כנפיים

הכל החל כשקנו לי את בנץ.

מהרגע הראשון שראיתי אותו יושב לבדו בתוך כלוב הברזל העגול, מכווץ בתוך עצמו, מנקה מדי פעם את נוצותיו הלבנות והרכות עם מקורו הוורדרד – התאהבתי בו מיד. חשתי שאנו קשורים בצורה עמוקה הרבה יותר ממה שמבוגרים יוכלו אי-פעם להבין.
הנחתי את כלוב הברזל הלבן במרפסת הצמודה לחדרי ובכל רגע פנוי הייתי ניגש ובודק לשלומו. אהבתי אליו הלכה וגדלה ככל שחלף הזמן, והקשר בינינו הלך והעמיק. היינו משחקים יחדיו במשחקים שונים ומשונים. הייתי מוציא אותו מהכלוב, מעמיד אותו על האצבע שלי ונותן לו "לנשק" אותי בעדינות עם מקורו החד, הייתי מאכיל אותו בגרעינים וזרעונים מתוך כף ידי ולפעמים, כשהייתי עצוב, הוא היה עושה בשבילי כל מני פעלולים מצחיקים כדי לשעשע אותי. הוא אפילו למד לבטא את שמי ובכל פעם כשהיה מבחין בי מרחוק היה צועק אותו בקול מצחיק.
בילינו כמעט כל היום ביחד, צוחקים ונהנים יחדיו, עד שיום אחד הוא מת וקברו אותו מתחת לעץ הגויאבות בחצר.
כשבנץ מת משהו בתוכי מת. אהבתי אותו במידה כה רבה עד שהיה לי כמעט בלתי אפשרי להיפרד ממנו. כשאבא קבר אותו בתוך בור קטן אותו כיסה במעט חול, חשתי שליבי דוקר בכאב עמוק וחד המנסה לפרוץ החוצה. במשך ימים ארוכים לא זזתי מהגומה תחתיה היה קבור ולא הפסקתי לבכות. רציתי להחזיר את השעון לאחור ולשנות את המציאות, ובמקום זה חשתי כיצד דברים משתנים בתוך תוכי, עולים מבפנים וצצים על פני השטח. השתנתי. השתנתי כמעט לחלוטין, אך לא היה מדובר בשינוי פיזי טבעי של ילד בן 7 שמתחיל להתפתח ולהתבגר, אלא בשינוי אחר. חשתי כיצד העצב הופך אותי למשהו אחר…
ארבעה ימים לאחר מותו חל השינוי הבולט הראשון בהתנהגותי וככל שחלפו הימים התווספו למעשיי יותר ויותר פעולות משונות שלא מאפיינות ילד רגיל- ניסיתי לחקות קולות שאנשים משמיעים, ניסיתי לפצח עם שיניי אגוזים קשים כביכול היה לי מקור ואף נהגתי מדי פעם לטפס על עץ הגויאבות, לשבת על אחד הענפים ולהשמיע קולות ציוץ ידידותיים לכל ציפור שעברה באזור.
אבא שלי הציע לקנות לי "בנץ" חדש, שיהיה זהה לחלוטין לזה הקודם, אך אמא אמרה לו שזה רק יבלבל אותי ואם חס וחלילה גם הוא ימות אני אקח את זה קשה הרבה יותר ואאשים את עצמי.
הורי לא הטיפו לי מוסר ולא הכריחו אותי בכוח להשלים עם מותו הפתאומי. הם ניסו לקבל את השינויים שחלו בי בהבנה יחסית, למרות שהבינו שמשהו לא בסדר איתי. הם חשבו שזה חלק אינטגראלי מתהליך ההתבגרות וההבנה שלי לגבי נושא המוות ושבסופו של דבר אצא מכל הסיפור הזה חזק ושפוי הרבה יותר מכל ילד אחר בגילי. אולי משום כך הם קיבלו בהבנה גם את העובדה שביקשתי לאכול סוגים שונים של גרעינים ופירות יבשים, ושבחרתי ללכת לישון לפעמים על הרצפה כשהכלוב השומם מונח לצידי.
בכל יום צץ לו שיגעון חדש והמצב רק הלך והתדרדר. הורי האמינו שבקרוב הכל יחלוף, אך ככל שעבר הזמן רק התקוה חלפה. גם פסיכולוג זקן ועייף אליו הם שלחו אותי, שניסה בכל כוחו לחדור אל עמקי נשמתי הצעירה ולהחדיר בי איזו תובנה ריאלית לגבי מקומו של המוות בחיים, נכשל במשימתו. הוא הודיע להורי שאני מספיק בוגר בשביל להבין מהו מוות וצעיר מדי בשביל להשלים איתו, לכן אין ביכולתו לשנות את התנהגותי.
כל זה עדיין לא הכין אותם לשיא, שהגיע בצורה בלתי צפויה לחלוטין.
בבוקר אחד, שהיה בהיר במיוחד, התעוררתי וגיליתי שצצו על גבי שתי בליטות משונות, כביכול צמחו לי שתי קרניים קטנות על גבי. תחילה לא ייחסתי להן חשיבות רבה במיוחד, אך ככל שהן הלכו וגדלו ולי כאב להישען לאחור, הבנתי שמשהו מוזר קורה פה. ניסיתי להסתירן ככל הניתן על-ידי לבישת חולצות רחבות, אך קצב גדילתן המהיר של הקרניים והעובדה שהחלו להופיע עליהן נוצות לבנות הפכו את הדבר לכמעט בלתי אפשרי. בתום שבוע של כאבים הופיעו על גבי זוג כנפיים גדולות ומרשימות, עטורות נוצות לבנות. ניסיתי להתעלם מהן, אך ככל שהן הלכו וגדלו היה לי קשה יותר ויותר להתכחש לקיומן בעיקר משום שלא הצלחתי כמעט להישען לאחור. בסופו של דבר, משום שבשלב מסוים הן הפכו להיות כל כך גדולות הייתי חייב לגזור שני פתחים עגולים בחלק האחורי של כל אחת מחולצותיי, להוציא אותן החוצה ולחשוף אותן בפני העולם.
אמי כמעט והתעלפה כשראתה אותן ואבי ניסה במשך דקות ארוכות להבין איך בדיוק הן יוצאות לי מהגב. הוא אפילו ניסה לקצץ אותן במספריים אך זעקת כאב חדשה שהשמעתי הבהירה לו שלא מדובר בעסק פשוט במיוחד.
"לא נורא" הרגיעה אותו אמי לאחר שלקחה כמות נכבדת של כדורים כדי להרגיע את עצמה, "כמו שהרופא אמר, זה זמני, זו תופעה טבעית, הוא יתגבר וזה יחלוף". הוא אולי נרגע מהדברים, אך הרעד שאחז בידיה די הלחיץ אותי.
למרות כל זה, הייתי גאה בכנפיים שלי והן היו גאות בי.בכל פעם כשחשבתי מחשבות מאושרות הכנפיים היו רוטטות בעליצות כמו זנבו של כלב מאושר, ולעיתים אף הרגשתי שאני מתחיל לרחף מעט באוויר. לא יכולתי להסתיר אותן וגם לא רציתי. דאגתי לנקות ולטפח אותן ובתוך זמן קצר מאוד הרגשתי כאילו הן כבר חלק טבעי מגופי. כמו שיש לי ידיים ורגליים, כך גם היו לי כנפיים. לא היה אכפת לי שאנשים ברחוב היו נועצים בי מבטים נדהמים, מצביעים עלי ומתלחשים מאחורי גבי. צעדתי זקוף קומה כשכנפיי מתוחות בגאווה על גבי.
יום אחד, כשהלכתי לתומי ברחוב, נגשה אלי לפתע אישה מבוגרת שהציגה את עצמה ככתבת בעיתון מקומי. היא אמרה לי שהכנפיים שלי הן אטרקציה אדירה ושהיא תשמח לעשות עליהן ועלי כתבה גדולה.
בהתחלה היססתי מעט, חששתי מהפרסום, אך היא לא ויתרה. ניסיתי להתחמק, אך היא המשיכה לעקוב אחרי ולנדנד לי עד שבסופו של דבר נשברתי והסכמתי.
הפנתי אותה אל הורי שקבעו לי פגישה עמה כבר ביום המחרת. עדיין היה להם קשה להתמודד עם כל השינויים שחלו בי והם רצו להאמין שאם הסיפור שלי יפורסם יהיה מי שיקרא אותו ויוכל אולי לעזור.
הכתבת הגיע למחרת, התנצלה על איחור של כמה דקות, התישבה מולי, הפעילה טייפ הקלטה קטן ושחור והחלה לשאול שאלות. סיפרתי לה על הכל – על בנץ, על השינויים שחלו בי ועל הכנפיים. בעיקר על הכנפיים שהלכו וגדלו והגיעו כבר כמעט עד לכפות רגליי.
הכתבת ישבה מולי, רוב הזמן הנהנה בראשה או שרבבה שאלה ולבסוף צלמה כמה תמונות, הודתה לי ומיהרה לדרכה.
הכתבה המלאה פורסמה במוסף השבת של אותו שבוע. היא עוררה הדים חזקים. כבר באותו סוף-שבוע קיבלתי אין-ספור טלפונים מאנשים שכלל לא הכרתי שמתו להם בעלי חיים אהובים. הם סיפרו לי כמה הם נקשרו לאותן חיות ועד כמה קשה היה להם להיפרד מהן כשמתו.
ביום הראשון של אותו שבוע פורסמה הכתבה בעיתונות הארצית, כעבור כמה ימים סיפרו לי שכתבות נוספות פורסמו בכל עיתוניי העולם. התחלתי לקבל מכתבים בכל מני שפות שאני כלל לא מבין. לא הצלחתי לעכל את הכמות העצומה של האנשים שהזדהו עם הסיפור ונדהמו מהפלא הלבן שצמח על גבי.
אנשים התקשרו לרדיו ודיברו שם על כמה שאני מסכן ושצריך לתת לי טיפול פסיכולוגי מתאים, היו כאלו שחשבו שאני מלאך שנשלח על-ידי אלוהים, היו אחרים שחשבו שאני שטן שבא להודיע על קץ העולם, אך אף אחד לא יכול היה להתעלם מהתופעה המוזרה.
בקצב מהיר החלה להיווצר התקהלות שהלכה וגדלה סביב הבית שלי. עיתונאים, צלמים וסתם סקרנים שרצו לראות את הפלא בגודל טבעי התנחלו מול פתח ביתי ולא נתנו לי מנוח יומם וליל.
הוריי, שככל הנראה הבינו את הפוטנציאל הכלכלי הגלום בכל הבלגן שנוצר, החליטו לשכור לי סוכן אישי, איש יחסי ציבור ומזכירה צמודה ואלו שלחו אותי להופיע בפרסומות בטלוויזיה ובעיתונים. הרווחתי הרבה מאוד כסף, במיוחד מפרסומות למזון חיות ולחברות תעופה. תוכניות אירוח רבו על הזכות לראיין אותי. הופעתי בכל העולם, בכל תוכנית אפשרית, כשאני מציג לראווה את כנפיי הגדולות לקול תשואות הקהל.
סופרת בריטית אחת רכשה את הזכויות לכתיבת סיפור חיי והפכה אותי בספריה לדמות של קוסם גדול הנלחם בכוחות אופל נוראיים. מפיקים מהוליווד הצליחו להפוך את סדרת הספרים לסדרת סרטי קולנוע מצליחים בכיכובם של כמה מהשמות הגדולים ביותר בהוליווד. הילד שגילם את דמותי אף זכה באוסקר. בנאום התודה שלו הוא לא שכח להודות לי ולבנץ ואף טען ששימשנו לו כמקור להשראה ולכח בחייו.
שמי הפך להיות מוכר בכל העולם, הסתובבתי עם שומר ראש צמוד ונדדתי ממקום למקום מפגישה לפגישה ומאירוע לאירוע כשהמון אדם דורש בשלומי.
נשיאים, ראשי מדינות וסתם פוליטיקאים היו מבקשים להתיעץ עמי בכל מני נושאים שברומו של עולם. בדרך הם גם דאגו להצטלם איתי למזכרת ומיהרו להפיץ את התמונה במהירות האפשרית בכל אמצעי התקשורת הגדולים שבארצם.
מזכ"ל האו"ם מינה אותי ל"שליח האל עלי אדמות" שמטרתו להביא שלום לעולם. האפיפיור ראה בי חבר קרוב שלו והזמין אותי לא פעם להתארח אצלו בוותיקן. הייתי עסוק רוב הזמן לכן נאלצתי שוב ושוב לסרב להצעתו, מה גם שהבנתי שדי משעמם שם ואפילו אין טלוויזיה בחדרים כך שהעניין לא ממש בער לי.
לפעמים, בלילות בהם חשתי קצת בודד, כלוא בתוך עוד חדר בבית מלון מפואר, הייתי פורש את כנפיי לרווחה ומנפנף בהן מעלה ומטה בתנועה מהירה. אחרי לא מעט ניסיונות הצלחתי לבסוף לבצע את מה שבנץ מעולם להספיק לעשות – לעוף.
הייתי מרחף לי מדי פעם בסמוך למקום בו שהיתי, מביט מלמעלה על נופים משתנים, מנסה להתרחק מכל מי ניסה להיות חלק מחיי, מכל מי שניסה להבין אותי ומכל מי ששפט אותי מראש לפני שיצא לו לדבר עימי.
בסך הכל הייתי ילד בן 7. אני לא חושב שהבנתי בדיוק את כל ההמולה שצמחה סביבי.
כשחגגתי את יום הולדתי השמיני קיבלתי מתנות מכל המי ומי מרחבי העולם. כל שועי עולם התחרו בינהם מי יקנה לי את המתנה הכי גדולה, מרשימה ומיוחדת שתשמח אותי עד כדי כך שאסכים לזרוק איזו מילה טובה לכיוונו. המתנות היו יפות ויקרות, אך המתנה שהכי ריגשה אותי הייתה דווקא מאמא שלי. היא קנתה לי דג זהב קטן והניחה אותו בתוך צנצנת שקופה עם פילטר ליד המיטה שלי.
התאהבתי בו מיד. חשתי שאנחנו קשורים בצורה שאף אחד לעולם לא יוכל להבין.