המשחק של אדוארד

לפני שנים רבות, בארץ רחוקה רחוקה, מלך על ממלכה המלך אדוארד, שהיה מלך דגול אשר הציל את הממלכה מאסונות רבים. אך הזמן לא עשה טוב למחשבתו של אדוארד. לאדוארד היו הרבה חברים. אחד מהם היה סר גרת׳. בסיפור הזה יסופר על החוברת המיוחדת של המלך אדוארד וסר גרת׳.
בתור אדם זקן במיוחד, למלך אדוארד היה משעמם לשבת בארמון כל היום, והיום היה תורו של סר גרת׳ להיות אחראי על השעשוע של המלך.
"תורך." אמר סר גרת'.
"משעמם לי." אמר המלך אדוארד. "אנחנו משחקים בזה כבר ארבע שעות ואף אחד לא התקדם."
"רוצה לעבור משחק?" שאל גרת'.
"שיחקנו בהכל כבר." ענה אדוארד. "בוא נמציא משחק חדש."
"אוקי." הסכים גרת׳.
"זה יהיה משחק תפקידים עם קוביות ורמות ומפלצות ומסע של חמש שנים."
"זה חייב להיות חמש שנים?"
"קדימה ג׳רי, אין לנו זמן לפספס."
"קוראים לי גרת׳."

המלך אדוארד הכריח את גרת׳ ללבוש שיריון, לקחת מגן וחרב ולצאת למסע.
"לאן הולכים?" שאל גרת׳.
"להציל את הנסיכה כמובן." ענה אדוארד.
"להציל אותה ממה?"
"מהדרקון כמובן."
"אבל היא נמצאת בבטחה לגמרי בטירתה."
" אתה צודק, צריך לגרום לדרקון לחטוף אותה."
"זה לא נשמע כמו רעיון בטוח במיוחד."
"אנחנו צריכים לחפש אותה לכבשה וכשהדרקון יחטוף כבשים כרגיל, שמישומה אף אחד לא מטפל בבעיה הזאת, הוא יחטוף גם אותה."
"אתה רוצה שדרקון יחטוף את הנסיכה?"
"לעזאזל ג׳רי, אם רק פעם אחת תתחיל לראות דברים בצורה אופטימית יותר, תבין שהכל לטובה ושזה יהיה כיף."
אדוארד הוא המלך, אז הוא הקבל את כל מה שהוא רוצה, אז התוכנית יצאה לפעולה והנסיכה נחטפה בהצלחה.
"אוי לא." אמר המלך. "הנסיכה נחטפה."
"למה אתה מופתע מזה?"
"קדימה ג׳רי, אנחנו יוצאים למסע."

לאחר הליכה של כמה שעות, הגיעו השניים לגשר. על הגשר, כמובן, היה טרול. אדוארד הכריח את גרת׳ להילחם בטרור.
"תסתער עליו!" ציווה המלך.
גרת׳ רץ לעבר הטרול.
"עצור!" צעק המלך."על הקוביה יצא ארבע. זה אומר שפיספסת."
"למה קוביה מחליטה את יכולות הלחימה שלי?" שאל גרת׳.
"כי זה משחק."
הטרול היכה בכוח בגרת׳ בעזרת האלה שלו.
"למה אתה לא מתיל קוביה בשביל הטרול?" שאל גרת'.
"הטרול יעשה מה שבא לו. אתה השחקן שלי, לא הוא."
לאחר מספר תורות של תוצאות נמוכות.
"למה אני כל הזמן חייב לפספס ולהיפגע?" שאל גרת׳.
"המקסימום הקוביה הזאת זה."
" למה אתה משתמש בק' 6 כשאתה אמור להשתמש בק' 20?!"
"טעות שלי."
אדוארד שלף מכיסו ק' 20 וגלגל את הקוביה.
"יצא עשרים, הצלחת להרוג אותו." אמר אדוארד.
"אבל אני לא חזק מספיק כדי להרוג טרול במכה אחת."
"זה משחק תפקידים דמיוני, תדמיין שהוא מת."
"אם זה דמיוני, למה הייתי חייב להפצע כל כך הרבה?"
"כדי להפוך את זה ליותר ריאליסטי."
השניים המשיכו במסעם, והתעלמו מהטרול החי שניסה לעצור אותם.

לאחר כמה שעות ירד הלילה, אז השניים הקימו מחנה.
"צריך לגלגל לבדוק שלא נחטפת על ידי שודדי דרכים." אמר אדוארד.
"לא עכשיו, אני הולך לישון."
"סתם שתדע לך, יצא ששודדי דרכים כן יחטפו אותך."
"לא אכפת לי." אמר גרת׳ בעודו נרדם.
לאחר שגרת׳ נרדם, אדוארד החל בריצה לכפר הקרוב. כשהגיע, אדוארד פרץ לבית הראשון שראה והעיר את הבחור הראשון שראה.
"מה קורה כאן?" שאל התושב התמים.
"חלמת פעם על להיות שחקן?" שאל אדוארד.
"כן."
"אז בוא מהר."
אדוארד הוביל את האיש למחנה ואמר:"אני צריך שתחטוף את הבחור הזה שישן פה."
"למה?"
"כי בקוביה יצא ששודדי דרכים אמורים לחטוף אותו."
"אוקי."
הבחור גרר את גרת׳ הישון לביתו. בבוא הבוקר התעורר גרת׳.
"איפה אנחנו?" שאל גרת׳.
"במעורה של שודדי הדרכים." ענה אדוארד.
" אז בוא נברח."
"זה לא יהיה מנומס, לאונרד אפילו הכין תה."
"מי זה לאונרד?"
"שודד הדרכים."
"השגת שודד דרכים אמיתי?"
"לא, כרגע הוא בין עבודות, אבל בתקווה בקרוב הוא יהיה שחקן."
"התה מוכן." אמר לאונרד.
"תודה."
הם שתו תה, נפרדו מלאונרד, והמשיכו במסעם למערת הדרקון.
בדרכם הם הגיעו לעיר, והחליטו לבלות שם את הלילה. הם הגיעו לפונדק, ואחד מיושבי הפונדק הבחין שאדוארד נראה עשיר, והזמין אותו למשחק הימורים. אדוארד, שהיה תמים ולא חשב ללפני שהוא עשה דברים,הסכים לשחק נגד הנוכל.
"אני יכול להמר על שטר הבעלות של כל העיר הזאת." אמר אדוארד, מאחר והעיר הייתה חלק ממלכתו.
"לי יש שלוש מטבעות זהב." אמר הנוכל.
"אני מסכים." אמר אדוארד.
"בוא נשחק במשחק קלאסי של הטלת קוביות." הציע הנוכל, ושלף שתי קוביות אדומות.
"אבל בוא נשחק עם הקוביות האלה." אדוארד הוציא שתי קוביות לבנות."אלה הן קוביות המזל שלי."
הנוכל הבין שאדוארד לא יסכים לשחק עם הקוביות שלו, אז הנוכל הסכים.
הנוכל הימר על שבע, ולמזלו של אדוארד התוצאה הייתה שש.
"אבל כל הכסף שלי היה שלוש מטבעות זהב מנצנצות!" בכה הנוכל ועזב את השולחן.
כשהנוכל אזב את השולחן בבכי, התיישב במקומו גבר גדול, שרירי, קירח בעל רטיה, והציע לשחק בקלפים, אם הוא ינצח הוא יקבל את שטר הבעלות, אם הוא מפסיד הוא יהפוך לשומר הראש של המלך ללא תשלום. אדוארד הסכים, שיחק, וניצח.
"הפסדת." אמר אדוארד.
"מה דעתך על משחק חוזר, אבל הפעם זה יהיה הורדת ידיים." הציע הגבר השרירי.
אדוארד ראה את עצמו כאדם שרירי וחזק, ולכן הסכים. אך הוא הפסיד. הגבר השרירי החל את שלטונו האיום על העיר, והתושבים לא אהבו אותו.
"עלינו להחזיר את שטר הבעלות." אמר אדוארד לגרת׳.
"אבל אתה בחיים לא תצליח לנצח אותו בהורדת ידיים." השיב גרת׳.
"אבל אני מכיר מישהו שיכול."
השניים שכרו סוסים והחלו לרכב ללא שום עצירות לכפר אורקים שנמצא כיומיים ממקומם הנוכחי.
השניים דהרו יומיים ולבסוף הגיעו לכפר האורקים. האווירה הייתה כמו במכון כושר. בכל מקום היו אורקים שריריים שהרימו משקל, רצו, ביצעו תרגילים על בסיס משקל גוף, או הרביצו לעצים. לפתע כל האורקים הבחינו בשני בני האדם שהגיעו, וזה לא נראה שהם באו כדי לעשות כושר.
"אני מחפש את מר מסלסטון." אמר אדוארד.
"זה מר מר מסלסטון בשבילך." ענה אחד האורקים, ואז קיבל מכה בראש מאורק גדול יותר.
"מי שואל?" אמר האורק הגדול יותר.
"המלך אדוארד."
"אז הוא נמצא בקרית היער."
"תודה רבה."
אדוארד וגרת׳ הלכו לעבר קרחת היער. כשהגיעו הם הבינו שקוראים למקום קרחת היער כי הגזעים של כל העצים שבורים. באמצע קרחת היער שכב אורק על ספסל והרים מוט עם שני סלעים גדולים מחוברים בצדדים.
"תן לי לעשות את הדיבורים." אמר אדוארד לגרת׳.
"שלומות!" אמר אדוארד לאורק ששכב על הספסל. האורק התיישב. האורק היה קירח, שרירי ביותר, ללא חולצה עם מגבת טלויה על הגב, מכנסיים קצרים וגרביים קרועים וארוכים ללא נעליים.
"מה אתה רוצה." אמר מסלסטון בקול עמוק ונמוך.
"אני רוצה שתעזור לי לנצח מישהו בהורדת ידיים."
"קרחת היער הזאת נקראת על שם הקרחת שלי, כי אני קרתתי את כל העצים פה במו ידי, ואתה חושב שאני אבזבז את זמני על הורדת ידיים עם איזה חלשלוש?"
"אז אולי תאמן אותי כדי שאני אהיה חזק מספיק כדי לנצח בהורדת ידיים."
"בוא נעשה עסקה. אם אתה תפרוץ במלחמה נגד העיירה האלפית הקרובה, אני אאמן אותך."
"אני מסכים."
וכך המלך אדוארד שלח מכתב מלחמה לעיירה האלפית. ראש העיירה הבין שהמלחמה באורקים ובני האדם יחדיו לא תהיה קלה. הוא הכין את כל אנשיו מלחמה ושלך מכתבי בקשת עזרה לשאר עיירות האלפים. וכך כל הלוחמים מכל עיירות האלפים בממלכתו של המלך אדוארד הגיעו לעיירת האלפים כדי לעזור להגן על בני מינם.
"לא נראה לך שזה יותר מדי סיבוכים בשביל שטר בעלות על עיר אחת?" שאל גרת׳ את אדוארד.
"עלינו להתקיף בכל הכוחות שיש לנו!" צעק המלך.
כל תושבי הכפר האורקי לקחו חרבות, גרזנים, אלות, וכפפות קשיחות, והתחילו להתקרב לשערי העיירה. חיילים אנושיים הגיעו והקיפו את העיירה. באורקים הגיעו לשער והתחילו להכות אותו בזמן שהאלפים יורים עליהם מלמעלה. לבסוף השערים נפלו והאורקים הסתערו פנימה. בפנים חיכו להם אלפי אלפים, אך האורקים הם עם חזק והצליחו להביס אותם. הם הגיעו לכיכר העיר, ושם עמד פסל של מפקד אלף קורת לאורק את הראש. האורקים שברו את הפסל, וחזרו חזרה לכפרם.
"כל זה בשביל פסל אחד?" שאל גרת׳.
"כן." ענה מסלסטון.
הם חזרו לפר האורקי, ומסלסטון ניסה לאמן את אדוארד. אדוארד היה כל כך חלש וכושל, שמסלסטון החלית ללכת להורדת ידיים בעצמו.
אדוארד הציע לשליט של העיר משחק חוזר, והשליט הסכים. מסלסטון הגיע והביס אותו בקלות.
המלך אדוארד וסר גרת׳ נפרדו מסלסטון, וחזרו בדרכם למערה.
לבסוף הם הגיעו למערה, וסר גרת׳ נעמד מול הדרקון ושלף את חרבו. הדרקון הבחין באביר המאיים עליו והסיק שהוא רוצה לקחת ממנו את הנסיכה. הדרקון התעצבן והחל לנשוף אש על סר גרת׳. המלך הבחין שהדרקון יכל לפגוע בראשו של גרת׳, ופגיע בראש הינה פגיעה לא חוקית. מלך הורה על הדרקון לעצור, אך הדרקון לא הפסיק. המלך נשף ב שופר שלו, וקעבור מספר שעות (כי המרחק מהארמון לא היה קטן) הגיע צבא של אלף אבירים, המונחים להקריב את חייהם למען מלכם.
"מה מקרה החירום שבגללו קראת לנו?" שאל הגנרל.
"מה זה השאלה הזאת." ענה אדוארד. "איך אתה לא רואה שמאחורי יש דרקון ענקי שמתקיף את ג׳רי."
"אתה יודע," השיב הגנרל בחריפות. "אני שמעתי את הקריאה שלך מרחוק, כמתי על הרגליים, ארגנתי צבא של אלף אבירים, ביום חופש, הגענו מהארמון עד כאן, בשביל שתכעס עלינו ככה?"
"אין זמן לבזבז!" אדוארד התעלם מתלונות הגנרל. "עלינו להציל את ג׳רי!"
צבא האבירים נלחם בדרקון, ולמרות שרבים נפצעו לבסוף הם ניצחו. באותו הערב התקיימה ההלוויה של כל הגיבורים שמתו בקרב.
המלך אדוארד הלך בחזרה למערת הדרקון, איפה שסר גרת׳ עדיין שכב פצוע, ואמר לו שצריך להסיג דרקון חדש, כי כל הסיפור עם הצבא והמתים לא קרא במשחק, ועל מנת לסיים את המשחק צריך להרוג את הדרקון ולהציל את הנסיכה.
"ואיך נסיג את הדרקון?" שאל גרת׳.
"עלינו להסיג חיה שקרובה גנתית לדרקון" ענה אדוארד.
"יש הרבה חיות שקרובות גנתית לדרקון."
עלינו לבחור אחת, מהן האפשרויות שלנו?"
גרת׳ חזר מהר לכפר הקרוב, השאיל ספר מהספריה, חזר למערה והראה למלך.
"החיות הדומות ביותר לדרקון הן נחש, פלטיפוס, דרקון קומודו, אך דומה מכל, התרנגולת." אמר סר גרת׳.
"אי אפשר נחש, אני מפחד מהם, אבל בקטע הגברי, ואי אפשר פלטיפוס, כי שמעתי שהם יונק שמתיל ביצים, וזה הזוי, דרקון קומודו בסכנת הכחדה, ואנחנו זקוקים לתרנגולות, כי הם מייצרים מזון מבלי להרוג אף אחד." ענה אדוארד.
"אז מה אתה מציע?"
"אני מציע לקחת חמור, להלביש אותו בתחפושת, ואז תילחם בו."
"רעיון מעולה." אמר גרת׳, מאחר וסביר להניח שהוא לא ייפגע מזה.
וכך משרתי המלך החלו להלביש את החמור בעל מבנה השלד הדרקוני ביותר שנמצא. לבסוף נוצר חמור, שפלג גופו העליון לבוש בתחפושת דרקון, אבל רק פלג גופו העליון, כי כולם יודעים שזה מסוכן לגשת לימור מאחורה.
סר גרת׳ והמלך אדוארד חזרו למערת הדרקון, איפה שיישבו החמור והנסיכה. סר גרת׳ נעמד מול החמור ושלף את חרבו. המלך אדוארד הוציא את הקוביה מכיסו וגלגל אותה. התוצאה על הקוביה הייתה שמונה עשרה.
"מתת, עליך להתחיל מנקודת השמירה האחרונה." הודיע המלך.
"איך מתתי יצא שמונה עשרה."
"כן, אבל אתה אביר אחד ברמה אחד, והוא דרקון ענקי ברמה ארבעים."
"ואיפה נקודת השמירה האחרונה?"
"שחכת לשמור אז צריך להתחיל מהתחלה."
בדרכם חזרה לארמון המלכות, אדוארד שאל את גרת׳: "אם אני אקנה את ההרכבה בשביל שנינו, אתה תתחלק במחיר?"
"לא."
הסוף.