון. משהו אחר לגמרי ארע באותו השחר שליד הבאר. לא לחינם מפרנס סיפור האהבה הזה את דמיונם והשראתם של כותבים והוגים רבים עד עצם היום הזה. אבל רק בלש בעל חושים חדים וניסיון רב בהבנת טבע האדם יוכל לפתור תעלומה זו. הבה נפתור מה באמת קרה בפגישה חשובה ודרמטית זו. וכמו שאמר אחד מגדולי הבלשים " כאשר כל האפשרויות האחרות נפסלו, האפשרות שנשארה, עד כמה שתהיה בלתי סבירה, היא הנכונה."

* * * * *
"אמא יק היה יפה?"
"מספיק עם השאלות האלה." התפרץ אחיה. " יפה לא יפה. מה שחשוב שהוא היה גיבור והרג את המפלצת"
האם השתתקה לרגע כאילו ניתק חוט מחשבתה. דוק קל העכיר את עיניה, יוצר תחושה כי אין היא מביטה על ילדיה אלה על מחוברת למשהו הנמצא הרחק מעבר להם. בהסח הדעת מוללה את הצמה השחורה שלמצחה. הצמה שאצרה את שערה. חיוך מסתורי האיר את פניה וכאשר ענתה לבתה רעד קולה כאשר הרגישה את החור המתמלא.
"חמודה שלי. גם אדם יפה תואר יכול לחשוב שהוא לא יפה מספיק. לפעמים בגלל חוסר הבטחון שלנו אנחנו עושים שטויות, שאחר כך אנו נאלצים לשלם עליהן במשך שנים רבות ולפעמים במשך חיים שלמים. יק חשש שרל לא תרצה אותו. הוא רצה להיות בטוח שרל לא תדחה אותו. כבחור צעיר זה היה הדבר שרצה בו יותר מכל וממנו פחד. ליד הכפר שרל גרה בו היתה באר. באר מכושפת. כל אנשי הכפר פחדו לעבור לידה לבדם, כי בבאר גרה הנברסתניה, טורפת הנשמות העתיקה. שריד מהתקופה שהעולם היה רק קסם והאב הגדול עוד לא משל בו ולימד אותו סדר. בתקופה ההיא נותרו מספר מקלטי קסם שלא עברו ביעור. מיפלצות נהגו לשים בהם את משכנן ולארוב לאנשים המסכנים נטולי הכוח והקסם. כל נפש אומללה שאיתרע מזלה לעבור בגפה ליד הבאר, סיימה את חייה בקיבתה של טורפת הנשמות העתיקה. בתקופה ההיא, הארץ היתה ברובה שוממה, מקורות המים מועטים והחיים קשים. הקסם עוד לא שלט בגרמי השמיים ומחזורי אמא טבע עוד לא היו סדירים. לאנשי הכפר של רל היתה הבאר מקור המים היחיד. רק כשהיו מתאספים יחדיו כל אנשי הכפר הם יכלו לגשת לבאר בבטחון. הנברסתניה לא פגעה בהם כאשר פעלו כעם אחד. יק הגיע לבאר לפני שכל אנשי הכפר נאספו. בכדי להרשים את רל ניגש לבאר ושאב ממנה מים. פעולתו זו הרתיחה את המפלצת והקימה אותה מרבצה.
"אמא, אני מפחדת. הנברסתניה לא תבוא?"
"לכי יה פחדנית. שרק תבוא לכאן ואני אראה לה מה זה"
"רל, שחשבה שיק אינו יודע על קיומה של המפלצת, רצה אליו על מנת להזהיר את הזר יפה המראה. בדיוק באותו הרגע פרצה הנברסתניה ממחבואה והתנפלה על הנערה האומללה. יק נבהל. על פי תכנונו רק הוא היה אמור להתעמת עם המפלצת. עורה החיוור של הנערה עמד בניגוד גמור לעיניה ולשערה השחור. יק היה חסר אונים בעוד אהובתו העתידית מאבדת את נשמתה. אנשי הכפר המועטים ששהו בסביבה נשכבו על האדמה הצחיחה וכיסו את פניהם ועיניהם. הם ידעו כי אם יקחו חלק בפולחן העתיק של הנברסתניה יקוללו לכל ימי חייהם וכי הנברסתניה תוכל למצוא אותם בכל מקום בו יהיו. זכר דמותה הטורפת נשמת אדם יקועקע בנשמתם ונשמתם לעולם לא תדע מנוח. יק עמד ובהה חסר אונים איך נשאבת נשמת אהובתו. תכנונו המקורי היה להעזר בכוחו המסתורי של אחיו ולרסן את המפלצת. כעת פחד לפגוע ברל. יופיה הדועך של רל הכריעו לבסוף. יק שיחרר את כוחו של אחיו אבל היה זה מאוחר מדי. המפלצת, שזה עתה ניזונה מיפיה וכוחה של רל, הפכה לחזקה מאוד. בעודה סועדת את ליבה דבר לא יכול לפגוע בה. בזלזול הדפה את הכוח מעליה, הפנתה את אחת משש עיניה ליק כמו אומרת – חכה עוד קצת, אתה הבא בתור. עורה של רל הפך כמעט שקוף. שחור עיניה העכיר ושער הבהט השחור החל דוהה. באותו רגע כאילו האט העולם את מהלכו וחושיו של יק התחדדו. הוא הבחין בנימי הדם הכחולים הפועמים בקצב הולך ופוחת מתחת לעורה השקוף של רל. הוא הבחין בכל גרגר אבק שהתאבך באויר הבוקר הקריר. הוא יכול לשמוע את השתנקויות הפחד של האנשים שסביבו. הוא הרגיש כי יכול הוא להפריד את האור לחלקיקיו. אבל כל אלה לא סייעו בידו להושיע את אהובתו הגוועת. ביאושו ביצע יק את המעשה הלא צפוי ביותר. הוא החל לשיר ולרקוד את ריקוד הרועים, קולו צלול כבדולח. ריקודו היה שובה עין. הנברסתניה המופתעת שבתה לרגע מארוחתה. יק הבחין כי אהובתו עדיין על הגבול הדק שבין החיים לחידלון. בריקודו נע במעגלים הולכים וקטנים עד שהקיף את הנברסתניה. ריקודו הפך לסוער ומהיר מרגע לרגע. המפלצת ניסתה לעקוב אחר מעשיו, שש עיניה מנסות ללא הצלחה לעקוב אחרי יק המחולל. אבל מהירותו וזריזותו היו מעל ליכולתה. לפתע הסתחררה ונפלה לקרקע ,שומטת את טרפה. אז זינק עליה יק, פער את פיה לרווחה ונשך בכל כוחו את לשונה עד שניתקה. פרץ דם סגול מילא את פיו ונחיריו, כמעט חונק אותו. הנברסתניה נמלטה למערתה כשאין ביכולתה להזיק עוד. יק ניגש לרל והעמידה על רגליה. רל פקחה את עיניה השחורות והיפות. היא חיה. יק הרגיש את אהבתו אליה פורצת ומתעצמת. הוא לא הצליח לעצור בעצמו ונשק לה. נשיקה של אהבה, נשיקה של תודה לקוסם הגדול על שניצלה. רק אז הבין את מעשיו ועד כמה סיכן אותה ואת עצמו. עד כמה ילדותיים ומסוכנים היו מעשיו. בצר לו זעק זעקה מרה ופרץ בבכי."
"זה בגלל שהוא לא היה גיבור אמיתי. גיבורים לא בוכים."
"אולי דווקא האנשים שבוכים ואינם חוששים להראות בחולשתם ואף לגבור עליה, הם הגיבורים האמיתיים? מה אתה אומר ילד?"
"גיבור זה מי שיכול להראות את אהבתו. נכון אמא?"
"גיבור הוא מי שמכיר בטעותו ופועל לתיקונה" לחשה האם.
"אם הוא כזה גיבור איך נתן לאבא של רל לעבוד עליו כך? 14 שנה במכרות הגהנום. כל יום בעבודת כריה מסוכנת. רק בנס הוא לא מת שם"
"איזה טיפש אתה. האהבה שלו לרל שמרה עליו."
"אמא! היא אמרה לי טיפש. אם היא תקרא לי ככה עוד פעם אני ארביץ לה"
* * * *

עייף, כל כך עייף.
מותש חישב בראשו.
עוד אלפיים חמש מאות חמישים וארבע זריחות לרחל
אלפיים חמש מאות חמישים ושש שקיעות ולאה כבר מאחוריו
עייף נפל שדוד על מצעו.
כוחו כבר לא עומד לו.
האם יהיה עמו מחר?

עייף כל כך עייף
תשוש נפשית. מרוקן. הלילה כבר לא יצא למסע.
מחר אמר לעצמו, מחר.
בוקר. אותה שיגרת יום משמימה.
דמותה כבר דוהה על קנבס דמיונו.
איך יעמוד בכך והוא כה עייף.
האם גם עייף מאהבתו? עייף ממסעותיו?
כמורה שעות נטול רגשות פעל כנטול דעת.
השיגרה נוגסת בו בכל פה.
מכרסמת ברצונו ושוחקת את עמידותו.
רק הבטחת עיניה והמסע שומרים על שפיותו.
רק הצמה שבידו, משיער הבהט השחור, קושרת אותו לעתידו
הלילה שוב ויתר. נותן לתשישותו שוב לגבור עליו.
מניח לכלאו לסגור עליו. כמעט מוותר על הכל.
על שבע שנים ולאה.

רק צל עמום נותר. רוח רפאים של אהבתו.
כמעט ושכח מדוע הוא כאן.
הלילה, הלילה לא יתן לעייפותו לגבור.
רק המסע יושיעו.
ואם מאוחר מדי? ואם נסגרו בפניו שערי שמים?
רק זאת ידע. ללא אות מוחשי לסעוד בו נפשו יפסיד.
תמות אהבתו. לא, לא תמות, רק תגווע מעייפות.
תתנדף כענן אבק ברוח שיגרת בין הערביים.

כמעט ושכח את הריכוז
כמעט ונרדם פעמיים
כמעט ואחר את הכניסה
עד שנמלא באור
כמעט ושכח את התחושה
לא היה מקום להיסוסים
תמצית גופו חדרה אל סדקו של היקום.
עכשיו לחידלון. כעת או לעולם לא.
אנא אני בא?

צוהר נקרע ברקיע.
עטור באבק קסום של כוכבים.
לרגע ניצחי נשקו העבר והעתיד כנחש הבולע זנבו.
מתגשמים בדמות גרם מדרגות שמימי.
והוא שוכב למרגלותיו ספק ישן ספק חולם,
ספק עולה ספק יורד.
הנה יורד הוא ועולה במדרגות בו זמנית
פוגש בבבואתו. נרתע! נאבק, בכוח רצונו עצמו
נוקע קרסולו עת נכנע לרצונו שלו.

והנה מובל, מוביל, עד לבאר בשדה מוליך השביל.
ואהבתו כמו קמה לתחייה. רחל.
זוכר דמותה, נושם ריחה, כעת חיה. צמתה.
כמה, מתגעגע למגעה האסור.
קורע בלהיטותו, מנתק בחפזונו, פורם בפחזותו!
יחד יגולו הבאר הוא בעזרת עצמו, רק הוא לבד, יחדיו.
וישק שפתיה למען ינצור אותם בנפשו. שפתיה מזור לעייפותו.
ויקרא קריאה, צעקה, כשהוא עצמו קם ועזבו.
ויבך על כי ידע. ידע את תהום העייפות שעליו לחצות.
טרם החל וכבר הוא נושא את עול עייפותו.
עול כמעט עד קץ. במו ידיו גזר על עצמו לתקן את אשר ניתץ.

עייף, כל כך עייף.
מותש חישב בראשו.
עוד אלפיים חמש מאות חמישים וארבע זריחות לרחל.
אלפיים חמש מאות חמישים ושש שקיעות מאחוריו ולאה
נפל שדוד על מצעו.
כוחו עדיין עמו.
טעם שפתיה יהיה עמו גם מחר.
הלילה יסע בזמן שוב.
יסע שוב עד בוא התיקון
האם יקטוף שוב מתק שפתיה,
יספק סקרנותו של מרצה זקן
או ילגום מלוא הכוס מהערצתה של מספרת הסיפורים.
עת יעקוב אחר הזמן וגילגוליו. יהיה הוא המרצה. יהיה הוא כאם לילדיה.
יהיה כיעקוב המחכה לרחל וכוחו במותניו. כוחו במשק שפתיה.
אבל כעת בסוף המסע כמעט ותש כוחו. כמעט תם ונשלם.

* * * *

"יק אומנם הרג את המפלצת והציל את רל. בלהיטותו כמעט והמיט אסון על האנשים התמימים. למרות שרק הוא ידע את האמת ,לא הסתפק בכך. אבל, גבורתו של יק לא התבטאה בהרג המפלצת והצלתה של רל. יק היה גיבור כי בחר לשלם את המחיר, למרות שאיש לא ידע על כך לעולם. ארבע עשרה שנים עבד לכאורה במיכרות, נילחם במפלצות וניצל מנפילה לבורות הקסם. ארבע עשרה שנים שנדמו כנצח. תשלום כבד על טעות אחת של אהבה."
מכשפת הסיפורים הביטה באהבה בילדיה. קסם הסיפור שכן לבטח בעיניהם. ההבנה, ידעה, תבוא מאוחר יותר. תבליח באיטיות ותבשיל בעיתוי הנכון. בעודה מלטפת בהיסח הדעת את ראשיהם הפליגה הרחק, נישאת על ידי שרידי הקסם, עד לראשית. בוחנת בסיפוק את המארג שתוקן. יודעת כעת כי על טעות הנעשית בהסח הדעת, גם כזו הנעשית בשם האהבה, משלמים לעתים זמן רב, כמעט חיים שלמים. יש גיבורים הנולדים ומתים הרחק מתודעת ההמון. גיבורים המקריבים קורבן אישי כבד מבלי לזכות בתהילה או בהוקרה. מהעייפות נותר רק שבריר עמום של תודעה. אהבה והקרבה החליפו לאיטן את העייפות והדכדוך. המעגל נסגר, מותיר בחובו אהבה שמומשה, צמה שחורה וזכר נשיקה אחת הרת גורל.