הסכין

תחתונים. גרביים. כפכפים למקלחת. בגדים, חלקם נראים נשיים כאלה, עם נצנצים. תיק רחצה – מברשת שיניים, משחת שיניים, סכין גילוח ומברשת שיער. סכין מטבח ארוכה. ספר ברוסית. מטען לנייד. מחברת עם רישומים. קונדומים.
זרקתי הכול חזרה לארגז, כבר באתי להתפנות לארגז הבא – ועצרתי את עצמי. פשפשתי שוב בפנים והוצאתי את הסכין. שלפתי אותה מהנדן והבוהק שלה סנוור אותי באפלה, כאילו השחיזו אותה אתמול. עדיין, היא לא הייתה גדולה במיוחד ולא הוטבע עליה שם של מותג כלשהו.
"אוולין, את מעכבת את הקו", ירתה גברת כדורי.
הסתובבתי. היא הייתה כל כך שקטה, בכלל לא ידעתי שהיא שם.
"מה זה? תזרקי את זה".
"את צודקת, סליחה", מלמלתי והסתובבתי, כאילו בכוונה להשליך את הסכין חזרה לארגז. תוך כדי הפלתי אותה ובמקום לנסות שוב להרים ולהכניס אותה לארגז, זרקתי אותה לתיק שלי. מאיר בטח יוכל למצוא לה שימוש.
מיד לאחר מכן דחפתי את הארגז לתוך המכולה של המכירות הפומביות. עברתי לארגז הבא. תחתונים. גרביים. כמה שמלות יקרות, אולי ארמאני. יופי. תרופות ללחץ דם. יופי. סנדלים של פראדה. מעולה. כמה תכשיטים זולים יחסית באריזות מתנה. תיק איפור. ספר טיולים באנגלית. תנ"ך באנגלית. בגדים ארוכים. מברשת שיער חשמלית. כן, הארגז הזה יצדיק את העמלה של מאג'ד.
באנחת רווחה, השלכתי את הבגדים והתכשיטים הזולים למכולה. את השאר קיפלתי ומיינתי לבגדים, תרופות, נעליים ומוצרי אלקטרוניקה. עוד לפני שעברתי לארגז הבא, מאג'ד הביא שתי מזוודות, האחת גדולה יותר מהשנייה, בטוח של גבר ואישה. פניו זרחו מרוב אושר כשגברת כדורי שילמה לו עמלה שנייה באותו יום. הוא רץ לעברי, תוך כדי שהגברת מנסה ולא מצליחה לתפוס לו בכתף.
"זה היה בכיסא של הנהג", אמר והושיט לעברי שקית קרועה, מלאה עד החצי בדובשניות.
"הי, חמוד", השבתי והסתכלתי בחשדנות בשקית, לא מסירה את הידיים מהארגז. "זה ישב מלא זמן בשמש. לא הייתי ממליצה לך לאכול את זה".
"חינם! טעים!" הוא קרא ולקח שלוש דובשניות ישר לפה, מה שכיסה לו את השפתיים בפלומה לבנה.
הנחתי לו יד על הכתף: "אני בטוחה, אבל אימא שלך לא הייתה רוצה לדעת שאכלת את זה. פעם הבאה שאתה רעב, תדבר עם בעלי. תגיד לו ששלחתי אותך. בסדר?"
הוא הנהן, מאוכזב, רץ החוצה ונעלם באותה מהירות שבה נכנס.
גברת כדורי ניגשה אליי, בצעדים מהוססים: "זה נכון שהוא נוהג עם הסחורה לפה?"
משכתי בכתפיי: "לאח שלו יש סוכנות להשכרת רכב".
"אח שלו לא יכול להשגיח עליו יותר?"
"לאח שלו כבר יש תיק פלילי. הוא לא יכול לקחת סיכון אחרי שהמשטרה כבר זיהתה פעם את אחד הרכבים".
גברת כדורי טלטלה את ראשה מפה לשם. לבסוף אותתה בשקט על הסכמה כשחזרה לכיסא המרופד שלה ולעשות מה שהיא עושה הכי טוב – לשתות תה קר מתיונים ולקרוא ישראל היום. היא לא דיברה אתי במשך שאר המשמרת.
כשהגעתי הביתה תליתי את הז'קט ועמדתי לרגע מול המזגן. אחר כך הרמתי את השלט של המזגן והוצאתי את המפתח שהיה דבוק אליו בצלוטייפ. פתחתי עם המפתח את הארון שמתחת למדרגות והדלקתי את מנורת הסוללות שבפנים. הנחתי את הסכין במדף השלישי, הקרוב לרצפה, שהיה האחרון שנותר שם פנוי. התבוננתי רגע אחד נוסף בנדן, שנבלע לחלוטין בחושך, ולצדו בבובת המטריושקה הגותית שהמיסה והפחידה אותי בו זמנית ובפרח בבועת הקריסטל, שמשום מה לא נבל. צמרמורת חלפה בי וסגרתי בחבטה את הדלת, כשלפתע מאיר קרא לי וקפצתי.
"מאמי, מה את עושה?", שאל.
"שום דבר", מלמלתי.
"מה? את חושבת שאני לא רואה?", הוא ניסה להביט אל מעבר לכתף שלי, בדלת הסגורה.
"מאמי", נאנח. "דיברנו על זה. אני לא מרגיש נוח להחזיק את הדברים האלה בבית. הם לא שייכים לאף אחד, רק לבעלים שלהם".
גלגלתי עיניים: "אבל אם זה לא פה, זה הולך לזבל".
"שילך. גניבה זה חטא מספיק חמור גם בלי שאת מכניסה את הגניבה הביתה. לפחות תהיי בן אדם בבית וגנבת בחוץ".
פתחתי את הדלת במשיכה חזקה והוצאתי את הסכין: "ומה עם הפרנסה שלך? היא לא מספיק חשובה בשביל לקחת דברים כאלה הביתה?"
הוא נטל מהיד שלי את הנדן והפך אותו מצד לצד. לאחר מכן שלף את הסכין בזהירות, כאילו הייתה חרב. היא בהקה באור חד, כמו חדשה. "למי היא הייתה שייכת?", שאל.
"לא יודעת. זה משנה משהו?"
הוא נשך את שפתיו והמשיך להפוך את הסכין מצד לצד, כאילו חיפש בה פגמים: "אני לא יודע, מאמי, אני לא מרגיש…"
"לא אמרת שמתלוננים שאתה לא מהיר מספיק? שאתה לא עומד בלחץ בחומוסיה? בוא, בוא, ננסה משהו", גררתי אותו ביד הפנויה אל המטבח. הוצאתי מהמקרר גזר ובצל.
"את בטוחה לגבי זה?", שאל מאיר.
"מה יש להיות בטוחה? סכין זה סכין", הוריתי בידיים לעבר הירקות. "קדימה, אני צריכה לקום בחמש".
הוא הסתכל פעם נוספת על הסכין, הניף אותה באוויר והחל לחתוך. כמו שד משחת הוא הסיר את השורשים, נפטר מהקליפות, חתך לאורך וקצץ לרוחב – הכול בתוך עניין של שניות.
"נו, איך זה מרגיש?", שאלתי.
הוא התבונן בסכין, מופתע: "אני אתן לזה צ'אנס".
"בקיצור, היא נשארת?"
"אולי, אבל אם המשטרה באה לשאול אני משתף איתם פעולה".
"אתה באמת חושב שמישהו יגיש תלונה על סכין? תהיה לי בריא, מאיר".
המשטרה באמת לא באה לשאול אף אחד בסביבה לגבי סכין, אבל דליה קסרי כן. הבחורה המוזרה הזאת, עם החצאית הארוכה ועקבי הסיכה, ארבה לי מחוץ לעבודה לאחר שכבר דיברה עם גברת כדורי. הבוסית שלי פשוט החוותה לעברה וסגרה את הדלת. במקום להקשיב לדליה, הסתכלתי על הדלת הסגורה ואכלתי סרטים. אולי המשוגעת סוף סוף נתנה לאשתו של בעל המפעל הזדמנות להיפטר ממני.
הפניתי את המבט לדליה: "מה אמרת?"
"מה אמרתי עכשיו? שאת צריכה להיזהר, אוולין, זה הכול".
"להיזהר? למה?"
היא הניעה את ראשה לאחור, אך שיערה המנופח בלע את העלבון בשקט: "אמרתי לך, היה לי חיזיון. ראיתי את פניה של הישות שכלואה בתוך הסכין שלך".
"ראית השתקפות, נשמה. זה קורה לפעמים".
"לא! זה לא היה ככה!"
"עזבי את זה, מה אמרת למזל?"
"רק שאני רוצה לדבר איתך. אל תדאגי, אני קוראת לה בקלפים כל שבוע. מה שאת צריכה לדאוג לגביו זה המכשף שבסכין…"
"מכשף?"
"ג'ן, אם הבנתי נכון. הוא זה ששכנע אותך לקחת את הסכין, ראיתי את זה… קשה להסביר, אבל ראיתי את זה איכשהו בברק שהיה כשהכנסת אותה לתיק שלך".
"חכי רגע, מי סיפר לך על הסכין?"
"אף אחד. היה לי חיזיון".
"זה מה שסיפרת למזל?"
"מה? לא!"
"אמרת לה שלקחתי את הסכין הביתה?"
"אוולין, דוגרי אני אומרת לך, אני לא כזאת".
נאנחתי: "אני צריכה להיכנס לעבודה".
היא אחזה לי בכתפיים: "תמכרי אותה לערבים".
"את הסכין? לא, היא כבר אצל בעלי".
עיניה חשכו. "היא תהרוג אותו", סיננה.
"חבל מאוד. אני צריכה להיכנס לעבודה, דליה". התנערתי ממנה, פתחתי את הדלת ודהרתי פנימה. נמנעתי מלהסתכל בעיניים של גברת כדורי, שדווקא הסתכלה רק עליי מהשנייה ששמעה את הטריקה של הדלת. דליה לא עקבה אחרי פנימה. היא גם לא המתינה לי בחוץ כשיצאתי. תוך כדי עבודה שאלתי את עצמי אם הלכה להציק למאיר, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להוציא באותו רגע את הפלאפון, לא כשגברת כדורי משגיחה.
מה שלא היה בסכין הזאת, היא עשתה את העבודה. מאיר נהיה לחותך הירקות המהיר ביותר בהיסטוריה של "חומוס אבי". הוא קיבל מהר מאוד את האחריות גם להחלפת השמן לצ'יפס ולטעינת הכלים לשטיפה. עם קבלת האחריות השנייה הוא גם ביקש וקיבל העלאה במשכורת. הלכנו לחגוג במסעדת בשרים בראש פינה. אמרתי למאיר שהפעם האחרונה שאכלתי סטייק כל כך עסיסי הייתה בקייטרינג בצבא. הוא התכווץ כשנזכר בתאונה ושאל מתי נוכל לדבר שוב פעם על האופציה של אימוץ. אמרתי לו שאחשוב על זה.
מאז ובכל פעם שחזר הביתה, מאיר היה מחייך בגאווה ונותן לי נשיקה על המצח, מחכה לתשובה. משכתי בכתפיים והוא המשיך הלאה. אחרי כמה שבועות הוא התחיל לאבד את הסבלנות. "סוף סוף הולך לנו, ואנחנו לא נהיים צעירים יותר", אמר.
משכתי בכתפיים והנהנתי. הוא נאנח והמשיך הלאה.
למחרת הוא המשיך: "לכל החברים שלי בכדורגל יש ילדים. בטח גם לחברות שלך".
"אין לי חברות".
הוא הניח את ידיו על כתפיי. התנערתי ממנו.
ואז הוא אמר: "התאונה היא לא סוף העולם. אנחנו לא חייבים להזדקן לבד".
יצאתי החוצה ועשיתי הליכה ארוכה לאורך הכביש הראשי, עד לתחנת הדלק. כשחזרתי הוא כבר הלך לישון.
ככל שמאיר נהיה מצליח יותר, כך התחזק לו הביטחון העצמי. הוא התחיל לדבר על לקנות אוטו וגם הקיף דגמים של מכוניות בעיתון. הוא התחיל לארח את החברים שלו בבית למשחקים של הפועל, כי סוף סוף יכולנו להרשות לעצמנו כיבוד. הוא התחבר עם בעלה של גברת כדורי בבית כנסת וחשב לתכנן אתו לטוס לחו"ל. סתם, כי הוא שמע שלא מספיק לאדון כדורי לראות את המשחק של באיירן מינכן בטלוויזיה. כשאמרתי לו שזה לא רעיון טוב הוא הציע לדבר עם אדון כדורי כדי שיקדם אותי. "מאמי, גם הוא יודע שלא הגיוני שמישהי שהייתה נגדת לוגיסטיקה תגמור אצלו ככה. הוא אחלה גבר. הוא לא יעשה את זה בשבילי, אלא בשבילך".
בבוקר של השוד הוא התכוון להזמין כרטיסי טיסה. לא רק להם, גם לי ולגברת כדורי. הוא באמת האמין שנוכל להיות חברות. משהו שמר כדורי אמר גרם לו להאמין שבעצם היא ניסתה להתיידד אתי כל הזמן הזה.
הוא לא נפגע וגם לא פגע באף אחד, תודה לאל, אבל זה היה קרוב. כשהגנב שלף אקדח לעבר הקופאי הוא במקרה היה בחדר האחורי, טוען כלים לשטיפה, יחד עם הבחור בדוכן, שבדיוק נכנס פנימה אחרי שהכין מנה ללקוח. הם שמעו את הצעקות והתחבאו ליד המקררים. אחרי שהגנב ירה בקופאי הוא נכנס פנימה ופשט על הארון וכמעט הסתלק כשלפתע מאיר הסתער עליו. מאיר אמר אחר כך: "אני יכול להישבע ששמעתי את הלל צועק לעזרה", אבל הלל לא זז מהמקום שלו מאחורי מכולת הזבל.
מה שקרה אחר כך הוא שהשודד התקוטט קצת עם מאיר, שהמשיך לתקוף אותו למרות שראה שהחבר שלו לא נמצא שם. מאיר הצליח לשרוט אותו קצת לפני שהוא נמלט. תפסו אותו זמן קצר אחר כך, למרות שהוא השליך את האקדח.
כשתפסו אותו, השודד הארור טען שהוא היה בסך הכול לקוח תמים, שהגיע לאכול פלאפל כשמאיר, העובד הממורמר, תקף אותו בניסיון לשדוד את המקום. העובדה שהכסף ששדד לא נמצא עליו בלבלה את השוטרים, וגם העדות של הלל, שהשודד בכלל לא ידע שהיה שם – לא עזרה לנקות את שמו של בעלי. "אי אפשר לשלול את האפשרות שהוא שיתף אתו פעולה", הסבירו לי במשטרה. הפקידה בקבלה הוסיפה, כשכבר התכוונתי ללכת: "הם לקחו את הסכין שלו, את יודעת. היא התאימה לסימני החתכים על הגוף של הקורבן".
מאיר הוחזק שם בחשד לניסיון רצח ושוד מזוין, מה שאומר שסכום הערבות שנדרש היה מטורף. התקווה היחידה שלי הייתה שימצאו את האקדח או את הכסף, מה שאכן קרה כעבור שלושה ימים, כשמאיר הובל להארכת מעצר. הגנב השליך את שניהם לפיר לכיבוי אש בקרבת בית הספר, שהיה נטוש בגלל החופש הגדול. כשקיבלתי את הטלפון מהשוטרים ביקשתי אישור לצאת באמצע יום עבודה. הייתי בטוחה שזה ינכה לי חצי יום חופש אבל גברת כדורי פשוט הנהנה וניגשה בעצמה לפס הייצור. לא התווכחתי ונסעתי שוב באוטובוס את כל המרחק לתחנה בבית שאן.
מאיר היה עייף מאוד. הבוס שלו לא מיהר להתייצב לצדו, אולי בגלל הגניבה או הקופאי ההוא שנורה ואושפז, אבל עדיין לא היה ברור באיזו מהירות יוכל לחזור לעבודה. המחשבה על כך לא יצאה לו מהראש במהלך כל התקופה שהיה במעצר. הוא גם לא ישן, היה לו חם מדי וזה לא שהוא היה יכול לישון בתחתונים, כמו שהוא רגיל. בכל מקרה, כשהוא הגיע הביתה הוא לא רצה לדבר אתי, רק לישון.
הכנתי לו מיטה עם מצעים נקיים ושמתי קומקום עם קפה חם על הכיריים. אחר כך לקחתי את התיק עם החפצים שלו ויצאתי החוצה. הלכתי והלכתי עד שהרגליים שלי כאבו. כשראיתי שמתחיל להחשיך הסתכלתי מסביב ולבסוף הבחנתי בעץ אלון, עם שורשים גדולים. רכנתי לידו וחפרתי גומחה בידיים. כשסיימתי, הוצאתי מהתיק את הסכין, קברתי אותה בגומחה וכיסיתי עם קצת חול, עד שהבוהק שלה גווע יחד עם קרני השמש. חזרתי לכביש הראשי והרמתי את האצבע לטרמפ.
"מה אתה עושה פה?", שאלתי את מאג'ד, שנהג באוטו הראשון שעצר לידי.
"עבודה אחרון", אמר וסקר אותי, מבלי לפתוח את הדלת. "יכולה לעזור לי?"
"בטח, חמוד, אבל קודם כל – אתה נוסע לעיר?"
"אני צריך סכין", הוא אמר בפשטות.
קפאתי.
הוא פתח את הדלת סוף סוף: "הכול בסדר?"
"סכין, אמרת?"
"מזוודה נעולה בקוד. לא נפתחת. ניסיתי. לך יש?"
בלעתי את הרוק ונכנסתי פנימה. "תיסע לעיר, בבקשה".
"אם יש לך, דחוף. מזוודה יקר. מפעל נסגר. כסף".
"אין לי סכין, בסדר?"
הוא לא התניע את האוטו ונתן בי מבט מוזר. פתאום קלטתי שאני מפחדת ממנו. הוא אולי רק בן 19, אבל חזק כמו שור.
"מאג'ד, אל תרגיז אותי, או שאני מרימה טלפון לאימא שלך".
הוא המשיך להביט בי.
"אתה זוכר מה קרה בפעם האחרונה שדיברנו, כן?"
מאג'ד נרעד והתניע. הוא לא הזכיר את הצורך בסכין במשך שארית הנסיעה. נשענתי לאחור, בפנים חתומות והרגשתי הקלה עצומה.
מאג'ד הוריד אותי יחסית קרוב לבית, מה שדרש ממנו עיקוף של עשר דקות, אבל אני לא התכוונתי ללכת הביתה. המשכתי ללכת עוד קצת עם הנעליים המלאות בעפר עד שדפקתי על הדלת של דליה קסרי.
היא פתחה לי לבושה בחלוק, בהבעה מופתעת: "אוולין, קרה משהו?"
"אפשר להיכנס?"
"כן, בטח", היא פתחה את הדלת לרווחה ודילגה לעבר המטבח. הסתכלתי מסביבי, על דירת הקרקע הקטנה עד כדי גיחוך, בתוך צריף מפח שבשעת ערב כזאת עדיין פלט אדי חום. המטבח הורכב מלא יותר מכיריים חשמליים על גבי שידת עץ רחבה, שבמרחק לא רב מהם מוקמו שולחן קטן, שרפרפים וארון בגדים. הניחוש שלי שמאחורי הווילון מאחורה דליה גם ישנה.
לאחר דברי נימוס נבוכים היא מזגה לי קצת מים בכוס מפלסטיק והתיישבה. היא הייתה שקטה, כמו רופא שמחכה למטופלים שיפרטו מה כואב להם.
"דליה, לפני שנתחיל, אני מבקשת לשלם לך על הפגישה הזאת".
ציפיתי שתתווכח אתי קצת. זה לא קרה.
"אני מרגישה שנכנסתי פה עד מעל הראש, ואני לא במצב של לקוות שתעזרי לי בגלל שאמרתי לך שלום מדי פעם. עכשיו, כשהורדנו את זה מהשולחן, אני פה בגלל החלום שלך".
"חיזיון", היא תיקנה אותי.
סיפרתי לה על הניסיון של מאיר עם הסכין בחומוסייה, על השוד, על הנסיעה המפחידה עם מאג'ד. ציפורניה המטופחות גירדו את לחייה והיא טופפה מדי פעם עם אצבעותיה בכפכפי אצבע גבוהים. כשהגעתי לסוף היא המשיכה להתבונן בי בציפייה, ואפילו נראתה מאוכזבת.
"היה לכם מזל", אמרה.
"מזל?"
"זה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע. אולי זה ייגמר. אני לא יודעת", היא משכה בכתפיה. "רוצה לשבת על הכיסאות? אם את כבר לקוחה".
"תודה, אני מעדיפה לעמוד".
"סבבה", היא נאנחה. "את יודעת מה זה 'ג'ן', נכון?"
"ג'יני", הנהנתי.
"כן. לצערי אין ממש דרך לזהות שדים, או את הפנים הספציפיות שראיתי, אבל אם לסמוך, את יודעת, על המעשיות מימי הביניים – כנראה שהוא נמצא בתוך הסכין מסיבה מסוימת. כנראה מישהו שם אותו שם".
"בתור עונש?"
"זהו, עונשים בדרך כלל נגמרים באיזשהו שלב. כשכולאים מישהו לנצח נצחים כנראה שהוא עשה באמת משהו רע מאוד, או שהוא בכלל איזה יצור שטני. בגלל זה חשבתי שיש לך שד שם בסכין. תזכירי לי איך השגת אותה, את הסכין הזאת?"
גלגלתי עיניים: "את יודעת איך השגתי אותה".
"בסדר, מה עוד היה עם הסכין? מה את זוכרת?"
"שום דבר חריג, אולי חוץ מתחפושת ססגונית. חליפת גוף כזאת, אדום-ירוק. נצנצים. קצת מלמלה. למה?"
"והיא הייתה שייכת לגבר? בטוח?"
"שום דבר לא בטוח, אבל הייתה גם סכין גילוח במזוודה… וספר ברוסית, זה עוזר במשהו?"
היא שקעה במחשבות: "אולי פרפורמר כלשהו?"
"את מתכוונת ליצן? אולי, יכול להיות".
"אני חושבת על הסכין. תזכרי כמה קשה להעביר דבר כזה בנתב"ג. רוב התיירים לא היו מסתכנים ככה".
"את אומרת שלסכין הזאת, הסכין עם השד, היה ערך בשביל בעל המזוודה?"
"לא סתם ערך", היא נשכה את שפתיה. "לדעתי היא הייתה הפרנסה שלו".
"עכשיו איבדת אותי".
היא ניגשה לשולחן שלה, ופתחה קופסא גדולה שהייתה צמודה לרגל שלו. לאחר מכן פרסה את תכולת הקופסא על השולחן: קלפים, ספרים, משקפי קריאה.
"רואה את כל זה? בלי זה אין לי פרנסה", אמרה.
"והפרנסה של הבחור שהסכין הייתה אצלו…"
"בולע סכינים, נראה לי", היא עיוותה את פניה. "אולי משהו אחר. שחקן, רקדן, אמן בקרקס, מה שחשוב זה שהוא היה זקוק לסכין הזאת".
"שנגנבה".
"בדיוק. הגניבה העמיסה את הסכין באנרגיות שליליות, שזה בדיוק מה שהג'ן צריך בשביל לפדות את עצמו. לדעתי הוא פשוט רואה את החלון של ההזדמנויות פתוח. הוא קולט שהוא יכול להשתחרר".
"מה זאת אומרת? מה צריך לקרות כדי שהוא ישתחרר?"
היא הביטה בי כאילו התאכזבה ממני שוב: "זאת סכין".
"את לא רצינית".
"למה לא? עד עכשיו לא היה לו צ'אנס לעשות משהו עם עצמו. כולכם, כולל הבעלים המקורי של הסכין, השתמשתם בה למטרות שחורגות מהשימוש שבשבילו היא נועדה. מי שיפדה דם עם הסכין, יפדה גם את הישות שכלואה בתוכה".
"אבל אף אחד לא יעשה את זה!"
"מניין לך? איפה הסכין עכשיו?"
נאלמתי.
"אני אגיד לך מה קורה עכשיו – הסכין הוזנה בהמון אנרגיות שליליות. היא משתמשת בהן כדי לקרוא לבעלים אחרים, כמו מאג'ד, שישתמשו בה לצרכים שלהם. עם כל אחד היא תנצל את השעת כושר שלה, תנסה לגרום למשהו אלים לקרות. אני לא יודעת מה יקרה כשהיא תצליח, בטח זה לא דבר טוב".
"מה אני יכולה לעשות?"
היא שילבה את ידיה: "מה שגרם להתפרצות האנרגיות השליליות זה הגניבה, נכון?"
"אני מתארת לעצמי, במיוחד אם היא פגעה בפרנסה".
"אז את יודעת מה את צריכה לעשות".
נשארתי עם מאיר עד למחרת בבוקר. הוא לא מיהר להרים טלפון לבוס שלו וקם באטיות, מתמתח וחוזר לשכב כששתי ידיו מתחת לראשו. שעה אחר כך עשה טובה ענקית שחיטט בעיתון ומצא איזה תשבץ לפתור. הכנתי לו ארוחת בוקר קלה מסלט וחביתה עם עשבי תיבול. הוא לא טרח אפילו להסתכל על האוכל, שרק עמד והתקרר לו שם.
"את לא עובדת היום?", שאל לבסוף, כמעט מבהיל אותי.
"לקחתי חופש. אני אחזור בקרוב", השבתי והנפתי באוויר את התיק יד שלי.
הוא הביט בי בעיניים מצועפות: "יש לי סיוטים".
"איזה סיוטים?"
"לא יודע, ראיתי איזו סמטוחה של דם וצרחות ואנשים עם פרצופים מעוותים", הוא נאנח. "תגידי, הם אמרו לך איזה משהו על הקטע של הסכין? על זה שדמיינתי שהלל היה בסכנה?"
משכתי בכתפיי והנדתי בראשי.
"לא חשבתי. קיצר, זאת הסיבה לתסבוכת עכשיו. אני יכול להישבע שראיתי את הלל. הוא היה שם. אבל דיברתי עם הלל כשיצאתי ממעצר והוא לא ידע על מה אני מדבר. יש מצב שאני מדמיין?"
"אני לא יודעת מה להגיד לך".
"אולי אני מזדקן?"
גלגלתי עיניים ודחפתי לעברו, שוב, את הסלט הקר: "תרגיש הרבה יותר טוב ברגע שתאכל משהו. ותתגלח. נדבר על זה כשאחזור".
הוא בלע רוק: "את לא מאמינה לי".
"לא אמרתי את זה. אתה צריך לנוח, מאיר. יותר מדי מחשבות יש לך בראש".
הוא הוציא קליקים מהאצבעות: "אני מפחד להישאר פה, לבד".
"תקשיב… מאמי. אתה תהיה בסדר. אתה לא תפגע בעצמך", ניגשתי אליו ונישקתי אותו בראש. "יש לך הרבה מה לדאוג כרגע, זה הכול".
הוא מחה את הדמעה בעין והגניב לעברי מבט אשם: "כן, את צודקת. אני אשלים בינתיים את המשחק של בית"ר מאתמול. זה בטח יסיח אותי. אבל תחזרי מהר, בסדר?"
"בסדר", הסכמתי ועמדתי לצאת.
"יש לך מושג איפה הסכין, באמת?", שאל. "חיפשתי אותה בבוקר ולא מצאתי".
"המשטרה החרימה אותה", שיקרתי: "נדבר אחר כך".
יצאתי, סוף סוף, והלכתי ישר לתחנה המרכזית. לקחתי אוטובוס לנצרת וירדתי באזור התעשייה. ביקשתי לדבר עם אח של מאג'ד וחיכיתי בזמן שהנציגים המופתעים ניסו לברר מי זה. ציפיתי לפגוש שם איזה בחור גבוה ונאה, מהסוג שלא אכפת לו לנצל את אחיו הקטן בשביל עבודה מלוכלכת, אבל וואליד נראה דומה להפליא לאחיו הקטן, עם כרס קטנה, עיגולים שחורים מתחת לעיניים וחליפה.
"מה מאג'ד עשה?", הוא שאל בחוסר סבלנות.
"אני צריכה לדבר עם אימא שלכם", אמרתי.
"זה לא יכול לעבור דרכי?"
"זה לא סובל דיחוי. איפה אני יכולה למצוא אותה?"
לקחתי אוטובוס נוסף לבפנים של העיר, איפה שבתי דופלקס נשענו על ההר בזווית אלכסונית. אמו של מאג'ד פתחה לי בארשת מודאגת, של מי שציפתה שמזמן ידפקו לה על הדלת. היא אפילו החזיקה את הבורקה כאילו לפני רגע חבשה אותה, עם היד סמוך לכתף. לא היה לי זמן למשחקים האלה: "את זוכרת אותי, נכון?", שאלתי.
היא הנהנה, עדיין לא מציעה לי להיכנס.
"מאג'ד בצרות. אני צריכה שתתערבי".
ציפיתי שתתווכח אתי. לא היה קל לקבל את המחשבה על שד שכלוא בסכין, ועוד פחות מכך שהוא השפיע על הבן שלה. מה שלא אמרתי, ראיתי מיד שהקטע במכונית העביר בה צמרמורת. מאג'ד כנראה התנהג מוזר באותו יום, גם לאחר שהוריד אותי בבית.
"מאג'ד אמר משהו עלי?", שאלתי.
"שהפסקת להיות נחמדה אליו" היא אמרה. "ושהוא מצא במקום שבו עמדת את הסכין".
"הוא עשה אתה משהו?!"
"פתח איזו מזוודה. לא היה שם שום דבר מיוחד", היא נאנחה. "סתם, בגדים. כלי רחצה. תרופות. קפקפי אצבע בעשר שקל. את יודעת איך זה".
"הוא פתח אותה מחוץ למפעל?"
"כן", היא הנהנה במרץ. "הוא אף פעם לא עשה את זה. לא רציתי שיעשה את זה בבית, אז הוא שיקר לי שהוא לוקח את זה למפעל ופתח את זה בחצר". היא קברה את ראשה בין ידיה.
"הענשת אותו?"
"כן", היא קמה והלכה למטבח. תוך רגע חזרה, למרבה התדהמה שלי, עם הסכין הבוהקת ביד. "לקחתי לו את זה".
קמתי ממקומי: "את חייבת להיפטר מזה".
"מזה או מהבן שלי", היא סיננה. "יותר מדי צרות הוא גורם לי. לא שווה את זה. לא שווה את החיים שלי ושל אח שלו ושל הנכדים שלי".
"בוודאי שהוא שווה. תני לי את הסכין", הושטתי לעברה את היד.
היא המשיכה להסתכל עלי מבעד לבורקה הרפויה, עיניה עדיין מרותקות בברק אפל.
"יש לי פתרון, אני מבטיחה לך, אבל אני צריכה את עזרתו של הבן שלך. ואני צריכה שתעזבי את הסכין הזאת, לפני שתעשי משהו שתתחרטי עליו".
"אל תתנשאי עלי!", היא סיננה בקול עמוק יותר ממקודם, כובשת זעם פנימי עצום.
"אני לא", עניתי בקול רגוע ככל האפשר, לנוכח העובדה שהלהב הופנה כעת לעברי. "אבל מה שקורה למאג'ד משפיע גם על אח של מאג'ד ועליך ועל הנכדים. אני יודעת שאת לעולם לא תתנו לשום דבר רע לקרות, לאף אחד מהם. תני לי לעזור לך".
אין לי מושג איך, אבל האיום הצליח לעבור את מחסום הזעם ולשתק את האחיזה של השד. הסכין עברה לידי מיד. שאלתי היכן נמצא הנדן שלה. אימא של מאג'ד לא ידעה על מה אני מדברת.
"אני צריכה את עזרתו של הבן שלך", נשמתי לרווחה. "הבכור, הפעם".
הסיכוי למצוא את בעל המזוודה דווקא בסוכנות שמהרכב שלה נגנבה המזוודה היה ירייה באפילה, בלשון המעטה, אבל היא הייתה הסיכוי היחיד שלי. הפריטים נטולי הערך שבמטען הושמדו מזמן, כולל אלו שבהם נחרט שמו של הבעלים, והמעטים שהיו מיוחדים מספיק כדי לא להיכנס תחת קטגוריה מסוימת נמכרו במכירה הפומבית של יום שישי. רק חפץ אחד, שזכרתי במעומעם, עשוי היה לאשר שהבעלים אכן עבר כאן לפני שחזר לארץ מולדתו בלי מזוודה.
"היה לו ספר ברוסית", הסברתי לוואליד. "והמזוודה נגנבה כאן בסביבה".
"על ידי מאג'ד?"
"כן, מה שאומר שהרכב עצמו לא נגנב. זה לא הסגנון של מאג'ד. הוא אפילו לא מבקש מהבעלים כסף על שמירת חפצים".
"אני יודע את זה. מה את מנסה לומר?"
"זאת נצרת. אולי גם הבעלים הוא נוצרי. רוב התיירים ממזרח אירופה הם לא יהודים".
הוא תלה בי מבט מוזר.
"פשוט תבדוק. הוא השאיר שם? כתובת?"
לבעלים קראו בוריס צ'חנובר. הוא גר בקייב, אוקראינה וכתב את טופס ההשכרה שלו באנגלית, דבר לא מובן מאליו אצל תיירים דוברי רוסית. את הרכב, מזדה עם חמישה מושבים, הוא השכיר לבדו למשך 48 שעות. אולי באמת הייתה לו הופעה בסביבה.
"יש לי צילום של הדרכון, אבל מה הוא יעזור לך אם הבעלים באוקראינה?"
"תביא, לפחות נזהה אותו לפי התמונה".
אחיו של מאג'ד ניגש, בארשת מוטרדת, לנבור בתיקים האישיים, ולבסוף חזר אלי – בלי הצילום: "משהו מוזר כאן", אמר.
"אוי לא".
"הרכב לא הוחתם בקבלה, מה שאומר שהוא לא הוחזר. זה לא הגיוני", הוא קבר את מצחו בידיו. "ההשאלה מעבר לתוקף גם לא דווחה להנהלה. לא הוגשה תלונה למשרד החקירות שלנו, או לשוטרים שאנחנו עובדים איתם. זה כאילו הרשו לו להמשיך להסתובב עם הרכב כמה שבראש שלו. כאילו, אלא אם כן, אני לא יודע, אשתו ילדה או משהו…"
"תחזור על זה".
"אם אשתו ילדה. את יודעת, אם הוא אושפז או משהו. זה מוגדר פיקוח נפש וחייבים להחזיר את הרכב ברגע שחוזרים מאשפוז".
"מה בית החולים הכי קרוב?"
"לא יודע… האנגלי?"
"מצוין. איפה מאג'ד?"
בהוראת אימא שלו, אח של מאג'ד הקפיץ אותי לחניון קק"ל, שם אספנו את אחיו, שעדיין היה עסוק בהזזת מחסומים. הוא, מצדו, נתן בי מבט מבולבל וקצת כועס, כאילו הרגיש שהסכין שוב אצלי, קבורה במעמקי תיק הצד. הוא לא הסכים לעלות לרכב עד שהובהר לו שזה מה שאימא שלו רוצה, ומיד.
כששאל לאן אנחנו נוסעים, השבתי: "מאג'ד, יצא לך פעם לחשוב על העבודה שלך?"
"מה זאת אומרת?"
"על האנשים שאנחנו פוגעים בהם כשאנחנו לוקחים להם דברים".
הוא מלמל "לא יודע", השפיל את ראשו ולאחר מכן שקע בהרהורים. הוא לא דיבר אתי במשך שאר הנסיעה. ניסיתי לפנות אליו שוב, לבקש סליחה, אבל וואליד ביקש שאניח לו. "היה לו יום רע", הסביר.
לבית החולים האנגלי הגענו תוך זמן קצר יחסית ורצנו פנימה בזמן שאח של מאג'ד חיפש חנייה. שאלנו בקבלה אם התקבל איזה בוריס, אבל הם לא ידעו על מה מדובר וביקשו שנפנה לטיפול נמרץ. ניווטנו את דרכנו במסדרונות עד שמצאנו אח שידע בדיוק על מה מדובר. הוא המליץ לנו בחום לא להיכנס לחדרו של בוריס. "גם אם אתם בני משפחה", אמר בחשדנות.
הוא ידע על מה הוא מדבר.
הבעלים, בוריס צ'חנובר, אכן אושפז במקור בטיפול נמרץ – אבל הועבר במהרה למחלקה הפסיכיאטרית. כשהגענו לשם הוא כבר היה בשיאו של מה שהאחים קראו לו "התקף פסיכוטי". הוא צרח קללות שאף אחד לא הבין, גם לא הסגל שדיבר רוסית, וקיבל שתי זריקות הרגעה רק כדי שיעבור מצרחות ללחישות. גם אז הוא התעוות מתחת לסדינים, כאילו סבל מכאבים נוראים. הפנים שלו היו סגולים, כאילו נחנק בידי נחש. העיגולים השחורים בעיניים היו מורחבים. הייתי יכולה להישבע שזיהה את כל מי שסביבו, כולל אותנו.
האם באמת היה בולע סכינים? עובד בקרקס? אני לא חושבת שהייתי יכולה לומר את זה על סמך החלוק בית חולים שלבש. היה לו מבנה גוף רזה וגבוה מאוד. תלתלים בלונדינים ארוכים. ציפורני רגליים צהובות של מי שמעשן הרבה. קעקוע של עוגן על כף יד ימין, שאחזה במיטה. אולי עבד פעם בספינה.
תקשיבי לעצמך, אוולין, מקטלגת בן אדם כאילו שהיה מזוודה.
"אדון צ'חנובר", אמרתי, בקול חלש יותר משהתכוונתי. "שלום. אתה שומע אותי?"
הגבר הגבוה והבלונדיני סינן נהמה כלשהי מבין השיניים. מאג'ד זינק מאחורי ואחז בכתפי בחוזקה.
"אדון צ'חנובר, דו יו ספיק אינגליש? אני נו כמה מלים. קאן קול סומוואן נו רוּסקי".
הוא קם מעט מהמיטה, במאמץ שראו שגרם לו כאב עצום, ונתקע בחבלי הקשירה הכרוכים על המיטה. הוא נפנה אלי. "שומע כל מילה", אמר בעברית.
זה היה קול לא אנושי. עמוק, כאילו הגיע באדים מתוך מיצי הקיבה של הבן אדם. השפתיים של בוריס צ'חנובר לא זזו כשהשתמש בו. מאג'ד פלט צעקת בהלה והתכוון לרוץ לעבר הדלת. תפסתי את ידו.
"אדון צ'חנובר, אנחנו אחראים לאסון שקרה לך בימים האחרונים". הוא כיווץ את גבותיו והפסקתי להתבונן לו בעיניים, כדי שאוכל להמשיך לדבר. "אנחנו רוצים להתנצל. על מה שקרה, כלומר. אנחנו לוקחים…"
"גנבים!!", הוא שאג לעברנו ומשך עוד למעלה, תולש את חבלי הקשירה כאילו היו עשבים שוטים. מאג'ד הספיק לזעוק לעזרה לפני שאדון צ'חנובר הפך את המיטה והחל לזחול לעברנו, כשחבלי הקשירה עדיין כרוכים סביב רגליו.
"אדון צ'חנובר, זה לא אתה", מלמלתי, נרתעת לאחור. "זה השד שמשתלט עליך, מנצל אותך. הוא יהרוג אותך בסוף. הוא יהרוג עוד הרבה אנשים".
בוריס צ'חנובר תפס לי ברגל. בעטתי, בניסיון להשתחרר, אבל הוא רק השתמש בי כדי לטפס למעלה. "הוא רוצה את הסכין!", צעקתי.
מאג'ד, שהיה כמה צעדים אחרי במסדרון, צעק: "מה עושים?"
מסרתי לעברו את התיק, שנחת במרחק קצר על הרצפה. מאג'ד הרים אותו וחיבק את התיק לחזה. כמה אחים אחרים במחלקה הפסיכיאטרית הגיעו לשם בריצה, אבל הוא סימן להם לא להתקרב.
במקום לרדוף אחריו, או אחרי האחים האחרים, האיש הכחוש שהיה אדון צ'חנובר סטר לי בחוזקה והעיף אותי לרצפה. לאחר מכן גהר מעלי ואחז לי בסנטר. "אליי", הורה למאג'ד: "או שהיא תמות".
"אתה רשע. להרוג בכל מקרה", התייפח מאג'ד.
"אני יכול להרוג כל אחד ואחד מכם, אם אני רוצה. אתה רוצה שזה יסתיים עכשיו?"
מאג'ד בלע את רוקו: "מאג'ד יודע שזה לא ייגמר".
אחת האחיות ירתה אז בבוריס צ'חנובר חץ הרדמה. הוא צחקק בלגלוג וקצת מהרוק שלו נפל לי על הפנים.
"זה נגמר כשאני אומר שזה נגמר", סינן הקול שלא היה של בוריס צ'חנובר. "זה יכול להיגמר בוואליד שמחכה בחוץ, או באימא שמחכה בבית. במאיר, בכל העולם. או שזה נגמר בהחלטה של מאג'ד".
מאג'ד אחז את התיק לחזהו בחוזקה והניד בראשו.
"מאג'ד מחפש עבודה!"
בוריס צ'חנובר ניער את פניו, כאילו חטף סטירה חזקה יותר מזו שנתן לי: "מה?"
"לא יכול להחזיר מזוודה. יכול להחזיר כסף. מאג'ד עובד טוב. עובד מהר".
"לא!", השד הניח לי והחל לזחול במהירות לעבר מאג'ד. הנער, בתגובה, חיטט במהירות בתיק שלי והוציא משם את הסכין, מכוון אותה לעבר בוריס צ'חנובר.
"מאג'ד עובד בשביל בוריס צ'חנובר. לא עובד בשביל איש רע", הבהיר.
העיניים הנפוחות שהיו של בוריס צ'חנובר הביטו בסכין, במאג'ד ובידיים הגרומות של בוריס צ'חנובר עצמו. אחר כך הקול שלא היה של בוריס צ'חנובר לגלג: "מה אתה, יצור קטן ועלוב וטיפש, יכול כבר לעשות בשבילי?"
"בשביל אדון של מזוודה! מאג'ד יעבוד חינם, בלי הפסקות. מאג'ד ידאג למשפחה של בעלים של מזוודה, מאג'ד יסיע אותו. מאג'ד יביא לו תרופות".
השד שאג שוב כדי להשתיק אותו, אבל מאג'ד המשיך לדבר בלי הפסקה.
"…מאג'ד יביא כוס מים. מאג'ד ייקח לשירותים. שקית דובשניות גדולה ליד מושב נהג…"
"לא!"
"מאג'ד יקנה סכין חדשה".
הקול שלא היה בוריס צ'חנובר פלט צעקה גדולה, של כאב חד. הוא קרס על הכפות ידיים, ואחר כך על המרפקים. אחד האחים ירה בו חץ הרדמה נוסף. הוא נפל ולא קם שוב.
קמתי על רגליי: "תוך כמה זמן הוא יתעורר?"
"תחזרו מחר", אמר האח, שניגש לבוריס צ'חנובר בצעדים אטיים.
חיבקתי את מאג'ד והובלתי אותו החוצה. אח שלו רק רצה לוודא שהכול בסדר והסיע אותנו הישר הביתה. חילצתי מהיד של מאג'ד את הסכין והשלכתי אותה לדיונה בצד התעלה, כדי שתיקבר בידי החולות. כשהגענו, אימא של מאג'ד הביאה לו חיבוק גדול. היא התנצלה תוך כדי חיבוק, בעברית, ואמרה שלעולם לא הייתה פוגעת בבן שלה. "אני לא יודעת מה עבר לי בראש", בכתה. "היה כל כך הרבה כעס ו… תחושה איומה כזאת, של נמאס לי ושל…"
"את לא צריכה להתנצל גם בפני", אמרתי. "אני בסדר".
היא הרפתה ממאג'ד וניגשה לחבק גם אותי: "את יכולת להיות אימא טובה".
אמרתי לה שיש לי עניין דחוף לטפל בו וביקשתי לומר רק דבר קטן למאג'ד.
"סליחה", הוא אמר לי.
"זה לא מה שרציתי שתאמר. אתה לא צריך להתנצל, אבל אתה זוכר איפה להתייצב לעבודה מחר?"
הוא הנהן במרץ: "רוצה דובשנית?"
"אלוהים אדירים, תשמור אותן לעצמך".
נסעתי הביתה. האוטובוס נתקע קצת בפקקים ועד שהגעתי, כשכבר היה חשוך, מאיר הרגיש הרבה יותר טוב. הוא לא ידע להסביר למה. הוא ראה משחק של בית"ר. הוא ישן הרבה. הוא הקשיב לאיזו תכנית בקול ברמה. הוא הכין לעצמו סנדביץ' עם פסטרמה, פתר תשבצים. הוא השתעמם, אבל הוא נשבע שזאת לא הסיבה שהוא רוצה לחזור לעבודה.
"היו לך עוד סיוטים?", שאלתי.
"בואי נגיד שנישקתי מזוזה בכל פעם שעברתי ליד המדרגות, עם הארון הזה שלך, אבל לא יותר מזה. אולי אני סתם מדמיין".
"מה מדמיין?"
"את הקטע הזה עם הלל. כשאני חושב עליו, דמיינתי הכול. אולי מפחד, אני לא יודע. דמיינתי ועשיתי משהו טיפשי ואם הגנב הזה לא היה טיפש, עוד יכולתי לשלם על זה".
נישקתי אותו: "אז היה לך מזל".
"המזל הוא שיש לי אותך. לא, אל תעשי את הפרצוף הזה. לא כל אישה הייתה עומדת כך לצד בעלה, אוולין, ונותנת לו שקט ושלווה בדיוק כשהוא צריך אותם".
"מה שתגיד", גלגלתי עיניים והלכתי להכין לו משהו נורמלי לאכול.
"חכי רגע", הוא עקב אחרי למטבח. "הסכין, היא עדיין במשטרה?"
"אה, החזירו אותה… ומכרתי אותה לערבים".
"טוב, טוב", הוא הנהן, בפנים רציניות. "תראי, מאמי, אני עדיין יכול להזמין את הכרטיסי טיסה האלו. את יודעת, למשחק של באיירן מינכן. אני רק רוצה לוודא שאת בסדר עם זה. כאילו, כמה רצינית התחרות בינך לבין מזל? יש לי מה לדאוג?"
גיחכתי: "לא".
"אבל אמרת…."
הושבתי אותו לשולחן, כמעט בכוח: "אני אודה לה מחר במפעל על מה שהיא עשתה בשבילי. זה מגיע לה. כמה מקומות יש במטוס?"
"לא הרבה".
"אז תזמין כבר עכשיו, אחרי שתסיים לאכול".