יוזמה

הם עוברים בדלת העץ הכבדה.
בקצה פרוזדור קצר, קומת קרקע של בית פרטי. בקיר השמאלי של הפרוזדור קבועה דלת לשירותי אורחים. הלאה משמאל יש שני גרמי מדרגות, האחד יורד למרתף והשני עולה לקומת המגורים. מצד ימין יש מטבח מרווח, שכולל ארונות ודלת תריסים, כנראה מזווה. לפניהם, במפלס נמוך יותר, יש סלון גדול, תחום בדלת הזזה שמובילה לחצר.
בסלון יש פינת אוכל, בה שולחן מלבני מעץ כבד וסביבו שמונה כיסאות, ופינת אירוח: כורסאות עור מסודרות בחצי סהר סביב שולחן קפה. שטיח גדול מכסה את הרצפה בצד זה של החדר.
קירות המפלס התחתון מקושטים במסיכות שבטיות, אשפת חיצים וקשת ומניפת במבוק מצוירת.
בפינות ניצבים פסלי עץ דקים של חיות ספארי. יש שם גם וירטינת זכוכית מלאה פסלוני חרסינה וכלי סרוויס. משתי פינות של התקרה תלויים רמקולים של מערכת סטריאו.
החבורה מתכנסת. על השולחן הגדול שקיות חטיפים ובקבוקי שתייה. והלוח, וערימת ספרי החוקים, התוספות ומאגר המפלצות, וכן מחברת מרופטת לרשימות. מסך קרטון תוחם את ראש השולחן.
הם מתיישבים. במרוצת השבועות המקומות הפכו קבועים. כל אחד וכיסאו, הנצחה של עמדתו היחסית כלפי חבריו. הם מוציאים צרורות קטנים, לא מאוד שונים משלנו, ומנערים את תכולתם הצבעונית על דפים בשחור ולבן. אבנים יקרות משובצות בין קווי הטבלאות והנתונים. חרוזי תפילה.
הם עוד מחליפים דברים ביניהם, כמו בסיום של יום שוק. ואכן, מעבר לדלת ההזזה הרחבה טובלת החצר בדיו הכחולה של הערב. עוד מעט קט ותשחיר. אבל אצלנו זו רק התחלה.
סוף-סוף הם מוכנים. למרות שאחד מהם עדיין לא בלע את מלוא החופן ביסלי גריל שדחס לפיו בלי טקס, חמישה קולות של כמעט-גברים עולים כאחד: "הנני נשבע בזאת חגיגית שאני מחפש צרות." קריאת הקרב שלהם. ואנחנו יודעים שהם מחפשים אבל אנחנו נמצא.

אני מכניס את האבן המשחזת לכיס פנימי בגלימה שלי. זו אותה הגלימה, עם אימרת הפרווה, שהשגנו באתגר החידות בפונדק. סאלן חצי-עלף הוא שהרוויח אותה, ומסר אותה לי. בתמורה, השחזתי עבורו את עטי הנוצה האלה שהתעקש לסחוב איתו כל הדרך מהאוניברסיטה, מהרפתקת המיסתורין שהיתה לנו שם.
שנינו ידענו שזה עסק גרוע בשבילו: סביב השולחן המלבני דובר זה כמה שבועות על הרפתקה בהרים. ובהרים מצטבר שלג, במקרה הטוב, ובמקרה הרע שורר בהם הערפל הסמיך הצונן, שכל כך מסוכן לריאות.
אבל הוא היה כזה.
זו היתה עסקה גרועה בשבילו אז, ועוד יותר אם חושבים על זה עכשיו, כשגם הגלימה נמצאת ברשותי וגם העטים שהיו שלו.
שניים נפלו לי בחציית הנהר, שגם פיטו הקטן וגם פא'אר כמעט טבעו בה. המנחה כנראה היה במצב רוח מזופת באותו יום… פיטו הקטן איבד חצי ממלאי הכשפים שלו, והדיו נמחקה כליל מהקלף שהיה בבת עינו. פריט רב-ערך, היקר ביותר בחפציו.
ליירון צחק שלפיטו הקטן היה מזל גדול, כי הוא רוקן את כיסיו מכל זהבו בשביל חתיכת הקלף הזאת, וכך היו הכיסים ריקים ופיטו הקטן לא שקע במצולות.
פא'אר לא התגבר על עלבון הכמעט-טביעה למשך שלושה סשנים, והוא עדיין מתלונן ומזכיר מדי פעם, בעיקר כשאנחנו נדרשים לטפס או להתקרב יותר מדיי למים, שהמקרה הוכיח כי מקומם של גמדים מתחת לאדמה, ולא מתחת לשלוליות.

שני עטים איבדתי לנהר ואחד נשבר לי בנפילה גרועה. בקרב האחרון עם השודדים. הם היו סתם שודדים, בני אנוש. אבל אלוהי הקוביות העניק לי רק אחת-עשרה, אז נפצעתי, ניצחתי, ואיבדתי את העט…
עכשיו נשארו רק שניים. אני לא מצליח להשחיז אותם בלי לחתוך חתיכות גדולות מדיי מהקנה. זה לא היה ככה כשעשיתי זאת למענו. נדמה לי ששום דבר כבר לא עובד כמו שצריך. כמו לגלגל שש או שבע, כל הזמן.
אבן משחזת, שני עטי הנוצה וגלימה עם אימרת פרווה. חוץ מאלה, עדיין יש ברשותי נאד מים, סכין וחרב-פלוס-חמש. את המגן הענקתי לסאלן לפרידה. רצו אלוהי הקוביות ודווקא אז זכינו בשש-עשרה, ואני יכולתי לעשות עמו את החסד. נתתי לו את המגן, ולקחתי ממנו את המגילות שלו.
אני לא יכול לקרוא אותן, אבל אני ממשיך לרשום במקומו. בשקט, בלי למשוך תשומת לב שתגרור שאלות, שיגררו בתורן גלגול של הקוביות. הקוביות לעולם לא יהיו לטובתי בעניין הזה.
אני מספיק לטמון גם את המגילות בקפלי הגלימה לפני שהמנחה מתחיל.

אנחנו יורדים במדרגות אבן לחות. האוויר מצחין מטחב, ואד קלוש של רקב עצמות. פה יהיו אורקים, אני יודע, אבל טרם הוטלו הקוביות; אין כל חשיבות למה שאני יודע.
ליירון הולך בראש, קשתו דרוכה. הוא קולט מאי-שם מקצב טפטוף של מים; אבל הצליל הוא לאוזני העלף החדות שלו, לא לאוזנינו.
אחריו הולך פיטו הקטן, כישוף האור מחזיק מעמד בין כפות ידיו הקטנות עוד מהסשן הקודם. הוא מערסל את הקסם כמו ציפור, ומפיץ זוהר סגול סביבנו. האור מנצנץ על נתיבי רטיבות בקירות האבן.
פא'אר מתנשף במאסף ורוטן. אין רב-אומן מקרב בני גזעו, אף לא במעמקים השוקקים ביותר, שהיה חוצב דמות אופיינית ממנו של גמד.
ולצדי, כתף אל כתף – סאלי. האישה… האור מרצד גם על חיבורי חזיית השריון שלה, העשויה שריונות צב גבנוניים המהודקים זה לזה בנימי צדף. מלאכת מחשבת, שיתוף פעולה עילאי של גמדים ועלפים ולבטח גם ברכתם של אלוהי הקוביות.
גם הם מודעים לזה. מעירים על כך שוב ושוב, לפעמים הערות גסות, לפעמים בקנאה. אבל האישה ממשיכה בשלה. נדמה כי נבראה בצלמה של קובייה מיוחדת, אשר כל פאותיה עשרים…
אני מרגיש את חום גופה מקרין על כתפי, כשהיא מתקרבת אליי כמו כדי לאחד כוחות. היא מתכוננת, כמוני.
"אל תיצמדי אליי."
"אני פוחדת," אני מסתכל עליה, והיא מעקמת לעברי את הפה. "טוב, אם אנחנו עומדים לדמם ביחד לפחות שנדמם כידידים."
"בואי נראה מה הקוביות יתנו לנו ולא נשתמש במילים שאת לא מבינה."
"מה הבעיה שלך?"
"את הבעיה שלי."
"תתגבר כבר. אני לא הייתי כאן כשזה קרה, לא הייתי קיימת לפני שזה קרה, ואתה צריך לעבור הלאה,"
"את קיימת בגלל שזה קרה," אני אומר, "עכשיו רדי ממני, אני צריך להיות מוכן."
"אני הולכת להציל לך את התחת ואתה אפילו לא תגיד תודה."
אני מתאפק, מחזיק את עצמי בכל כוחותיי לא לשבור לה את האף… למרות שעם המזל שלה, ניסיון כזה היה שובר לי את כל האצבעות. במפרקים.
"תתרכזו, חברים," מבקש פיטו הקטן, "זה תכף יבוא…"
ליירון נוחר, "אילו הפתעות נקבל במקום הזה, יאמרו-נא האלים והקוביות… אילו הפתעות כבר נוכל לקבל מחסרי המעוף האלה סביב השולחן. אני מהמר על הקשת שלי שזה יהיה אורק."
"צריך להיות אורק בשביל להסכים לקבל הימור מעלף," פא'אר מגלגל על לשונו את כל העיצורים שאפשר לגלגל.
ליירון פונה אליו, אוזניו מאדימות עד קצות חודיהן, אבל הוא לא מספיק לענות – הם מתחילים.
"זרקו יוזמה," אומר המנחה.

חמש קוביות מקרקשות על השולחן.
השחקן של פיטו הקטן מכניס עוד חופן פריך לפיו, וגורס אותו בין השיניים. קרקוש וגריסה מתערבבים. והנבל שעכשיו מפעיל אותה, את "סאלי", הוא מוזג לעצמו משקה תוסס ומחכה לתוצאות הזריקה.
קרקוש, גריסה ותסיסה. אנחנו דרוכים. הם עדיין לא. הם עוד לא בפנים. עוד לא מעורבים איתנו.
האם הם מעורבים אי-פעם? יש להם בכלל יכולת להבין, באמת להבין? אני חורק שיניים.
המנחה מודיע: "אתם שומעים נהמה עולה בין הקירות. צלצול מתכות. צחנת מעמקים עולה באפכם…" אורק. שמן ומיובל ואוחז אלה מסומרת אימתנית, גדולה כמו הירך של פא'אר.
כתמיד, סאלי זכתה להגיב ראשונה. השחקן רוצה לאגף את המפלצת, זורק את הקובייה – שבע-עשרה! פלוס ארבע להתקפה, וסאלי מזנקת ושולפת בתנועה אחת את שתי החרבות מעל גבה, מחליקה על הברכיים ומשספת בהצלבת להבים את קרסולו של האורק.
פיטו הקטן ממלמל כישוף התקפי פלוס חמש. הוא צריך לחכות סיבוב בגלל תוצאה נמוכה בזריקה, אבל האור הסגלגל שבכפותיו הולך ומווריד, מתחיל לעשן ומתחמם לגון אודם. המנחה רוצה בטובתו.
ליירון יורה, ומחטיא – קוצץ את האוזן של האורק, שמתרגז, ומנחית את האלה שלו על כתפי. השחקן שלי מגלגל את הקובייה – אני רק נשרט. השחקן ממשיך וזורק קובייה להתקפה סוף-סוף, שמונה-עשרה פלוס שבע של ניסיון, ועכשיו תורי לזנק קדימה. קדימה והצידה – אני דורך על הקיר, מסתער בחרב שלופה וסודק את גולגלתו של התפלץ! דם שחור ניתז בפניי, אבל הזריקה הטובה מאפשרת לי לסגת בביטחון.
פא'אר בינתיים מפיק את המיטב מזריקה חלקה של הקוביות, וקוצץ בחבטת גרזן את בוהן האורק. המנחה מורה לשחקן שלו לגלגל פגיעה. פא'אר נבעט לקצה החדר, מרוח בדם שחור ורסיסי ציפורניים תלושים.

הם מריעים. התיאור מוצא חן בעיניהם. הלכלוך שדבק בזקן של הגמד מבטיח בידור ממושך לאחר הקרב.
אם נשרוד. הרי כבר אי אפשר להיות בטוח. ברכתם של אלוהי הקוביות חייבת להתקבל עם רצונו הטוב של המנחה…
והמנחה מורה להם לזרוק יוזמה.
ליירון משחרר חץ שפוגע בקיר וכמעט ננעץ בכתפי. הם מריעים שוב.
אז פורש פיטו הקטן את ידיו והחדר מתמלא עשן אדום מבהיק, והאורק שואג, מקיא – השחקן שלי מצטווה לזרוק יוזמה, אני מתכסה ברפש; השחקן זורק בשבילי התקפה, אני מחליק ונופל.
מעליי, קולו של המנחה מניף את האלה המשוננת. השחקן שלי מבקש לזרוק יוזמה, נענה ואני מנסה לקום, אבל מחליק ומשתטח בטינופת…
קובייה אחרת מתגלגלת. בעקבותיה עולה קריאת הקרב של סאלי, חודרת מבעד לעשן, ומתחת לעצמות הבריח של האורק מגיחים פתאום קצותיהם של שני להבים. "זוז!" היא צועקת אליי; משקלה על שכם התפלץ, ביחד עם תנופת המתקפה שלה, מטים את הגוף הענק קדימה.
השחקן שלי מקבל הוראה לזרוק קובייה. אני מספיק להתגלגל לפני שהגוויה העצומה נופלת עליי, אבל חתך עמוק נפער בזרועי מאחד הלהבים, ורק בקושי אני מצליח להשלים את התנועה ולהיחלץ.
הפצע מרובב קיא ודם שחור, ושאריות מאבקת הכישוף המתפוגג. הלהב כמעט ננעץ וריתק אותי. הייתי נמחץ מתחת לגוויה… אלוהי הקוביות היו בעזרי.
אבל המנחה, המנחה מורה לזרוק יוזמה.
כמו תמיד, היא מקבלת יותר מדיי. השחקן שלה, שקולו עדיין הקול של סאלן, מתאר לאחרים את מה שקורה בינינו. איך היא כורעת ברך לצדי, ואומרת ברוך: "הפצע הזה יעשה לך בעיות רציניות אם לא ננקה אותו עכשיו." בקולו…
היא מנסה להקים אותי ואני נשען על הזרוע הבריאה ומתיישב. קובייה מתגלגלת, ובעוד שהמנחה מודיע זאת לשחקן שלי אני מסתחרר. היא נמצאת שם ותומכת בי. ממלמלת משהו שאני לא יכול להבין בגלל צניחת נקודות הפגיעה שלי – הפצע נגוע משאריות הכישוף של פיטו הקטן.
עוד קוביות מתגלגלות, החבורה מתכנסת סביבי. פיטו הקטן מקדיש עוד סיבוב ליצירת כישוף מרפא.
אילו סאלן היה כאן, רק הוא… כל זה היה נחסך. הטרחנות הזאת, ההמתנה לכישוף. הסבל המיותר.
ליירון ופא'אר מתווכחים בינתיים על משהו, אני מטושטש ולא יודע על מה. ודאי על לא כלום, כי מה עוד אמורים עלף וגמד לעשות. והאישה, מדיפה ריח של זיעה נקייה ואזוב, מקרבת את מצחה למצחי ומבטיחה לי שהכול יהיה בסדר.

"איך היא יכולה להבטיח כזה דבר?" השחקן של פיטו הקטן מתיז פירורים על השולחן. הם מתפזרים בין הקוביות שלו, על הטבלאות.
"כן, למה היא אומרת לו דברים כאלה?" לשחקן של פא'אר יש קול מאנפף דווקא. הוא מותח את קצות המילים בהגייה שטוחה, ענייה, סותרת כמעט במפגיע את העושר שבקולו של פא'אר.

גם אני רוצה לדעת. באיזו זכות, בשם הקוביות, היא, סאלי, מעזה לומר לי כזה דבר. בקולו, לא פחות! הו, סאלן…

ובקולו של סאלן, השחקן שעכשיו הוא של סאלי אומר ש"אין פה מספיק מתח. זה רק קוביות וקוביות כל הזמן, אין מספיק דמות בקמפיין הזה. אני רוצה אינפליי,"
השחקן של פא'אר מתלונן, "אם לא תוציא אותנו לאוף-פליי כל הזמן יהיה אינפליי,"
והשחקן של ליירון מחייך בחצי פה ומוסיף: "ברוך הבא לשיטה."
"איזה שטויות," השחקן שלה קובע, והשחקן של פא'אר מאנפף, "זה יותר טוב מהמהדורה הקודמת."
המנחה תובע לדעת, "אם יש לך בעיה אז בוא תגיד. בוא נדבר על זה,"
"נו מה אתה נעלב עכשיו," השחקן שלה שואל.
המנחה, "מי נעלב? החלטנו שעושים סיבוב במהדורה החדשה וזה הלך טוב, עכשיו אתה אומר שלא טוב, אז מה כן? מה אתה רוצה?"

סכסוך כזה, על פרטים, זה מה שהרג אותו. הטלת ספק בקוביות, ערעור על קדושת סמכותו של המנחה והכוח העליון של הקוביות.
השחקן ניסה להוכיח נקודה, משהו לגבי "האופי של הדמות" לעומת "הנתונים שלה", והמנחה הפך זריקה בינונית של עשר לתסבוכת שנפתרה בשני סיבובים של זריקות יוזמה. זה הכול. זה כל מה שהיה שם. אחרי זה, סאלן לא היה עוד. כל שנותר לי לעשות למענו היה להניח עליו את המגן שלי, ולא יותר.
השחקן שלי ביקש זאת מהמנחה, אחרי שקרה מה שקרה. ביקש לזרוק יוזמה. והמנחה הואיל בטובו, והקוביות בטובן…
השחקן שלי הסביר את זה במנהגי השבטים הלוחמים שאליהם שוייכתי. ואני, פעם אחת ויחידה שמחתי בסיפור הרקע שנתן לי, הגנרי, כי הרקע שיחק לטובתי. כך יכולתי, גם אם באיחור, לעשות משהו בשביל סאלן חצי-עלף.
או בעצם בשבילי, כי הוא…

והשחקן שלו? השחקן היה מרוצה. הממזר הנובח המתועב… אמר להם שזה משחרר אותו לעשות דמות מעניינת. שהוא היה פשוט מדיי…
סאלן. פשוט מדיי.
ועכשיו השחקן אומר, "אני רוצה לגוון. אקשן זה בסדר, המשימה סבבה, אבל אין דמות, הדמויות לא מובחנות מספיק, זה נורא צפוי! הכול נורא צפוי," אבל דבר לא היה צפוי במותו, אף לא דבר. אחרי חודשים של קמפיין. אחרי כל מה שעברנו ביחד.
המנחה מגחך בלי שמחה. צליל מסוכן. "מה אתה מדבר איתי על צפוי? יא חתיכת מגזים, אתה רצית שיהיו לה נונצ'קוס. נונצ'קוס,"
"מה הבעיה בנונצ'קוס? היא לוחמת,"
"אנחנו בפנטזיה אפית. אתה ניסית לדחוף משהו מאוריינטל אדוונצ'רס,"
"מותר! זו הרחבה לגיטימית,"
"אתה קורא לנונצ'קוס הרחבה לגיטימית בפנטזיה אפית? נתתי לך להלביש לה צבים, אתה רוצה גם נונצ'קוס?" השחקנים של פא'אר וליירון צוחקים. גם השחקן שלי.
השחקן של פיטו הקטן מגרד לעצמו את הבטן, "דווקא מתאים לי עכשיו פיצה,"
השחקן של ליירון עוד מגחך, "תראו מה עשיתם."
אבל השחקן שלה לא מוותר, "חזיית שריון טבעי זה מגניב! כולכם התלהבתם, אל תגיד שזה לא מגניב. זה מגניב,"
"טוב בסדר, זה מגניב." המנחה מדגדג את האוויר באצבעות פרושות, "חזייה משריונות צבים עם חוליות אם-פנינה, זה מגניב. חזייה משריונות צבים עם חוליות אם-פנינה ו-נונצ'וקס, זה כבר מנצ'קין. זה מה שזה. תפסיק להיות מנצ'קין." השחקנים האחרים צוחקים. למעט השחקן של פיטו הקטן; הוא עדיין מקווה שיזמינו פיצה.
וגם השחקן שלי צוחק, אפילו הוא. ואני תוהה, איך הוא יכול? על ויכוחים כאלה סאלן אבד. למה השחקן שלי צוחק? הרי הוא משחק אותי…
השחקן שלהם אומר למנחה, "עזוב אותך מהשיטה רגע, עזבו שיטה. אוקיי? שכחו שנייה מהשיטה. הרי הכללים זה בשבילנו להשתמש בהם, לעבוד איתם ככה שיצא מה שאנחנו רוצים. לא? אז הסטינגס ממש טובים והכול – הרבה יותר מוצלח מהפעם הקודמת, אגב, כל הכבוד – אבל חסר כאן פלפל. אני רוצה פלפל." אלוהי הקוביות, עזרו לנו.
השחקן של פיטו הקטן אומר בקול קטן, "מה פלפל… זיתים. את זה כולם אוהבים,"
אלוהי הקוביות, עזרו לנו…
השחקן שלה ממשיך, ובקול שלו אומר שהוא רוצה שהיא –

אני מסתכל עליה. היא כתם צבעוני שמתעוות לנגד עיניי. אני מרגיש שהיא מחזירה לי מבט.
שלא תעז להתקרב אליי… אבל אני לא יכול להדוף אותה. היא תומכת בי בזרוע יציבה ומחכה להוראות המנחה, לתיאור של השחקן.
אני חסר אונים, נתמך בה, אחוז אימה, ובהכרה מעורפלת עולה בי התהייה: איך נקודות הפגיעה שלי לא מתאפסות מההשפלה? ההשפלה לבדה – לא מאמץ הקרב, לא הרעל, אפילו לא הלב השבור – רק ההשפלה היתה צריכה להמית אותי.

"אני רוצה שהיא תנשק אותו," הוא אמר. החלקתי בקיא מחמת ההפתעה. אבל הם לא יודעים את זה.
מטח של פירורים ניתז עד לקצה השולחן, ניגף בפני חומת הקרטון שהמנחה חוסה מאחוריה. השחקן של ליירון צוחק ומוחא כפיים, "זה פלפל!"
השחקן שלי משתנק, ואז מהמהם. "אם יש לך מה להגיד לי אז בוא תגיד," הוא מציע לשחקן שלה, "בוא נדבר על זה," צבע פניו משתנה ומסגיר את המאבק הפנימי, גם כשהבעת הפנים חתומה: לצחוק, או להתנפל. לצחוק או להתנפל… על עורו מתוחה הקשת הססגונית של כל גוני המבוכה.
אבל השחקן שהיה של סאלן ממשיך לדבר ולשכנע אותם, נשמע בדיוק כמוהו. מסביר שזה חיוני לדינמיקה בחבורה, שמערכות היחסים והסיפורים מסביב זה מה שהכי מוסיף. "זה אינפליי, זה מה שיוצר את האינפליי…"

קולו הדובר את מילותיו, מציף את דמותו לנגד עיניי.
בסיום הרפתקה, יושב בעשב הכסוף בשולי המחנה. נשען בגבו על גזע עץ, ורושם את כשפיו או את קורותינו במגילות שלו. מדי פעם צופה אל הירח, המלא כמובן, שמכסיף הכל מסביב. ואני משחיז חרב פלוס ארבע (אז עדיין פלוס ארבע), נוהם את מה שהשחקן שלי מתאר לחבריו, בעוד שליירון מקניט ביובש את פיטו הקטן, ופא'אר מתלונן, מצפה בשמחה לבשר שנצלה על האש.
ואור הזהב של המדורה נוגע בעיניו של סאלן חצי-עלף כשהוא נושא אותן אליי.
אני מחזיר מבט. אף אחד לא יודע, כי הקוביות דוממות, והשחקנים בהפסקה מהמשחק. וגם אנחנו, והם תמימים, חסרי מושג. לא יודעים מה הם מפסידים כשהם לא איתנו בזה.

אני מטונף וכואב, כל כך כואב לשמוע אותו דובר דווקא את מילותיו, המילים שלו, של סאלן שלי, בהיפוך מחליא של התפקידים. כמה טוב הוא היה בשכנוע. גם זריקה נקמנית, שהוציאה רק שתים או שלוש מהקובייה, עדיין היתה משיגה לו תוצאות כלשהן, בזכות הכישרון שהיה לו למילים. לגישור. כל הכריזמה הזאת…
רק המגילות נשארו מהמילים האלה, ואני אפילו לא יכול לקרוא אותן.
את כל הנקודות שצברתי הייתי נותן בשביל לקרוא את מה שרשם, לדמיין את הכתובים נקראים בקולו.
הוא, שלחם אתי כתף אל כתף, אמיץ וקר רוח, שחום מבטו גבר על חום האש מן המדורה גם מקצה המחנה. הוא, שהצליח לפשר בין העלף לגמד, כשלא ניתן היה להתגבר על נטיית השחקנים לייצר קלישאות, על סרבנותם העיקשת להצטרף אלינו באמת. במעמקים.

עכשיו השחקן שלה כבר לא מדבר על הקבוצה, אלא על המבחנים שצריך להעביר אותנו בהם. על עלילה, הוא מדבר. כאילו לא עברנו מספיק.
"אבל אם היא מנשקת אותו תחשבו כמה הרבה זה נותן לסיפור! עכשיו אם יקרה לו משהו, או לה, זה הרבה יותר חשוב. מבינים למה אני מתכוון, חשוב?"
השחקן שלי אומר ביובש, "מי אמר לך שהוא רוצה אותה בכלל," אני מודה לו בלבי. אני לא רוצה אותה.
"נו, גם טוב!" עונה הנבל.
"מה גם טוב," המנחה קורא כמנצח, "אתה רוצה להדק את היחסים בין הדמויות, או לפרק את החבורה? תחליט!"
"למה לפרק את החבורה, תחשבו שנייה. צריך להתסיס קצת את העניינים, להזיז להם קצת. עכשיו הכל נורא צפוי," שוב המילה הזאת, צפוי, "הכול נורא נוח. יש חוקים, יש עולם, יש דמויות, יש קווסט. וזהו, סה טו. מה שאני מציע – "
"נו תגיע כבר לפואנטה באמת,"
" – מה שאני מציע, זה להכניס קצת אלמנטים… מתסיסים," הוא מחייך קצת, כאילו בביישנות. כאילו הוא הצליח למכור להם שיקוי במחיר נשמתם.
חץ אחרון ננעץ בלוח המטרה שלו. סימן המטמון במפת המזימה.
השחקן של ליירון מגחך ודוחף מרפק בכיוון של המנחה, אומר לו "היית צריך לתת לו את הנונצ'קוס. עכשיו קיבלת 'מתסיסים'…"
השחקן שלי אומר שכל התוספות האלה רק הורסות את ההרפתקה. השחקן שלה מריע "להפך! הן משדרגות אותה!"
השחקן של פא'אר מאנפף, "יצאתי מריכוז. בואו נעשה הפסקה."
ומה זה היה עד עכשיו… כנופיית אווילים רכים שכמותם.
השחקן של פיטו הקטן מודיע: "אני רעב," והם מחליטים להזמין פיצות. לפחות השחקן של פיטו הקטן מקבל את מה שהוא רצה…
אבל גם השחקן שלה עוד לא אמר נואש. "אז הפסקה?"
המנחה, "לא, אתה לא שם לב כמה אנחנו שקועים בתוך המבוך? כן, הפסקה, נו."
השחקן עיוור לסכנה האורבת בכעסו של המנחה. עיוור לה, או מתעלם ממנה במצח נחושה. אני חושד באפשרות השנייה. הוא אומר, "אז אני אנצל את ההזדמנות להראות לכם על מה חשבתי,"
המנחה, "ידעתי שיש לך משהו מתוכנן. אני מכיר אותך." אין זה אלא ניסיון קלוש לשמר את סמכותו, ה'מכיר אותך' הזה.
השחקן שלי מודיע שהוא צריך להשתין, וקם. השחקן שלה לא מחכה לו.
הוא גוהר הצידה לתרמיל שלו ומוציא חבילה עבה של קלפי נייר, מקומטים בשוליים וגזורים בגסות למלבנים. "הנה מה שחשבתי, איך אפשר להכניס קצת דרמה לכל הסיפור,"
"אני מקשיב," אומר המנחה ביובש.
ידוע לכל ששוב אין בכוחו לעצור אותו, גם לו היה רוצה. לא כשהם באוף-פליי.

וגם אני מקשיב, אפילו בהיעדר השחקן שלי. דרוך כולי אני מקשיב, כמו בהרפתקה העגומה ההיא, שבסופה נפרדתי משני מגיניי.

השחקן שלה מוציא את חפיסת הניירות, והשחקן של ליירון מגחך, ראשון לקלוט. "איזה מנצ'קין…"
ובקולו השחקן שלה אומר, "לא לא, לא מנצ'קין. זה משהו אחר. ככה: יש קלפים שחורים, ויש את הקלפים הלבנים. מה שכתוב בקלף לבן צריך להשלים משפט שיש בקלף השחור. הרעיון הוא לעשות קומבינציות מטורפות, הכי מטורפות שאתם מצליחים לחשוב עליהן. עכשיו, רק תחשוב מה אפשר להוציא מזה לעלילה. איזה – לדמויות!"