זווית מבט

לפני זמן מה בתקופה שכבר איננה, חי אדם ושמו תום. למרות שנולד אדם היה תום קטן קומה ומעוות מראה. תכונות אלו, בתקופה ובעת שהתקיימו אז, שללו מתום את האפשרות לחיות עם בני מינו. על כן נכנה את תום 'אישון' לעיתים, ו'שדון' בזמנים אחרים, כפי שכונה בידיי האנשים שחיו בעת ההיא. ומכיוון שלשמות – כמו גם הגדרות – יש כוח, תום אכן היה שדון בכל המובנים החשובים.

וזהו סיפורו. סיפור של שמות והגדרות.
תום חי בבקתה קטנה בקצה היער, מעבר להר גבוה, במקום בו השועלים והארנבות מברכים אלה את אלה ברכת לילה טוב. הוא חי לבדו, שכן האנושות הגלתה אותו מקרבה. הוא לא היה אומלל, אבל גם לא בדיוק מאושר. חיות היער אירחו לו לחברה לעיתים, והוא היה משוחח איתן, אך פרט לזאת, היה בודד.
את מעט האושר שהיה בחייו, שאב תום מביצוע מלאכתו. לכל אדם מלאכה משלו, וכך גם לשדון. מלאכתו של שדון, היא להרוס את מלאכת האדם.
"ערב טוב, תום" אמר לו שועל חברותי ערב אחד, כשראה את תום יוצא מביתו.
"ערב טוב שועל" אמר תום והרים את מצנפתו המגוחכת לשלום.
"נדיר לראות אותך עוזב את הבית. מה מחוז פעמיך?"
תום חייך, חיוך עקום ומעט מלוכלך. "הערב? הערב אני הולך להחליף את הקמח של האופה. מחר הלחם לא יתפח, והמלך הזמין חתיכת כמות לסעודה של סוף החודש. האופה יאבד את הראש, מילולית."

השועל נענע את ראשו במחווה כמעט אנושית. "ולמה תעשה זאת?"
תום משך בכתפיו. "זה מה שאני אמור לעשות, שועל. אל תדאג, אני אתן לאופה להתבשל קצת במיץ של עצמו, ואז אציע לו שאאפה לחם בכמות מספיקה למלך, בתמורה למשהו."
"בתמורה למה?"
"לא יודע. משהו יקר לו. הוא כבר יציע לי אותו בעצמו. אני אקח כל דבר שהוא ייתן, אבל האופה יחשוב שאם הוא לא יציע לי משהו יקר אני לא אקיים את חלקי בעסקה."
השועל שרבב לשונו בתמיהה. "ובכן, דרך צלחה תום. אולי מחר נשב לאכול ארנבת ביחד?"
"למה לא, שועל? אני אשאל את הארנב כמה בנים נולדו לו החודש. להתראות!"
כאלה היו ימיו של תום. לא שהיה יוצא החוצה כל לילה, להפך. תום העדיף לפעול לעיתים נדירות, לגרום למעט אי נחת ולהימלט. היציאות הנדירות הללו גיוונו את חיי השגרה שלו ונתנו לו משהו לצפות לו. בימים כתיקונם היה יושב לבדו בבית, בוחן את האוצרות שחילץ מידיהם של חסרי המזל שנתקלו בו. ולעיתים, היה יושב לארוחה עם השועל, או עם אחת מחיות הבר האחרות שחיו ביער שלו. אבל ארוחות אלו הכאיבו לתום, מפני שלא היה להם הרבה מן המשותף, והשיחה רק הזכירה לו עד כמה הוא בודד.
"מדוע נפלו פניך, תום?" שאל אותו השועל בערב המחרת, כשנפגשו לארוחה.
הם ישבו סביב לאש בזמן שתום בישל לעצמו נזיד ארנב, בעוד השועל מכרסם את אבריו הפנימיים בתאבון רב.
"או, זה שום דבר," אמר תום באנחה, "פשוט אתמול, עם האופה, אתה זוכר שסיפרתי לך על האופה?"
"בוודאי. החלפת לו את הקמח, לא?"
"אז אתה זוכר. זה טוב, בדרך כלל אתה שוכח כל מה שאני אומר שלא קשור ישירות למזון. אוקי, אז אתמול הייתי אצל האופה, כן?" השועל הביט בו בסבלנות, יודע שהוא יגיע לנקודה בסופו של דבר. היה זה אחד הדברים שתסכלו את תום בנוגע לשועלים. הם הקשיבו בנימוס, אבל אף פעם לא הבינו את חוש ההומור שלו, ומעולם לא הפריעו לו באמצע סיפור או שיחה. הוא מצא את התכונה הזאת מורטת עצבים.
"אז החלפתי את הקמח, הוא נכנס לצרות והכול הלך לפי התוכנית. אבל אז, משום מקום, האופה הזקן חטף התקף לב. בואנה, איך הייתי מופתע. כנראה מרוב פחד הלב שלו נכנע."
השועל ליקק את שפמו במחשבה. "והדבר דיכא את רוחך?"
"מה? מה פתאום. התפקעתי מצחוק. אני מתכוון, זו לא הייתה התוכנית, אבל גם זה היה משעשע. אלא שאז הבן שלו, ילדון בן שש, נכנס לפאניקה. חשב שהמלך יחסל אותו ואת אמא שלו בגלל שהאבא נכשל במשימה. אז המשכתי עם התוכנית והצעתי לו את שירותיי."
"ומה הוא נתן בתמורה?"
תום צחק. "את הכובע של אבא שלו, זה שעבר בירושה שבעה דורות."
הוא הוציא מכיסו כובע טבחים מעוך. "אבל האמת שאין לי מה לעשות איתו" אמר, והשליך אותו לאש.
"אז אני אופה את הלחמים כל הלילה. אבל אתה יודע, בדרך כלל כשאני עושה את הדברים האלה האנשים מתרחקים ממני. הם יושבים ומביטים בי, או הולכים לישון, או מה שלא יהיה. אבל הילד? הוא יושב שם ומדבר איתי. מספר לי על אבא שלו, שואל אותי איפה אני חי, מה אני עושה, מי אני, ככה בלי לפחד."
תום השתתק. השועל הביט בו בציפייה.
לאחר זמן מה, כשנהיה ברור שתום לא הולך לדבר, אמר השועל, "ואז מה קרה?"
"זהו זה. זה כל מה שקרה. סיימתי לאפות והלכתי הביתה."
"או."
שוב השתרר שקט. השועל חזר לאכול מן הארנב השסוע. ותום חזר להביט באש בגמלוניות.
#
"שלום תום."
"שלום ארנב" השיב תום, ונפנף לשלום מחצר ביתו.
" מה שלומך? איך היה הבן שלי, זה שאתה והשועל זללתם לפני שבוע?"
"או, פשוט נפלא," אמר תום, "עסיסי, רך, שמנמן. תודה רבה על שבחרת בו, ארנב."
הארנב גירד את אוזנו בסיפוק. "לא, לא. התענוג כולו שלי. אתה מגדל את הגזרים האלה בחצר שלך ונותן לנו לאכול כמה שאנחנו רוצים, אני מגדל בנים ועושה אותו הדבר. בזכותך יש לי חיים מושלמים, אני רק אוכל ומזיין כל היום."
תום צחק. "כן, כן. ו-בכן, אם מתחשק לך גזר או שניים עכשיו אתה מוזמן להצטרף אלי. אני במצב רוח טוב."
"אני תמיד מוכן לאכול," אמר הארנב, "אבל למה אתה במצב רוח טוב?"
תום שלף שני גזרים מהאדמה והשליך אחד לארנב, את השני החל מכרסם בעצמו. "ממם… אה, למה, שדון לא יכול להיות במצב רוח טוב בלי שמשהו מיוחד יקרה?"
הארנב החל מכרסם את הגזר שלו בתאבון. "אז שום דבר לא קרה?"
"לא בדיוק. סתם בצעתי איזה תכסיס עליו אני עובד כבר כמה חודשים. הולך להיות מצחיק."
"מה עשית?"
"סידרתי שהמלך יעבור ליד הבית של הטוחן בדרך למסע הציד שלו."
"וזה התכסיס?"
"לא, זו ההכנה לתכסיס. תקשיב עד הסוף. אז, המלך עוצר ליד הבית של הטוחן, וככה יוצא להם לדבר. והטוחן, הוא טיפוס שחצן, והוא לא מת על המלך. אז ערבבתי לו קצת אלכוהול בדייסה של הבוקר, לפני שיצא להם לדבר. ככה שהוא היה שיכור לגמרי."
"וזה התכסיס?"
"כוס אעמאק, ארנב, סתום ת'פה ותן לי לסיים."
"סליחה" אמר הארנב בעלבון וחזר לכרסם את הגזר שלו.
"אוקי, לא משנה. בכל קרה, לטוחן יש בת, בת שהייתי שמח 'לטחון' קצת בעצמי, אם אתה מבין מה אני אומר."
תום הביט בו, מחכה לקריצה, אבל הארנב האזין בשתיקה. הוא משך בכתפיו ברוגז.
"הטוחן, הוא גאה בבת שלו. הוא מספר למלך על הבת, מנסה להתרברב קצת, אבל המלך לא מעוניין. הוא כבר עשה המון בנות של איכרים, בשבילו היא סתם פרצוף יפה. אז הטוחן מתרגז, ואחרי כמה דקות של שיחה הוא פולט 'אה, והבת שלי יכולה לטוות חוטים של זהב מקש.'"
תום צחק בפה מלא גזר וטפח לעצמו על הברך. "והמלך אומר לו, 'וואלה? טוב, אם הבת שלך כזו מיוחדת תביא אותה בבקשה מחר לארמון שלי."
הארנב בהה בו בנימוס.
"זהו ארנב, סיימתי."
"אה. תזכיר לי שוב למה עשית את כל זה?"
תום משך בכתפיו בשנית, מצב רוחו הטוב נמוג לפתע. "זה מי שאני, ארנב. כשנולדתי הם החליטו שאני מכוער מדי מכדי להיות בן אדם, אז הלכתי על מה שנתנו לי."
"טוב, תודה על הגזר, תום. אני שמח לשמוע שהיה לך יום טוב" אמר הארנב ורץ משם, ממהר למחילה שלו, להרבות את מניין בניו.
"כן. יום טוב" חזר אחריו תום בקול חלול, וחזר לגן שלו בחוסר חשק.
#
תום היה בדרך חזרה לביתו בשעות המוקדמות של הבוקר, כאשר הוא נתקל בעורב.
העורב קרקר בהפתעה. "תום! מוזר לפגוש אותך בשעה כל כך מוקדמת. איפה היית כל הלילה?"
הוא התהדר בשרשרת זהב נאה, וקרץ לעורב. "מה, הייתי בפגישת אוהבים, עורב."
העורב קרקר שוב, הפעם בלעג. "אתה כל כך מכוער, תום, שלא היית יכול לשכנע את השפן לדפוק אותך בשביל מאה גזרים."
תום שרבב שפתו בעלבון. "עורב, אתה חרא של ציפור. מתאים לך שחור. יודע מה? לא מתחשק לי לספר לך איפה הייתי."
"נו, בחייך. ספר לי איפה מצאת את השרשרת היפה הזאת. היא כל כך נוצצת, אולי תיתן לי אותה?"
"לא, לא נראה לי. אולי אם אשמור אותה לעצמי אני אראה פחות מכוער."
העורב נקש במקורו. "אני מצטער, תום. תראה, אני אביא לך שן זהב שמצאתי, במתנה."
תום היסס, אבל אז התרצה. בסופו דבר, באמת התחשק לו לספר היכן היה. "שמעת על הבת של הטוחן?"
העורב הטה ראשו במחשבה. "נדמה לי שהארנב סיפר לי. הטריק שעשית לטוחן עם המלך, לא?"
"כן, בדיוק. מסתבר שזה אפילו יותר משעשע משחשבתי. לטוחן לא הייתה ברירה, והוא שלח את הבת שלו למלך יום אחר כך. והמלך קצת משוגע מסתבר. הוא שם אותה בחדר מלא קש ואמר לה שתטווה לו ערמה של זהב, או שהוא מוציא אותה להורג. ואני, אני כולי עוקב אחרי מה שקורה, מתפקע מצחוק, עד שהמלך יוצא מהחדר והבחורה מתחילה לבכות."
"אז אני עושה חושבין רגע, ואחרי כמה דקות אני דופק על הדלת ונכנס פנימה. היא יושבת שם, מביטה בי חצי מבוהלת חצי נגעלת, ואני דווקא הבלגתי. חייכתי אליה, הייתי הכי מנומס שיש. 'ערב טוב,' אמרתי לה, ככה מצוחצח כמו שצריך, שלא יאמרו שאני לא יודע איך מתנהגים לגברת. 'למה את בוכה?'
עכשיו, אני לא שופט או משהו, אבל הבחורה קצת סתומה. לקח לה רגע, ואז היא ענתה לי, בלי לשאול אפילו איך הגעתי לשם או מי אני. 'או' היא ענתה. 'אני צריכה לטוות את כל הקש הזה לזהב, ואין לי שמץ של מושג איך אני אמורה לעשות זאת!'
'ומה תתני לי אם אטווה אותו במקומך?' שאלתי, די בנעימות.
'אני אתן לך את השרשרת שלי' היא אמרה לי. מה שמצחיק זה, היא הייתה טיפשה מספיק בשביל להציע לי את השרשרת שלה, אחרי שאמרתי לה שאני יכול לטוות קש לזהב. כלומר, מיד ראיתי שהטוחן הוריש לה את התבונה שלו. ובינינו, אני די קיוויתי שהיא תציע לי משהו אחר לגמרי. היא הייתה באמת סתומה, ובכל זאת, היה לה תחת ששווה להציל. אז ישבתי כל הלילה וטוויתי לה את הקש לזהב. וויר! וויר! וכל סיבוב מילא עוד סליל. בסוף לקחתי את השרשרת שלה בתמורה."
"אז אני יכול לקבל אותה?" שאל העורב.
"בטח, למה לא. אני אלך שוב מחר בערב, לראות מה חשב המלך על העבודה שלי. אבל כרגע, ממש מתחשק לי לישון. הנה עורב, אל תגיד שאני לא חושב עליך" אמר תום, והניח את השרשרת במקורו של העורב.
העורב עף משם, לוקח את האוצר הנוצץ לקינו. תום חייך והלך גם הוא, שורק לעצמו. הוא הגניב מישוש רציני כשבת הטוחן נרדמה על הכסא, ומבחינתו זה היה שווה את כל הלילה.
#
תום יצא גם בשתי הלילות הבאים, והחיות החלו מתלחשות שאולי משהו באמת לא בסדר. בדרך כלל הגביל את עצמו ליציאה אחת בשבוע, שבועיים. הן החליטו שהתערבות דרושה כאן.
כאשר חזר בלילה השלישי ברציפות, מחייך לעצמו בסיפוק, פגש תום בארנב, השועל והעורב, כולם מחכים לו על מפתן ביתו הקטן.
"מה זה, מארב? קחו הכול, רק אל תפגעו בשדון הקטן המעוות."
"לא מצחיק, תום" אמר הארנב. "אנחנו דואגים בנוגע אליך."
"דואגים בנוגע אלי? זה נוגע ללב. אבל ברצינות, מה קרה, נגמר האוכל? יש ציידים ביער?"
"כלל וכלל לא" אמר השועל. "הארנב דובר אמת, תום. אנחנו חושבים שעניינך עם ביתו של הטוחן הרחיק לכת יתר על המידה."
"כן" אמר העורב. "לא ראינו אותך כבר שלושה ימים. אני מבין שהיא חתיכה, אבל כל מה שאתה עושה זה טווה זהב לה ולמלך. היא מנצלת אותך."
תום צחקק, כאילו העורב אמר משהו משעשע במיוחד. "מנצלת אותי? אה, אתם באמת דואגים! בואנה, לא ידעתי שאתם יכולים לדאוג בנוגע לשום דבר חוץ מאוכל."
"טוב, טכנית אתה המקור העיקרי למזון כאן, תום. אז אתה יכול לומר שאנחנו דואגים בנוגע לאוכל באופן עקיף" אמר העורב.
"בסדר, בסדר. תנו לי להרגיע אתכם בחורים, אני לא הולך לשום מקום. סך הכול, המלך נהיה קצת חמדן. אבל היום העסק נגמר לחלוטין. המלך אמר שהוא יתחתן עם הבת של הטוחן אחרי הלילה. ותאמינו לי, אני לא זה שנוצל כאן."
"מה כוונתך?" שאל השועל.
"שמע, קודם כל יצאתי עם הטבעת והמחרוזת של הבחורה."
"ואת שתיהן נתת לי" אמר העורב.
תום פלבל בעיניו. "שיהיה. אבל תאמינו לי שיצאתי מורווח."
כל אותו זמן, ישב הארנב על הקרקע בלי להוציא מילה. אילו היה בן אדם, יתכן מאוד שחיוך רחב היה הולך ומתפשט על פניו. שפמו רטט בהתרגשות הולכת וגדלה, עד שלבסוף פלט. "תום, גבר, שיחקת אותה!"
השועל והעורב הביטו בו בהפתעה, בעת שתום חייך חיוך מרוצה.
"מחרוזת וטבעת הוא אומר לי" אמר הארנב. "חושב שאני לא מזהה את המבט שיש לו בעיניים? שמע, כל פעם שאני מביט בשלולית מים אני רואה את המבט הזה. אל תנסה להסתיר מארנב, אני מומחה לעסק. ספר ספר, איך היה?"
"הוא לא רציני" קרא העורב.
"ג'נטלמן אף פעם לא מספר" אמר תום בהתחסדות.
"אבל אתה לא ג'נטלמן, תום" ציין השועל.
"נכון מאוד. בגלל זה אני אספר לכם שהיה מצוין!"
"שיחקת אותי" אמר הארנב. "מה, מה, ספר פרטים."
"אל תהיה חזיר, ארנב. נאמר רק שהיה נהדר. אבל מה, רק חבל שהיא לא הייתה בהכרה."
החיות השתתקו.
תום משך בכתפיו. "שמעו, היא ישנה ממש כבד. לא עמדתי בפיתוי. לילה ראשון לא הלכתי עד הסוף, אבל בשני ממש ראיתי שהיא לא מגיבה לכלום. לא באמת חשבתם שהיא ראתה אותי והחליטה שבגלל שאני מציל אותה אני שווה זיון, נכון?"
ארנב גירד את אוזנו. "מי אני שאשפוט אותך, תום? אני כבר לא כל כך שם לב אם הן ישנות או לא. אבל מה תעשה אם יהיה לכם גור? אלוהים יודע שאני לא יכול להיכנס לשום חור בלי להביא איזה חמישה, שישה, כאלה לעולם."
"כבר דאגתי לזה" אמר תום.
"איך דאגת?" שאל העורב.
"גרמתי לה להבטיח לי את הבן הבכור שלה. אם עוד תשעה חודשים היא תלד אז הוא שלי. הבן שלי בטח גם יראה כמוני, אז אני בעצם עושה לשניהם טובה."
החיות החליפו מבטים. זה לא היה עניינם. תום אמר שהוא נשאר, מבחינתם המטרה הושגה. אך העורב חש שמשהו צריך להיאמר, לכן שאל.
"אתה בכלל רוצה בן?"
תום חשב על זה דקה ארוכה. "אני חושב שיהיה נחמד אם עוד מישהו יגור כאן, לא? אתם יודעים, יהיה פחות שקט."
"אם כך מזל טוב, תום" אמר השועל.
"תאמר את זה אחרי שנדע אם קרה משהו."
השתרר שקט בין הנוכחים. תום שקע בהרהורים והחיות החליטו שהן השביעו את דרישות הנימוס, ושזה הזמן לעזוב. אחת אחת הן התרחקו ממנו. ותום נותר לבד, מביט בגנו בכמיהה, מדמיין את העתיד.
#
החודשים חלפו ביעף. לתום לא נותרה סבלנות רבה למעשי קונדס, והוא ביצע את אלה כלאחר יד, בכדי לצאת ידי חובה. בתוך זמן קצר באה השמועה לכפרים, המלכה הטרייה בהריון. תום ספר את הימים בציפייה ובילה מרבית זמנו בשיפוץ בקתתו הקטנה. הוא הוסיף חדר נוסף לתינוק, בנה לו עריסה קטנה מעץ, וגילף צעצועים עדינים למראה. חיילים קטנים למקרה שהיה זה בן, בובות יפות אם זו בת.
לבסוף בא היום בו ילדה המלכה. הארץ רעשה ורגשה, ואפילו החיות נסחפו בהתרגשות. כל יום ביקרו את תום, לראות אם כבר הביא את התינוק. אך הוא חיכה תקופת מה, ממתין שהתינוק ייגמל מחלב אימו. לבסוף, בא הארנב לביתו ומצא שתום איננו שם.
"הוא הלך להביא את התינוק" סיפר בהתרגשות לשועל. "תום שלנו, אבא! מי היה מאמין? חשבתי שיישאר לבד לנצח."
הם חיכו לו יום שלם. אבל כשתום חזר, הוא חזר בידיים ריקות.
"מה קרה?" שאל העורב.
תום נד בראשו. "סיפור ארוך, עורב, באתי אליה ואמרתי שהיא צריכה לקיים את ההבטחה שלה אלי. היא ניסתה להציע לי אוצרות, עדיין לא קולטת שאם אני יכול לטוות זהב אני לא צריך את האוצרות שלה. אז אמרתי לה שהתינוק שלה יקר לי יותר מכל אוצרות הממלכה. כי זה נכון, בינינו."
"והיא עדיין סירבה לתת לך אותו?"
"טוב, זה לא כאילו היא הייתה יכולה לעצור אותי. למרות שחשבתי שהיא הולכת לקרוא למשמר. אלא שבמקום זה היא התחילה לבכות."
"אז מה עשית?" שאל הארנב.
"נלחצתי. בדרך כלל זה מצחיק כשנשים בוכות, אבל משום מה איתה זה היה שונה. היא עמדה שם, מחזיקה את הבן שלי, שבכלל היה יפהפה, לא הייתם מאמינים עליו. דומה לאמא שלו. והיא בכתה. אז אמרתי לה…"
היה רגע של ציפייה דרוכה. "אמרתי לה שאם היא תצליח לנחש מה השם שלי בתוך שלושה ימים אני אוותר על הילד."
"מה?" אמר הארנב. "ככה, בכזו קלות? נפלת על כל הראש, תום?"
"לא בדיוק" הרגיע אותו תום. "זה לא כאילו יש לה דרך לגלות מה השם שלי באמת. אפילו אם היא תנחש מה הוא, אני אעמיד פנים שהיא טועה. לפחות ככה אני לא יוצא יותר מדי מניאק."
"דרך משונה להסתכל על העניין" אמר השועל.
"אל תדאגו. עוד שלושה ימים, והבן שלי יהיה כאן. שמעתי שהמלכה שלחה שליחים לחפש שמות חדשים למקרה שהיא לא תצליח לנחש מה שמי. קצת חבל לי על הזמן שלהם, אבל מילא."
לחיות, שלושה ימים הם הרבה זמן. אבל היה זה התינוק של תום, ומבחינתם זה הפך כל החלטה שלו לסופית.
ביום הראשון שב תום הביתה שורק לעצמו בשביעות רצון.
"היא ניסתה את כל השמות הרגילים" סיפר לחיות. "היא ניסתה דברים כמו, 'דניאל', 'הנרי', 'יוני', 'פול', 'משה', ועוד מליון שמות אחרים מכל מיני ארצות. מה שמצחיק, היא אפילו אמרה 'תום' פעם אחת, ואני כמעט בלעתי את הלשון. אבל למזלי אף אחד לא שם לב."
ביום השני הוא חזר מחייך, רוקד ריקוד עליז.
"הוא כל כך חמוד, הבן שלי. אמרתי לכם שזה בן?" אמר לחיות. "והיא ממש נואשת. ניסתה הכול הפעם. 'מתתיהו', 'הרשלה', 'ז'אק', 'נובונגה', 'צ'או לי', 'רמפלסטילסקין', והמון שמות מגוחכים אחרים. מחר, אני והבן שלי הולכים הביתה."
היה זה בליל היום השני, כשתום שקל לפרוש למיטה למרות שידע שלא יצליח להירדם מרוב התרגשות, כשהשועל רץ לעבר המדורה הקטנה שלו והביא עימו חדשות.
"תום, תום!" הוא קרא. "מישהו מגיע."
"מי?" שאל תום, מופתע.
"איני יודע. אדם, לבוש היטב, ורכוב על סוס משובח."
תום גירד את שערו מתחת למצנפתו. "מעניין. זה מוכרח להיות אחד מהשליחים של המלכה. פעם ראשונה שמישהו מעז לבוא הנה."
"מה תעשה?"
תום הצר עיניו וחיוך ממזרי התפשט על פניו. הוא גיחך וקם על רגליו.
"מה זאת אומרת? הוא בא כל כך רחוק, יהיה חבל לאכזב אותו, בו נגלה לו איך קוראים לי."
"אבל המלכה כבר ניחשה מה שמך."
"שועל, לפעמים אתה ממש מרגיז, אתה יודע את זה?"
השועל התרחק משם בתהייה, מביט מהצללים לראות מה יעשה תום.
תום ליבה את האש מעט, חיכה עד ששמע פרסות סוס מתקרבות, ואז החל מפזם לעצמו.
'אאפה עוד היום, אבשל לי מחר
את הילד אקח אלי אל ההר
את מלכתי, לא תדמי
כי עוצלי גוצלי הוא שמי!'
הוא שר, רוקד ומפזז סביב האש. הוא חזר על הריקוד והשיר כעל מזמור. ובעודו מקפץ אנה והנה קלט את השליח בזוית עינו, מביט בו ממרחק בטוח מן הגבעה. הוא המשיך בכך עד שהשליח עזב, ואז התמוטט לאדמה, מתנשם וצוחק בקול רם.
השועל קרב לעברו בשקט. "אבל חשבתי שקוראים לך תום, תום."
צחוקו המתגבר של תום הדהד ביער האפל. אך השליח כבר היה רחוק מכדי להבחין.
#
היה זה היום השלישי לאתגר השם של המלכה, והאחרון לימיי בדידותו של תום.
בשלב זה הכול ידעו על הננס הקטן והמעוות שלו הובטח יורש העצר. אבל באף מקום לא הייתה הציפייה דרוכה כפי שהייתה בין החיות בביתו הקטן של תום.
כאשר שב אותו ערב, ידיו ריקות שוב והבעתו חתומה, ידעו כי משהו השתבש.
הוא צעד לבקתתו והתיישב על יד מקומו הקבוע במדורה. לבסוף, הרים העורב קולו בשאלה. "מה קרה?"
"לא לקחתי את התינוק" אמר תום.
"זאת אנו רואים. אך מדוע?" שאל השועל.
"הלכתי לטירה, כשאני יודע שהמלכה חושבת שהיא יודעת מה שמי. חשבתי שזה אחד מהתעלולים הכי טובים שלי. נכנסתי פנימה, וראיתי שהיא אספה את כל החצר שלה להביט במה שעמד לקרות. זה רק עשה את כל העניין יותר מצחיק.
'אם כך, מלכתי, מה שמי?' שאלתי אותה.
'האם זה קונרד?' היא שאלה, מעמידה פנים בצורה ממש גרועה.
'לא מלכתי, שמי לא קונרד.'
'האם שמך הארי?' היא שאלה שוב, וראיתי שהיא חושבת שהיא נורא ערמומית.
'לא מלכתי, שמי לא הארי' עניתי. ואז הבטתי סביבי. הייתי מוקף באנשי אצולה, הפעם הראשונה בחיי בה חשפתי את עצמי בצורה כל כך גלויה. וראיתי שהם נהנים מזה, שהם יודעים מה עומד לבוא ושהם לועגים לי מתחת לשפמים המשומנים שלהם, לחיוכים המזויפים שלהם. עמדתי להראות להם מאיפה משתין הדג.
'האם יש סיכוי, במקרה, ששמך הוא עוצלי גוצלי?' היא שאלה בניצחון.
הבטתי בה. עמדתי להתחיל לצחוק ולומר לה שלא, זה לא שמי. אולי גם להוסיף תנועה מגונה. ואתה יודע מה ראיתי? ראיתי בני אדם, ראיתי אותם במערומיהם. עומדים שם, שמחים לאיד, שבעיי רצון מההשפלה שלי. אפילו המלכה, שהייתה טיפשה מכדי להבין שאף אחד לא מספיק מטומטם בשביל לצעוק את השם שלו כמו אידיוט, בלי סיבה, נהנתה מכל העסק. ואז תפסתי את זה. הם היו בדיוק כמוני. לא, הם היו גרועים יותר ממני.
אני לא יכולתי להיות בן אדם בגלל שאני מכוער מדי, נמוך מדי, מעוות מדי. אבל הם? הם היו יפים, גבוהים, אציליים. לי יש תירוץ, להם לא היה. הם היו בני אדם, בצורה הכי גרועה ודוחה האפשרית. ואני לא רציתי להיות כמותם.
אז במקום לצחוק, צעקתי עליה. 'השטן אמר לך את זה, השטן אמר לך את זה!' ורצתי משם בזמן שכולם צחקו."
"אני לא מבין" אמר הארנב, אחרי רגע מחשבה. "אם הם היו כאלה גרועים, למה לא לקחת את התינוק? הייתי חושב שזה יעשה את הכול אפילו קל יותר."
תום חיטט באפר המדורה במקלו. "זה גם מה שאני חשבתי, לרגע קצר."
"אבל?" שאל העורב.
הוא הרים מבטו, ונראה עצוב מכפי שהם אי פעם ראו אותו. "אבל אז חשבתי, מה הדבר האנושי לעשות?"
ואת זה החיות הבינו. לשם שינוי.
ובינינו, זה מה שהתמיהה את החיות לאורך כל הדרך.
אז חייך אליהם ושלף שק אותו החביא מתחת למעילו. "אבל סחבתי לנו ארוחת ערב מהמטבח בדרך החוצה."
בכל זאת, תום ידע מה חשוב באמת.