ורד, בכל שם אחר מאת יול בהט

 

האביר הגיע לאכסניה לקראת ערב, אחרי שבוע של רכיבה מאומצת. הוא הפקיד את סוסו העייף בידי נער האורווה ונתן לו מטבע כסף. "הדרך לכאן הייתה ארוכה וקשה, ואני מאמין שנתחיל לעשות את דרכנו חזרה כבר לפנות בוקר. תן לו את הטיפול הטוב ביותר." הנער הנהן בהתלהבות יתרה, ומיד הוביל את הסוס לעבר השוקת. האביר התרצה ופנה לכיוון המבנה הגדול.

דלת הכניסה לאכסניה הובילה את האביר אל אולם האוכל המרכזי, שם ראה את בעל האכסניה, עומד מאחורי דלפק ומנקה כוסות בירה בעצלתיים. האולם היה כמעט ריק מאנשים, והאביר, שכמעט לא ראה בדרכו אנשים נוספים עובדים בשדות או ברחובות העיר, הסביר לעצמו שככל הנראה כל מי שהיה מספיק בריא בגופו גויס ונשלח אל קו החזית.

"אני מחפש את אחד האורחים שלך," אמר האביר לאדם שמאחורי הדלפק, "אני חושב שהוא קורא לעצמו דנברי." בעל האכסניה הרים באטיות את מבטו לכיוון האביר והתחיל להגיד משהו נבזי, אך מיד השתתק כשראה את סמל הלילך הסגול על חזהו, סמל אשר הסביר ללא מילים כי מדובר באביר בדרגה הגבוהה ביותר בצבא המלך. "קומה שנייה, אדוני. הדלת השלישית משמאל, אדוני. תרצה משהו לשתות, אדוני?"

האביר לא טרח לענות לבעל האכסניה, והחל לעלות במדרגות הרעועות. עד מהרה הוא מצא את החדר שחיפש, ופתח את הדלת בלי לטרוח לדפוק עליה. רגע לפני שנכנס לחדר, האביר עמד במפתן והסתכל פנימה.

החדר הקטן היה מרוהט בצניעות הגובלת בסגפנות. מיטה פשוטה, שידה, שרפרף. בחדר לא הייתה אף תמונה או מראה או כל סימן אחר שמדובר במקום שבו מישהו באמת חי את חייו, בטח לא מישהו כמו זה שבשבילו האביר רכב במשך שבוע ימים ללא הפסקה, האיש אשר בימים אלה קרא לעצמו דנברי.

על השרפרף הקטן ליד החלון ישב אדם מבוגר, מחזיק בקבוק שתייה בידו ומביט החוצה אל עבר הנהר. הוא לבש בגדים פשוטים ומלוכלכים, שערו היה ארוך ופרוע, זקנו מדובלל. במבט ראשון, מישהו אחר שהיה רואה את האיש אשר קרא לעצמו דנברי היה יכול להניח, במידה מסוימת של צדק, שמדובר באדם אבוד. אדם ששותה את עצמו באיטיות על עבר המוות. אדם שלא מוצא סיבה לקום בבוקר ולחיות. אך למרות המעטה החבוט, האביר היה יכול לראות מיד שאכן מדובר באיש שחיפש. דבר ראשון, האיש היה עצום ממדים, בדיוק כפי שנחקק בזיכרונו. אבל גם ללא קשר לגודלו, האביר היה יכול לראות את האצילות שבה ישב על השרפרף המתפרק. הוא היה יכול לראות את העוצמה שהקרין, גם כאשר היה נראה שהוא עשה הכול כדי להפוך לגרסה עלובה למראה של עצמו. הוא ידע בדיוק מי זה האיש שמולו.

בלי להסיט את מבטו אל עבר האביר, האיש אשר קרא לעצמו דנברי החל לדבר באיטיות אך בבירור:

"התשובה היא לא. לא משנה לי למה באת. לא משנה לי מה אתה רוצה להגיד. התשובה היא לא."

 

 

חמש-עשרה שנים קודם לכן, האיש לא קרא לעצמו דנברי. למעשה, אף אחד לא באמת ידע איך קוראים לו.

החיילים שלו קראו לו "אדוני" כשדיברו אליו ו"המפקד" כשדיברו עליו. היו לו שלושים לוחמים תחת פיקודו, והם היו נאמנים לו עד מוות, באופן די מילולי. הוא אימן אותם, והפך אותם מחבורת חיילים פשוטים לחבורת הלוחמים הטובה ביותר בממלכה. כל אחד מהם בנפרד היה יכול להטות את התוצאה של קרב אבוד, אבל ביחד הם היו כוח כמעט בלתי מנוצח. בקרב אויבי הממלכה הם היו ידועים בתור "סוסי הפרא", מכיוון שכשהיו מגיעים אל שדה הקרב היה אפשר לטעות ולחשוב שהם לא נלחמים בחיילי האויב, אלא דורסים אותם. אבל הם לא היו רק החיילים המרשימים ביותר, הם היו הטובים ביותר. כשהיה צריך כוח לוחם – הם נקראו לקרב. כשהיה צריך כוח חשאי – הם נקראו למשימה. וכשהיה צריך להפגין נוכחות משכנעת… כולם ידעו למי צריך לקרוא.

והוא, המפקד, הוא היה המרשים מכולם.

לעתים היה די במראהו בלבד כדי לזרות פחד בלבבות חיילי האויב, ולגרום לפחות לחלקם לנוס על עקבותיהם. כשהיו מדווחים בחזרה אל מפקדיהם, אם חזרו כלל, היו מספרים לא על אדם, אלא על אל מלחמה נוקם. הם היו מספרים כיצד עמד בקצה שדה הקרב, והתנשא אל גובה של עשרות מטרים לפחות (אם כי היה יכול להיות שזו הגזמה קלה). הם היו מספרים איך השריון שלו בהק באור השמש, כאילו האלים עצמם מקיפים אותו. הם היו מספרים איך החזיק ביד חסונה אחת את חרבו העצומה, אשר הייתה ידועה בשם דלפין, והיא הייתה מוקפת אש יוקדת. גם כאן, סביר להניח, המציאות הייתה מעט שונה.

לחייליו היה נותן שמות חדשים.

כשהיה בוחר חייל חדש כדי שיצטרף, הוא היה נותן לו את נאום החניכה. הוא היה מספר לו איך הוא נבחר להצטרף לקבוצת עילית של לוחמים. איך כרגע הוא ילד קטן עם שאריות חלב על השפתיים, אך אם יבטח בו הוא יהפוך אותו למשובח שבגברים. הוא היה מספר לו איך העולם יהיה שלו, ואיך שמו יחיה לעד בסיפורים שעוד ייכתבו על מעלליו. הוא היה מסביר לו שהוא חייב להשיל מעליו את חייו הקודמים. הוא ילמד אותו הכול מחדש. הוא ילמד אותו ללכת. הוא ילמד אותו לרוץ. הוא ילמד אותו לדבר. הוא ילמד אותו להילחם. הדבר היחיד שהמפקד ביקש בתמורה היה נאמנות. החייל החדש נשבע אמונים והתחייב למסור את חייו בידי המפקד.

הוא היה נותן לו שם חדש שבחר בעצמו.

 

 

האביר לא התרגש למשמע הסירוב. הוא ידע שהמשימה שלו לא תהיה קלה, אך הוא גם ידע שאין לו שום ברירה. הוא יהיה חייב להצליח. גורל הממלכה כולה היה תלוי בכך.

"לצערי, ולצערך, 'לא' היא לא תשובה מתקבלת. הממלכה צריכה אותך, והיא צריכה אותך עכשיו."

"הממלכה יכולה ללכת לשכב עם כבש שחור. התשובה היא לא."

"בזבזתי חודשים בניסיון למצוא אותך. אני לא מתכוון לוותר כל כך בקלות."

"אתה מוזמן לשבת פה ולחכות עד הנצח, אבל אין לי שום כוונה לקום מהכיסא הזה. בעצם, לא, זה לא נכון. אתה לא מוזמן לשבת פה. לך. צא מפה. עלה על הסוס שלך, רכב הרחק-הרחק, ואל תחזור לכאן לעולם."

"אתה יודע שזה לא יקרה. אתה יודע שאני עקשן, ואתה יודע שאני תמיד משיג את מה שאני רוצה. אתה יודע את זה יותר טוב מכולם, בסופו של דבר אתה זה שלימדת אותי את כל מה שאני יודע."

 

 

הוא אימן את חייליו במסירות ובלהיטות. הוא אימן אותם כך שיכלו לעמוד לבד מול צבא שלם, אבל גם כצוות אחיד ומטיל מורא. הוא אימן אותם כך שיוכלו להסתדר בלעדיו, אבל גם לא רצה שיישארו לבד. בשביל זה היה לו את אוליבר.

אוליבר היה יד ימינו של המפקד. הוא ללא ספק היה התלמיד הטוב ביותר שאי-פעם היה לו, והוא ידע בוודאות שכשיגיע היום הוא זה שייקח את המושכות וימשיך את דרכו. המפקד ידע היטב את גורלו, שיום אחד ימות בשדה הקרב. הוא מעולם לא ציפה להגיע לגיל המופלג של שלושים שנים, ומבחינתו כל יום מעבר לכך היה מתנה שיש לנצלה עד תום. הוא לא פחד מהמוות, אבל גם לא היה להוט במיוחד לפגוש את אבותיו בעתיד המידי.

עם זאת, הוא בהחלט תכנן קדימה, והעתיד היה שייך לאוליבר.

"כשסוף-סוף תיפטר ממני," אמר ערב אחד לאוליבר בעודם מחליפים מהלומות חרב ומגנים בשאון רב, "דאג לכך שהדבר הראשון שתעשה יהיה למצוא סגן חדש ולהתחיל לאמן אותו כמו שאני מאמן אותך. אני לא בלתי מנוצח, וגם אתה לא," אמר והכה בחרבו במגנו של אוליבר בכזו עוצמה שהאחרון נפל אל הקרקע.

"אתה לא הולך לשום מקום, איש זקן," סנט בו אוליבר, קם על רגליו, הרים את מגנו וחזר לעמדת המוצא. "עדיין יש לך יותר מדי דברים לעשות, ואין לי שום כוונה להתחיל לעשות את העבודה שלך רק כי אתה יותר מדי עצלן."

"חתיכת טינופת ביבים כפוית טובה שכמותך, אני אראה לך מה זה עצלן. אחרי שאסיים איתך הפרצוף שלך ייוותר כל כך מעוות עד שהורים בכל הממלכה יפחידו את ילדיהם, שאם לא יבצעו את המטלות שלהם הם יקראו לך שתבוא."

"בוא, בוא איש זקן. בוא ותראה לי ממה אתה עשוי…"

 

 

בפעם הראשונה מאז שהאביר נכנס לחדר, האיש שקרא לעצמו דנברי הרים את ראשו מהחלון והסתכל לכיוונו. הוא נעץ בו מבט ארוך, והאביר היה יכול לראות את הזעם העצור בגופו הגדול של האיש. אחרי דקות ארוכות של שקט ובהייה הדדית האיש נרגע מעט, או אולי נרפה מעט, פתח את פיו ואמר:

"אוליבר. לא."

"אף אחד לא קרא לי אוליבר כבר הרבה מאוד שנים."

"אף אחד לא חיפש אותי כבר הרבה מאוד שנים. זה יום מלא הפתעות."

"ובכן, הנה אני כאן. ואני לא עוזב בלעדיך. אז קח את עצמך, איש זקן, וקום."

"טינופת ביבים!" קרא האיש בספק זעם, ספק חיבה, ספק געגוע.

רק כשסיים לדבר שם לב שהוא אכן קם מכיסאו, דבר שתפס אותו בהפתעה כל כך מרובה עד שכמעט נפל בחזרה.

"איך בכלל מצאת אותי, ומה לעזאזל אתה רוצה ממני? אני כבר לא אף אחד. אני כלום. איך לעזאזל אני יכול לעזור לך, שלא לדבר על הממלכה?"

"דלפין," אמר האביר בחיוך, והוריד את תיקו הגדול אל הרצפה. הוא פתח את התיק באיטיות והוציא ממנו חרב ענקית, שידעה ימים יפים יותר. האיש אשר קרא לעצמו דנברי פתח עיניים גדולות, ופיו נמתח לחיוך רחב ובלתי רצוני.

"לפני כמה חודשים הלכתי לבקר באחד ממחנות האימונים של הצבא, כדי לראות אם אני יכול למצוא מועמד חדש. המספרים שלנו התדלדלו בשנים האחרונות. מועמדים ראויים נהיים נדירים יותר ויותר. כל חייל שראיתי היה מעורר רחמים יותר מקודמו. אף אחד מהם לא נלחם מימיו. אף אחד מהם לא היה יכול להחזיק חרב או מגן כמו שצריך גם אם חייו היו תלויים בזה, ולצערו ולצערנו הם אכן יהיו תלויים בזה. ואז ראיתי את דלפין. היא הייתה בידיים של אופה לחם צעיר, שבקושי הצליח להחזיק אותה ישר. היא הייתה מוזנחת, קהה ומטונפת מחלודה, אבל זיהיתי אותה מיד. הלכתי לאיש והתחלתי לחקור אותו כיצד השיג את החרב. הייתי בטוח שגנב אותה, אבל הוא אמר שקנה אותה בחנות כלשהי בדרך מעירו, כשבא להצטרף לצבא. דליתי ממנו פרטים ככל שיכולתי, ומיד התחלתי לרכוב לכיוון החנות שעליה סיפר. בסופו של דבר מצאתי את החנות, והאיש שם סיפר שקנה אותה בעיר אחרת בעת מסע אספקה. רכבתי לשם, ומשם לעיר נוספת, אוסף סיפורים ועדויות, עד שהגעתי אל בית מרזח בכפר לא רחוק מכאן. אני מניח שאתה יודע על איזה מהם אני מדבר. הוא סיפר לי שלפני כשנה הגיע אליו נווד, שלמרות שהיה מוזנח ומרופט, משהו בו הקרין סמכות לא מוסברת. הוא ביקש אוכל ומקום לישון, אבל לא היה לו שום כסף לשלם בו. בסופו של דבר האיש הציע לו לקחת את חרבו כתשלום. לא היה לו שום דבר אחר לתת. כל דבר בעל ערך שאי-פעם היה לו ניתן או נמכר מזמן לטובת אוכל ושיכר. לבעל בית המרזח לא היה מה לעשות עם חרב, אבל הוא הניח שהוא יהיה מסוגל למכור אותה לנפח שיתיך אותה וישתמש במתכת. כמו כן, כך בעל המרזח אמר, הוא לא היה יכול לסרב לאיש. הוא לא ידע להסביר את זה, אבל משהו באיש, בקול שלו, בדרך שבה דיבר, אפילו שהיה כל כך מוזנח, משהו גרם לו להיענות לבקשתו. משם עקבתי אחרי רצף סיפורים על נווד ענק ושיכור, עד שהגעתי לכאן. אני לא מבין. איך יכולת למכור את דלפין?"

"הא," אמר האיש, "ובכן… הייתי צמא."

 

 

הכול התחיל להשתנות ביום שבו המפקד בחר ילד חדש לאמן, ונתן לו את השם בריאן. בריאן באמת היה ילד. הוא טען שהוא בן שמונה-עשרה, אבל המפקד לא היה בטוח בכך בכלל. מה שכן, הוא היה ילד יפהפה. בריאן היה צנום למראה, אבל הייתה זו חזות מטעה. כמי שעבד כל יום מחייו בחווה, בריאן היה שרירי ביותר, והיה יכול להרים בקלות כל חרב ומגן שניתנו לו. שערו הבלונדיני היה קצר מספיק כדי שלא יפריע לו להילחם, אבל ארוך מספיק כדי שמשב רוח תועה יגרום לו לנוע בריקוד עדין. המפקד נתקל בו כשבא לתדרוך צבאי, באחוזה של אחד הברונים הגדולים. בריאן שירת כנושא כלים של אחד הגנרלים, שהמפקד תיעב עמוקות. המפקד לא היה צריך לראות אותו נלחם כדי לדעת שהוא מתאים. היה לו כישרון לזהות מועמדים מתאימים ממרחק קילומטרים רבים. הוא ידע להסתכל עליהם ולראות את מה שאחרים לא ראו. הוא ראה איך הם זזו. הוא ראה איך הם נשאו את עצמם. הוא ראה איך הם השתמשו בידיים שלהם, והוא ראה איך המוח שלהם עובד הרבה יותר והרבה יותר מהר מהמשימה הפשוטה שאדון אחר, חסר כל מעוף ויכולת להבין מה יש לו ביד, נתן להם.

בריאן עזב את החווה כדי להצטרף ללחימה. הוא לא רצה להיות נושא כלים, הוא רצה להיות בקו החזית. הוא רצה להילחם באויב. הוא רצה להציל את הממלכה, והוא רצה להיות לוחם גדול ומפורסם, ממש כמו המפקד.

כשהמפקד עזב את האחוזה ביום המחרת, בריאן עזב איתו. הגנרל לא רצה לוותר על נושא הכלים שלו, ובטח לא לאדם כמו המפקד, שהתיעוב ביניהם היה הדדי. הוא התנגד נחרצות, צעק ואיים להרוס את המפקד ואת כל היקר לו. אך בסופו של דבר הוא נכנע. איש לא יודע בדיוק מה קרה מאחורי הדלתיים הסגורות בעת שהשניים דיברו, אך כשיצאו הגנרל נראה מובס וחיוור. "לך!" הוא אמר לילד שהיה עתיד להיקרא בריאן, "לך! ושלא תעז להראות כאן את פניך שוב."

 

בריאן, בדיוק כפי שהמפקד ציפה, היה תלמיד מבריק, ועד מהרה נהפך לאחד הלוחמים הטובים ביותר בחבורה. כולם אהבו אותו, וככל שהתקדם ולמד הם ראו את מה שהמפקד ראה חודשים קודם לכן. המפקד, שהאמין שלבריאן צפוי עתיד מזהיר, לקח אותו תחת חסותו האישית והחל לבלות עמו יותר ויותר זמן. הוא אימן אותו, אבל לא רק בלחימה. המפקד האמין שלוחם גדול צריך להיות טוב בכול.

הוא לימד אותו לקרוא, ולאחר שראה שבריאן תופס את העניין במהירות, החל להלעיט אותו בספרים מכל הסוגים – החל בספרי היסטוריה, דרך מדריכי אסטרטגיה וכלה ברומנים זולים.

הוא לימד אותו ללכת כמו שצריך, לשבת כמו שצריך, לדבר כמו שצריך.

הוא לא לימד אותו להיות טוב בכול. הוא לימד אותו להיות הכי טוב בכול.

ובתוך כל האימונים האלה בריאן המשיך לשמור על מזגו החייכני, והיה דואג לשמור על קשרים טובים עם כל חבריו לצוות.

כולם אהבו אותו.

ובכן, כמעט כולם.

 

 

"ובנוגע לשאלה השנייה שלך… כמו שאמרתי, אני רוצה שתחזור איתי. הממלכה צריכה אותך. אני צריך אותך. המצב קשה. אנחנו מפסידים."

"ומה בדיוק אתה חושב שאני יכול לעשות בנדון? היום אני טוב בדיוק לדבר אחד," אמר האיש ולקח לידיו את בקבוק השתייה שהניח קודם לכן.

"צואת שוורים," אמר האביר, "אתה שיכור ומוזנח ובשם כל האלים אתה מצחין, אבל אני יודע טוב מאוד מי אתה. אני יודע שמתחת לכל זה אתה עדיין הטקטיקן הטוב ביותר שאי-פעם היה לנו, ואנחנו צריכים אותך. אנחנו צריכים אסטרטגיה. כל מה שניסינו, כל מה שניסיתי, נכשל. אם אתה צריך לשמוע את זה, אז אני אגיד – אתה יותר טוב ממני. אתה יותר טוב ממה שאי-פעם אוכל לקוות להיות. אנחנו מפסידים. אנחנו צריכים אותך."

"אין לי שום מקום שם. כשעזבתי נשבעתי לא לחזור עוד. אחרי מה שקרה… אני לא מסוגל לחזור. עזוב אותי בשקט. תן לי לשתות ותן לי למות בשקט."

"מצטער, לא יכול. אמרתי לך כבר אז, איש זקן. יש לך דברים לעשות, ואין לי שום כוונה לעשות אותם בשבילך. יותר מדי זמן נשאתי את העול שלך על הכתפיים שלי. עברו עשר שנים מאז. הגיע הזמן שתחזור."

 

 

בסופו של דבר היה זה מעין סוד גלוי. אחרי חודשים ארוכים שבהם המפקד בילה את כל זמנו הפנוי עם בריאן, השמועות התחילו לרוץ במחנה. המפקד התחיל להזניח את האחריות שלו, והוא החל להעביר יותר ויותר ממנה אל אוליבר. אוליבר העביר אימונים לבד. אוליבר חילק משימות. אוליבר דאג לסידורי קבורה.

הוא ניסה לדבר עם המפקד. להסביר לו שהנוכחות שלו נדרשת. שהחיילים כבר לא רואים אותו, שהמורל מתחיל להיפגע, שהביצועים של הצוות מתחילים להיפגע. המפקד פטר אותו בהינף יד וקרא לו פחדן. "אתה סתם לא רוצה לקחת את האחריות שייעדתי לך. אתה מפחד. אולי בעצם טעיתי בבחירה שלי. אולי הייתי צריך להכין מישהו אחר לתפקיד."

הוא ניסה לדבר עם בריאן, להסביר לו את המצב ולבקש את עזרתו. בריאן חייך בהבנה, אבל לא הסכים לעשות שום דבר בנדון. "הוא המפקד," אמר בריאן, "אנחנו עושים מה שהוא אומר לעשות. אם הוא אומר לי להיות לצדו, שם אני אהיה." אוליבר הסתובב בזעם ועזב בלי לומר עוד מילה.

אבל בסופו של דבר אוליבר ידע מה הוא צריך לעשות. הוא ידע מה שורש הבעיה, והוא ידע שהוא חייב לעקור אותו. הייתה לו תכנית.

ערב אחד, אחרי משימה מוצלחת במיוחד, אוליבר הצליח לשכנע את המפקד לתת לחיילים ערב חופשי. אוליבר רכב אל העיר הקרובה, ודאג שבערב תגיע אספקה אל המחנה.

הוא דאג שמספיק שיכר יגיע מבית המרזח, כך שאף חייל לא יישאר פיכח עד סוף הלילה.

הוא דאג שמספיק מבנות השעשועים של העיר יגיעו וידאגו לכך שהמסיבה תימשך כל הלילה, ושאף חייל לא יבלה את הלילה במיטה ריקה.

הוא דאג להוציא הבטחה מהמפקד להצטרף אל החגיגות. "זה הכרחי למורל," הסביר, "החיילים צריכים לדעת שאתה עדיין שם, שאתה עדיין איתם ועדיין דואג להם."

הוא דאג ליצור מצב שבו הוא ובריאן מצאו את עצמם מבודדים מהשאר, עם חבית שיכר רק בשביל עצמם.

הוא דאג להתקרב אל בריאן יותר ויותר ככל שהלילה נמשך, עד שלא היה ביניהם מקום כלל, בייחוד לא כשהחלו להפשיט זה את זה.

הוא דאג שאחד החיילים הצעירים יותר ימצא תירוץ להביא את המפקד מספיק קרוב כדי שזה יוכל לראות את המתרחש.

הוא דאג לקום מהר, לאסוף את בגדיו ולהאשים את בריאן בפיתוי, ושהוא ניצל את שיכרותו.

הוא לא דאג להביא בחשבון את רמות הזעם שהמפקד היה יכול להוציא מתוכו.

 

 

"עזוב אותי! בבקשה! עזוב אותי!" אמר האיש וניפץ את הבקבוק שבידו על הקיר בעוצמה. "עזוב אותי! תן לי למות! אני רוצה למות!" האיש קרס על שתי ברכיו, שתי ידיו על רצפת החדר, והחל לייבב. האביר מעולם לא ראה אותו ככה, גם לא בלילה האחרון שבו ראה אותו. הוא כמעט ריחם עליו. הוא כמעט ראה בו את האיש הזקן, קליפת האדם שהאיש ניסה להפוך את עצמו אליה במשך עשור שלם.

האביר ירד אל ברכיו גם הוא.

"קום," הוא אמר. "קום ובוא איתי. קום ונקה מעצמך את הזוהמה שצברת. קום וסלח לעצמך. קום וסלח לי. אני מתנצל. לא הייתה לי את האפשרות לעשות את זה עד עכשיו, אבל הנה אני, על הברכיים, ואני מתנצל. קום ותתחיל לעבוד כדי לכפר על טעויות העבר. לא עבר יום מאז הלילה ההוא שלא הקדשתי כדי לנסות ולתקן במעט את הנזק שעשיתי. הגיע הזמן שתתחיל גם אתה. קום!"

 

 

המפקד שלף את חרבו האדירה וצעק בקול גדול. הוא נשמע כמו חיה פצועה.

המוזיקה במחנה השתתקה כמעט מיד, וכל החיילים התחילו להתאסף. המפקד לא ראה אותם. הוא לא ראה דבר. הוא רק צעק.

"נאמנות! דבר אחד ביקשתי מכם. נאמנות! נתתי לכם הכול, וביקשתי רק דבר אחד. נאמנות!"

המפקד החל להניף את חרבו באוויר, וכל החיילים נסוגו צעד אחד אחורה. אוליבר דווקא התקדם.

"אדוני," אוליבר החל לומר, משתמש בשפה רשמית שבדרך כלל לא הייתה שגורה ביניהם, "אדוני, זו הייתה טעות. אנחנו מתנצלים. בבקשה, הנח את החרב."

המפקד לא ענה לו. הוא הסתכל על אוליבר דקה ארוכה, ואז על בריאן שעדיין היה עירום ברובו, וחזר לשאוג בקול גדול וללא מילים.

"אדוני! זה מספיק!" אוליבר ניסה טקטיקה אחרת. "הנח את החרב עכשיו, ונפתור את זה כמו גברים."

"בלום פיך, טינופת!" צעק המפקד, "אל תדבר אליי יותר. אל תדבר! אני אדאג לכך שלא תדבר עוד לעולם!"

המפקד הרים שוב את חרבו בשתי ידיו, והחל לרוץ אל עבר אוליבר במהירות שנראתה כמעט בלתי אנושית. אוליבר לא היה מסוגל לזוז. הוא הסתכל אל עבר המפקד, וידע שטעה. הוא ידע שהביא על עצמו את מותו, והוא קיבל את זה.

אוליבר נמתח כפי שהמפקד לימד אותו, עצם את עיניו וחיכה למכת החרב. במקום זאת, לפתע אוליבר הרגיש דחיפה ומצא את עצמו שרוע על הרצפה. הוא שמע את המפקד מגביר את צעקותיו, שעכשיו כבר הפסיקו להישמע אנושיות. המפקד שאג, ואוליבר הסתכל סביבו, עד שראה את גופתו של בריאן מוטלת לידו.

כל החיילים בהו במתרחש ולא אמרו דבר. אף אחד לא ידע מה לומר. אף אחד לא ידע איך להגיב. במחנה, על כל חייליו, אורחיו ואורחותיו, שרר שקט מוחלט, למעט זעקות השבר של המפקד.

בסופו של דבר המפקד נרגע והתיישב על האדמה, לצד גופתו של בריאן. הוא השתתק, ולא אמר דבר כשאוליבר בא אליו והזיז ממנו את דלפין כדי שלא יפגע במישהו אחר או בעצמו. הוא לא אמר דבר כשהחיילים באו לקחת את הגופה ולקבור אותה. הוא לא אמר דבר, עד שלבסוף קם, אסף את דלפין, הסתובב והתחיל ללכת לכיוון שער המחנה. אף אחד לא העז לעצור אותו. אף אחד לא ראה אותו מאז.

 

 

אחרי כשעה של בכי, האיש אשר קרא לעצמו דנברי הצליח לקום על רגליו, והאביר קם גם הוא כדי לתמוך בו.

"אני אבוא איתך," אמר האיש. "בסדר. אני אבוא."

"אני שמח לשמוע. יש במחנה כמה חיילים אחרים שגם מאוד ישמחו."

"אני לא כל כך בטוח לגבי זה."

"אני כן. אתה יודע שאתה יכול לסמוך על המילה שלי."

"אני אצטרך בגדים חדשים. ושריון."

"נקנה לך."

"וסוס."

"גם את זה נסדר."

"ושם חדש. אני חושב שאני צריך שם חדש."