לִחְיוֹת עַד שֶׁהָעוֹלָם יִקַּח

"זה חזרזיר!" קרא פו בהתלהבות. "איפה אתה?"
"מִתַּחַת," אמר חזרזיר בקול מִתַּחְתִּי משהו.
"מתחת לְמה?"
"לךָ," צייץ חזרזיר. "קום!"
"לא התכוונתי," אמר פו בחרטה.
"לא התכוונתי להיות מתחת!"
– א.א. מילן, הבית בקרן פו

כמו שַׂק היא נפלה עליו כבדה ופתאומית וְרַקָּתָהּ פגעה במצחו. נדמה היה לו שהוא מתעלף מכאב ומהפתעה אבל לא, שנֵי אלה נאצרו בו כמו אוויר שנלכד בבועה של שמן, כמו נער הנתון ביריעה אטומה של סגסוגת אלומיניום. כשהתעשת סינן קללה איומה בלשון זכר. מוטב שתיחסך מכם.
אני לא בתול סתום בן אלף קְרוּלְוִויצִ'ים, אני אישה, לחשה בלי להפריך ממש את טענתו בעניין תבונתה. כיסוי. עכשיו. דחוף!
אישה? הוא שפשף את מצחו ולחש ממצולות השׁוֹק, אבל למה קפצת עלי ראש?
תגדיר קפיצה, סיננה בכעס. בעצם אולי נדחֶה את הבירור הזה כי הם אחרַי, חמש דקות מקסימום. ואם הם עולים עלינו אז זהו. זהו במובן פִינאלֶה, זהו בלי ראש.
גופה הכבד נח על גופו והוא חש את נשימותיה היטב וביקש להדוף אותה אבל ידיו היו לכודות בתוך יריעת הסגסוגת, וממילא לא היה מרחב אופקי מספיק לשנֵי שוכבים בבור הזה. רק בְּקוֹמוֹת, כפי שהִכתיבה נפילתה בלאו הכי.
אולי נדחֵה? עולים עלֵינו? עד לפני חצי דקה הייתי אחד, לבד, בטוח, חופשי מכל מִטען חורג שמועך לי את הסרעפת ובכלל, ופתאום אַת מסגירה אותנו. אותי, זאת אומרת, כי ההתאבדויות שלך הן עניינך.
ראשו עדיין כאב. אני מחזיק מעמד כבר חמישה ימים ובדקה התשעים את מסגירה אותי!
טוּ לֵייט, אמרה כאילו חישבה את המילים הקצרות ביותר שיובילו אותה אל היעד. כיסוי, אמרה. עכשיו. דחוף.
הוא הבין שהיא צודקת וידע שעליו לפעול במהירות וּפָתַח מבפנים את רוכסן האורך, אצבעותיו עיניים באפלת הבור. היריעה הייתה מְחוּצָה ביניהם וכשפתח את הרוכסן הרגיש את פרקי אגרופיו חורשים את קדמת גופה. המגע הגס הכאיב לו והוא ידע שגם לה.
חמישה ימים כמעט לא אכל, לא ישן, לא שתה, לא הביט סביב. זה היה הבור השמיני שנקרה בדרכו והוא ידע שזה – זה. הפִּיר הצר נסתר בשולֵי חורשה קטנה ונידחת והעָלִים המצהיבים על הקרקע העידו שאיש לא דרך כאן לאחרונה. הוא קטף כמה פירות ירוקים-כתומים שנראו לו אכילים – אחר כך יאכל את עצמו על הטעות האופטית ההיא – ופיזר את העלים אחריו כך שאיש לא יראה את העקבות. כעת הודה בלבו על המיונים הארורים לקומיונה, שכללו שבוע הישרדות שעיקרו רעב מְכַלֶּה וכאבי שרירים מצמיתים. ההתחשלות ההיא תועיל לו כאן רבות והוא בָּטַח בעצמו וידע שגם חרדת המוות תעזור לו לצלוח את הימים הבאים. מאז הוא שוכב כאן באפס-מעשה כפוי, מתבונן מדי פעם במיכל המים המרוקן, מתרעם על המהלומות שמשלח היובש ברקותיו, ממשש את בטנו הריקה, שואל את עצמו אם כל המאמץ שווה בשביל שנת החיים הנוספת שתוקצה לו בתום חמשת הימים הקרובים.
כשהגיע הרוכסן למלוא פתיחתו הוא עטף גם אותה ביריעה המרשרשת וכעת היו שניהם נתונים במעין שק שינה מתכתי זוגי ומאולתר. עכשיו תסגרי, אמר. הוא תפס את ידה והצמיד אותה לוו הרוכסן והיא צייתה. ידיהם הזיעו והאתגר היה קשה אבל היא הייתה מיומנת ויעילה ועכשיו, אמר, תפסיקי להתנשם כמו חיה פצועה, גם לוויתן חירש היה שומע אותך מקצה האוקיינוס.
אבל זה מה שאני, השיבה, חיה פצועה בלב האוקיינוס. שבעה קילומטר רצוף, ריצה על החיים, גם אתה היית מתנשף.
כעת היו אחד, לטוב ולרע. הוא עצם את עיניו וְהַשָּׁעָה המדויקת הופיעה, זוהרת בצהוב, על עפעפיו: 23:23. בקרוב יסתיים המשחק והוא יינצל, שניהם יינצלו, אם רק תפסיק להתנשם, זאתי. יריעת הסגסוגת תסתיר אותם מהגלאים של קְרוּלוויץ'. הוא גישש במעלה גווה ומצא את ראשה. שערה היה רטוב ולגמרי והוא כיסה אותו בקצה היריעה – לחוּת אנושית הם ניטרו בקלות, הגלאים דור 5 – ואז את שערו שלו. 27 הדקות הבאות יטילו אותם, שני לוויתנים זרים ומותשים, אל חוף מבטחים. התמונה בעיני רוחו הִבהירה לו מִיָּד שזו מטאפורה של מוות, בעצם. הכי מטפורה של מוות: לוויתן על חוף. הוא ניסה להיזכר במקורו של הדימוי המתעתע אבל מוחו נשטף ברסיסי מילותיה של המשוררת שאהב כל כך: בכל דבר יש לפחות שמינית של מוות. הרחמים אינם חָלים על הנידונים לְאֵלֶם. הם אהבו אותי מאוד עד שעליתי לגרדום. הדרך קצרה, החשבון לא הושלם. אף שמתה שלוש מאות שנה לפני שנולד הִרגיש תמיד כאילו תיעדה את מחשבותיו וכעת הודה בלבו למתרגם, יהיה אשר יהיה, שהעניק לו את ההבלחות האלה שליוו את חייו. אילו חי בתקופה קדומה יותר, כשעוד נהגו לקבור את המתים תחת מצבות, היה מבקש את המילים האלה על קברו:

"הדרך קצרה, החשבון לא הושלם"
– ליה גהולדברג, 1970-1911.

המשחק לא נכפה עליו ועכשיו הוא הִתייסר על טפשותו; הרי הִגיש את מועמדותו לצוות המארגן בתקווה שיתקבל וחייו ייחלצו מתִפלותם המשמימה. את הקוֹמוּניָה ממילא לא אהב, בעיקר לאחר שצמודתו הסתלקה לטובת סייר מיחידת הכָּאוֹס-פַּטרוֹל; גם היא, מן הסתם, קָצָה בשיממון. היא הִשְׁבִּיעה אותו שלא יבוא בעקבותיה, ושאר החברים, 7 נשים ושלושה גברים, ממילא נמאסו עליו עוד קודם. כולם-בתחת-של-כולם אמנם היה רק תיאור מטפורי אבל התעוקה ששררה בקומוניה, בעיקר לאחר לֶכְתָּהּ, היתה עננה ממשית שגדשה את ריאותיו כמו ניקוטין, כמו אוויר שנלכד בתוך בועה של שמן.
אבל הוא ישרוד, וישרוד כל גוש-הדבר הזה שהוא הֵם, ועוד שנה נטולת מוות תיפרש לרגליו שחורה וזוהרת כמו שלולית של זפת רותחת. ואולי, אולי בסופו של דבר יבוטלו מִשחקי המוות. אולי יינתן לִחיות עַד שהעולם יִקַּח, אפשרות שפעם הייתה אחת מזכויותיו הבסיסיות של אדם: לגדל גינה, לבנות בית, להקים קהילה וולונטרית שאינה קומוניה כפויה, להוליד מתוך בחירה. פעם קרא על האפשרות הזאת באחת מחובְרות ההיסטוריה המחתרתיות; "כפרים", כך הם נקראו, שבהם חיו מאות אנשים יחד בלי חשש בגידה, שותפים בעבודה ובמזון וברכוש. אולי יחבור לְזוֹ, אם תסכים, לְייסודה של התחלה חדשה כזו. 132 בני אנוש נותרו על הכדור, על פי ההערכות האחרונות, אבל המשחק ידרוש עידכון-כלפי-מטה, כמדי שנה. קצב הכליה השנתי עמד על 27.3 יחידות-אנוש בממוצע, והוא שאל את עצמו מי בכלל משמר את המשחק הרע הזה באנושות המחשבת גם כך את קִצה לאחור. כעת היו התינוקות מועטים וסיכוייהם לחיות מעבר לגיל חמש – מזעריים. הוא נזכר בסיפור על מבול שחיסל את האנושות, כמעט, ואמר לעצמו שכל מה שנחוץ הוא שניים. והנה הם, שניים: איש ואישה. הוא פקח את עיניו ונבעת למראה עיניה: שני חריצים אדומים ודקים שהביטו בו. יותר מזה לא הצליח לראות באפלה הכפולה של יריעה ולילה.
בוקר טוב, היא אמרה ועיניה הסגירו חיוך. הם כאן, אמרה בלחש, עכשיו סותמים. המילה הבאה היתה כל כך חלשה שלא ידע אם אלה אוזניו או דמיונו.
"תודה."
הוא ייצא מכאן, מהבור, ויברח מכאן, אולי לחצי האי שבצפון מערב דֶת'לנד, שם יקים איתה קהילה שתהפוך לאנושות החדשה, ובה ישוב ה"משחק" למשמעתו המקורית. הוא ינבור בטקסטים עתיקים וישחזר את המשחקים ההם, שבע אבנים ותופסת עכברים, ומתוכם ילמדו הילדים את מיומנויות הידיים והאצבעות, הראש והלב. הוא יקים בתים קטנים ופשוטים והם יתרחצו בנהרות ויאכלו את מה שזמין בלי להתאמץ יותר מכפי הצורך ולְעולם לא יעלו על דעתם את האפשרות של מוות מידֵי אחֵר.
כעת הגיעו לאזניו קולות ההתנשפות מלמעלה, סמוך לשפת הבור, והוא חש שהִפסיקה לנשום. הוא עצם את עיניו – 23:32 – והשתיק את נשימותיו בצווארה הלח והדקיק. אולי תוכל להיות לו פרטנרית לאותה התחלה חדשה, אבל קודם שתתקלח. רעש הגלאים התערב בקולות ההתנשפות שנמהלו, למעלה, ברחש העלים הנדרכים. היא דָּמְמָה כמו מוות והוא חשש לה אפילו שלא הכיר אותה, אפילו שאולי הביאה למותו. הוא עטף בכף ידו את הצוואר הדק הזה שייגדע אם ייתפסו, ממש כמו צווארו שלו, ואחת מאצבעותיו נלכדה בחישוק העגיל. צווארה נרעד בכאב אילם ולבו התכווץ בצער על המכאוב והתרחב בשמחה על היותה חיה. אם לא רק יינצלו מהקְרוּלוִויצִ'ים אלא גם ייחלצו מהפיר הצר יהיה זה בזכותה, אמר לעצמו, בזכות אצבעותיה החזקות והמיומנות ומרדנותה העיקשת. הכעס שֶׁאָגַר עליה כבר התפוגג כליל ועמו כל רעשי הרקע הפנימיים של צער, חרדה ומרירוּת. עכשיו היה כולו נתון לאתגר האחד הפשוט והדיכוטומי: לשרוד, לא למות. השעה העגולה והמוּכרת 00:00 היתה עכשיו יעד יחיד ועליון.
הקרולוויצ'ים החלו להתרחק משפת הבור, כך לפחות רָמַז הרחש הדועך של עלים וגלאים והתנשפות, והוא עצם את עיניו – 23:40 – שיחרר את אצבעו מתוך העגיל והניח את כף ידו על פיה. עשרים, הוא לחש, תני לנו עוד עשרים דקות של שקט. ככה אולי תחלצי אותנו מהמוות שגזרת עלינו. כי אולי הם הסתלקו אבל יכול להיות שזה רק תמרון.
הוא חש אותה מהנהנת, והאדוות ששיגרה תנועת ראשה אל עמוד שדרתה נעצרו רק בעצם הזנב. היא חיה, בכך לא היה שום ספק, אבל רגליו שלו החלו כעת להירדם – עוד סוג של סוֹף, אמר לעצמו. בחלחלה מבועתת הוא ניסה להזיז את רגלו הימנית אך לשווא, והרחש שחוללו מותניו ביריעת הסגסוגת הִבהירה לו ששוב נהג בטיפשות. קרוּלוויץ', אמרה בלחש והדפה את ידו מפיה. ידעתי. אתה קרולוויץ'. אתה תגמור אותנו.
הוא חשב על תשובה הולמת אבל משהו נחת חרישית על קרקעית הפיר הרכה, לידם, וצליל הקפיץ הנמתח לא הותיר ספק בלבו. הוא נחלץ במהירות לא אופיינית מתוך היריעה, קורע את תוואי הרוכסן בצרימה שהרעידה את דממת הלילה. זמנם היה קצוב והזהירות היתה מוֹתָרוֹת. הוא ניער את גופה מעליו וגישש אחר החפץ. ידיו חשו את העצם הגלילי ואצבעותיו נכרכו סביבו והוא התרומם במהירות ומתח את ידו לאחור ככל שיכול והשליך את העצם כלפי מעלה, מעט אלכסונית, מנחש את תוואי צלעותיו של מלבן השְחור שלמעלה על פי קולות הצחוק שחדרו משם אל הבור.
ואז התרסק על הקרקע.
כך דימה לעצמו, אבל זו לא היתה הקרקע; הרי צרותו של הבור הייתה הסיבה לבחירתו. כמו שק הוא נפל עליה, כבד ופתאומי, ומצחו פגע במצחה והיא פלטה צווחה קצרה ואיומה ושוב הוא קילל, אבל היא לא השיבה אלא רק אספה במהירות את היריעה וכיסתה את שניהם עד העיניים – העיניים הכי חשוב, לחשה לו – והרוכסן הקרוע שרט את אוזנו אבל הוא שתק, ידע שהיא עושה הכל טוב ממנו, ויחד הם הקשיבו לפיצוץ העז שהגיע מקרבת שפת הבור והחריש באחת את קולות הצחוק, והוא עצם את עיניו והכתובת הברורה נשטפה בדמעותיו כמו ארמון של חול בבוא הגל: 23:59.