"העיניים של ראריבה" מאת חניתה רוזן

זינאב צרחה צרחות איומות כורעת תחת חבלי לידה מכאיבים .היא השקיעה את כל כוחותיה לפלוט את העובר מגופה. המיילדת הזקנה חמלה על הצעירה ומלמלה פסוקים מהקוראן למען גאולתה של זו מייסורי התופת. הנה כבר ראשה של התינוקת מבצבץ ובמשיכה אחת ארוכה נשלפה הקטנה אל אויר העולם. הפעוטה לא השמיעה קולות בכי. הזקנה חבטה קלות באחוריה הזעירים ושחררה קולות נשימה ראשונים מפיה.

"מברוק עליקי" (מזל טוב לך)" ברכה את האם ועטפה את הזאטוטה בחיתול מהוהה. בהניחה את התינוקת על הדרגש , בחנה את פניה העגלגלות. לפתע פערה הקטנה את עיניה הכחולות לרווחה וגלגלה אותן חזור וגלגל מספר פעמים כשחיוך מוזר הנסוך על פניה חושף שן אחת בקדמת הפה. המיילדת שמעולם לא חזתה בתרחיש שכזה, נבעתה וניתרה לאחור בבהלה. "ישמרנו אללה מפני השטן הארור" קראה בקול ,הניחה אותה על חזה אמה ונסה נסערת החוצה כשהיא צועקת באימה -"ר א ר י ב ה" (מוזרה-בערבית).

 

"ראריבה" בת שנה ולמרבה הפלא כבר מדדה על שתי רגליה השמנמנות. לא מוציאה מילה מפיה אפילו לא מלמול קט למעט בכי לפרקים.

בוקר אחד הקיצה "ראריבה" בבכי נורא והשמיעה  צרחות מקפיאות-דם. זינאב נחפזה למטבח לחמם חלב לילדתה. בעודה מזדרזת  ליצוק את החלב לבקבוק, כדי להשביע את רעבונה של בתה ולהרגיעה, נשמעו חבטות עזות מחדרה. נסערת, רצה לכיוון החדר ולא האמינה לנגלה לפניה; "ראריבה" הקטנה ישובה על מיטתה, עיניה קרועות לרווחה, וחפצים עפים באוויר כמו יד נעלמה מניעה אותם לכאן ולכאן. "ראריבה די!" צרחה . זו הפנתה את מבטה לעבר אמה ועיניה רשפו אש. שפתיה התפשקו והבל פיה ירה סילון אוויר גדול , גלגל אדיר של רוח עזה המלווה בשריקה חדה וצורמנית. מעוצמת ההדף זינאב נפלה לאחור וראשה נחבט. קילוחי דם זבו על פניה וכל גופה רעד ורטט כמו דבק בה  הג'יני (השד). בחלוף דקות אחדות שב השקט לשרור בחדר. זינאב לא הבינה כיצד הגיע בקבוק החלב לידיה של  ראריבה אשר מצצה בקולניות וברעבתנות את החלב . בשארית כוחותיה הדלים התרוממה זינאב, פסעה לעבר החדר הסמוך וצנחה לאה והמומה בתוך הכורסא המרופטת.

מחשבות ותהיות רבות קדחו במוחה בנסותה להבין את אשר ארע. האם כישוף דבק בבתה או אולי טירוף. היא ידעה שאת התשובה תוכל לקבל רק ,מאבו-ענטאר ,הזקן ששימש כרופא –אליל של הכפר. נחושה ונמרצת ,עטפה את ראריבה המנומנמת בשמיכה ,ופצחה בריצה לעבר משכנו של הקשיש הידען.

מיד בהיכנסה לביתו, ריח קטורת חריף גרם לה לכחכוח גרוני. אבו-ענטאר הקשיב בקשב רב לתיאור המפורט מפיה , מידי פעם עצר את שטף דיבורה ומלמל משפטים לא ברורים כשהוא נושא ידיו מעלה ומסובב את ראשו לצדדים. זינאב הניחה את ראריבה על ברכיו של הזקן, עפ"י דרישתו ,ויצאה מהחדר.

הקשיש הסיר את השמיכה מגופה של הקטנה, מילא פיו במשקה ירוק ומוזר וירק רסיסים על פניה. זו נבהלה ופערה את עיניה שהביטו בו במבט סתום. הוא הניח אותה על הכיסא נעמד מעליה וקרא בקול לרוחות אבותיו לסייע לו. הזקן נכנס לטראנס, עיניו התגלגלו ונדמה היה שאישוניו נעלמו כליל בלובנן . כל אותה עת ראריבה לא בכתה .בחלוף כמחצית השעה של הטקס המוזר הזה, קרא לזינאב להיכנס שוב כשבפיו הבשורה והקביעה הנחרצת .

"ראריבה נולדה עם כוחות-על. עיניה רואות הכל על כולם למעט אדם אחד ויחיד בעולם אליו לא תצליח לחדור או  לחזות בעתידו והוא- את! אמה! העיניים שלה הן כמראה המשקפת את העתיד . יש בכוחה להזיז דברים וחפצים באמצעות מבטים נוקבים. זו מתת-אללה. אבל…"

זינאב הניחה את כף ידה על פיה וגופה רעד.

"אבל המתנה הזאת מותנית" , המשיך בהסבר, "עליה להציל שלוש נפשות מאסונות אותם תחזה בעיניה בטרם ימלאו לה שלוש עשרה שנים. אם תצליח לעמוד במשימה, חייה יתארכו ויתברכו, אך אם תיכשל ,יילקח ממנה מאור עיניה ואת יא זינאב -תמותי. יעני, בסגולה הזאת רבה הקללה מן הברכה. את תצטרכי להסביר לראריבה מהי משימת חייה. האחריות כולה עלייך!" כך סיים את דבריו ושילח את זינאב המסכנה לדרכה לא לפני שהזהיר והשביע אותה ,בשם הנביא הקדוש, לנצור ולשמור בסוד כמוס על הממצאים.

*********************************************************************

חלפו שמונה שנים  וראריבה הפכה לילדה יפהפייה .מראה המצודד משך תשומת לב כולם בפרט שיערה השחור והמתולתל שהשתפך כמפל על גווה הזקוף ועיניה הגדולות והכחולות בעלות המבע העמוק והמרתק. היא השתדלה לכבוש את מבטה אל הקרקע כדי להימנע מחזיונות שגחו בראשה .

יום אחד נכנסה לביתם שכנתם עזיזה עם בתה הצעירה שהגיעה לפרקה ועמדה להינשא בשידוך לבנו של יעיש הנפח. ראריבה הביטה על הצעירה ולפתע החלו ידיה לרעוד, עיניה התגלגלו ונהמות בקעו מפיה. הווילון התנופף למרות שהחלון היה סגור. היא נשפה ונשפה בעת שנפער מסך גדול בראשה והראה לה סצנות מחייה העתידיים של הכלה. היא חזתה במותה. ראתה במו עיניה את הירצחה של הצעירה ע"י בעלה לעתיד בגין חשד לחילול כבוד המשפחה. גרונה ישוסף , גופה יבותר וייקבר בקצה הכפר. ראשה של ראריבה נע לימין ולשמאל וקולה התעבה ומלמל פסוק מן הקוראן המזהיר מפני נטילת חיים. התרחיש ארך דקות אחדות עד אשר שב הצבע ללחייה ופניה נרפו. השכנה הביטה בה המומה ונפחדת ומרגע שהסתיים התרחיש אחזה ביד בתה ונסה משם בבהלה .ראריבה פרצה בבכי מר ורטנה שהיא מותשת. זינאב השכיבה את בתה על המיטה , ליטפה את שיערה והבטיחה לה שאללה אוהב אותה ולכן הפקיד בידיה מתת כדי להושיע אנשים מפני אסון וצרה. היא עצמה לא היתה משוכנעת שכך הם פני הדברים אך לבה חמל על בתה המסכנה, מה עוד שידעה כי זאת מנת גורלה ועליהן להסכין ולהשלים עם המצב.

עד מהרה פשטה השמועה בכפר אודות יכולותיה המיסטיות של ראריבה. רבים כינוה כמכשפה , חולה ושליחת השטן וקראו לנדותה מן הכפר או לכלוא אותה .

לימים סופר כי עזיזה השכנה בטלה את חתונת בתה, ובאישון לילה היא ומשפחתה נטשו את הכפר.

זינאב העניקה לבתה חום ואהבה ולא התירה לה לצאת מהבית אלא רק בצמידות לנוכחותה ובשעת ההכרח. היא חששה שיסקלו את ילדתה או ירעו לה. ראריבה חשה בבדידות מעיקה. לא יכולה היתה לחבור לילדים ולשחק עמם מחמת האיסור החמור של הוריהם פן יידבקו ב"מחלתה".

פעמים רבות נשמעו מחדרה של הילדה רעשים מוזרים ,אליהם הספיקה זינאב להתרגל ולא טרחה כלל לברר ולעמוד על  טיבם.

*****************************************************************

 

היום מלאו לראריבה שתים עשרה שנים. לבושה בגלביה לבנה שמסתירה את ניצני בשלות גופה ,שיערה לפות בצמה ארוכה וחיוך רחב נסוך על פניה, נגשה לאמה וחבקה את מותניה. זינאב לא הבינה על שום מה העליצות דבקה בבתה.

ככל שראריבה התבגרה הפכו היחסים בינה לבין אמה למורכבים; ראריבה היתה נתונה למצבי-רוח שונים ומוזרים. יותר מפעם הבחינה זינאב שראריבה נועצת בה את עיניה במבט מוזר. זיק של רשעות ניבט מהן. בעת שכזאת צמרמורת חלפה בגווה והריאקציה המידית שלה היתה לחייך לעבר בתה ולהפריח לעברה נשיקה. פעמים מעטות הפגינה ראריבה שמחה או שגרה חיוכים לכן תהייתה של אמה אכן נבעה מתמיהה וחרדה כאחת.

כשנשאלה ראריבה על ידי אמה אודות תחושותיה כנערה מתבגרת החוגגת יום הולדת, לא השיבה רק הפנתה את גבה ופנתה לחדרה בטריקת דלת.

בחלוף חצי שעה לערך, נשמעו רעשים מטרידים מהחדר. קולות נהמות וחרחורים משונים. זינאב נחרדה וחשה לשם. בפתחה את דלת חדרה של בתה ,נפלטה מפיה זעקה איומה.

המראה שנגלה לנגד עיניה היה מבעית . ראריבה עירומה מרחפת מעל מיטתה, על הקירות המון עכבישים קטנים מתרוצצים אנה ואנה. כמו נעו לפי סימנים מוסכמים. ענן שחור וסמיך סבב בסיבובים מהירים על התקרה. ראריבה השמיעה נהמות עמומות והקול שבקע מפיה נשמע עמוק, בס ומצמרר.

"ראריבה…יא בינתי" , צרחה זינאב בצרידות.

זו הפנתה את מבטה לעבר אמה, גלגלה את עיניה וזעקה בקול – "מוות.  מוות!"

"ראריבה…לא! לא!" ניסתה זינאב להשיבה למציאות.

בן-רגע נעלמו העכבישים, הענן השחור נמוג כלא היה ,וראריבה הושלכה על מיטתה מתייפחת בבכי מר.

רחמיה של זינאב נכמרו על בתה, עם זאת, היא חששה להתקרב אליה.היא לא הבינה כיצד התפוגג  המראה המבהיל כהרף עין. ' אולי דמיינתי' , חלף הגיג קטן בראשה אך התבטל בהינף מחשבה נוספת. זינאב בטוחה היתה שמה שחזו עיניה אכן התרחש. שאינה מאבדת את שפיות דעתה.

ראריבה נרגעה ,אט אט עצמה את שמורות עיניה ושקעה בתרדמה.

 

למחרת השכם, בעוד ראריבה ישנה שנת-ישרים, עטתה זינאב חיג'אב על ראשה ואצה למשכנו של אבו-ענטאר על מנת להיוועץ עמו.

"חיכיתי לך. ידעתי שתבואי" , קידם את פניה הקשיש והכניסה פנימה.

זינאב תיארה באוזניו את התרחיש ההוא. מילותיה שצפו וקצפו מפיה, זיעה נגרה על פניה וסערת-רוחה דמתה לחיה הנאבקת לא להילכד בידי שוביה.

אבו-ענטאר בלם את שטף דיבורה . הוא הסביר בקול חלוש שראריבה חזתה את מותה שלה ונלחמת עם מלאך המוות להפר את הגזירה. "היא נאבקת מול כוחות אופל", הוסיף.

"איך אוכל לעזור? מה עלי לעשות?" התחננה.

אבו-ענטאר קם מכיסאו הדליק נר ארוך, הניח את כפות ידיו הגרומות מעל וקבע- "את חייבת לכבות את מאור-עיניה!"

זינאב ניסתה להשחיל מילה או שתיים ולטעון כי לא זאת היתה נבואתו בעבר, הזקן לא התיר לה להשלים את המשפט וחזר  על דבריו בנחרצות-

"כבי את עיניה או שייכבה פתיל חייה!"

הוא העביר לידיה של זינאב בקבוק המכיל בתוכו חומצה מרוכזת. עוד הסביר שעליה לטפטף לכל עין של ראריבה לפחות חמש טיפות ומהר.

"ואם לא אצליח לעשות כן?" הקשתה.

"היא תמות מחר!" השיב ולא יסף.

נסערת והלומה שבה זינאב לביתה והבקבוק אחוז בחוזקה בין אצבעות ידיה המיוזעות.

זינאב פתחה חרש את דלת חדרה של ראריבה , הציצה ונוכחה לדעת שבתה  עדיין נמה.

היא הניחה את הבקבוק על השולחן במטבח וסרה לסלון תשושה וטרוטת-עיניים.

השקט הנורא ששרר בבית הכה והלם ברקותיה של זינאב. הדילמה שעמדה בפניה נוראה- לגרום לבתה עיוורון מוחלט ובכך חייהן יהיו נוראים ,מוגבלים ומלאי-סבל  או לא להישמע להנחיותיו של אבו-ענטאר ולהקריב את חייה –שלה עם אבדן חיי בתה ולזכות בשלווה בין זרועותיו של אללה בעולם הבא.

'הזמן קצר והחלטה חייבת להתקבל. המחר כבר דוחק בפתח.' הרהרה זינאב וכל גופה גירד כתוצאה מהלחץ הנפשי בו היא נתונה.

ראריבה הקיצה משנתה כשהשמש  עמדה באמצע הרקיע ובישרה על צהריי היום. יום ארור וקריטי.

זינאב הביטה על מבע פניה של בתה וברגע זה ממש גמלה בלבה החלטה נחרצת.

"יאללה יא ראריבה, לבשי את השמלה הפרחונית שתפרתי לך, נעלי את הנעליים הלבנות. נצא לטיול בשדות ,נקטוף פרחים ואחר כך נטבול במי האגם הצוננים."

ראריבה לא האמינה למשמע אוזניה, בד בבד חיוך חמוד התפשט על לחייה. הן לא זכתה במהלך שתים -עשרה שנות היותה לחוויה מעין זאת. "יא-מא נוכל להשתובב יחד? נצא החוצה? נתרחץ במים?" שאלה בהתלהבות על מנת לוודא שהבינה נכונה. זינאב אישרה בהנהון והעלתה חיוך מרוח על שפתיה. ראריבה קיפצה בעליזות ונדמה לרגע שהיא כמו ילדה קטנטנה שקבלה מתנה נפלאה ואינה יודעת כיצד להביע את  רגשותיה המתרוננים.

במהירות הבזק אצה לחדרה, עטתה על גופה את השמלה היפה, סרקה את שיערה הפזור ונעמדה בפתח הבית מאיצה באמה להזדרז לצאת.

בטרם צאתן ,נגשה זינאב  למטבח והחביאה את הבקבוק בכיס שמלתה , אחזה ביד בתה וכיוונה את פעמיהן לעבר השדות המוריקים.

*****************************************************************************

פעמוני צחוקה של ראריבה ,המשתכשכת במים, ערבו לאוזניה של זינאב.

"יא-מא, היכנסי למים, אחרת אשפריץ עלייך…" , צהלה ראריבה והתיזה קילוחי- מים לעבר אמה.

לבה של זינאב פעם בחוזקה ,למרות שלא הסירה את חיוכה הרפה מעל שפתיה.

שעת בין- ערביים. השמש החלה בשקיעתה וחשכה מאיימת הזדחלה.

"סעדני יא ראבי" (הושיעני אלי) , מלמלה זינאב ,בהפשילה את שמלתה עד לברכיה, ונכנסה למים.

היא פשטה את זרועותיה לצדדים וקראה לבתה להתקרב אליה ולהתכרבל בחיבוקה.

ראריבה קיפצה לעבר חיקה של אמה. זו עטפה אותה בזרועותיה, נשקה על לחייה ולחשה באוזניה- "סלחי לי בתי. אני אוהבת אותך. אוהבת אותך עד מוות".

היא לפתה בחוזקה את שיערה הרטוב של בתה בידה האחת כך שלא תוכל להניד איבר בגופה, ובידה השנייה שלפה את הבקבוק מכיסה.

ראריבה חשבה שאמה מתרועעת עמה ולא התנגדה. "שששש…"לחשה שוב זינאב .

ראריבה הפנתה את מבטה לאמה ובאותו הרגע בדיוק התיזה זינאב את החומצה לתוך עיניה. עיניה שלה ! עיניה של זינאב ! היא חנקה את כאב הצריבה בתוכה ולא הרפתה מאחיזתה. כל חפצה היה להימנע מלחזות במות בתה.

בה בעת, שעיניה נשרפות מהחומצה היוקדת ,הטביעה זינאב את ראשה של בתה במים . ראריבה ניסתה לבעוט, להשתחרר מלפיתתה, אך כוחותיה העזים של זינאב לא הרפו ממנה.

אט אט גופה של ראריבה פרפר ובועות אוויר בקעו מפיה ומפניה השקועים עמוק במים.

"סלחי לי, יא בנתי. סלחי לי. גאלתי אותך מייסוריך." קראה בקול ולא הרפתה  עד אשר גופה של ראריבה חדל לנוע. דמם.

זינאב הרימה את גופתה נטול החיים של ראריבה והניחה אותה על גדת האגם. היא גיששה אחר פניה , כרעה על ברכיה ונשקה למצחה.

"אני  באה אלייך", הבטיחה והשימה צעדיה פנימה לתוך המים.

ירח מלא שט על פני הרקיע .

אורו הנוגה האיר על גופתה הצפה של האם ועל גופתה של הבת השרועה על האדמה הלחה.

 

*************************************************************************************