המסע

מידי לילה, מתקשה להירדם, גופי מצומק, שריריי מתוחים, מתלאות עמל היום. יש ושרועה במיטתי מייחלת לעפעפיי תנומה ולמוחי תרדמה. שוכבת על גבי ובוהה בתקרה, "נו, לעזאזל מדוע אינני מצליחה להירדם?"-שואלת עצמי. מתרוממת משכיבתי ומתיישבת זקופה,שעונה על דופן הארון. "הלילה אין סיכוי, חבל על הזמן"- שחתי לעצמי מתוך תחושת ייאוש.
לוקחת את חפיסת הסיגריות, צרור מפתחות המכונית ויוצאת מן הבית. מתניעה את המכונית ופניי לטבע, אין כמו הטבע שמפליא להשקיט את סערת הנפש והעיצבון. בנסיעה הנני שרויה במערבולת מחשבות שמטלטלות אותי, אינני מדליקה את הרדיו, אין בי את הרצון לשמוע מוזיקה שתיקח אותי למחוזות רחוקים של זיכרונות כואבים. נהגתי לאט על-מנת להרגיע את הסער. נכנסתי לחניון החורשה רחבת הידיים. חושך, פנסים עמומי-תאורה האירו קמעה את השבילים. ירדתי מן המכונית והתחלתי להלך בשבילים. הרוח ליטפה גופי ופניי, גמעתי לתוכי אוויר נקי ומשכר. לפתע שמעתי רחשים מוזרים, שנשמעו לי כלחישות, הקוראים בשמי, ואני נדהמת, מנסה להסכית היטב, שמא יד הדמיון מנסה לתעתע בי. מאיטה הליכתי והלחישות ממשיכות ללחשש ורודפות אותי, הפחד אוחז בי וגופי מתחיל ברעידות בלתי רצוניות, הפחד מאיים לשתק אותי, שמתי פעמיי לאחור ורצתי לעבר החנייה. נכנסתי למכוניתי, נעלתי את הדלתות, לפתע ראיתי כדור זוהר ניצב על השמשה הקדמית, מרצד וממשיך להפחידני. אני מפעילה את הוישרים וממטירה מים, ולו, זה לא מפריע, ממשיך לרקד מולי. בנסיעה חזרה לעבר ביתי לא נטש את הזגוגית, ניסיתי להתעלם ממנו. חניתי ליד ביתי ובמהירות נכנסתי לביתי, כשהגעתי לחדרי, נפעמתי כאשר ראיתיו ניצב מבעד לחלון.
מדליקה את מחשב הנייד ומקלידה מילים שמתחברים לשירים עצובים שעולים מיגון נפשי הלאה המיוסרת. לעיתים אשלוף ספר מרתק ממדף המונח על מיטתי, יש ואברח לי למשחק הסודוקו האהוב עליי במיוחד. ואז עולה בליבי קינאה באותם אנשים שברגע עלייתם למיטתם, ביעף צוללים לתרדמת עמוקה, שתסמיניה ברורים הנשמעים מצלילי נחירותיהם המגוונות, ותנועת עפעפיהם עקב תזוזת גלגלי העיניים.
זה מספר שנים, ימיי גוזלים בדווקנות שעות לילותיי, מאז הפרידה הפתאומית המחרידה של צעיר בניי בתאונת דרכים.יום לפני התקרית עוד דברנו, וכתב לי הודעה קצת תמוהה בטלפון הנייד, הודעה, שבדיעבד אימצתיה כצוואה. האובדן שיתק אותי והכאיב. והכאב עמוק ומפכה אין בפי מילים לתארו. מאז הנני שונה במהותי, בדרך ההתבוננות, בשאלות שהתשובות ברורות המאיינות את השאלות, וכן בדרך ההכלה של סיטואציות בחיים.
אך הגעגוע ממאן להירגע וממשיך להכות גלים, המעורר את הדמיון ואת תשוקת אשליית המפגש.
פעם, לפני השלמת אתגר בחיי, היצליח אם לאו, מצאתי עצמי מודה לגעגוע שפעל בהגינות ולא מעל בתפקידו, הפגישני עם בני בחזיון לילה. ראיתיו עומד מולי בגו זקוף במפתן חדר השינה, תמיר ויפה כשחיוך ענק פרוס בפניו. "מה אתה עושה פה?"-שאלתי "אתה מת!!" עמד דומם, והחיוך לא מש מפניו. ומולי צללית דמותו של בעלי, שלא גרע עינו ממני עת רחצתי את תינוקי באמבט מים חמים מהבילים, והאדים מתמרים אל-על, הוצאתיו מן האמבט וייבשתי אותו במגבת פלומה רכה תכולה. "כמה את משקיעה בו"-העיר בעלי לפתע. "מה זאת אומרת?"-שאלתי, העפתי מבטי לבני והוא הגדיל חיוכו ונעלם.פקחתי את עיניי וידעתי בבטחה שהאתגר יצליח. וכך, עוד מספר פעמים מועט, שבני הופיע בחלומותיי ובישר לי על דברים עתידיים שההצלחה בצידם.
ערגתי לחלומות, ולמפגש איתו והוא פסק מלהופיע. אין יום שאינני עורכת דו-שיח איתו, אלה שאני המדברת ואני המשיחה בשמו.
הכיסופים, אינם מרפים והדמיונות עושים בי כשפים. לעיתים מוצאת עצמי נוהגת במכוניתי לכיוון מערב, לחוף הים. לפני רדתי לחוף אעלה לגבעה המרופדת בדשא ירוק רך ורטוב, משתרעת על גבי ומביטה בעננים משוועת לראות פניו ולא בהצצה, מבקשת מתחננת שיכתוב לי משהו באמצעותם, יש ואראהו כמלאך בלובן כנפיו, יש ואראהו מנופף לי לשלום, ולעיתים מניף למולי באגודל, התמונות נמוגות בעטיית תנועת העבים. השמחה כה גדולה מתנשמת וממלאה ריאותיי אוויר ים נקי.. ואדמה, שאת הרוח נושף מפיו.
באחד הלילות,הכמיהה סערה והסעירה נפשי. מנסה לתור אחר נתיב ראוי ונכון, בו אפגוש את בני שנדד לעולם טהור, עולם שכולו טוב. המחשבות מבולבלות ומבלבלות, רע לי, ואין לי את מי לשתף במצוקתי.

קמתי ממיטתי, ובתיק קטן הנחתי פנקס ומכשירי כתיבה. בצאתי את הבית הגפתי בשקט את הדלת. פסעתי במעלה הרחוב, ופניי מועדות לפאתי העיר לחורשת האיקליפטוסים הגובלים בנחל אפיק, המשתרג לנחל הירקון. התיישבתי מול הנחל תחת אחד העצים ובוהה בבואת אור הפנס המתנדנד מעל מימי הנחל הנעים. תהיתי אם אראה פניו מתוך הילת האור. שעת לילה מאוחרת יושבת לבד, אין מורא בלבבי, רק נביחת כלבי השכונה נשמעת מרחוק. שעונה על גזע עץ עבות זקן בן למעלה מחמישים שנה. זוכרת עצי חורשה זו, בהיותי ילדה קטנה בבית ספר היסודי, כשחזרנו הביתה, חבריי ואני נהגנו לקשור חבלים לגזעי העצים ששימשו עבורנו כנדנדות. חשבתי בליבי, כמה אירוני, הנדנדות לא פוסקות לפעול היטב בחיינו, איש איש ונדנדת חייו.
מביטה היטב בבואת הפנס, ודמות בחור מרצדת בה. ליבי נפעם. מגדילה אישוניי להיטיב ראות פניו, מנסה להתרומם, רוצה לגשת קרוב יותר, אך גופי קפא, ממאן לנוע. "וואו"- נחלצה מפי אנקת שבר. גופי רעד בהתרגשות, כדמעות לחות מלוחות נושרות על לחיי כזרזיף, המלווות באנחות שבר.
למולי מופיע כתם אור בוהק, ככל שמתקרב מימדיו גדלים, וכשקרב אלי, הופיע ככדור בדולח זוהר, חשתי שהינו מלא אהבה. רציתי לאמצו לחיקי ולחבקו חזק בכל כוחי, אך גופי מיאן לנוע. לפתע האור פצח פיו ובקול רך מתנגן פנה אליי: אתי, אין צורך אל תקומי, נשלחתי מעולם אחר רחוק דיו, כדי לנחמך באבלך המתמשך רצוף הכאבים חסרי מזור". "מי שלח אותך?"-שאלתי "הו… חשבתי שאת יודעת.."-אמר. "לא, איני יודעת, אתה הרי מגיח מעולם נטול תעלומות, ויודע אתה ששלוש דמויות קרובות אהובות ניטלו ממני בטרם עת ובצער קודר."-אמרתי. "כן, אך הדמות של בנך אהובך, שנקטף בטרם עת ומותו החשיך במידת מה עולמך הוא מקור עצבונך. יודע אני שהשמחה והצהלה אינם כפי שהיו בטרם לכתו. דעי ייסורייך, מגיעים אליו ודוקרים נשמתו כסיכות אש החורכים ומעבים כאבו שאין מושיע. כשבכי איתן פורץ מפי בקשתי לדעת:"היכן הוא נמצא?" "הו… נמצא נינוח במקום הימצאו, אור יקרות אופף דמותו, וגם הוא מתגעגע"-אמר. "כן…?"-שאלתי כשבכי וצחוק מתנהלים בערבוביה. "המתיני רגע, אפרוש כנפיי וארכיבך אליו"-אמר בהתרגשות "מה??"-נסערתי "תיקח אותי אליו?" "לאן?" הילת הכדור נצבעה בגוונים ססגוניים בוהקים מרצדים, מראה משובב נפש, כשהמיית משק כנפיים מחריש אוזניי כרעש מנועי מטוס. לובן כנפיו כלבן החלב נפרשים לצדדים. "מדוע את מתמהמהת?-שאל "אין זמן להרהורים"-פקד עליי. התרוממתי, והתיישבתי על גב הכדור, ואני אחוזת רעד התרגשות נסערה, והוא טס במהירות בלתי נתפשת בעלטה מוחלטת,ורק זוהרו מקיף אותי. הטיסה עבורי הייתה כנצח, אך ארכה דקות קצרות, בכל אותם דקות עלה והעפיל לרום, עד אשר נתקל בשער רם ועבוט הזוהר כבוהק יהלומים, השער נפתח בשתיקה דקה, משכנות הדיירים נדמו בעיניי כארמונות שלג, יש וזוהרם מאיים לסנוור. הכדור נחת על אדמת שיש לבנה נוצצת. "אחזי בי בידך ואל תרפי!"- בקש חלושות. ואני גומעת בתוכי מראות שאין הדמיון יכול להכיל. רחובות העיר העלומה עטורים בעצים נושאי פירות נדירים, וילדות קטנות עטויות שמלות לבנות ורודות ותכולות שעיטורי יהלומים מנצנצים ככוכבי שמיים של עולם אחר. שירים ורננים בוקעים מכל עבר, והחיוך מונח בטבעיות על פני הדמויות. השקט ,הרוגע והשלווה מנת חלקם, חשבתי בליבי לעולם כזה תאוותי.
והדמויות נושאות סלים מעוטרים בכל טוב, ריח תבשילם מגיח לנחיריי ומעורר תאבוני. פחד מוזר אחז בי ובקשתי מהכדור להחזירני "את בטוחה שאת רוצה לחזור?"-שאל,"כן, לגמרי"-השבתי. ומאז הצער מלווה אותי שמא מנעתי עצמי ממשהו נסתר.
והלילה הכדור אור שמוצב מעבר לחלון, קורא ומתחנן בלחישותיו שאתלווה אליו. הלילה איני יכולה הנני מוזמנת לאירוע, השעה 6 עליי להתכונן! פניתי אליו בכעס: "מה אתה רוצה מחיי? מדוע הינך מטרידני?"-שאלתי "אינך רוצה שאשאך למרום הקסום?"-שאל "לאן? לפורטל היוניברס בו אני שוכנת?"-שאלתי והילת הכדור מסתחררת תוך כדי צחוקים עמומים. "מנין לך עניין הפורטל, היוניברס?- שואל בתמיהה "כן, אני יודעת שהינך חפף לשאת אותי למולטיוורס ולהעפיל לעולמות משמימים, לא אצה לי השעה ואין לי את הרצון בטיול הזוי שכזה"-עניתי "וואו…איני מאמין, מנין לך הידע אודות המולטיוורס ?"-שאל. "יש לי חבר מדען שברוב אדיבותו נידב לי מידע זה. והוא ממשיך לשכנע אותי: "אל תחמיצי הזדמנות פז שכזו של פעם בחיים. המחשבות רצות מבלבלות, ובתוכי ידעתי שכדאי, תונציית קולו המפתה והמשכנעת הכריעה את הכף. "מה עליי לעשות" שאלתי בהתרגשות ללא חשש. "פתחי את החלון, אפרוש כנפיי ואשא אותך, דעי מישהו מחכה לך שם למעלה"- אמר.
פתחתי את שלבי התריס, כאשר מולי נפרשות כנפיים בוהקות, התיישבי עליהן, נגעתי באושר. המסע היה מהיר יותר מכפי שדמיינתי לעצמי. ושוב מצאתי עצמי רכובה על כנפיו מול שער ענק שמימדיו עצומים. כהרף עין נפתחו שעריו, ומצאתי עצמי ביונברס זה, אפוף בשלווה עילאית אין סופית. ישנה תחושה של מנוחה, תחושות אלו אופפות אותי אוהבות מחבקות וחושים אלו מגנים עליי. ואני נושמת אושר אמיתי שיכולה לחוש אותו באצבעותיי, חוש של ביטחון טוטאלי.
ירדתי ללא היסוס מכנפי הכדור, מוצאת עצמי מתהלכת ברוגע ובשמחה שלמולי ביתנים מבריקים בצחות כברק היהלום, ואני יודעת שאני תרה אחר מישהו, שעדין לא פגשתי. רחובות ארוכים הילכתי ואלפי רבבות ביתנים ראו עיניי, עד אשר הגעתי לביתן שלתאר זוהרו לא יוכלו שפתיי. הדלת נפתחה, וראיתיו עומד מולי מחייך חיוך כפי שחייך בחייו. פרש ידיו לצדדים כרומז לי לגשת אליו, רצה לחבקני. "אמא, זה שנים אני עומל קשה לקבל רשות, לפגוש אותך, ידעתי את כאבך, רציתי לבקש ממך סליחה גדולה, שגרמתי לך צער רב שנים עת נעלמתי מחייך, בלי להיפרד. אני מבין לקשיים ולשכול, דעי שדמעותייך ואבלך הקשו את מנוחתי. אהבתי אליך עצומה,הינך חלק מהווייתי, אל נא תשכחי שאין רגע שאינך איתי, חזרי לשלום, מבטיח שניפגש ביום מן הימים"- לשמע מילותיו נאלמו שפתותיי וגופי קפא. התנחמתי שהרי במקום של טוהר שלווה ומנוחה הוא שוכן.
כדור האור מרצד סביבי כמו רומז שהגיע העת לעזוב, אינני רוצה, אך כנפיו נפרשות מתנועעות ומאיימות להשאירני. עליתי בחוסר רצון, ואין לי על מה להלין שהרי את שחפצתי קבלתי לראות אותו ולו בהצצה.
יושבת לבד על מיטתי, כדור הבדולח נעלם, הלמות הלב מאיצות, כולי סחרחורת, מביטה בשעון הקיר המורה על השעה 12 בלילה, "וואו"…לאירוע לא הופעתי "מה..עברו 6 שעות?" "האם כל זה התרחש באמת?"