יד ליד הערימה

החדר היה חשוך, האוויר סמיך ומעיק וזיעה קרירה הצטברה לה בהדרגה על גופותיהם של הנוכחים. ריח האלכוהול והזיעה היה השולט בחדר וקריאות ההימורים והקלפים המתהפכים היו הקולות היחידים שהיה אפשר לשמוע במקום, מלבד למלמולים הלא פוסקים של הצופים.
הוא הפך את הקלפים בזה אחר זה במהירות כמעט על – טבעית. יריבו: שניסה בכל כוחו להגיע למהירות של זה שמולו, התנשף בכבדות ומבלי משים לב הנער שמולו כבר לקח את החפיסה החדשה שלו ערבב, וסידר אותה מחדש.
"איך אתה עושה את זה?" גיחך הבחור וחשף טור שיניים שחלקן מלאכותיות וחלקן השני צהובות או שחורות. הנער חייך – הוא רק בן 18 וניצח בקלפים יותר אנשים מכל אחד אחר.
"כישרון" גיחך הנער ועיניו הירוקות הבזיקו בשעשוע, הוא לגם מבקבוק הבירה שלצדו.
הנער סיים לסדר את הקלפים שלו שבקושי הספיקו לסידור מלא וצפה בידיו הרועדות של הבחור שמולו. שיערו השמנוני המעורבב עם זיעתו הוצמד לקדקוד ראשו ועיניו הגדולות לא הפסיקו להסתכל עליו ועל הקלפים והנוכחים האחרים שצפו בהם בריתוק, והנער? רק חייך את חיוכו המוזר והסיט קצוות שיער שחורות מעיניו. לאחר שהבחור עם השיער השמנוני סיים לסדר את קלפיו הם המשיכו לשחק ולא עברו יותר משתי דקות עד שהנער הניח בחינניות את ידו ליד ערמת הקלפים וחייך בניצחון. הבחור הסתכל עליו בבלבול ורק אז קלט שהפסיד – המשחק הסתיים. הוא נעץ מבט מובס בעיניו של הנער ולאחר מכן בערימת הכסף שנחה לידם ובכסף שעובר בין הידיים של הקהל.
"אחלה משחק" גיחך הנער, לקח את הכסף שלו וחפיסת הקלפים שתמיד נחה בכיסו ואיתה קיימו את המשחק, ויצא משם לרחוב הקריר. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת ופנסי הרחובות האירו חלקים בודדים מן המדרכה. פעם בכמה דקות חלפה לה מכונית למספר שניות ונשמעה כמו עשר מכוניות ביחד. הנער חבש את הכובע של הקפוצ'ון האפור כהה שלו והכניס את ידיו לכיסים. את חפיסת הקלפים דחף לכיסו האחורי של הג'ינס הבלוי שלו. הטלפון שלו רטט מכיס מכנסיו והוא הוציא את ידו מכיס הקפוצ'ון שלו, הוציא את הטלפון ובהחלקה אחת על הצג קרא את ההודעה שנשלחה אליו:
"מחר. בבית הקפה בשעה הרגילה. אני ואתה. תביא את הקלפים"
הוא גיחך לעצמו שסיים לקרוא את ההודעה, סגר את הטלפון והחזיר לכיס מכנסיו. "הוא לא מוכן להפסיד אה?" מלמל לעצמו בגיחוך.
לאחר כמה דקות הליכה הגיע לביתו. הוא דחף את השער החורק של החצר שבקושי ראו את צבעו האמתי מרוב החלודה שכיסתה אותו, סגר אחריו את הדלת בחריקה מצמררת והלך על שביל האבנים המרוצפות שהוביל אל דלת הכניסה. הוא הוציא מפתח מכיסו פתח את הדלת, הדליק את האור וסגר אחריו את הדלת, שקול נקישת המנעול מהדהדת בין קירות הבית, ועד מהרה הוא שמע יללות חתול וצעדים קטנטנים ומהירים מתקרבים לעברו. הוא חייך והתכופף כדי ללטף את חתולו השחור שכפותיו היו לבנות ונעימות ועיניו הירוקות והחתוליות ננעצו בעיניו. החתול ילל, גרגר בקולי קולות, והתחכך בו מלטף את פניו של הנער בעזרת זנבו השחור והארוך. הנער גיחך לעצמו, הוא הרים את החתול על כתפו כמו שק תפוחי אדמה והלך למטבח. הנער הניח את החתול ליד הקערה שלו, מילא אותה באוכל ובקערה השנייה מילא מים חדשים והכין גם לעצמו לאכול. לאחר שסיים להכין, ולאכול את האוכל שעשה לעצמו הוא שטף את הכלים והתיישב על הספה השחורה בסלון, מדליק את הטלוויזיה.
"אני יודע שאתה מאחורי" גיחך הנער ואפילו לא הזיז את מבטו מצג הטלוויזיה. הוא צחקק והתיישב ליד הנער שזנבו הארוך זז לשם ולשם ואוזניו מסתובבות לכל צליל קטן שנשמע.
"הבאת לי קצת אוכל" גיחך החתול, מתח את רגליו וליקק את גב ידו השמאלית מספר ליקוקים.
"אז פעם הבאה אני אכין לך ארוחת גורמה של בני אדם" מלמל בציניות הנער והעיף מבט בחתולו שכרגע היה בדמות בן אדם עם אוזניים וזנב כשל חתול. החתול נאנח.
"אז כבר חשבת על זה?" החתול העיף בו מבט בזווית עינו הירוקה שזהרה קצת לאור הטלוויזיה.
"על מה?"
"נו אתה יודע, על המשחק הזה עם הרוזן המוזר הזה שלך" נאנח החתול בשנית.
"למה אני צריך לחשוב על זה? זה בסך הכול משחק" גיחך הנער.
"אבל מה עם מה שהבלונדיני הזה סיפר לך? רוב האנשים ששיחקו איתו לא חזרו ולא שמעו מהם"
"זה מה שאומרים על כל דבר" נאנח הנער, פיהק והוסיף "אני צריך ללכת לישון יש לי מחר משחק"
"מה הפעם?"
"כרגיל" הנער קם מהספה ונכנס לחדרו. הוא פשט את בגדיו ולבש את הפיג'מה שלו שהייתה מכנס טרנינג אפור וחולצת טי לבנה וקלילה. החתול נכנס לחדרו.
"לא נמאס לך מלשחק אותו משחק כל פעם מחדש?"
"אני לא תמיד משחק אותו משחק הם פשוט רוצים לשחק איתי במשחק הזה" גיחך הנער והעיף בו מבט משועשע. "בני אדם תמיד ירצו לנצח ולהרגיש הכי טובים וחזקים לכן עד שלא ינצחו הם לא יפסיקו או ינסו להוכיח את עצמם, זה הטבע שלהם".
"למה אתה תמיד מדבר על בני אדם כאילו אתה לא אחד מהם?"
"כי אני לא רוצה להיות כמוהם"
החתול נאנח והנער ארגן דברים אחרונים לשינה שהחתול לא מפסיק ללכת אחריו לכל מקום. "היית רוצה להיות חצי אדם וחצי חתול כמוני?" גיחך החתול.
"זה היה מספיק טוב בשבילי, חוץ מי זה – זה די מגניב להיות חצי חתול חצי אדם לא?" הנער גיחך ופרע את שיערו של חתולו בחיבה. "כן, זה באמת די מגניב" צחקק החתול והניח את ידו על שיערו בדיוק היכן שנגע בו הנער.
"אני נפגש מחר בבית קפה, אתגרו אותי"
"מי?"
"נחש" נימת שעשוע הייתה בקולו של הנער ולחתול לא לקח הרבה זמן כדי לדעת על מי מדובר.
"הבלונדיני?"
"כן. הוא חושב שבגלל שאני הולך להתחרות עם הרוזן הזה אני צריך לנסות שוב לשחק איתו כדי שאולי יהיה לו הזדמנות אחרונה לנצח אותי לפני שאני 'אמות' "
"הוא לא יודע שאתה –" הנער עצר אותו באמצע משפטו.
"לא"
"בני אדם מטומטמים מדי"
"אני יודע" גיחך הנער. הוא חזר לחדרו לאחר שכיבה את הטלוויזיה ונשכב במיטתו, שהחתול שוכב לרגליו. "לילה טוב" מלמל הנער והתהפך על צדו שוקע בשינה מהירה ועמוקה.
"לילה טוב" מלמל החתול כאשר הוא חוזר לצורתו המקורית והלא אנושית ונרדם גם.

"אני אומר לך שהוא ירצח אותך!" קרא הנער הבלונדיני בעקשנות וחבט בחוזקה בשולחן. טיפת קפה מהספל שנח לידו נשפכה על שולחן העץ הבהיר בבית הקפה והוא מיהר לקחת מפית ולנגב אותה.
"תחשוב בהיגיון, למה שירצח אותי?" נאנח הנער והעביר יד בשיערו השחור כפחם.
"אני לא יודע למה אבל זה ידוע שהוא רוצח אנשים שהוא מזמין לאחוזה שלו" עיניו הכחולות של הנער הבלונדיני לא הפסיקו להסתכל לכל הכיוונים, הוא הידק את כובע הצמר שלו לראשו ולא הפסיק למולל את קצוות חולצתו הלבנה.
"תירגע ותנשום עמוק אתה יותר מדי לחוץ" גיחך הנער.
"אני לא לחוץ!"
"תסתכל על עצמך, אתה לא מפסיק להסתכל לצדדים ולגעת בחולצה שלך"
הבלונדיני נאנח ונרגע קצת אך עדיין נגע בחולצתו בעצבנות. "הבאת את הקלפים?"
"כן" הנער הוציא את הקלפים מכיסו, הם חילקו את החפיסה שווה בשווה ערבבו עוד קצת והחלו לסדר. קלף פתוח ואז אחד לידו סגור ומעליו עוד אחד פתוח ואז שניים סגורים ואחד פתוח עד שהגיעו לארבעה סגורים ואחד פתוח. שאר החפיסה הונחה בצדי הקלפים ונחשבה לקופה של אותו שחקן. הם עשו סידורים אחרונים בקלפים והתחילו לשחק. לא עבר יותר מדקה והנער לקח את החפיסה הקטנה בחיוכו המוזר שתמיד חייך ששיחק. הוא היה טוב בכמעט כל המשחקים, אך בקלפים? זה היה כאילו היה שד מרוב מהירותו והתכונה הזאת שלו לתכנן אסטרטגיה נכונה, הנער היה בעל גוף אתלטי וגמיש ולכן גם במשחקי ספורט הצטיין.
"ניצחתי" גיחך הנער לאחר כמה דקות ששיחקו בו. הבלונדיני גיחך "יום יבוא ואני אשתפר" הוא קבע וסיים לשתות את הקפה שלו.
"אתה מבטיח לדבר איתי לפני שתשחק עם הרוזן?" הבלונדיני הסתכל עליו בדאגה.
"כן" חייך הנער "גם ככה אתה תתקשר אלי כל שנייה אז אין לי למה להבטיח"
"אני דואג לך! אנחנו חברים מהגן אני רוצה להמשיך עם החברות הזאת ולא שתמות עכשיו בגלל משחק קלפים מטומטם" מלמל הבלונדיני ונאנח.
"אל תדאג" הנער עדיין חייך ושיחתם המשיכה עד שהנער הודיע שהוא חייב ללכת לעבודה.
"תהנה" גיחך הבלונדיני, הוא הזמין חשבון על הקפה ששתה ולאחר ששילם הם נפרדו לשלום וכל אחד הלך לדרכו.
הנער טייל ברחוב שידיו בכיסי מכנסיו ופיהק מעייפות. "אתה ממש עייף אה? לא היית צריך ללכת לישון כל כך מאוחר" גיחך קול מוכר מאחורי הנער, הנער הסתכל מאחוריו וראה את עיניו הירוקות ואת זנבו השחור זז מצד לצד באוויר וחיוכו המשועשע פרוס על פניו.
"מה אתה עושה כאן? אין לך איזה קערת חלב לשתות?" עקץ אותו הנער בחיוך והמשיך ללכת לצד חתולו.
"יצאתי לסיבוב" חייך החתול והרים את ראשו למעלה כדי לתת לקרני השמש האביביות לחמם אותו. הנער התמתח ופיהק שנית.
"אני אהיה חלוד היום במשחקים, אני עייף כל כך" התלונן הנער ושפשף את עיניו.
"בעוד יומיים יש לך את המשחק הזה עם הרוזן ובכלל, אתה יודע למה הוא הזמין דווקא אותך?" החתול הסתכל עליו בעיניים סקרניות.
"אני רק יודע שהוא שמע עלי והוא רוצה לדעת מי אני" נאנח הנער והוסיף בגיחוך "ומה הבעיה שזה יהיה 'דווקא אני' "?
"זה נשמע מוזר, אתה בטוח שאתה לא רוצה שאני אבוא?"
"אני בטוח. גם ככה עדיף לך להיות בבית ואתה תמיד מוצא אותי שאני צריך אותך" חייך הנער. החתול הנהן, והם המשיכו ללכת בשתיקה לעבר ביתם.

"אני הולך" קרא הנער וחייך. הוא פרע את שיערו של החתול בחיבה והכין לו אוכל – קצת יותר מדי לטעמו אך פחות מדי לטעמו של החתול. "זה רק עשר קופסאות פתוחות! אתה לא יכול לפנק את החתול שלך בעוד איזה חמש?" מחא החתול כאשר הנער פתח לו והעמיד בשורה את עשר הקופסאות שהריח שנבע מהם היה בלתי נסבל בעיניו.
"רק עשר? בקושי חמש אתה מקבל ליום" גיחך הנער והוסיף "חוץ מי זה אתה יכול לקחת לעצמך אוכל". החתול נאנח ומשם נגמרה השיחה על כמות קופסאות האוכל שהחתול צריך בזמן שבעליו יהיה מחוץ לבית לפרק זמן לא מוגדר.
"תשמור על עצמך" חייך החתול והתחכך בו משמיע קולות גרגור רעשניים במיוחד.
"כן ברור" מלמל הנער כאילו זה מובן מאליו שהוא ישמור על עצמו, בדק דברים אחרונים, יצא מהבית ונכנס למכונית שחנתה בחנייה הפרטית שלו.
הוא הגיע לאחוזה הגותית המוזרה של אותו רוזן – ששלח לו הזמנה בדואר לפני חודש כמעט ורק לאחר יומיים נזכר לשלוח גם את הדרך להגיע אליו – רק אחרי חצי שעה בנסיעה ברכב שלו שבה דיבר עם הבלונדיני וניסה להרגיעו. שיצא מהרכב השחור שלו הוא הסתכל מסביבו: שדות רחבים נפרשו מסביב לאחוזה, ומכל צד אפשרי התפרס לו יער שסוף לו לא נראה. הוא העביר את מבטו על האחוזה שחומת לבנים עקיפה את כולה. שער מתכת ענקי עמד מולו והתנוסס כמה מטרים אל השמיים התכולים נטולי העננים. האחוזה הייתה נראית לו גדולה מדי (במיוחד שהיא נמצאה באזור שומם כל כך) והייתה מעוטרת בכל מני קימורים מוזרים מזהב שהקנו לה מראה עתיק ומוזר. לאחר שסיים לבחון את כל האחוזה וסביבתה הוא פתח את השער החורק והתהלך בשביל העפר לעבר דלת הכניסה הגדולה.
שנכנס קיבל את פניו רב המשרתים של הרוזן לבוש חליפה רשמית ומכובדת וקד לו קידה קטנה לאות כבוד. אחרי קבלת פנים קצרה וידידותית שבה ניסה הנער להיות מנומס ככל יכולתו רב המשרתים הוביל אותו לאדונו.
"נעים לפגוש אותך רוזן" חייך הנער שנכנס לחדר האורחים ודמות של אדם צעיר, בערך בגיל ה25 לחייו קיבל את פניו.
"אז אתה הנער המפורסם ששמעתי עליו כל כך הרבה?" חייך הרוזן וטור של שניים קורנות ולבנות נצץ בפיו. עיניו האפורות בחנו כל סנטימטר קטן בגופו של הנער: מנעליו השחורות, לג'ינס הבלוי שלו ולקפוצ'ון האפור שתמיד לבש, ועד לתווי פניו הנאים ועיניו הירוקות שנצצו.
"כנראה" גיחך הנער בחיוך חביב. הרוזן סימן לו לשבת בכיסא תואם לשולחן העץ מהגוני הגדול שהיה באמצע החדר והדיף ניחוחות של חומר לניקוי רהיטי עץ. מתחת לשולחן העץ העבה והארוך היה שטיח סמיך ואדום שכיסה חלק נכבד מהרצפה הממורקת והחומה – כהה וקירות החדר כוסו בטפטים אפורים כהים עם פסים שחורים שעליהם היה ציורים מוזרים מכסף שבקושי נראו. החדר היה די גדול אך בגלל הרהיטים נראה הרבה יותר קטן. שולחן סנוקר היה בפינת החדר אך לא צמוד לקיר – ומסבבו היו ספות בגוונים שונים של בז'. דיוקן של הרוזן היה מעל האח הגדולה שחיממה את החדר ואגרטל עם ורדים אדומים כדם הונח על המדף מעל האח ומתחת לדיוקן. הנער התיישב בכיסאו מיד אחרי שהרוזן התיישב מתוך נימוסים, הם פתחו בשיחת חולין נחמדה כאשר רב המשרתים נכנס עם מגש כסף בידו והגיש לשניהם ספלי תה יסמין ועוגת פאי תפוחים והם אכלו להנאתם, שקולות הזרדים המתלקחים באש הי-תפצפצו ברקע.
"תודה רבה" הודה הנער לרב המשרתים, והוא, קד קידה קטנה ומיהר לצאת מהחדר כדי לא להפריע. הפעם שהנער חזר להסתכל על הרוזן משהו בפניו השתנה.
"אז שנתחיל לשחק?" שאל הרוזן בחיוך לאחר ששניהם סיימו את התה ופרוסת העוגה שלהם ורב המשרתים לקח משם את הדברים. הנער הנהן "איזה משחק?" שאל.
"אותו משחק שבעזרתו ניצחת כל כך הרבה אנשים"
"כרצונך" חייך הנער וחילק את החפיסה שווה בשווה. הם התחילו לסדר את הקלפים ולבסוף הניחו את מה שנותר בצד לידם. הם פתחו ביחד קלף מהקופה שהייתה לידם והחלו לשחק.
'הוא טוב' חשב הנער והגביר את מהירות ידיו, הרוזן הגביר גם את מהירות ידיו. הם סיימו את הסיבוב הראשון בניצחון של הנער וסידרו מחדש את הקלפים. בסיבוב השני הרוזן ניצח ומצב הקלפים חזר להיות שווה בשווה. המשחק המשיך דקה ועוד דקה, חמש דקות, עשר דקות, עשרים והמשיך והמשיך והמשיך. הקלפים התעופפו בין הידיים של הנער והרוזן במהירות מדהימה וזיעה קרירה דבקה בגופם של השניים. זה המשחק הכי ארוך שאי פעם היה לנער ולרוזן שבכלל בקושי שיחק, אך כאשר כן שיחק תמיד ניצח. פעם הרוזן הוביל ומיד אחרי זה הנער וככה זה התהפך ונמשך. לבסוף הרוזן הוביל ונותר רק עוד סיבוב אחד – אם הרוזן ינצח המשחק יסתיים בניצחונו.
"אני רוצה לשחק בעיניים עצומות" מלמל הנער ונשך חלש את שפתו התחתונה.
"מפחד לראות את ההפסד?" גיחך הרוזן והרשה לו לשחק עם עיניים עצומות כאילו שבאמת היה אוסר עליו זאת. הנער עצם את עיניו והמשחק המשיך, הפעם מהירותו של הנער כבר לא נראתה על טבעית, היא הייתה על טבעית. מרוב מהירותו הרוזן בקושי הצליח לעקוב אחר ידיו של הנער ומדי פעם הצליח להשחיל כמה קלפים שלרוע מזלו רק עזרו לנער. המשחק הסתיים בפחות מדקה וניצחונו היה של הנער שחייך בגאווה ועיניו ברקו באש הלוהטת של הירוק העז של עיניו. עבר עוד סיבוב ועוד סיבוב והנער ניצח בכולם עד שזה הגיע לסוף, לקלפים הבודדים שנשארו לו שבקושי הספיקו לו לסידור מלא של הקלפים. כל הזמן הזה הוא המשיך לשחק בעיניים עצומות והדבר הרגיז במעט את הרוזן. לבסוף הם הגיעו לאמצע המשחק האחרון – במידה שהמוביל ינצח, והיתרון היה של הרוזן. המשחק היה בשיאו, השניים להוטים לנצח שהנער החליט לעשות מעשה: הוא פקח את עיניו בבת אחת ועיניו זהרו במקצת דבר שהעלה חיוך מוזר אצל הרוזן. ידיו של הנער כבר לא נראו מרוב המהירות ולאחר כחמש שניות ידו הונחה לצד ערמת הקלפים. הוא חייך והתנשף קצת, מנגב את הזיעה הקרירה ממצחו.
"מה אתה בדיוק?" גיחך הרוזן בזמן שהנער אסף את קלפיו.
"בן אדם" גיחך הנער והסתכל בעיניו במבט חודר.
הרוזן השתתק והעביר נושא לאחר כמה שניות "אני בטוח ששמעת שאני שונא מבקרים, כמות הפעמים שבאים לכאן אנשים שאני מזמין היא נדירה מאוד"
"שמעתי על זה" מלמל הנער בגיחוך. שתיקה, הרוזן הסתכל על הנער במבט לא נעים שהעביר בו צמרמורת.
"כדי שאני אלך כבר מתחיל להיות מאוחר" חייך הנער והפר את השתיקה לאחר כמה שניות. הוא קם ממקומו קד קידה קטנה ויצא מהחדר שחפיסת הקלפים בידו ואצבעותיו מרפרפות על הקלפים. הוא ניסה להיזכר בדרך אל הדלת הראשית שעשויה ממתכת כבדה ועבר בין מסדרונות חשוכים וארוכים שקירותיהם כוסו בציורים ודיוקנים שכל אחד משונה יותר מהקודם לו. לבסוף הוא הגיע לדלת הראשית והושיט את ידו לידית. מגע המתכת על עורו היה קריר והעביר צמרמורת קטנה בגופו. הוא ניסה לפתוח את הדלת שגילה שהייתה נעולה ועזב את הידית. הוא ניקה את אצבעותיו מהאבק שנדבק אליהן כאשר נגע בידית הדלת וחזר לחדר האורחים, הפעם יותר בקלות. שנכנס ראה הנער את הרוזן יושב על השולחן שלפני כמה דקות שיחקו עליו ומחייך. הנער פתח את פיו כדי להסביר שהדלת נעולה אלה שהרוזן הקדים את דבריו.
"זה לא כזה קשה לצאת מכאן, אתה רק צריך את אישורי בשביל שתוכל לצאת" גיחך הרוזן.
"ומה אני צריך לעשות בשביל האישור?"
"דבר אחד פשוט: למות" הרוזן חייך יותר והפעם שניו פחות קרנו ממיקודם. הנער גיחך. "למה שאני אמות? זה לא יתרום לי בכלום" מבלי להוסיף דבר הוא הסתובב ופנה ללכת בצעדים מהירים לעבר הדלת. שהגיע, מבלי לחשוב פעמיים הצליח לשבור את המנעול הכבד והישן של הדלת בבעיטה חזקה אחת ויצא. רוח קרירה צלפה בפניו כאשר יצא וריח דשא עמד באוויר הקריר, השמיים שהיו תכולים שהגיע כרגע נצבעו באדום של השקיעה והטילו קרניים חמימות על השדות שמסביב לאחוזה. הדלת נטרקה מאחורי הנער והוא הסתובב במהרה לעבר הדלת שפתאום ראה בכלל את גרם המדרגות הלולייני מעץ האלון עם מעקה הזהב מאחוריו, אותו גרם מדרגות שהיה בכניסה לאחוזה. הוא הסתכל מלפניו וראה את דלת הברזל שהייתה אמורה להיטרק מאחוריו ואת הרוזן עומד מולו, מחזיק חפץ חד כלשהו ומחייך. "כמו שאמרתי, אתה צריך שאני אאשר לך לצאת כדי שבאמת תוכל לצאת מכאן" גיחך הרוזן.
"אז אתה פשוט תשאיר אותי כאן?" גיחך הנער בזלזול ולמרבה הפתעתו עדיין נשאר רגוע ולא נכנס ללחץ כמו שהבלונדיני חשב שיקרה לו.
"כן, אלא אם כן תמות ותוכל לצאת. תבין, אתה לא אנושי – אתה טעות. אני לא אוהב אותך, לכן אני אהרוג אותך אם לא תמות מרצונך" גיחך הרוזן והתקדם צעד בודד לעברו. הנער לא באמת ידע מה עושים במצבים האלה, לטענתו לא ראה מספיק סרטים בשביל "לצאת מהסרט שהרוזן חי בו". הוא המשיך להסתכל על הרוזן שכל פעם התקדם עוד ועוד צעד לעברו וחיוכו גדל מצעד לצעד.
הנער הסתכל על ידו של הרוזן וראה שאותו חפץ חד לא נמצא בידו. הוא הרגיש משהו חמים וסמיך זולג מידו על הרצפה וראה את אותו חפץ שהרוזן החזיק ממיקודם נעוץ במפרק ידו ולמרבה הפלא הוא אפילו לא הרגיש בכך. הרוזן צחק וככל שצחוקו גדל והוא התקרב יותר ויותר לנער אותו החפץ נעלם והופיע במקום אחר כל פעם בגופו של הנער ופצע אותו בצורה שונה ואחרת. הנער נשאר זקוף כהרגלו ושתק, הוא לא הרגיש בכאב ורק הרגיש את הדם מצטבר לשלולית שגדלה מרגע לרגע מתחת לרגליו ואת מגע הדם החמים על עורו זורם ללא הפסקה וסולל את דרכו אל רצפת העץ הכהה ותוך כדי מכתים את בגדיו אהובים.
הרוזן הושיט את ידו לעבר טיפות דם שזלגו משריטה שקישטה את לחיו הימנית של הנער ובעזרת דמו צייר על פניו המשך לשפתיו שיצר חיוך לא נעים ומטריד. שהרוזן הוריד את ידו מפניו וניקה את הדם מאצבעותיו, הנער התחיל להחוויר לאט לאט עד שעורו הפך לבן כסיד וגופו לא יכול לנוע ולא סנטימטר אחד בלבד. הנער המשיך לשתוק וגם אם רצה לדבר לא היה מסוגל, הרוזן כבר לקח את אותו החפץ החד שלו שהיה נעוץ בברכו של הנער והחזיק אותה כנגד עיניו שטיפות דם זלגו גם ממנה לאיטן, נפלו על הרצפה והתפוצצו למיליוני רסיסים קטנטנים: היא הייתה חדה ונראתה כמו סכין אשר נח בתוך גזע עץ מחורר שגזעו מסתלסל בצורה מוזרה ויפיפייה כאחד. הלהב עצמה הייתה חדה ודקיקה כמו דף נייר ועליה היה חרוט משפט בלטינית. הרוזן צחק ולקח את תפקיד ההתעללות לידיו כאשר הוא ממשיך לחתוך ולשייף את גופו של הנער שכבר דימם והוא, כבר התחיל לראות מטושטש. עיניו נעצמו לאט והדם המשיך לזלוג ולזלוג כאילו אין לו סוף וגם לא יהיה לו.
"אני שונא שחקנים כמוך" גיחך הרוזן "בעיקר כאלה שמנצחים אותי בקלפים כמה וכמה פעמים".
שכבר הנער נראה כמת ונשימתו כמעט ונפסקה לגמרי, הוא הצליח לפקוח את עיניו והפעם – בשונה מפעם קודמת – עיניו זהרו במלואן ודמו ללהבה ענקית ירוקה וראייתו חזרה להיות חדה וצלולה כשהייתה. נשימתו החלה ונהפכה סדירה יותר ופצעיו החלו להירפא אחד אחרי השני כלא היו. לבסוף, שכל פצעיו של הנער נרפאו לגמרי אותו חפץ חד שדמה לסכין הופיע בידו של הנער. הוא התקרב צעד אחד לעבר הרוזן עד שהיו במרחק מספיק קרוב כדי להרגיש בנשימותיו של העומד מולו. דם סמיך החל לזלוג על חולצתו של הרוזן כאשר הסכין ננעצה בלבו וצחוקו של הרוזן הדהד בין קירות האבן של האחוזה ונחלש מרגע לרגע.
"כששאלת אותי מה אני בדיוק, אני חושב שכבר ידעת שאני לא בדיוק 'בן אדם' נכון? אמרת את זה בעצמך, אנחנו הרי מכירים מהגן אז זה לא הפתיע אותך כל כך שגילית שצדקת בהשערותיך" גיחך הנער והוסיף בחיוך שטמן בתוכו טיפת עצב קטנטנה שהנער ניסה להעלים "דרך אגב יותר מתאים לך בלונדיני".
והוא חייך, לא חיוך פסיכי או מטורף או אפילו מטריד – אלה חיוך מוזר שפירוש לו לא היה. אותם עיניים אפורות שהפכו לתכולות ברקו באור הנרות של האחוזה. אותם עיניים שהתרוצצו מפה לשם בבית הקפה יום קודם לכן.