התחרות

הנסיכה נעה באי נוחות בכסא, הבעייה לא הייתה איכות הריפוד כמובן. אבא תמיד דאג לקטיפה המשובחת ביותר באופן כללי, ובמיוחד בכל מה שנוגע אליה. הבעייה הייתה אחרת. היא הביטה אל המסך הלבן הענק שלפניה. כן, אבא דאג גם לברקו משוכלל, כדי שתוכל לראות את התחרות. הוא סמך על השופטים, אבל רצה שתוכל לעקוב.

לרגע היא חשבה לדבר עם אמא, אבל אז נזכרה שכל האופציות יותר טובות משיחה עם המלכה. הם תמיד השאירו אותה לארוחות הצדקה, ולנשפי הניצחון שלה, ולא עירבו אותה בשאלות כמו עם מי כדאי להתחתן. אבל התחרות…
אבא היקר, האהוב, הוא בוודאי יבכה אם היא תעשה את זה, אבל אין לה ברירה. הם איומים. היא ראתה את כולם, והם היו איומים. טוב היה אחד שהיה רק רע מאוד, אבל אותו העיפו מייד בהתחלה. כל התחרות הזו… מה אבא חשב לעצמו?
היא הכינה את עצמה לרגע הזה כבר כמה שבועות, אבל בסתר ליבה קיוותה שהדברים לא באמת יגיעו לידי כך. מבט חפוז בראי, שלא היה במצב רוח לענות על אף שאלה, וממילא יופי לא היה העיקר כאן.
היא משכה בכתפיה, אם ככה נגזר אז ככה נגזר, בתנועה מהירה כיתפה את התרמיל ויצאה מן החדר המרווח, מנסה שלא לחשוב על כל מה שהיא משאירה מאחור, חומקת דרך המסדרונות שהיו בכל זאת מוכרים לה טוב יותר מאשר לשאר, בלא להותיר כל רעש, או ריח, או רמז להליכתה המהירה וההחלטית החוצה.

דלת הארמון הייתה פתוחה, והשומר נראה מנומנם. האיש הגבוה התקרב אליו, וניסה להבהיל אותו, אבל רק קצת, בטוב טעם. השומר התנער מנמנומו, ופנה אליו, מקפיץ את ראשו קדימה ואחורה משל היה בובה על חוטים:
"ערב טוב, במה אוכל לעזור לאדוני?"
"באתי אל התחרות."
"או יופי, בדיוק בזמן! כאילו, קצת נגמר הזמן? הלו?"
"לא, יש עוד ארבעים וחמש דקות."
"טוב שלא משכנו את הכל עד הרגע האחרון! כל השאר באו ממש בהתחלה!"
"אני לא."
"טוב שאנחנו לא מתחצפים קצת היום, לא נראה לך שהגזמת קצת?"
"לא מעבר לסביר."
"רגע, חכה כאן, אני בודק מה צריך לעשות איתך." הוא התרחק ממנו בגמלוניות, נכנס לתוך הארמון בהילוכו הרדום. ברנד התקרב אל הדלת בהילוך חתולי, מוודא שאיש לא יבחין בו מתוך הארמון. הוא כרה את אוזנו והקשיב למתרחש כשחיוכו הולך ומתרחב.
"מה? עוד אחד? מה נעשה איתו? שלחתי את שני השופטים האחרים הביתה."
"הוא אומר שנשארו לו עוד ארבעים וחמש דקות. אני כבר לא יודע מה לעשות עם כל הטיפוסים האלה שלכם!"
"דבר ראשון נשארו לו עוד ארבעים ושתיים דקות, ודבר שני, מה הוא חושב לעצמו! רגע, אבל בעצם…"
"אל תגיד לי שאתה הולך להכניס את הליצן הזה!"
"בעצם הוא צודק. תחרות זו תחרות. הוא הגיע לפני הסוף, ואנחנו צריכים לתת לו את ההזדמנות שלו, גם אם ברור שאין לו כל סיכוי."
"אבל אמרת עכשיו ששלחת את שאר השופטים הביתה."
"לא יודע. רגע, מדובר על יהלומית ויעלון. הם עוד בטח חושבים מה ילבשו לפני שייצאו."
"מתי בדיוק שחררת את השופטים המהוללים?"
"אולי שעה, אל תדאג הם עוד לא יצאו. תעשה לי טובה, תעכב אותו איזה עשר דקות, שקצת נתארגן פה, ואז תכניס אותו."
"טוב, מה שתגיד…" ברנד יכול היה לשמוע את משיכת הכתפיים של השומר הגבוה הכפוף, אבל זו לא חוכמה, השמיעה שלו הייתה דקה במיוחד. הוא חזר במהירות למקומו וחיכה לשומר.
"אז בסוף הם כן מוכנים שתיכנס," אמר השומר.
"זה נראה לי הגיוני, כי עוד לא נגמרה התחרות…" אמר ברנד ופסע קדימה אל עבר הדלת הפתוחה.
"אה, רגע, חכה, אני צריך לעכב אותך איזה עשר דקות…"
"מה?"
"כן, פשוט, אה, כלומר, הם צריכים… אה, צריך למלא את הטופס הזה, בשלושה העתקים!" השינוי שחל בשומר ברגע שהחל לדבר על ניירת היה מרשים. הוא הזדקף לפתע ונוגה הציף את עיניו העייפות, שזהרו פתאום בתאורת הלפידים.
ברנד נטל את הטופס בידו הבוטחת, והשומר שצפה בו בעניין מסוים לא הבין מהיכן הופיע בידו עט. תוך דקה וחצי הוא מילא את כל הטופס, בשלושה העתקים, בכתב רהוט.
"אה, רגע, אתה יכול למלא לי גם את הטופס הזה?" שאל השומר בנימה מסוימת של היסוס.
"ובכן," אמר ברנד, מפעיל את קול הטנור התמים שלו: "אני לא מבין," הוא כמעט שר עכשיו, "זה הרי אותו הטופס בדיוק." הוא משך את הצליל האחרון, כמחכה למחיאות כפיים, שלא הגיעו מן השומר.
"אה, כן, זה, כלומר, כן, אני מבין, אתה אומר שזה אותו הטופס, רגע, אני אכנס ואשאל אותם אם אפשר, כלומר אם צריך…" הוא הלך שתי פסיעות אל עבר השער, ואז חזר.
"כלומר, אתה מבין, אני לא יכול להפריע להם עכשיו כי הם, אתה בטח מבין מה שאני מנסה לאמר לך. אתה מבין מה אני מנסה לומר לך?"
"לא לגמרי," אמר ברנד ומשך בכתפיו בתנועה תיאטרלית.
"נו, אני צריך לעכב אותך. תספור בשקט בלב עד אלף, ואז תיכנס." ושוב כשרק הזכיר מטלה מיותרת, הזדקף לפתע גוו של השומר היגע, ואושר הציף את פניו.
ברנד חיכה בדיוק שמונה וחצי דקות, אבל זו לא חוכמה, הוא הכיר שירים בכל אורך, וידע לתזמן את עצמו פנימית. בתום הזמן הוא אמר בקול רם: "תשעה מאות תשעים ושמונה, תשעה מאות תשעים ותשע, אלף." הוא פסע אל עבר הדלת הפתוחה. השומר חשב אם לעצור אותו אך לבסוף החליט שמה שיהיה יהיה, נמאס לו מהשטויות שלהם.

ברנד פסע אל תוך האולם הבוהק, ושלושת השופטים ישבו מאחורי שולחן גדול, וחיכו לו. הוא צעד לעברם ועצר במרחק הנכון. מחייך אל עבר כל המצלמות, שאת מיקומן ניחש במדויק. האורות הבוהקים סינוורו אותו רק מעט, ואת פניהם של שלושת השופטים הללו הכיר ממילא בעל-פה.
"ערב טוב," הוא אמר לכל השלושה, וחיוך דק מן הדק מסתמן על שפתיו.
"ערב טוב," פנה אליו השופט המרכזי, ראש וועדת השופטים, גבר עם פנים עגלגלות ומבט חביב, שכעת נראה בעיקר מותש, "מה תרצה לשיר לנו?"
"לא ארצה לשיר לכם דבר."
השופטת מצד ימין חשפה שני טורי שיניים: "מה? אתה בא לכאן, בדקה האחרונה של התחרות, מפריע למנוחה של שלושתנו, ואלוהים יודע שעבדנו מספיק קשה, ושמענו מספיק זיופים, רק כדי להגיד לנו שאתה לא רוצה לשיר?"
"כן," אמר ברנד בקול שליו.
"מה בדיוק הקטע שלך?" שאל השופט הימני בקולו המאנפף.
"פשוט מאוד. זוהי תחרות הזמר והסיפור העממי, נכון?"
"נכון." אמר המרכזי.
"אז אני רוצה לספר לכם סיפור עממי."
"זה יפה מאוד…" חייך המרכזי, "בפעם הראשונה מישהו רוצה לספר לנו סיפור, מה את אומרת על זה, יהלומית?"
"אני אומרת, שיאללה, תספר, נגמור עניין, ונלך הביתה, מתאים לך כפרה?"
"ואתה?" פנה המרכזי לימני.
"אתה יודע שאם הוא לא בחורה יפה לפחות כמו הנסיכה, אז הוא לא מעניין אותי."
"אני לא נעלב," אמר ברנד.
"יפה, אז ספר את הסיפור שלך, ונלך כבר הביתה. זה היום האחרון, ואנחנו צריכים לבחור מי יעלה לשלב הבא, שבו הנסיכה כבר צריכה גם להחליט…"
וברנד החל לספר בקול שקט ובוטח: "בארץ רחוקה רחוקה, חייתה לה נסיכה יפהפיה. כל הגברים הצעירים בממלכה, וגם כל הרווקים השווים בכל מקום אחר, חלמו יומם ולילה רק על הנסיכה."
"רגע, מה זה החארטה הזה? אתה רוצה לספר לנו על נסיכה יפהפיה, ולא להגיד לנו איך היא נראית?" שאלה השופטת.
"יופיה של הנסיכה," שאף ברנד נשימה עמוקה, השתהה, ונשף שוב באורך רוח, "אינו ניתן לתיאור כלל, ובכן נמשיך?"
השופטים הנהנו.
"הנסיכה מצידה לא ידעה איך ובמי לבחור. היא ידעה שייקח לה שנים רבות להכיר את כל מי שרוצה להכיר אותה, וגם אז היא לא תוכל לדעת מי מהרווקים באמת רוצה אותה, ומי רוצה רק את עושרה, או יופיה, או את קרבתו של אביה שהיה איש מעניין ורב השפעה. ובכן הנסיכה הייתה עצובה, כי רצתה למצוא מי שיאהב אותה, אבל העובדה שיש לכאורה רווקים רבים כל-כך, אך היא אינה יכולה לבחור ביניהם הייתה עבורה קשה מנשוא."
"אני מכירה את הבעייה הזאת," אמרה יהלומית.
"כן, כן, שמענו עלייך," הפטיר המרכזי, וסימן לברנד להמשיך בסיפור.
"אביה של הנסיכה היפהפיה היה מודאג מאוד. הוא לא הבין מדוע הנסיכה כל-כך עצובה כשיש גברים רבים כל-כך שמוכנים לבקש את ידה. הוא חשב להודיע שמי שיהרוג את הדרקון האכזר, הנמצא בקצה הממלכה, יזכה בידה של הנסיכה, אבל אז נזכר בשתי עובדות: הראשונה שהוא עצמו הרג את הדרקון האכזר כדי לזכות בלבה של המלכה, וכך חיסל את החיה הנדירה היחידה בממלכה, ושתיים, כך אמרו גם הנסיכה וגם המלכה, הריגת דרקונים איננה ערובה למציאת חן בעיני הנסיכה. בכל אופן, קשה היה מאוד להבין את הטעם של הנסיכה, ולפי התקפי הזעם האקראיים שלה, אביה פחד לנסות."
"וואי, אז מה הוא יעשה?" שאל יעלון – אם ברנד שיער היטב את שמו – במעט יותר מידי דאגה.
ברנד המשיך את סיפורו בביטחון ובשטף, הוא ידע שעכשיו יש לו אותם. הוא גם ידע שעם תום הסיפור הקסם יפוג, והם יחושו בוז ולעג, וירצו לבעוט בו החוצה משם. זוהי מעשייה עממית ואלו תנאי המשחק. לא היה לו אכפת, הוא שיחק משחק קצת אחר.
הוא המשיך: "המלך הכריז על תחרות. תחרות של סיפורים, מספר הסיפורים שיספר את הסיפור המעניין ביותר יזכה בלבה של הנסיכה."
מחשבה נוראית חלפה בליבם של שלושת השופטים. כוחו של המשל העממי ככלי לביקורת חברתית לא היה זר להם, הם השתמשו בו בשיריהם, לפחות באותם ימים רחוקים בהם נהגו לשיר, ולא להשתתף כשופטים בתחרויות מן הסוג הזה. אך כל אחד מן השופטים היסה את קול החשש מלבו, והמשיך להקשיב לסיפורו של ברנד ברוב עניין וקשב.
"שלושה נסיכים ניגשו אל התחרות."
"איך זה ייתכן שכל כך מעט?" שאלו השופטים כאיש אחד, והיה להם על מה לסמוך, אחרי ששמעו מאות זמרים, משוררים וקולות ניחרים.
"אה, זה פשוט מאוד, אמר ברנד, המלך שלא רצה לוותר לגמרי, הודיע שהתחרות תתרחש בעברו השני של יער הצללים."
"אז איך הגיעו לשם השופטים?"
"אה," חייך ברנד, "השופטים היו הטרולים של מיער הצללים. מה שאמר שדווקא לשופטים היה ממש קל להגיע. את שני מספרי הסיפורים שהם לא אהבו הם היו אמורים לאכול."
"ומה מבטיח," שאל השופט המרכזי, שקצת הבין בעניינים כאלה, "מה מבטיח שהטרולים לא יאכלו את כל שלושת המתחרים?"
"אה, זה משהו שחשוב להבין על אופיים של הטרולים. הם לא מטומטמים כמו שחושבים, הם פשוט בריונים צמאי דם, והם ידעו היטב שאם יאכלו את כל שלושת המתחרים, לא יבקשו מהם יותר לשפוט בתחרויות, ואז בפעמים הבאות לא יהיו להם אפילו שני מתחרים לאכול, אז הם עשו את החשבון שלהם."
"טוב, אז מה היו הסיפורים בתחרות?" שאלה הימנית.
כאן התרחב חיוכו של ברנד: "תראו, באופן טבעי, לא היו מצלמות בתחרות," הוא העיף מבט וראה שגם עכשיו אף אחד לא מצלם אותו, הטכנאים הלכו לישון מזמן, ולו זה לא שינה בכל אופן. "אבל אל דאגה, הסיפור הזוכה שודר אחרי כן, לעניינה המרובה של כל הממלכה."
"אז מה היה הסיפור הזוכה?" שאל השופט השמאלי בקול מאנפף.
"אני בטוח שאתה יכול להלחין אותו, הוא הלך בערך כך:
'אני הולך ישר ישר בשביל,
פתאום אני רואה לי טרול מגעיל,
פתאום אני רואה בריכה,
בצד השני יש נסיכה,
אני אותה אוהב נורא,
יותר מדייסה בקערה,
הטרול אומר לי: 'עוף מכאן',
אני קורא לו לוויתן,
ואז הטרול מתחיל לבכות,
רוצה ל'ביא עלי מכות,
אני אומר לו לא נורא,
מביא לי את הנסיכה.'"
ברנד השתחווה לחבר השופטים אחרי שדיקלם את הסיפור הזוכה.
"אתה רואה." אמר השופט המרכזי, "אם היית מלחין את הסיפור הזה, ושר אותו, היה לך סיכוי לזכות בתחרות שלנו, אבל אתה נראה לי טיפוס מתחכם!"
"רגע, רגע, עלי לא תצליח לעבוד!" קראה יהלומית, השופטת הימנית, "מה, נראה לך שהטרולים הם פראיירים, הם ייתנו לסיפור כזה, שמעליב אותם, לזכות???"
"היו חשדות שהמתמודד הזה הביא גם כמה קילו בשר ונתן לטרולים, הוא אמר באחד מהראיונות לעיתון שהוא יודע שטרולים מעדיפים סטייק אנטריקוט על בשר אדם, במיוחד אם הוא משויש, מיושן היטב, ויש יותר ממאתיים קילו. אבל גם המתמודד, שעכשיו היה אמור למלוך וגם הטרולים – הכחישו, אז לך תוכיח!"
"רגע," שאל השמאלי "אז מה קרה בסוף?"
"הייתה חתונה. כולם רקדו עד אור הבוקר ושמחו מאוד, היו אלפי מוזמנים, ואחרי כן בשיחה אישית המלך התוודה בפני הנסיך, ששמו אגב היה משה, שגם הוא השתמש בשיטות דומות מאוד על הדרקון. אגב, הנסיכה לא שמחה כל-כך, היא אמרה ששיחוד השופטים אינו ערובה לאיכות אמנותית, אבל מי שם לב לנסיכה?"
ברנד קד קידה והשתחווה לחבר השופטים.
"תודה רבה לך," אמר השופט המרכזי "אנחנו נתקשר אליך ונודיע לך אם אתה עובר לשלב הבא, אבל אל תסמוך על זה."
ברנד קד שוב לחבר השופטים, ומלמל לעצמו: "כן, כך חשבתי שיהיה." הסתובב בבת אחת כמו רקדן בלט, ונעלם באחת מן האכסדראות החשוכות של הארמון.
נערה נמוכה בחצאית פשוטה ניגשה אליו ואמרה לו: "אהבתי את הסיפור שלך," היא חייכה.
"כן, חיברתי אותו בשבילך. רק בשבילך."
"תודה, אבל אני יכולה לשנות קצת את הסוף?"
"איך?"
"מה דעתך על: 'והם חיו באושר ובעושר עד סוף ימיהם.'" ועוד לפני שברנד הספיק להגיב היא נעמדה על קצות אצבעותיה, ונשקה לו על שפתיו.