השהיד

אחרי הפיגוע התפוצץ גופו של השהיד לאלפי שברים ורסיסים ונשמתו נורתה לחלל, נזרקה מצד לצד, התהפכה והתגלגלה באוויר פעם אחר פעם עד שנלכדה בתוך רשת מגנטית צפופה וענקית שנתלתה בין שמים לארץ. שני נפילים שחורים אימתניים בעלי עיניים אדומות ליפפו את הרשת היטב מסביבה וירדו עמה בקפיצת דרך אל תוך תהום עמוקה עד לפתחת התוהו שנפרשה בקרקעיתה. שם שלפו את הנשמה הרוטטת כג'לי מן המלכודת ונשפו עליה בהבל פיהם החם עד שנקרשה כמאפה בתנור, ואז החזיקו בה משני קצותיה, ניערו אותה במשנה מרץ כמנפצים פשתן וחבטו בה בעוז במוטות ברזל. בכל ניעור וחבטה נשרה עוד פיסת קליפה שהייתה דבוקה לנשמה עד שהקרקע לרגליה נמלאה קליפות כנשל נחש. כעבור זמן שאינו ניתן למדידה הייתה הנשמה ערומה לחלוטין מכל מעטה שהוא, ואז בזקו עליה הענקים גרגרי עפר עד ששיוו לה מתאר חולי ונפח מוצק. בתוך כך קיבלו גם הקליפות צורה והתגבשו בדמות יצורים מוזרים המשלבים חלקים של בני אנוש ושל כל מיני חיות וצבעם שחור-אדום בשיעורים שונים, בתערובות איברים שונות ובגדלים שונים, אך לכולם היו עיניים אדומות שירו גצי אש. הם הלכו והתרבו מרגע לרגע ומספרם עלה על כמה מאות לפחות.
הם קרבו אל הנשמה, הקיפו אותה והתחככו בה, ומגעם היה כשל נייר זכוכית עבה וריחם כריח הגופרית. מראיתם וקרבתם היו דוחות ומבעיתות כל כך עד שהנשמה חישבה להתעלף, אלא שבטרם איבדה את הכרתה החזירו אותה סטירות צורבות על לחייה מידיהם הכבירות של הענקים לערנות.
"מה זה?" ייבב השהיד כשקלטה נשמתה שחלום הבלהות הזה שואב אותה לתוכו ואין להדרך מילוט. "לאן הגעתי? מי אתם כולכם?"
"ברוך הבא לעולם התוהו!" ענו הענקמונים ופרצו בצחוק מעורר פלצות שנשמע כסדרת רעמים מתגלגלים מחרישי אוזניים, ואחריהם החרתה החזיקה עדת התפלצת בשאון צחוקים פרועים אוזניים שהיה עשוי לדרדר סלעים מהר.
"מה? מה זה? למה?" נבהל השהיד.
”איזו שאלה יפה! כבר שכחת, אה?" שאג ענק א' בפרץ צחוק מחריד וחברו הטעים בשביעות רצון: "יש לנו פה בדרן לשעשע אותנו", וגעה בצחוק שהיה עשוי להביס עדר בקר מתחרה, ואחריהם פלטו בתורם היצורים האיומים צווחות צחוק שהבריחו את הרוח שנשבה לידם, וכמה מהם אף רקעו ברגליהם על האדמה מרוב התלהבות.
ענק א' טפח על ראשו של השהיד מימין ופקד עליו: "עכשיו תיזכר בה-כול!" וענק ב' נופף בכף ידו העצומה לנגד עיניו וציווה: "תגיד מי אתה!"
"א – א-נני, א-ני שהיד!" גמגם השהיד במאמץ עליון לגייס כל טיפת אומץ שהתחבאה אי שם במסתרי נשמתו.
"אתה לא שהיד! ולא נעליים!" הוכיח אותו ענק א', וענק ב' התרה בו בזעף: "אתה תענה על מה ששואלים אותך בדיוק! תגיד מה שמך!" ובתוך כך הוריד מהלומה על פדחתו עד שלרגע נמעכה כיפת גולגולתו של השהיד, אך תכף שחזרה את צורתה, ובכל זאת חש כאב ראש נורא. המפלצות מסביב הנידו בראשיהן ושיגרו אליו גצי אש מעיניהן עד שנחרכו פיסות מגופו והעלו עשן זמן מה. עד מהרה התחדש עורו, אך הכאב היה כאב.
– "ה-הבנתי. בסדר. אני, אני עאדל חרבאן." גמגם השהיד.
– מעכשיו אתה כבר לא עאדל אלא קאתל." (רוצח, בערבית). קאתל אל חרבאן (הדפוק). מבין?" צהל ענק א' צחק וכולם צחקו איתו את צחוקם הנורא. כמה יצורים החלו לכרכר סביב עצמם תוך כדי רקיעות רגליים חזקות באדמה, מין מנהג שהיה חביב עליהן כנראה ברגעי משובה.
"ומה שם אביך?" חקר ענק ב'.
השהיד חשש להגיד את שם אביו, אבל כמה חצי אש שנורו אל מצחו מעיני הנפילים פתחו את פיו מיד.
"עמאר חרבאן". לחש.
"לא ולא! איש כזה שגידל אותך למצוות ולמעשים טובים ייקרא מהיום חמאר (חמור בערבית) אל חרבאן! מבין?" קבע ענק א'.
השהיד הנבעת לא העז להתווכח.
"עכשיו אתה זוכר מה הדבר האחרון שעשית?" התעניין לדעת ענק ב'.
הפעם נמלא השהיד גאווה וענה בקול בוטח: "אני עשיתי מעשה גבורה. הקרבתי את עצמי לעשות מעשה אמיץ מאין כמוהו במלחמת הקודש נגד הכופרים ואויבי עמי!"
"וואלה? אתה באמת מאמין בזה יא קאתל אבן ל' חמאר?" (רוצח בן חמור) הרים קולו ענק א'.
השהיד הרכין ראשו בחשש , וענק ב' הוסיף בשקט יחסי כאילו ניהל שיחת רעים: "אז עכשיו אתה בטח מצפה להגיע לגן עדן ולפגוש 72 בתולות יפהפיות שחורות עין בנות 16 שנוצרו במיוחד כדי לענג אותך, נכון?"
השהיד העז להרים ראשו והניד אותו מעלה ומטה לאישור.
"אם כך הגיע הזמן לקחת אותך לגן עדן לפגוש את הכלות הבתולות שלך. אחריי! " רעם ענק א', וכולם יצאו לדרך. ענק א' הוביל, השהיד אחריו, ענק ב' מאחוריו, ויצורי הקליפות סובבו אותם מכל עבר. הם גימאו מרחקים במישור צחיח עד שהגיעו לגבעה רמה שנפערה למרגלותיה מערה גדולה, נכנסו לתוכה והמשיכו ללכת בשבילים צרים ומפותלים בין קירות אבן מפויחים ומשוננים שהזדקרו מהם בליטות חדות. כעבור זמן שאינו ניתן למדידה הגיעו למעגן של מים מעופשים שבו חיכתה להם מעבורת, ועלו עליה. הספינה יצאה אל נהר רחב שמימיו אדומים ואת גדותיו ליחכו לשונות אש גבוהות והפליגה בנתיב אמצעי.
כולם שתקו עד שהשהיד לא התאפק ומלמל לעצמו בתדהמה: "חשבתי שהדרך לגן עדן תהיה נעימה יותר". או אז פרצה החבורה מסביבו בצהלולי צחוק פראיים שטלטלו את כלי השיט אנה ואנה, עד שדומה היה כי עומדת היא להתהפך, והוא אמר לעצמו שמוטב שישאיר את מחשבותיו לעצמו.
"זה לא יעזור לך. כל מה שאתה חושב ומרגיש ויודע לגמרי בפנינו." הודיע לו ענק א' בנחת.
"אני באמת לא מבין למה הדרך לגן עדן קשה ומפחידה כל כך." הודה השהיד.
"עוד תבין". ענה לו הלה.
כעבור זמן הגיעו לרציף מוקף להבות ועלו ממנו ליבשה דרך האש. שוב נחרך בשרו ולאחר זמן קצר פיתח רקמות עור חדשות. בכל זאת חש היטב את לשונות האש השורפות את גופו ומעוצמת הכאב כשלו רגליו.
הענקים לפתו את זרועותיו משני צדדיו וגררו אותו לעבר שער ברזל מוגף בחומה שהתנשאה לגובה של כעשרה מטרים לא הרחק לפניהם.
ענק א' הקיש קוד מספרים ושם על לוח אותיות שהיה קבוע בצד השער, וזה נפתח בפניהם בחריקות מצמררות. השהיד הבחין באופק במדורות עצומות שלהבותיהן עלו לגובה של עשרות מטרים והריח ריחות מבאישים של בשר חרוך וגופרית, ורשם לעצמו שהאש היא בת בית במקום הזה. "נכון", אישר ענק א' שקרא כנראה את מחשבותיו. "זה טוב כדי לטהר את הגוף ואת הנפש." פמליה גדולה של דמויות שחורות-אדומות קרבה אליהם, ובראשה הייתה דמות שחורה כחושה וגבוהה בעלת קרניים אדומות קצרות ומעוקלות ופה ענקי מלא ניבים בולטים.
חבורת הענקים ויצורי הקליפה השתחוו בפני הפמליה כשניגשה אליהם, וענק א' הרכין בכוח את ראשו של השהיד במחוות קידה.
"ובכן זה השהיד החדש שקטל 12 בני אנוש ופצע 120 איש, אישה וילד כשסעדו לתומם במסעדה אזרחית בלב העיר, מה?" אמר ראש הפמליה, ומצינת קולו קפא השהיד על מקומו. "תענה לי", נעמד לפני השהיד והרים את סנטרו אליו. "אתה הוא הגיבור הגדול שעשה זאת?"
השהיד התעודד לשמע התואר גיבור וענה בזחיחות: "אני מקווה שזה אני, אדוני. אני עשיתי פיצוץ גדול במסעדה הומה בעיר, אבל לא ידעתי שהצלחתי כל כך."
"כן. מתברר שהצלחת כל כך." השיב המקורנן ביבושת. "עכשיו אתה מצפה בוודאי בקוצר רוח לגמול המובטח לשהידים גיבורים כמוך, להיפגש עם 72 בתולות יעלות חן שינעימו את משכבך. כן?"
"אכן, אדוני, זה אחד הפיתויים הגדולים שדוחפים אותנו לעשות מעשים כאלה." הודה השהיד.
"טוב, לא נאכזב אותך. אתה תיפגש עם 72 בתולות שהכנו במיוחד בשבילך. חושב שיהיה לך כוח בשביל כולן?"
"אינשאללה. הבטיחו לנו שלא תהיה שום בעיה ושנוכל למשוך בלי להתעייף." ענה השהיד בעיניים נוצצות וחשב: היה שווה לסבול הכול, אפילו שאני לא יודע למה התנהגו אליי רע מקודם.
"נו. אם הבטיחו אז כנראה לא צריכה להיות בעיה." חייך המקונן וקרץ לענקים. "קחו אותו למדור המיוחד של אלה שטבחו בכופרים. אנחנו ניפגש שוב." פנה אל השהיד. "תרצה עוד אלף נערים להשתעשע גם איתם?"
"אה…" היסס השהיד. "אני לא יודע, לא עשיתי את זה."
המקורנן והענקים וכל הפמליות מכאן ומכאן פרצו בצחוק עולז.
"אתה לא יכול לשקר פה ילד!" נזף בו המקורנן. "פה אנחנו יודעים הכול!"
"אבל בחיי, זה היה רק קצת." הצטדק השהיד.
"מילא. 72 בתולות כבר מוכנות ומזומנות בשבילך. קדימה!"
הענקים קדו לפניו והוא ופמלייתו סבו על עקביהם, וחבורתו של השהיד פנתה לדרכה ויצאה מבעד לשער לעבר פתח אחר בחומה.
"מי זה היה?" שאל השהיד את הענקים.
"זה ג'יני (שד) רם מעלה", ענה ענק א'. "ג'יני? וגם אלה איתו ג'ינים?" תהה השהיד. "כן, אבל הוא הגדול מכולם." השיב ענק ב'. "ואלה איתי פה, די דומים להם. גם הם ג'ינים?" העז השהיד להמשיך ולשאול. "כן, אבל אלה ג'ינים שאתה יצרת!" השהיד הסב ראשו לאחור, והג'ינים שלו השיבו לו בחיוך גדול שפער פה רחב משובץ ניבים ומלתעות, והלצים שבהם אף שלחו לעברו לשון מחוספסת שהתפתלה כנחש וקינחו בהבזקי אש בעיניהם. הוא נחרד שוב למראם והפך פניו חזרה. "איך יכולתי ליצור מפלצות כאלה?" חשב, וענק ב' השיב לו קצרות: "בחטאיך. כל מעשה רע שבן אנוש עושה יוצר ג'יני הדבק אליו."
כעבור זמן הגיעו לאחד מפתחי החומה ונכנסו דרכו לתוך גן עצום ממדים. עצים אדירים בעלי אמירים סבוכים וגזעים רחבים מאוד שגשגו בו, ומתחת לנופו הפרוש כמטרייה של אחד האילנות ניצב אוהל ענק ופתוח משני צדדים לרווחה. רצפתו הייתה מכוסה מזרנים עבים מקצה לקצה, למעט פינה צדדית שבה עמד שולחן עמוס קנקנים.
"הענקים הושיבו אותו במרכז האוהל וכל הג'ינים התיישבו עם גבם אל דפנות האוהל מסביב. "הבטיחו לכם נהרות של מים וחלב ודבש טהור ויין בגן עדן, נכון?" שאל אותו ענק א' והחווה בידו לעבר השולחן עם הקנקנים. השהיד הנהן. "רוצה לטעום קצת מהנהרות?" הציע באדיבות מפתיעה ענק ב'. "כן!" שמח השהיד, וחשב שמרגע שמת לא בא דבר לפיו, אך הנה כל טוב גן עדן שהובטח לו מזומן לקראתו. הענקים ניגשו לשולחן, נטלו את ארבעת הקנקנים וחזרו אליו. ענק א' היטה את ראשו של השהיד לאחור והשקה אותו בנוזל אדום כיין, אלא שהיה לו טעם של דם, ומבלי להניח לו לירוק הגיר ענק ב' לתוך לועו נוזל לבנבן שגושישים צפו בו וטעמו היה כשל חלב מקולקל, ובטרם הספיק השהיד לגמוע את אלה, ויציקת יין מבאיש ודבש קרוש נוספה בתוך לועו עד שהשתנק. הענקים נחפזו לחבוט על גבו בכוח כה רב, עד שקול פצפוץ נשמע באוהל, פצפוץ עצמותיו. אבל כתמיד, בתוך רגע או רגעיים התאחו עצמותיו מחדש, אם כי הכאב נשאר לרחף בתוכן ולענות אותו. "בחייאת אללה, למה אתם עושים לי ככה?" יילל השהיד. מה אתה רוצה להגיד? שאנחנו לא דואגים לך?" נעץ בו ענק א' מבט מאיים. "לא. בטח לא. אתם בטח דואגים לי מאוד." ייבב השהיד. "אז שקט. והנה הבתולות שלך באות." הגיב ענק ב'.
טוב, חשב השהיד, הצוות והיחס פה לא משהו, אבל סוף-סוף אני מקבל את שכרי העיקרי המובטח. 72 בתולות מהשמים! רק בשביל זה ההקרבה שלי הייתה שווה."
טור ארוך שמנה 72 דמויות עטויות בורקות אדומות התקבץ בפתח האוהל. הענקים סימנו להן להיכנס, והן קרבו אל השהיד וכיתרו אותו. "ברוך בואך לגן עדן של השהידים. בילוי נעים. להתראות בבוקר". נפרדו ממנו הענקים לשלום. "רגע. מה, כולן יחד?" תמה השהיד. "אתה כבר תסתדר איתן." ענה ענק א'. "מה? איך? כל העלמות החסודות ומושפלות המבט מסכימות לבלות איתי ביחד? ומה עם כל הג'ינים האלה? הם נשארים פה?" ”חסודות?" התפרצו בצחוק כל באי האוהל, הענקים והג'ינים וגם הבתולות. "באיזה עולם יש בתולות צנועות שיהיו בובות החשק שלך?" גיחך ענק א'. "הג'ינים? הם לעולם לא יעזבו אותך." הוסיף ענק ב'. הוא החווה בידו לעבר הבתולות, וכולן השליכו בבת אחת את הבורקות מעליהן ונשארו מעורטלות לחלוטין. השהיד הביט במערומיהן והתחלחל. "אלה בנות 16?" גמגם למראה הגופים שניכר בהם כי עברו את הגיל הנחשק בכפולות ועם יתרות פלוס. "16? או שמא 61? יכול להיות שמישהו התבלבל קצת?" גירד ענק א' בפדחתו, וענק ב' הריע: "מה זה חשוב? אישה היא אישה ויש לה מה שצריך בכל גיל. ואל תדאג, הן בתולות אחת אחת. אלה בתולות השהידים, לא סתם. הן מחכות במיוחד לאחד כמוך, והן כבר חיכו יותר מדי ובטח כבר רעבות מאוד." "תרימו ראש בנות, זה הזמן שלכן לחגיגה בגן עדן!" המשיך ענק א' והטעים באוזני השהיד: "דע לך שאתה חייב לספק כל אחת ואחת מהן לפחות פעם אחת, ותביא בחשבון שאורגזמה יכולה להימשך 600 שנה, כמו שהבטיחו לכם. אז קדימה לעבודה!" אך יצאו הענקים מן האוהל וקול צווחה עלה מפי אחת הבתולות, שהייתה כחושה ושדופה ועורה מדולדל וחרוש קמטים ועיניה היו שחורות כאופל בארובות גולגולתה: "יאללה, בנות, חגיגה! יש לנו פה בשר טרי. חבל על הזמן."
הבתולות עטו על השהיד, קרעו את בגדיו לגזרים והפילו אותו על המזרנים פרקדן ופשוט ידיים ורגליים. או אז החלו כולן יחד ללוש את בשרו בידיהן החמדניות ומעוקלות הציפורניים הארוכות שננעצו בו בלי משים, מפלי איברים רוטטים גלשו על גופו מכל עבר, פיות פעורים כפיות דגים דביקים ינקו את פיו ושילחו לתוכו לשונות מתפתלים כנחשים מבלי להשאיר לו אוויר לנשום, וזו אחר זו עלו לרכוב עליו בדהרה בעוד זכרותו עומדת בגבורה על אפו ועל חמתו. שום דבר כבר לא היה בשליטתו. הוא נפל לידיהן של אמזונות מיוחמות שביצעו בו את זממן בלא היסוס ובלא רחם.
"אלוהים!" זעק כשהצליח להשיב את נפשו לרגע. "הצל אותי מהמפלצות הטורפות האלה!" "מפלצות? באת להעליב אותנו? היזהר לך. עד עכשיו אנו מגשימות את חלומך הגדול!" "לא ככה." מחה. אבל ללא הועיל. האקסטזה נמשכה ונמשכה, ואמנם התעלף כמה פעמים, אבל הכרתו חזרה אליו מיד כשדליים של מי קרח נחתו על פניו. "איזה בתולות מהגיהינום אתן", ייבב בחוסר ישע. "רצית בתולות – קיבלת. אז על מה אתה מלין?" צעקה עליו אחת האמזונות, ורעותה צחקקה: "תיזהר במשאלותיך שמא תתגשמנה, יא חמאר." "בתולות מהגיהינום אנחנו, נכון." גיחכה אחרת. "אבל הגיהינום שלך הוא גן העדן שלנו." ועוד אחת העירה: "אי אפשר להגיד שאין בגיהינום נחת מדי פעם, כשבאים השהידים ועורכים לנו חתונה איתם." רעמי צחוק בקעו בתגובה מכל עבר ואף הדהדו ממרחקים. השהיד הרים מבטו ונוכח שהאוהל נעלם. "תקלוט שאתה חי בסרט." הבהירה לו פרשית חדשה שזה אך התיישבה עליו. "זה חלק מהבידור של אנשי גן עדן. לא כך אמרו לכם? שהם רואים בהנאה מה קורה לחוטאים?”. "מה פתאום אני חוטא? אני עשיתי מצווה!" מחה השהיד. "כן, בטח, לפוצץ אנשים שאוכלים לתומם במסעדה זו מלחמת מצווה, יא קאטל אל חמאר", צחקה בפניו, והוסיפה בנופך רצינות: "אתה עוד תלמד להכיר את האמת!"
עם הנץ החמה, ולא שמש כפי שהכיר למטה הייתה, אלא כדור אש ענקי ששילח להבות אש לכל עבר, קמה מעליו חבורת הבתולות וכולן נסו על נפשן. חצי אש שנורו מן השמש חרכו בבשרו, והוא נשאר לשכב על הקרקע, גופו מרוטש ומפוחם וביקש את נפשו למות, אילו רק יכול היה. הוא נשאר מוטל במקומו עד שהופיעו הענקים והעמידו אותו על רגליו. עורו התחדש מהר כרגיל וניתנה לו גלימה להתעטף בה. הוא נלקח למבנה גדול בפאתי הגן, ובכניסה אליו פגשו בג'יני הבכיר ובעוזריו. "בוקר טוב." קידם הלה את פניו של השהיד במאור פנים: "איך עבר עליך הלילה?"
"נורא. כל כך נורא שבחייאת אללה, אני רוצה למות." קונן השהיד.
"אתה לא יכול למות. אתה כבר מת!" הזכיר לו הג'יני בשלווה. "ותצטרך להישאר מת עוד זמן מה. אתה יודע איך קוראים לזמן הזה?"
"לא יודע. איך?" ייבב השהיד.
"נצח! ואתה יודע היכן אתה?"
"חשבתי שאני מגיע לגן עדן." מלמל השהיד. "אבל אני לא חושב שככה צריך להיות בגן עדן."
"אתה מאוכזב? אל תהיה מאוכזב מדי בינתיים. עוד לא נכנסת לגיהינום, וכשתגיע לשם הכול יהיה פי אלף יותר גרוע. אני גם מוכן להתערב שאתה בדרך לשם. מישהו רוצה להתערב נגדי?" פנה אל הקהל הגדול שסובב אותם. כולם נדו לאות שלילה.
"למה גיהינום? מה רע עשיתי?" השתומם השהיד. "אני שהיד. לוחם למען עמי ולמען הצדק."
"ששש … נאום ההגנה שלך עוד מעט." היסה אותו הג'יני. "הגיע הזמן למשפט שלך, ולא שיש בזה צורך במיוחד כי דין השהידים אחד הוא. אבל צריך למען הסדר הטוב וכדי שתבין דברים שאתה עוד לא מבין לבד. ניכנס!"
כולם נכנסו לתוך המבנה שהתגלה כאולם רחב ידיים ובלתי מקורה שהשמים השקיפו עליו. לפני הקיר המזרחי ניצב שולחן משרדי גדול ומאחוריו ישבו שלוש דמויות בהירות בעלות צלם אנוש, שעורן היה פניני בוהק, שערן זהוב ועיניהן גדולות וכחולות כים בקיץ. הן הקרינו יופי מסנוור כל כך שהיה קשה להביט בהן מבלי להשפיל מבט יותר מרגע אחד.
עוד דמות בהירה ומרהיבה בעלת יופי מלאכי ניצבה מימין השולחן, ואילו הגי'ני הבכיר בגוני השחור הדומיננטיים שלו עמד בצד שמאל.
"עאדל חרבאן, עמוד לפנינו למשפט השמים!" פקדה הדמות האמצעית בקול נשי, ערב לאוזן אך סמכותי, והענקים הוליכו אותו קדימה והעמידו אותו לפני השולחן, בזמן שכל הג'ינים המלווים נכנסו גם הם ותפסו מקומות ישיבה בחלקו האחורי של האולם.
"אני אם בית הדין!" הציגה את עצמה הדמות האמצעית. "ומצדדי עוד שני שופטים בהרכב בית הדין שהתכנס כאן כדי לפסוק את דינך." הוסיפה והישירה מבט נוקב אל השהיד.
"ייכנסו כעת מליצי היושר!" ציוותה, ואחד משומרי האולם פתח מצד ימין, ושיירה קטנה של דמויות זעירות וחיוורות נכנסה ועמדה לצד הדמות הבהירה מימין לשולחן השופטים.
"אלה כל מלמדי הזכות על הנאשם, גברתי הסנגורית?" פנתה השופטת אל הדמות החיוורת היפה.
"כן, לצערי, כבוד השופטת. מעשיו הטובים התגמדו בהרבה נוכח מעשיו האחרים." ענתה כמתנצלת.
"יציג הקטגור את עדיו." הורתה השופטת לג'יני הבכיר. וזה פקד בקול רם: "יעמדו כל הג'ינים של הנאשם על רגליהם!"
מיד קם בהמולה גדולה גדוד הג'ינים שליווה את השהיד מרגע שהתפוצץ.
"יש פה בינתיים רק 133 ג'ינים, שהם הגדולים ביותר שיצר הנאשם בגין מעשה הפיצוץ לבדו, כנגד 12 ההרוגים וגם הוא עצמו ועוד -120 הפצועים. אלה לא כוללים את הנפגעים המשניים והשלישיים וכמובן גם לא רבים נוספים שיצר במעשיו הרעים לאורך ימי חייו, אבל ניתן לזמנם אם יש צורך."
"אין צורך. יש פה עדים לרעתו די והותר, במספר ובמשקל העולה פי כמה מונים על נוכחותם הדלה של מליצי היושר שלו." קבעה השופטת ופנתה אל השהיד במישרין: "עאדל חרבאן, אתה נאשם כי פעלת נגד חוקי אלוהים כשעברת על הדיבר 'לא תרצח' ואף על הדיבר הראשון 'אנוכי אדוניי אלוהיך', בכך שהתפוצצת ביוזמתך ומרצונך במסעדה אזרחית הומה אדם ונטלת את חייהם של 12 בני אדם חפים מפשע בנוסף לך עצמך, בהם גברים נשים וטף, וכן פגעת ברבים נוספים באופן ישיר ובאופן עקיף, מהם קרבנות שנפצעו במקום ומהם קרבנות משניים ושלישיים והלאה. במעשה הנפשע שעשית העזת בחוצפתך לבוא בנעלי אלוהים, שהוא לבדו בעל הסמכות לקבוע מי יחיה ומי ימות, והעזת להשחית את מעשי ידיו, קרי הברואים שנתן בהם נשמה וייעד להם גורל ותפקיד עלי אדמות. מה יש לך לומר להגנתך?"
"אבל אלה לא סתם אנשים חפים מפשע. הם אל-יהוד (היהודים), פושעים וכופרים מהתנועה הציונית שנלחמת בעם שלי ומשעבדת אותו ועושה נגדנו פשעים נגד האנושות. אני עשיתי מצווה ויצאתי למלחמת קודש כמו שמצווים עלינו בתורת האסלאם ועשיתי אסתישהאד (פעולת הקרבה שהופכת את מבצעה לשהיד). הקרבתי את עצמי במאבק צודק למען חירות עמי!" השהיד סיים את נאומו חוצב הלהבות, והקטגור הרעים בקולו עליו: "מצווה? אמרו לך שאתה יכול להחליף את אלוהים? אתה, בן אנוש עלוב, רשאי להחליט לקחת חיים, שזה תפקידו הבלעדי של אלוהים?"
"אה? חשבתי, בחיי חשבתי, שאני שליח אללה, שאני עושה מצווה בשמו." השיב השהיד בלב נפול.
"אז חשבת בטיפשות גמורה ובחוצפה יתרה. אין לך כל זכות לרצוח אנשים ולקחת נשמות. ועוד אנו מדברים על אנשים שאתה בכלל לא מכיר ולא יודע מי הם ומה הם, רק כי החלטת שהם אויב וכופרים, בזמן שהם לא עשו לך כל רע וחטאם היחיד היה שהם יהודים, שנואי נפשך ונפש משלחיך החוטאים."
"אני לא מבין כלום. בחיי. חשבתי שאני עושה דבר נכון, עבודת קודש."
"חצוף", קרא הקטגור, "אפילו אני על תקן שליח השטן לא רשאי לקחת נשמות על דעת עצמי. רק למלאך המוות מותר, וגם זה בפקודת אלוהים. ואתה, תולעת אדם, מעז להחליט בשמו?!"
"אבל ככה חינכו אותי…" יילל השהיד.
"מי שחינך אותך לזה ודחף אותך לעשות את זה, גם הוא רוצח והדם ששפכת מכתים את ידיו. גם הוא יבוא על גמולו." אמר הקטגור.
"האם יש לסנגורית מה להוסיף?" שאלה השופטת.
"לא הרבה, לצערי. אוכל רק לומר כי האיש הזה לא ניחן בתבונה יתרה ולא בערכי מוסר נעלים שהיו יכולים לחסום את ראשו בפני מחשבות הפורענות שהובילו אותו לעשות את מעשהו הנמהר. כמו כן יש לציין את השפעתה הרעה של משפחתו ושל סביבתו שהרעילה את מוחו בשנאת חינם ודחקה בו להיות גיבור מכובד, כביכול, במעמד של שהיד, לאחר שלא צפתה לו שום עתיד מבטיח אחר. בנוסף לכך הוא ביצע את מעשה הפשע במצב נפשי קשה כאשר ביקש את נפשו למות, ביום שבו עמדה אהובתו להינשא לאחר, ואחרי שדחתה קודם את הנאשם בבוז. הבה נראה תיעוד של המהלכים האלה. וידאו, בבקשה."
גג מתקפל כהה נפרש מיד מעל האולם ואורותיו כובו. השופטים עברו למושבים צדדיים לצפות עם כולם במסך ענקי שהיה תלוי לרוחב הקיר המזרחי ועליו הוקרנו צילומי וידיאו במהירות, שהציגו תמונות מחיי השהיד מיום הולדתו ועד יום מותו. הסנגורית התעכבה על כמה צילומים. "הנה איך עושים שטיפת מוח לילדים כמו הנאשם." ציינה למראה חבורת ילדים ובהם השהיד השומעים שיעור באסלאם במסגד מקומי מפי שיח' המטיף להם על הזכות להשתתף במלחמות הג'יהאד ועל ההטבות המופלגות המובטחות לשהידים המהוללים בעולם הבא, להנאתם ולמען בני משפחותיהם. "הבנת", פנה השיח' אל עאדל הקטן. "אללה אכבר!" ענה הזאטוט. בסוף ההרצאה בחן השיח' את ידיעותיהם: "מה למדנו היום, גיבורים?" – "ברוח ודם נפדה את אל-אקצא!" צייצו כולם פה אחד.
קטע מאוחר יותר הציג את השהיד בפגישה שיזם עם אהובתו, בתו שחורת העין והיפה של ראש הכפר, לאחר שארב לה בדרך לביתה. הוא מתוודה על אהבתו, והיא דוחה אותו ביהירות ואומרת לו שאין סיכוי שבעלה יהיה בחור פשוט ולא מוכשר ממשפחה לא מיוחסת ובלי עתיד באופק כמוהו. אחר כך עוד סצנה שבה הוא מודיע לבן דודו שהוא מוכן לבצע את הפעולה שדיברו עליה ביום חתונתה, כי רק בגן עדן יזכה לכבוד ולאושר ותחתיה יהיו לו 72 בתולות טובות ממנה. בהמשך הוא מביא את אביו בסוד העניינים ומקבל ממנו את ברכת הדרך, ולפני צאתו לדרכו האחרונה הוא שואל את אמו אם הייתה עוצרת בעדו אילו ידעה שבדעתו להיות שהיד. "ברכת אלוהים עליך אם תחליט להיות שהיד. אין אימא שלא תרצה שבנה ילך בגדולות." אמרה לו.

"בכל אלה אין ולא כלום כדי ללמד עליו זכות." פסקה השופטת בגמר ההקרנה. "אנו עוסקים בדיני נפשות, ואין בסיפורו של הנאשם כדי להצדיק רצח חפים מפשע, ובוודאי לא בגלל מגרעותיו וכישלונותיו האישיים. אני מציעה לגזור את דינו לגיהינום בהסכמת חבריי."
"אולי הנאשם מתחרט בכל לבו על הפשעים שביצע ויבקש מחילה ורחמי שמים". נחפזה הסנגורית לנסות מוצא אחרון. "האם מכיר אתה בטעויותיך ומתחרט על פשעיך?" פנתה אל השהיד.
"ינקתי את השנאה ליהודים ולכופרים עם חלב אמי, וכל חיי לימדו אותי שמצווה גדולה היא למות במלחמת קודש כשהיד ושבעקבות זאת מובטחות זכויותיי בגן עדן." התייפח השהיד. "הרעילו את נפשי ואת מוחי ופיתו אותי בהבטחות שווא בשם אללה ובשם מוחמד נביאנו."
"אבל מה היה המשחק שלך בדיוק? רצית לשחק את הגיבור הגדול כשהלכת לפוצץ מסעדה הומה אדם? או שרצית בתפקיד של דון ג'ואן בגן עדן עם כרטיס הכניסה של שהיד?" חקרה השופטת.
"גם וגם. נמאס לי מהחיים שהיו לי וחשבתי שאמלא תפקיד של גיבור גדול ואגיע לגן עדן עם כל הבתולות ונהרות החלב והיין והעבדים וכל שאר הפינוקים שלא יכולתי להשיג בחיי." השיב השהיד בקול רועד.
"מה נראה לך שגן עדן הוא? בית פריצות ובית עבדים? איך תעלה על דעתך שתחת עינו של אלוהים יתקיים במקום הנעלה ביותר ביקום פולחן זנות ומשטר דיכוי של ברואיו? האם יש עניין כלשהו לאלוהים בכבודו ובעצמו להקים גיא תועבה כזה בתוך שבעת רקיעיו? על גן עדן או על גיא הינום הוזה אתה?" המשיכה השופטת.
"אבקש את סליחת בית הדין הנכבד על דברי ההבל של הנאשם, שעדיין נבצר משכלו להבין את גודל טעויותיו וכמה מעשיו נפשעים וחסרי צידוק, כי בור ועם הארץ הוא ועודנו מהלך בחושך", התערבה הסנגורית, והשהיד התייפח: "לא חשבתי על כל הדברים שאני שומע כאן. באמת טיפש הייתי. טיפש שהוליכו שולל גם אמו ואביו, השמחים כנראה שעליתי לשמים וחושבים שכעת אני חוגג פה את כלולותיי. גם הם הולכים שולל אחרי דיבורים משוגעים של אנשים נחשבים אצלנו בדת ובשלטון. אילו רק ידעתי קודם את האמת שאני מגלה עכשיו."
"האמת ניתנה להיאמר, וברי שיש גם המשקרים ומעוולים בשמה." השיבה השופטת. "היות שמבצבצים בך ניצני חרטה, אולי עוד יש לך תקנה ולא נצטרך לכלות את נשמתך. אם יסכימו עמי עמיתיי הנכבדים נפסוק שהנאשם יילקח לגיהינום לרצות את עונשו על פי מניין השנים שיחושב בהתאם לפשעו, קרי 120 שנה על כל הרוג, כולל הוא עצמו, ו-60 שנה על כל נפגע נוסף. בתוך כך יעבור את אמצעי הזיכוך והטיהור של הגיהינום ולאחר מכן ניתן יישקל המשך דרכו בעולם השמימי או הארצי."
השופטים הנהנו והיא סיכמה: "נגזר דינו של הנאשם לגיהינום פה אחד!" והלמה בפטיש עץ על השולחן. לאחר מכן יצאה בראש חבר השופטים מן האולם בעוד כל הקהל עמד על רגליו לכבודם.
"סוף סוף הגיע הזמן לגן עדן. שלנו. מובן שבשבילך זה יהיה גיהינום." חכך ענק א' את כפות ידיו בהנאה. "נלך!" "רגע. בואו נראה קודם את הסרט!" עצר בו ענק ב'. "הסרט? כן, זה בהחלט כיף. נשב לראות." הסכים חברו. כולם התיישבו ושוב הוקרנו צילומי וידיאו, הפעם מחצר בית הוריו של השהיד. סוכת אבלים גדולה הוקמה בה, ורבים מקרובי המשפחה, חברים, מכרים, שכנים, אנשי ציבור וסקרנים גדשו אותה, שתו קפה, אכלו תמרים והתכבדו בממתקים שהעתירו עליהם אמו ואחותו הבכורה. לבו של השהיד נצבט נוכח החיוכים הרחבים וצהלולי השמחה שבקעו מפיהן, ואחר כך לשמע הדברים שאמרו לעיתונאים שבאו לראיין אותן. "אחי מת כלוחם גיבור. הוא הגיבור שלנו, של משפחתנו ושל עמנו ושל העולם כולו כי נפל במלחמת מצווה ועשה אותנו גאים", הכריזה אחותו. ואמו הצהירה: "הלוואי שהיו לי עוד עשרה בנים כמוהו. הצער בלבי על לכתו בטל לעומת הכבוד שהביא לנו והאושר על חתונתו בגן עדן עם 72 בתולות שחורות עין שיחיו לצדו בנעימים לנצח!"
"אוי אימא", מירר השהיד בבכי. "איזה שטויות על חתונה בגן עדן! אילו רק ידעתם את האמת המרה, ואיזה גיהינום אני עובר רק מלראות אתכם חוגגים את מותי בשקר."
"וזוהי רק ההתחלה". הבטיחו לו הענקים וטפחו על שכמו בעוצמה שהפילה אותו ארצה.