זמן הכוכבים

אני קורא בכוכבים. כן, זה מה שאני עושה. יש כאלה שחושבים שאי אפשר להגדיר את זה כמקצוע ואפילו לא כתחביב אבל לדעתי זה ייעוד של ממש. אימא מספרת שכשהייתי תינוק בכיתי ומיאנתי להירדם. איש לא הצליח להרגיעני והיא, מתוך דחף פנימי עמוק הביאה אותי להסתכל יחדיו בשמיים.
הרקיע היה זרוע כוכבים (כך היא אומרת) והכוכבים השתקפו בעיניי. הבכי נפסק בו ברגע ורק הסתכלתי והסתכלתי מעלה. אז כמובן עוד לא ידעתי לקרוא בכוכבים אבל אני מאמין שכבר אז היה נהיר לי שיש איזה קשר, מיוחד במינו, ביני לבינם. כך למשל, אני רואה כוכבים גם במשך היום, וזה מאוד מקל על כל העניין של חסך בשעות שינה. אני פשוט קם מדי בוקר, אוכל את הכריך שלי (אני אוהב אותו עם כמה פרוסות נקניק עבות) ויוצא לשבת על ספסל ברחוב.
כוכבי היום שונים מאוד מאלה של הלילה. הם צנועים יותר, שקטים יותר ומגלים את סודותיהם בקלות גדולה. אני מסתכל עליהם ומתחיל לקרוא, אלא מה? הכוכבים מתרחקים מהשמש, זה מה שהם תמיד מספרים. למען האמת כוכבים יכולים להיות טרחניים לפעמים עד דמעות. אני קורא את תלונותיהם הבלתי משתנות על האור החזק מדי, על העייפות, על השחיקה…
כשמפל התלונות מתייבש לבסוף אני קורא סיפורים ששווים קריאה. הכוכבים מגלים בפניי את שראו במשך הלילה ועל קורותיהן של מדינות אחרות משלי. לפעמים סובבים כל הסיפורים כולם סביב אדם אחד ואני לעולם לא מצליח להבין על סמך מה הוא נבחר. הקריאה יכולה להיות עסק משעמם כל כך!
אך הקריאה האחרונה שלי לא העלתה דבר מלבד מילה בודדת, "משחקים". קראתי שוב ושוב, שפשפתי את עיניי ואפילו ניסיתי לפנות אל הכוכבים בקול רם (דבר מיותר בהחלט מכיוון שהמרחק כמובן גדול מדי).
ובכן, משחקים. מה הם רצו לומר בזה? חזרתי עם השאלה הזו הביתה. הייתי כל כך לא מרוכז עד כי שרפתי את השניצלים הפריכים לתל פחמים ונאלצתי לזרוק אותם לפח. כבר שקלתי לפנות אל כוכבי הלילה כשמישהי מיוחדת מאוד עלתה בראשי. ניתרתי אל מכשיר הטלפון והפלתי את הפח על צדו. אינסוף מכשולים בדרך אל האמת…

עניתי לטלפון בחוסר חשק. הראש התפוצץ מכאב ומדי פעם בפעם הטביעה אותי החשיכה. אילו יכולתי הייתי מנתקת את המכשיר הארור ודי! אבל הוא צווח וצווח וחשבתי- אולי בכל זאת יש בפיו איזו בשורה עבורי… הושטתי את ידי… והתחרטתי מיד:
"שלום! שלום!" קורא בכוכבים כמובן וקולו חד, קודח את דרכו בראשי המסכן, "כמה טוב שענית! כבר דאגתי שאת לא בעיר!" הוא המשיך לצווח בזמן שהרחקתי את השפופרת מאוזני.
התחשק לי לצעוק עליו, "אתה צודק! נסעתי! תשאיר הודעה אחרי הצפצוף!" אבל לא עשיתי את זה אלא סיננתי:
"מה אתה צריך?"
"הכוכבים!", הוא זעק ואני התפתלתי, "קראתי היום את המילה "משחקים". זה כל מה שהם היו מוכנים לומר. את מאמינה?.." והוא נכנס לשטף של דיבור מגומגם, נאום בלתי נגמר ומנסר שלא יכולתי להאזין לו. קטעתי אותו:
"ומה אתה רוצה ממני?" נכון, זה יצא קצת חד, ואני לא אדם חד, אבל איתו זה היה פשוט בלתי נסבל.
"אולי תוכלי לבדוק…" הוא גמגם.
אמרתי לו שאני מאוד עסוקה. הוא נשמע מאוכזב ואני רק רציתי לסיים את השיחה. הטחתי את השפופרת ברגע שיכולתי ואז גם הנחתתי אותה כמה פעמים נוספות על השולחן, רק כדי להוציא את הכעס. אבל בסופו של דבר זה רק הגבירה את כאב הראש והטלפון התפרק. נשכבתי חזרה על הספה והשתדלתי לעצום את העיניים.
החושך היה רגעי ואז הופיעו על גב עפעפיי נקודות זוהרות ודוקרות. "כוכבים", חשבתי. צפיתי באין אונים איך הנקודות הדוקרות הללו, מרקדות ומשתלבות לכדי מילה אחת: "משחקים".
זה היה כל כך מכעיס! פערתי את עיני ועצמתי אותן שוב אבל בין רגע הכל חזר על עצמו. גררתי את עצמי מעל לספה. לא מצאתי מנוחה. מדפי הספרים הקיפו אותי. רוב הזמן נעים לי מאוד שאני חיה בתוך ספרייה… למעשה, אני היחידה בעיר (ואולי גם בעולם כולו) שיש לה ספרייה שהיא גם בית, ספרייה ביתית.
אנשים מגיעים אליי כמו לפסיכולוגית, אני משקה אותם קפה או תה, לבחירתם, ומאפשרת להשאיל ספר או שניים. הם שואלים אותי, "נעים לך לארח זרים רבים כל כך?" וגם אומרים: "הספרים סוגרים עלייך מכל כיוון…" אני מושכת בכתפיים. אני חושבת שזו התשובה הכי טובה, אבל הפעם הכל הרגיש אחרת.
הספרים לחצו עליי, המדפים רכנו לקראתי כמו עומדים ליפול ולמחוץ אותי תחתיהם. לא יכולתי להישיר אליהם מבט. עברתי בעיניי כרך כרך, ניסיתי לפרק את החומות לגורמים, והבנתי: לא היה שם אפילו ספר אחד על משחקים או כוכבים.
זו הייתה הפתעה לא נעימה בכלל. דחסתי את הכאב אל מעמקי ראשי, כך שהפך לבחילה נבזית וטיפסתי על שרפרף. אך לא, גם בראש החומה נותרו הספרים אדישים. במהרה נערמו סביב מגדלי כרכים שלא היה עליהם ולו גרגר אבק אחד, ולא מצאתי את שחיפשתי. יותר מכך! לא הצלחתי להיזכר בשום סיפור, ולו הקצר ביותר, שעסק במשחקים או בגרמי השמיים.
ירדתי אל הרצפה ובעטתי את השרפרף מעליי. הוא נחת על צדו והפיל תוך כדי ערימת ספרים ולי לא היה אכפת! איך יכלו לאכזב אותי כל כך? הכעס וודאי השתלט עליי, אחרת לעולם לא הייתי עושה דבר טיפשי כל כך… משכתי מתוך מגירה עליונה שבשולחן העבודה כריכת עור רכה ושחורה, גרפתי ערימת דפים ובדיו שחור (דיו אמתי, בקסת אמתית, לא התחליף האומלל הזה שקרוי עט כדורי) כתבתי "משחק וכוכבים".
חיכיתי שהכתובת תתייבש ואחר דחסתי את ערימת הדפים הבתולית לתוך הכריכה ואל המדף… דפיקה בדלת. "מי עכשיו? אם זה הקורא בכוכבים אני…"

עמדתי לוותר וללכת כשהדלת נפתחה בפניי. ספרנית היא אישה מלחיצה למדי… לפחות אותי היא מלחיצה, אבל יש לה ספרים טובים כל כך וחשוב מזה- היא יודעת להמליץ. אילולא היא לא הייתי קוראת דבר… אולי מלבד מגזיני אופנה שאני מעיינת בהם רק כדי להיווכח בגודל התהום שביני לבין הנשים המככבות על הדפים.
הספרנית עמדה מולי ועל פניה הבעה של כעס מהול בכאב. נסוגותי לאחור אבל זה רק הרגיז אותה יותר.
"שחיינית! בשביל מה את מצלצלת בטרוף כזה אם אינך מתכוונת להיכנס?"
"מצילה," אמרתי לה… יותר נכון חשבתי את זה אבל לא הוצאתי הגה. היא חשבה שאני שחיינית מהרגע הראשון שראתה אותי ולא הייתה מעוניינת בשום מידע נוסף. כעת, הסתכלה עליי, הטתה את ראשה בקוצר רוח ונעה מעט הצידה, לא מזמינה, יותר מאפשרת לי להיכנס.
נדחסתי על פניה וניסיתי להעלים את עצמי. מוזר, הכנסתי את עצמי בהינד עפעף לתוך המים העמוקים ביותר. באתי לעזרתם של גברים חסונים שהעריכו יתר על המידה את כישוריהם ונשים מבוהלות ולא כל כך חסונות… אבל כאן, בדירה הקטנה והדחוסה בספרים, הייתי חסרת אונים לגמרי.
הספרנית התרחקה אל פינת החדר והדליקה קומקום חשמלי. נבהלתי. היא וודאי מתכוונת להציע לי אחת מהתערובות המבחילות שלה שנקראות בפיה "תה", או יותר גרוע, "קפה". רצתי אל מדפי הספרים (או לפחות ניסיתי לרוץ כי כל החדר לא עלה על מספר מטרים בודדים) ונתקעתי בערימת כרכים שהתאזנה על הרצפה. "אוך!"
הספרים נפלו בקול טפיחה רמה. אחד מהם נחת על רגלי אבל נשכתי את שפתיי וניסיתי לא לנוע. מה הספרנית תגיד? לתימהוני היא לא אמרה דבר, רק צנחה על הספה המרופטת שלצד הקומקום והצמידה את ידיה למצחה.
מלמלתי התנצלות והתחלתי מערימה במהירות את הספרים אלה על אלה. כשהתרוממתי וערימת הספרים מתנדנדת בידיי עלתה בי המחשבה המייאשת על סדר עלום לפיו היו אמורים לעמוד. נלחמתי בדחף לשמוט את הכרכים חזרה לרצפה, למלמל שוב ולברוח… בלי ספר?
הוא ניצב מולי, נטוי מעט, שעון על דופן העץ, כמו נח, כריכה שחורה, רכה ושום כיתוב. איזנתי את ערימת הספרים שבידי ומשכתי אותו לקראתי.
"רוצה קפ?.."
"לא תודה," פלטתי במהירות, דחסתי את הספרים אל המדף ונופפתי מרחוק בכרך חסר השם, "אקח אותו. אני ממהרת."
"את תמיד ממהרת," רטנה הספרנית, "תני לי לראות מה בחרת."
התקרבתי אליה. היא צמצמה את עיניה, כאילו תקף אותה קוצר ראייה פתאומי, התבוננה בספר והידקה את שפתיה. אצבעותיי ננעצו בכריכה ביתר עוצמה:
"זה סוג של בדיחה? כי אני לא מעריכה בדיחות כאלה…"
"ל… ל… לא", גמגמתי, "אני באמת רוצה את הספר הזה. אפשר אותו?"
הספרנית ניסתה לבחון אותי אבל עיניה נעצמו כעבור רגע קצר. היא נופפה בחולשה לעברי:
"קחי אותו ולכי מפה כבר".
נמלטתי משם כל עוד נפשי בי, מחוץ לדלת, במורד המדרגות ואל הרחוב הסואן. נשמתי לרווחה רק כשעמדתי על האספלט המלוכלך. הספרנית הייתה היום במצב רוח רע במיוחד. "לא אבוא לשם יותר!" נשבעתי לעצמי כמו שלמעשה נשבעתי כל פעם. האמנתי לעצמי כמעט לגמרי.
פתחתי את הספר: "משחקים וכוכבים", היה כתוב שם בכתב יד קטן ומוקפד. הפכתי את הדף וכל הערימה התבלבלה וזעה והתעופפה מתחת לאצבעותיי. נדמה היה לי שהדפים ריקים כולם, אבל מה תגיד הספרנית! רדפתי אחריהם, כיליתי את נשמתי. רק דף אחד לא מצאתי, את ההוא עם הכיתוב.

אני מנקה רחובות. זה מה שאני עושה. אני מעדיף את שעות הבוקר המוקדמות כשאיש לא קם עוד ממיטתו להוציא מנקי רחובות וציפורים משקימות קום. ככה אנחנו עובדים, כתף אל כנף, שני עמים בברית תמידית. מכוניות בודדות חולפות על הכבישים ואני דואג לכך שהמדרכות יהיו נקיות ככל שניתן. למה? שאלה גדולה.
אני אוהב שאלות גדולות, אבל אפילו יותר אני אוהב שאלות קטנות שיש בהן את המשמעות הגדולה מכולן. אתן דוגמא, אנשים חולפים על פניי וחלקם מברכים אותי בבוקר טוב מנומס ושואלים לשלומי… מן שאלה קטנה שכזאת.
מה שלומי? ובכן זה תלוי בשעת היום, במזג האוויר, באורכו של הצל שלי על המדרכה… בדרך כלל אני לא עונה לשאלות. אני מעדיף לחשוב. וחוץ מזה, המדרכה היא זו שמעניינת אותי באמת.
כמה דברים מרתקים אפשר למצוא על גביה! בראש הרשימה הסדקים כמובן. הם רבים מספור, חלקם עבים, חלקם דקים וכולם יוצרים מן כתב קשרים. אני אוהב לחשוב על הרשת הזו כהמצאה שקדמה לזו של שבטי המאיה, ואולי הייתה להם להשראה. קל לי לדמיין, בזמן שאני מטאטא את הרחוב, איך סדקים דומים מילאו את אדמת המדבריות הצחיחה והאינדיאנים התבוננו בהם וחשבו וחשבו וחשבו…
נוסף על אלה אפשר למצוא על המדרכה מיני תלים קטנים שאינם אספלט יותר אלא יצירה חדשה לחלוטין. אני נהנה לחשוב שאלה חפרפרות אספלט, חיות זעירות שלא דומות כלל לחפרפרות אמתיות, צבען אפור והן חלקלקות כמו עשויות מים.
החפרפרות עובדות יום ולילה ומנסות לפרוץ את מעטה החנק שהלבשנו על האדמה, אבל בני האדם נלחמים בהן באכזריות יעילה. החפרפרות מחוררות את האספלט כהוגן, ובו ברגע מגיעים צבאות של עובדים בקסדות צהובות ומכסים את החורים בשכבה חמה נוספת… ואני מתבונן מהצד.
והיום, בדרכי הביתה, נתפס בחרטום נעלי דף לבן, לא מאוד מקומט, עם כיתוב על גביו. התבוננתי בו קצת ורכנתי להרים אותו. חשבתי, אולי הדף מנסה לשאול אותי משהו ולפי גודלו הנחתי ששאלתו תהיה מהסוג הקטן שאני אוהב.
הכיתוב הצהיר: "משחקים וכוכבים", בלי שום סימן שאלה בסוף. עמדתי ועיינתי באותיות. מעניין, מן שאלה שכזאת. חשבתי על האות "מ", גם אני מתחיל ב"מ" אבל אני רחוק כל כך מהכוכבים. למעשה אני כלל לא מסתכל למעלה. אני מניח שאין בשמיים אספלט שצריך לנקות.
חשבתי גם על האות "כ". אני אוהב את האות הזאת. היא מזכירה לי משהו טעים ופריך שאוכלים אותו רק באוויר רענן. קיפלתי את הדף והנחתי אותו בכיסי. הלכתי הביתה אבל מדי פעם הצצתי כלפי מעלה. פספסתי אינספור סדקים ותלי חפרפרות אספלט אבל לא יכולתי שלא להרים את מבטי.
זו הסיבה שמעדתי על משהו וכמעט נפלתי. מיהרתי להסתכל לפנים ושמרתי על שיווי משקל, המשוגע המקומי. הוא מעולם לא שאל אותי אף שאלה, לרוב השתמש במשפטים שכוללים סימני קריאה בלבד. התבוננו זה בזה והעיניים שלו התרוצצו:
"שלום," אמרתי לו, "מה אתה חושב על משחקים וכוכבים?"
הוא צעק לעברי משהו לא ברור ואני עקפתי אותו והמשכתי הלאה. איזו מן שאלה הייתה זו? גדולה או קטנה?

אנחנו רבים. אנחנו העולם כולו. אנחנו צריכים להיזהר כי אנחנו צפויים לאסון, לכליה מוחלטת! אנחנו צועקים את זה בכל כוח גרונותינו הרבים אבל הטיפשים לא מקשיבים! אנחנו כועסים כי אנחנו מאוד רוצים להציל את העולם אבל מה לעשות שהעולם מתנגד? והתרופות, הן מרדימות את החושים ולא מאפשרות להאזין לאסון שממשמש ובא!
לכן אנחנו לא נוטלים תרופות. אנחנו מעמידים פנים שהכדורים נמצאים על לשונותינו אבל למעשה אנחנו יורקים אותם ושוטפים אותם הישר אל התהום השחורה, אל החור השחור שבתוך הכיור.
אימא חשיכה, אימא עלטה, אימא עיוורון… לפעמים אנחנו נהיים שקופים. ששש! אף אחד לא רואה ולא מרגיש בנו. אנחנו הגלקסיה, אנחנו היקום, אנחנו האנושות, המוח שלה, הו כן! איש חסר משמעות מטאטא את הרחוב. בשביל מה הוא מטאטא את הרחוב אם אנחנו ניצבים רגע לפני סוף העולם?
הוא הולך על המדרכה בנינוחות מרתיחה ואנחנו רוצים לנער אותו ולצעוק לו באוזן, "מספיק עם זה! רוץ! הזעק צבאות של מנקי רחובות והתייצב על קו החזית עם עלות השחר!" הוא נתקל בנו וזה מאוד כואב.
כואב באזור שקרוב לשמיים, ממש ליד הירח. אנחנו חורקים בשינינו הרבות מספור ושותקים אבל הוא מדבר, פותח וסוגר את פיו, פותח וסוגר. אנחנו מאזינים אבל האיש זעיר כל כך עד כי קולו לא מצליח לטפס אל הגבהים ששם נמצאות אוזנינו. לא מצליח. אנחנו רוכנים אליו דרך הכאב המסנוור של אלפי כוכבי שביט ומנסים לקרוא את שפתיו, "משחקים וכוכבים", הוא אומר.
הכוכבים הם למעלה, הם משחקים את המשחקים שלהם. הכוכבים הם המוח שלנו, החיבורים שבין הנוירונים. חיבורים זעירים שמחשבות רצות לתוכם ומתוכם כמו רכבות תחתיות, ברעש, בקרקוש מחריש אוזניים.
אנחנו אוטמים את האוזניים בידיים אבל יש לנו עוד אוזניים, עוד הרבה אוזניים, כל הגוף שלנו אוזניים והקול מהדהד ומהדהד "משחקים וכוכבים"… "משחקים וכוכבים"… "משחקים וכוכבים". אולי המפלט במשחקים?
אנחנו נסוגים לתוך המפלט הזה. משחק הוא מנהרה, מנהרה ארוכה ומתפתלת, מעגל מושלם. אנחנו הולכים לאיבוד בתוכה ויכולים לנוח. משחקים נחים איתנו וכוכבים כבים ממעל.

קול ראשון: "מכל הדמויות אהבתי רק את מנקה הרחובות."
קול שני: "מה איתך? מנקה רחובות זו דמות מצוצה מהאצבע! מין פילוסוף מהורהר שאיש לא מקשיב לו. אני אהבתי את השחיינית / מצילה."
קול ראשון: "וואו! דמות כל כך מיותרת! שולית לחלוטין, סוג של מקף שנועד לגשר על פערים בעלילה! אפשר היה להסתדר נפלא גם בלעדיה!"
קול שלישי: "אני אהבתי את הקפה."
קולות ראשון ושני יחד: "ספל הקפה? הקפה?! אבל זו בכלל לא דמות! ואפילו לא שתו ממנו! והוא מגעיל!"
קול שלישי: "אני חושב שאילולא ספל הקפה, כל העניין היה הופך מיותר לחלוטין, מהומה על לא מאומה. אפשר לחשוב, סך הכל משחקים וכוכבים!"