התמנון

צינורות שקופים משתרגים על הראש מחוסר ההכרה של אחי הדומם.
שקיות אינפוזיה מטפטפות נוזלים  לתוך הוורידים, תמנון ירקרק מרובה זרועות רובץ על מוחו, יורה חיצי זוהמה ישר לתוך הלב.
גופו מתעוות בתנועות אי רצוניות, פיו מתעקם בכאב, ומילים מרוסקות , חסרות מובן , נופלות מבין שפתיו, ומכסות את הסדין הלבן.
רסיסים של זיכרונות נושרים מהעיניים העצומות ומרטיבים את הבשר המתפורר .

מדי בוקר אני  גוררת את עצמי לבית החולים.
בעיניים טרוטות מחוסר שינה אני בודקת בקפדנות את הגוף השכוב על המיטה .
ככל שעובר הזמן , דפנות הגולגולת השקופה נעשות  דקות יותר, צבעו של התמנון מתחזק לירוק  חריף, הקצף הלבן היוצא מפיו  הופך סמיך .
גם היום אני יושבת מול מערכות גופו הקורסות , כשפני מוטות כלפי מטה.
היד שלי מטפסת אוטומטית במעלה הגב אל העורף, ומתחילה לנבור ברקמות הרכות.
החור הפעור שנוצר, עוטף את הציפורניים, וגורר אותן פנימה , עמוק יותר. אני מנסה נואשות להוציא את האצבעות החוצה, וטיפות גדולות של דם מכתימות את החולצה.
מבעד לגולגולת השקופה נועץ בי התמנון מבט לועג, ושולח נתזים של רעל, הפורצים בריקוד פראי בתוך הצינורות היוצאים מראשו של אחי.
הזרועות הגרומות של התמנון חונקות את ליבו המפרפר.
הילת האור המקיפה את מצחו דועכת.

בידיים רועדות אני מצליחה לאסוף  את החפצים ולברוח  מבית החולים.
אני נכנסת לרכב ונוסעת . האורות הבוהקים של המכוניות הבאות מולי נופלים בכבדות על ציפויי הפלסטיק הדהויים של המכונית.
תא הכפפות נפתח לאיטו , ומתוכו נושרים עשרות רבות של כרטיסי חניה משומשים , עדים אילמים לימים ארוכים של המתנה .
הדמעות שעל השמשה אורגות מסך אטום, אני לא רואה דבר . לפתע חבטה אדירה זורקת אותי קדימה והראש נחבט בזגוגית החלון הקדמי. על הכביש, אבטיח גדול מנופץ לשברים. ליבתו השותתת דם פזורה על האספלט השחור, ניגרת על חלקי המכונית,  עוטפת אותה בשכבה דחוסה של נוזל דביק.
אני מצליחה לאסוף את עצמי וממשיכה לכיוון הבית.
ברגליים כושלות אני נופלת על המיטה.
אני שומעת את ענפי הפיקוס נוקשים על הגג בצחוק צורמני, מלווים באוושתם החורקת את יללות החתולים המיוחמים  שבחצר.
הרעש הגובר מוחק כל  תמונה מנחמת,  שעמלתי ללקט לקראת החשיכה. האוזניים מנסות להדוף את הקולות. השינה מכסה את הראייה.
בלילה פולשים הצינורות המפותלים לחלומות. אני רואה את קופסת מוחו זולגת במסדרונות בית החולים, משאירה שלוליות  של  ריר צמיגי. אני חשה איך נשימותיו הכבדות חודרות   למערות האף  ותולשות לי את הריאות.
יבבות החתולים ממשיכות לטפטף את בכיין לתוך הבקע הגדל והולך בצוואר,  ופורצות את חומות ההגנה האחרונות של הנפש.
אני מתעוררת בבעתה   ומחפשת מפלט בתוך  העורף של דור .
הוא ישן לו בשקט , שתי הרגליים כפופות וצמודות לחזה בתנוחה עוברית, הגב מעוגל.  נקודת חן בהירה מבליחה באור הנורה הקטנה של המזגן.
אני שולחת יד לראשו ומתחילה לפרום באיטיות את הצלקת החיוורת שמתפתלת בין שערותיו .
אבל באמצע נכנס "אשל" המורה שלי לתנ"ך מהתיכון. אני  לא מבינה איך הוא הצליח להשתחל ברווח הצר שביני לבין העורף של דור, אבל אין זמן לשאלות.
הוא אומר "בואי ", ואני קמה מהמיטה והולכת אחריו לכתה י"א בתיכון חדש, ומתיישבת במקום הקבוע שלי, טור רביעי ליד הקיר.
כל  התלמידים עוטים חולצות אחידות בצבע תכלת ,ולא מפסיקים לדבר. אשל עומד ליד הלוח, מחזיק ספר תנ"ך מלא בידו, ובכל הרעש שמסביב אני מצליחה לשמוע רק את המילים ירמיהו, יחזקאל,  יונה .
נתזי רוק יוצאים מתוך הפה הוורדרד שלו, והתלתלים הלבנים בקצה הקדקוד מזדקרים למעלה כמו פירמידה מצרית .הוא ניגש לאילנה שיושבת מאחורי ולא מפסיקה לצחוק לרגע. אילנה , העולה החדשה מרומניה , בעלת העיניים הבולטות בצבע ירוק דלוח, ומתכסות באדים בכל פעם שהיא צוחקת .
היא לא חדלה מלצחוק , ומיד הפנים שלה מאדימות , הנחיריים  מתחילים להיפתח ולהיסגר בריטוטים קטנים, השיניים הצפופות מתכסות בטיפות של רוק,  והשדיים שלה מתנדנדים בתוך חולצת התכלת של בית הספר, ומנסים לפרוץ את כל הכפתורים.
היא  אף פעם לא מצליחה לעצור את הגעיות הקטנות שיוצאות מגרונה, המתחילות בטונים גבוהים  ומשתבללות בסוף פקעת קטנה  של גניחות.
המורה אשל נועץ בה מבט מצמית, וניצוצות של כעס ניתזים מפיו כשהוא אומר לה פעם אחר פעם בטון מבזה: "פרה מגודלת", "פרה מגודלת ".
הפעמון מצלצל וכולם נדחקים לצאת החוצה אבל אילנה לא מפסיקה לצחוק, ואני כבר לא בטוחה אם היא באמת צוחקת.
אני יוצאת מחצר  בית הספר , נכנסת למדי צה"ל , ויושבת על החול מול כדור האש המרחף מעל הים.
אני מסתכלת בו עד שהעיניים מתמלאות קוצים, ואני רואה רק כתמים גדולים וכהים . אחד מהם הולך ומתבהר ואני אומרת בנימוס " שלום המורה  אשל".  והוא במכנסי חאקי מגוהצים בקפידה , ונעליים חומות מצוחצחות עד ברק, וחולצה צחורה רכוסה עד הצוואר , משיב בנימוס  "שלום" , משתתק לכמה רגעים, ואחר שואל בנימוס אם אפשר לקבל את היד שלי. הוא מחזיק את כף היד בחוזקה ואני חשה איך טיפות זיעה יוצאות מכל הנקבוביות שלו ומציפות את האצבעות שלי בזרם דקיק של ירוקת שמנונית.  היד שלי טובעת בתוך היד שלו, אני מנסה למשוך אותה חזרה, ולא מצליחה.
שנינו ממשיכים להסתכל בים הרגוע עד שהשמש נבלעת בתוך הגלים , ואז אני קמה במהירות  ואומרת בקול שבור: "אני חייבת ללכת , היום קוברים את אחי".
אני חוזרת בזחילה  הביתה ונשכבת  במיטה, מול עורפו הדומם של דור.
אני עוצמת את העיניים , מקשיבה לקול נשימותיו השלוות ,המתמזג עם רחשי הלילה, ומתכוננת  להיכנס לתוך השינה, כשאחי פוקח את עיניו המתות , מנער את העפר שכיסה את  פניו ואומר: "בואי,  את צריכה לקחת אותי  הביתה. "
אנחנו נוסעים בשתיקה , מפלסים דרך בתוך החושך העבה, ומגיעים לבית האבן הישן.
הוא נוקש בחוזקה על דלת הכניסה. הבת שלו פותחת את הדלת ושואלת : "מה אתה עושה פה?", והוא עונה "חזרתי לבית שלי".
והיא אומרת: "אתה לא יכול, עכשיו אנחנו גרים כאן, אני  ואודי והילדים"
הוא לא מגיב, דוחף אותה הצידה , ומושך אותי אחריו, ישר לציור הקיר הגדול שצייר לוצ'טי.
אני מתבוננת בפעם המי יודע כמה בליצנים הנוגים, המפזרים בהרות כחולות  על המיטה שבעליית הגג , ונכנסת לתוך הציור כדי לפגוש את הצייר לוצ'טי.
שם, אני רואה את אמי יושבת בחולצת  מחשוף מטריקו בפסים שחור לבן ,ומכיירת.
עשרות פסלים קטנים מחימר מקיפים אותה , תכשיטים מקרמיקה גודשים את חיקה, חתיכות של חרס מכסות את כפות  רגליה, ואני שומעת את לוצ'טי  אומר בקול רך: "תלמידה טובה שלי, הכי טובה שיש" אמי מחייכת, וטיפות של שמש נשפכות לה מהעיניים ומאירות את הפסלונים היבשים בצבעים של אפור וטורקיז.  היא נושאת  אלי את מבטה ואומרת, "כמה טוב לראות אותך שוב",  ואני רוצה לשאול איך זה  שם, ואם היא לא חשה בדידות בלי האהבה שלי, ואולי אני יכולה … ואז אני מרגישה שאחי מושך אותי החוצה, ואני אומרת לו "רק רגע, בבקשה, רק עוד רגע קטן אחד, אני צריכה להגיד לה עוד משהו ",
אבל אחי אומר " לא, את לא יכולה להישאר, עדיין לא הגיע הזמן", ומתעלם מבתו שלא מפסיקה לעקוב אחריו  ורק רוטן לעברה "הכסף לא מספיק לך? מה עוד את רוצה ממני, הרי הורשתי לך המון כסף ". והיא מסתכלת עליו בעיניים הירוקות שלה ושואלת  בכאב: "מדוע  לא הוצאת מהקבר גם  את אחותי", ואחי מסביר שעצמות השלד שלה עדיין דוחקות את הריאות ולכן קשה לה לנשום, והגב העקום שלה  עדיין לא התיישר מספיק, כי עברה רק שנה מהיום שמתה, ולוקח זמן רב עד שדברים מתיישרים.
"ולמה לא הבאת אתך את אימא? " היא ממשיכה לשאול והקול שלה נשבר פתאום , והוא אומר שלא היה לה כוח ללכת כי הסרטן אכל את השרירים ואת הלב ואת הכבד ואת ה… וליהי סותמת את האוזניים בשתי אצבעות, וצורחת "די אבא, מספיק!!.תשתוק כבר!!"
ואחי מסתכל עליה במבט אטום ואומר: "אני רעב, תכיני לי משהו לאכול" ולוקח את המצלמה ביד ימין , מכוון אותה ישר לעיניים שלה,  ומתקתק ומתקתק.

אחר כך הוא מתיישב ליד השולחן שבחוץ, שותה יין ומסתכל על עץ החרוב הגדול שענפיו מכסים את החושך. אני אומרת לו "כבר נורא מאוחר, אני עייפה, אני רוצה לחזור," והוא אומר "לא עכשיו" ולא מפסיק לשתות יין , לאכול  זיתים ירוקים, ולפלוט את החרצנים החוצה, ישר לתוך האדמה.
בחושך המתעבה אני מנסה לראות את מבצר עתלית, רואה רק כתם שחור מטושטש, ושואלת את אחי אם הוא זוכר את הנס שדיבר עברית במבטא יקי, ואהב לשחק עם ילדי הכפר מחבואים, למרות שעבר  מזמן את גיל העמידה, ופעם אפילו…
אחי מביט בי בשתי העיניים הגדולות  שלו, האחת שרואה את הדברים כהוויתם,  והשנייה שפוזלת הצידה  וחוזה במתרחש מאחורי המילים, ואומר "לא , אני לא זוכר" .
אני מסתכלת עליו בשתיקה ושמחה שהפנים שלו חזרו למקומם, שאין לו יותר כתמי דם על הגוף, שהשיער העבות שלו שחור כמו תמיד, שהצינוריות נעלמו, והיופי שלו זך וטהור כפי שהיה כשרק נולד.
אנחנו יושבים ליד השולחן אוכלים זיתים , ויורקים  את החרצנים שנופלים בנקישות קטנות על השולחן. הדלת מאחורנו נסגרת, ואני שומעת את הילי  אומרת לבעלה: "הוא פה. מה נעשה עם כל הכסף והבתים שקבלנו ממנו, נחזיר לו?" ואודי אומר "מה פתאום, השתגעת? צו הירושה כבר אושר. " ואחר כך השקט חוזר, ואני מסתכלת על שולחן העץ המחורץ שהתמלא באבק, ועל הענפים שתלויים מעל לראש שלנו, ועל מבצר עתלית שנעלם בתוך החושך השחור,  ולא רוצה לזוז למרות העייפות הגדולה שפושטת בגופי ואחי אומר: "גם אני עייף , המחלה הארורה הזאת גמרה אותי ",

הוא פותח בשתי ידיים את הראש, ומוציא משם את התמנון ושם אותו באמצע השולחן .
התמנון עוצם את שבעים העיניים שלו, אחת אחר השניה ומנמנם לו על קורות העץ. הוא נראה לפתע תמים ובלתי מזיק, אבל עין אחת עדיין פקוחה ,וקורצת לעבר החושך בנימה מלגלגת.
ואני נזכרת בלוצ'טי ומצטערת שלא שאלתי אותו  אם הוא פגש גם את אבא שלי .
אני מהססת אם לשאול על כך את אחי ,כי הוא נראה לי מה זה פגיע עם ראש חלול ומבט ריק בעיניים, ואני ממשיכה לאכול בשתיקה את הזיתים אחד אחד, ולירוק  את החרצנים לעבר העין הפקוחה של התמנון. בסוף אני לא מתאפקת ושואלת את אחי אם גם שם הוא ממשיך לצלם, אבל הוא כבר לא מדבר. הריקנות בעיניים שלו הולכת ומתפשטת ובסוף כל הפנים שלו הולכות, ובמקומם נשאר חור אחד גדול .
הכל מתכסה בעפר, התמנון, הגוף המתפורר, השולחן, הזיתים והיין, ורק אז אני מבינה שאני לא יכולה לשנות שום דבר,  וחוזרת לבית שלי.

אני נשכבת מכווצת מאחורי גבו הרדום של דור ,  וממשיכה לפרום את הצלקת החיוורת שבראשו.
טיפות הדם של אחי, מוכתמות ברעל ירוק,  זולגות בפעימות גסות ישר  לתוך החור הפעור בעורף , שאצבעותיי   חפרו בבשרי בהתמדה עיקשת.
אני עוצמת את העיניים ומחכה.