כדורי

צעקות. רמות.
אימא שלה התכרבלה מבוהלת, עוטפת אותה בגופה.
נשמעה חריקה של דלת.
כפות רגליים מוכרות התקרבו.
אחת מכפות הרגליים הזיזה מעליה את אימא שלה. אימא נהמה קצת. האיש ליטף את ראשה ואמר: "אל תדאגי. נמצא לה מקום טוב."
אימא נהמה בקול רם יותר. "אני מצטער," אמר האיש. "אין לי בררה אחרת." הוא עטף את ידו במגבת, וכך שלף אותה מתחת לגוף המגונן של אימא.
אחיזתו בה הייתה איתנה ועדינה.
בחוץ שרר חושך. הוא צעד כשהיא בזרועותיו, צמודה אל חום גופו. ואז עצר. הוא פתח שער קטן, התכופף והניח אותה על החול. "אני מצטער, אין לי בררה," חזר ואמר. "אבל אמרו לי שיש פה אנשים טובים."
הוא ליטף את ראשה.
והלך.
עמדה וחיכתה שיחזור. הריח שלו היה חלק מֵריחות הבית בו נולדה. המגע שלו היה מגע מוכר, כמו מגע הלשון של אימא שלה כשניקתה אותה עוד ועוד.
עדיין קטנה הייתה והליכתה טרם התייצבה. דידתה כמיטב יכולתה והסתתרה בין השיחים. אולי יחזור האיש. אולי תבוא אימא לחפש אותה. בינתיים, אמרו לה חושיה, מוטב להסתתר.
החושך התפוגג לאיטו. אור יום עלה. קולות נשמעו.
עוד ועוד קולות.
יותר ויותר רמים.
כפות רגליים התקרבו אל המקום בו הסתתרה. קטנות יותר מכפות הרגליים המוּכרות של האיש שהניח אותה על החול והלך.
פנים הצטרפו לכפות הרגליים.
ואחר כך גם ידיים.
הידיים הפרידו את ענפי השיח שהסתתרה ביניהם, וקול אמר: "יש פה כלב."
הידיים שלפו אותה מבין השיחים, ואחזו בה בכוח.
"מצאתי כלב." חזר ואמר.
חבריו התקרבו בריצה.
" תראה לי, תראה לי," צעקו האחרים.
הידיים הניפו אותה באוויר.
" תביא לי אותו!" צעק אחד מהם.
הידיים זרקו אותה לידיו של החבר.
תחילה הופתעה.
אחר כך נבהלה מאוד.
גם הייתה רעבה.
והתגעגעה מאוד לאימא.
"תביא לי גם!" צעק קול אחר.
ושוב הושלכה לידיים אחרות.
"נקרא לו כדורי!" אמר זה שמצא אותה.
"אימא שלך תרשה לך לגדל אותו?" שאל הזורק התורן.
"אני יגדל אותו פה בגן. נביא לו מים וחלב. ונשחק אתו."
כוחותיה אזלו במהירות.
הידיים המשיכו לזרוק אותה מזה לזה.
ואז, מבעד לחושיה המתערפלים, שמעה צעדים זריזים.
כל חייה, וגם לאחר מכן, תאזין לצעדים האלה, ואִתם תלך.
" מה שלומכם חמודים?" אמר קול. "מה מצאתם?"
שתי כפות ידיים תפסו בה, איתנות ועדינות, והצמידו אותה אל גוף חם.
"תביא אותו!" צעק הקול שמצא אותה. " זה שלי! אני מצאתי!" " "אימא שלך מרשה לך לגדל אותו?" נשמעה השאלה. "אני יגדל אותו פה, בגן!" נשמע קול עקשן. "אתה יודע שהעירייה לא מרשים דבר כזה. אני אגיד לך מה. אולי תשאיר אותו אצלי, ואם אימא תרשה – אני אחזיר לך אותו."
מתוך תחושה שהיא מוגנת, הציצה במתרחש. האישה שאחזה בה עמדה מול הילד שמצא אותה, וחיכתה לתשובה.
הילד התעייף. " טוב," הסכים. "בסדר גמור, סיכמנו!" אמרה האישה, הושיטה יד ולחצה את ידו של הילד.
חיוך עלה על פניו, והוא פנה ללכת.
"רגע, יש לי משהו בשבילכם," אמרה, ושלפה מכיסה סוכריות שוקולד. בידה השנייה אחזה היטב בגורה, מצמידה אותה אליה בנחישות.
הילדים נתקבצו מולה, וקיבלו סוכריות. כל אחד מהם הושיט יד וליטף את הכלבה הקטנה. "כן, יותר נעים לו שמלטפים לו את הראש," אמרה. " לא כל כך נעים לו שזורקים אותו." "הוא רוצה לקרוא לו כדורי," צחקק אחד הילדים. " אני יקרא לו איך שאני רוצה!" צרח הילד שמצא אותה. "בכל זאת, עדיף ללטף במקום לזרוק." אמרה האישה. "תחשוב מה היה אם מישהו היה זורק אותך ככה, כמו כדור."
הילד שתק, והנהן בראשו. האישה הייתה נחמדה אליו. והסוכרייה הייתה רכה וטעימה. הוא הרגיש שבכל זאת הרוויח מזה משהו. הרי היטב ידע שאמו לא תרשה לו להכניס כלב הביתה.
האישה סיימה לחלק סוכריות לכל הילדים. מי שהושיט יד וביקש – קיבל סוכרייה נוספת. "מה תעשי אתו?" שאל אחד מהם בסקרנות. "אם אימא של חבר שלכם לא תרצה את הכלב – אני אגדל אותו," ענתה.
הילדים התרחקו. האישה היטיבה את אחיזתה בכלבה הקטנה, וצעדה בזריזות. עד מהרה הגיעו לחדר מדרגות אפלולי, מדיף ריחות של חומרי ניקוי. האישה עלתה קומה אחת, שלפה מפתח מכיסה, ופתחה את הדלת. "ברוך הבא הביתה, ילד קטן," אמרה, והניחה את הכלבה על הרצפה.
מאחד החדרים יצא גבר. "מה הבאת?" שאל. "איזה חמוד." האישה הרימה את הכלבה והושיטה אותה לגבר. "חמודה, זאת חמודה," הכריז, וליטף את ראשה. "איך נקרא לה?" שאלה. "נראית כמו כדור שלג," הוא אמר. "אולי סְנוֹבּוֹל?" "לא, בשום פנים ואופן לא משהו שקשור בכדור," אמרה האישה.
"בלאנש," אמר האיש.
"בלאנש, שם יפה," הסכימה האישה.
בלאנש לא אהבה אותו.
ואילו הוא אהב אותה מאוד.
גם את אשתו אהב מאוד.
וקינא לה.
מפעם לפעם היו נשמעות בבית צעקות. רמות. בלאנש הייתה מזנקת אל מתחת שולחן המחשב, ומחכה לרגע שהגבר ישלוף אותה משם ויניח אותה בחוץ על החול.
אבל הגבר אהב אותה מאוד.
לא עלה על דעתו להוציא אותה מהבית.
לעתים תכופות נהג לומר "ברור שהיא אוהבת אותך יותר מאשר אותי, אבל זה טבעי. את הבאת אותה הביתה. את נותנת לה אוכל."
בלאנש הייתה אחת מנקודות ההסכמה והחיבור היחידות ביניהם.
האישה הוציאה אותה לגינת הכלבים מוקדם בבוקר ושוב בצהריים. בלאנש נהגה לרוץ מעט ומיד לחזור לאישה מתוך משחק.
הגבר הוציא אותה בערב, לטיול ממושך. בלאנש פסעה לצדו, שומרת על מרחק ממנו ככל שאפשרה לה הרצועה.
האישה עבדה בבית. שתיהן המתינו לרגע שייצא הגבר לעבודתו. אז הייתה בלאנש מתיישבת מתחת לשולחן העבודה למרגלותיה של האישה, ונושמת לרווחה. אלה היו הרגעים הנפלאים ביותר בחייה. רק בלאנש והאישה. מפעם לפעם קמה האישה, לקחה את הכדור הקטן של בלאנש, וזרקה לה. בלאנש רצה, תפסה את הכדור בשיניה, טלטלה את ראשה, רצה בחזרה, והניחה את הכדור למרגלות האישה. כעבור כמה דקות של משחק, חזרה האישה לכיסאה, ובלאנש חזרה למקומה מתחת לשולחן העבודה.
בחאנש ידעה להבחין בקולה של האישה אילו לקוחות היו חביבים עליה באופן מיוחד. והיה לקוח אחד, שהאישה כנראה אהבה יותר מכולם. השיחות אתו היו ממושכות יותר, וקולה של האישה צלצל כפעמון בדולח טהור.

לעתים נדירות נסעו האיש והאישה אל מקום רחוק. אז הביאה אותה האישה אל אמה. מעולם לא באה האם לביקור. מעולם לא ראתה בלאנש את האם נפגשת עם האיש. ברגע שנסגרה הדלת מאחורי האישה, הייתה האם שופכת את לבה בפני בלאנש. "איזה חיים אלה?" הייתה מקוננת. "לחיות עם בעל קנאי. אם רק היית יכולה לספר לי מה קורה שם… אולי יותר טוב שאת לא יכולה לספר לי מה קורה שם… גם קנאי וגם לא יכול להביא לה ילדים… אז את הנכדה שלי, בלאנש הנכדה שלי."

מפעם לפעם הגיע לביקור הילד מהגן הציבורי. האישה קיבלה אותו במאור פנים, ונתנה לו סוכריות. בלאנש שנאה אותו. ובכל זאת, ניאותה לקבל את ליטופיו. הרגישה ברור שזה רצון האישה.

עברו שבע עשרה שנים. הילד מהגן הציבורי גדל. בא לביקור עם הילד שלו, ולימד אותו איך ללטף כלבים. "כלבים זה לא משחק," אמר. שניהם ליטפו את בלאנש בעדינות, והאישה הושיטה להם סוכריות.

בלאנש הזקינה. בקושי הלכה. כשהתקשתה לאכול ולשתות, רכשו שקיות אינפוזיה אצל הווטרינר, ועשו לה אינפוזיות. האישה ישבה על הרצפה לידה והחדירה לעורפה את המחט, והאיש עמד והחזיק את שקית האינפוזיה. בסבלנות עמד, עד שהנוזל המזין עבר כולו מהשקית לגוף הזקן.
מפעם לפעם הצליחו לשכנע אותה לאכול פירורי ביסקוויט של תינוקות. האושר, אמרה האישה, טמון בתיאבון של בלאנש.
והאיש הסכים אתה בכל לב.
בין האיש לבין האישה שררה תמימות דעים: כל זמן שבלאנש לא סובלת, צריך לתמוך ברצון שלה לחיות. היא תמות כשתרצה למות.
כמעט לא היו צעקות בתקופה הזו. ושמא נפגעה גם שמיעתה החדה של בלאנש.
עד אותו ערב, כשהאישה עבדה עד שעה מאוחרת. מעולם לא עבדה בשעות מאוחרות. היא דיברה בטלפון עם לקוח. בלאנש ידעה היטב מיהו הלקוח. זה שגרם לקולה של האישה לעלוץ ולהצטלצל. האיש עמד לידה ותופף ברגלו על הרצפה. בלאנש, ממקומה הקבוע מתחת לשולחן, ראתה את כף הרגל מתופפת במהירות.
בלאנש שמעה את האישה אומרת "בסדר גמור, נדבר מחר," וראתה את כפות רגליו של האיש מתקרבות מאוד. נשמעה חבטה. הוא חבט בכף ידו על שולחן העבודה. "מי זה היה בטלפון?" צעק. "לקוח," ענתה האישה. "בשעה כזאת לקוח? על מי את עובדת?" הוא צרח. "תראי את הפרצוף שלך, איך את נראית. את נראית מאוהבת!" "אתה השתגעת?" צעקה האישה.
ממקומה מתחת לשולחן, ראתה בלאנש את האיש מתקרב מאוד לאישה ואת הכיסא מיטלטל בעוז.
האישה נפלה.
בלאנש ראתה אותה שוכבת על הרצפה.
ממקומה מתחת לשולחן ראתה אותו מתכופף. בידו האחת הצמיד את האישה לרצפה. בידו השנייה אחז בראשה והטיח אותו ברצפה.
בלאנש הזקנה ניסתה לנהום.
כוחותיה לא עמדו לה.
האיש אחז בראשה של האישה והטיח אותו ברצפה שוב ושוב.
עיניה של האישה היו עצומות.
דם זב מפיה, מאפה ומאוזניה.
בלאנש ניסתה ליילל. והצליחה להשמיע יללה דקה.
האיש הושיט יד אל מתחת לשולחן, ושלף אותה משם.
"ואת, גם את, נמאסת עליי. אף פעם לא אהבת אותי, גם את אף פעם לא אהבת אותי, תמותי כבר, תמותי," אמר לה, וחבט את אותה אל הרצפה.
בלאנש הרגישה כאב עז.
מעולם לא הרגישה כאב כזה.
הכאבים של החיסונים והאינפוזיה אפילו לא התקרבו לכאב הנורא שהרגישה.
ולפתע, הכאב נעלם.
בלאנש הרגישה שכוחותיה חוזרים אליה.
תמיד הייתה כלבה קטנת מימדים.
עכשיו הרגישה שהיא גדולה.
והיא גדלה עוד ועוד.
האישה הייתה מוטלת על הרצפה.
גוף קטן של כלב לבן, מוכתם בדם, היה מוטל לידה.
לא בלאנש.
בלאנש הייתה גדולה.
יותר ויותר גדולה.
צעירה מאוד.
וחזקה מאוד.
כדורי, נהמה, כדורי.
היא אחזה בשיניה בעורפו של הגבר המתנשף, והטיחה אותו אל הקיר.
"מי זה? מי זה?" צעק.
בלאנש הייתה כל כך גדולה. היא חזרה ואחזה באיש בין שיניה, משל היה כדור המשחק הקטן שלה, וטלטלה אותו בעוז.
כדורי, נהמה, כדורי.
אני רוצה לקרוא לך כדורי.
"די, די, הצילו!" צרח האיש.
בלאנש גדלה כל כך עד שמילאה את כל הבית.
האיש היה קטן, יותר ויותר קטן.
ובלאנש הייתה גדולה, יותר ויותר גדולה.
היא אחזה בו, טלטלה אותו, והשליכה אותו אל הקיר.
ושוב רצה אליו, אחזה בו, טלטלה אותו והשליכה אותו אל הקיר.
כדורי, כדורי, אני רוצה לקרוא לך כדורי, נהמה.
אחזה בו בין שיניה, טלטלה אותו, עד שהרגישה שכבר אינו זז.
אז השליכה אותו בחזרה ליד שולחן המחשב.
דלת הבית נפרצה.
שוטרים נכנסו פנימה, ומצאו על הרצפה שלוש גופות. גבר, אישה, וכלבה קטנה.
אבל בלאנש והאישה כבר לא היו שם. בלאנש הייתה אחוזה בזרועותיה של האישה, צמודה בביטחון אל גופה, מאזינה לצעדיה.
כל חייה, וגם לאחר מכן, תאזין לצעדים האלה, ואתם תלך.